ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ויהי ביום השמיני ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא שמיני Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

אדר ב תשע"ו

ויהי ביום השמיני

אהרן ובניו מביאים כפרה וישועה



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
הרך הנולד בן שרה בתיה

שמחת היום השמיני
פרשת שמיני מציבה אותנו ביום השמיני, לאחר שבעת ימי המילואים. ביום מיוחד זה אנו חותמים את תקופת כהונתו של משה רבנו בתפקיד הכהן הגדול ומסכמים תקופה מופלאה של כחצי שנה שמתחילה לאחר מתן לוחות שניים ביום הכיפורים של השנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים. למחרת, ב-י"א בתשרי, הקהיל משה את כל העם והודיע להם בציווי ה' על תרומת המשכן ובנייתו, ב-כ"ה בכסלו נשלמה בניית חלקי המשכן וכליו והוא נשאר מפורק עד כ"ג באדר, בו החלו שבעה ימים של הכנה, "שבעת ימי המילואים". בשבעה ימים אלו שימש משה רבנו ככהן גדול וחנך את המשכן לקראת כניסתם של אהרן הכהן ובניו.
סוף סוף הגיע היום השמיני, עליו אומר רש"י 1 :
"שמיני למלואים, הוא ראש חודש ניסן, שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם".
וכך דורשת הגמרא במגילה 2 :
"'ויהי ביום השמיני', ותניא: אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ. כתיב הכא: 'ויהי ביום השמיני', וכתיב התם: 'ויהי ערב ויהי בקר יום אחד'!".
אנו עסוקים כעת בחזרת המציאות כולה לנקודת הראשית, לנקודת השמחה שמלאה את האנושות בזמן בריאת העולם. חנוכת המשכן היא בעצם חנוכה של כל ההתחדשות של העולם. משכן חדש פירושו עולם חדש, יצירה חדשה ובריאה חדשה.
רש"י מזכיר בקיצור שהיום השמיני נטל עשר עטרות, כלומר עשרה דברים החלו לנהוג מיום זה ואילך. עטרות אלו מנויות בדברי חז"ל במסכת שבת 3 , ואלו דבריהם:
"אמר ליה רב חביבי מחוזנאה לרב אשי: תא שמע, 'ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן' (שמות מ, יז) תנא: אותו יום נטל עשר עטרות; ראשון למעשה בראשית (יום זה חל ביום הראשון בשבוע), ראשון לנשיאים (החלו נשיאי השבטים להקריב את שנדבו לחנוכת המשכן), ראשון לכהונה (אהרן ובניו החלו לשמש ככהנים במשכן), ראשון לעבודה (החלו להקריב את קרבנות התמיד והציבור), ראשון לירידת האש (ירדה אש מן השמים על המערכה של מזבח החיצון), ראשון לאכילת קדשים (נקבעו מקומות מוגדרים לאכילת הקרבנות: קדשי קדשים בחצר המשכן וקדשים קלים בכל מחנה ישראל), ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל (בברכת כהנים), ראשון לאיסור הבמות (הותרה הקרבה אך ורק במשכן), ראשון לחדשים (יום זה חל בראש חודש ניסן)".
באותו יום ישנה התחדשות אדירה שחונכת בעצם את כל מדרגות הקדושה שאמורות להופיע באומה הישראלית, זה עניינו של היום השמיני.
המדרגה המיוחדת שמתחדשת ביום השמיני היא השותפות האלקית. אהרן הכהן עומד ומקריב את קרבנותיו, ואש יוצאת מלפני ה' ואוכלת את הקרבנות, כלומר מדובר כאן בהקרבה שאיננה רק אנושית, אלא הקב"ה, גם הוא כביכול מקריב, "וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ... וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" 4 . יש כאן אש אחת שבאה מלמטה ואש אחת שבאה מלמעלה והקב"ה כביכול שותף בהקרבת הקרבן. יש כאן איזו שהיא נקודת חיבור בין כנסת ישראל לקב"ה, יש כאן זיווג שלם בינינו ובין הקב"ה עד כדי כך שהאש העליונה והאש התחתונה מתחברות יחד ויוצרות את הביטוי המוחלט של "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" 5 .
אש של אהבה בוערת בין קודשא בריך הוא לכנסת ישראל, ובנקודת השיא הזו מתגלית אהבת אהרן ובניו אל העם ומפיהם מתברכים ישראל באהבה בברכת כהנים, וכדברי ה"מגן אברהם" 6 בשם הזוהר הקדוש:
"באהבה - נראה לי דפירושו כמו שכתוב בזוהר, כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה - לא ישא כפיו".
ביום השמיני למילואים התברר יסוד הכהונה, "ראשון לכהונה", ובאותו היום התחדשה ברכת כהנים בעולם, "ראשון לברך את ישראל".

מה ענין עגל ליום השמיני?

במדרש הגדול דורשים חז"ל:
"'ביום חתונתו' (שיר השירים ג, יא) - ביום ששרת שכינה בישראל. 'וביום שמחת לבו' (שם) - ביום שירדה אש חדשה מן המרום וליחכה על גבי המזבח את העולה ואת החלבים, ואיזה זה? זה יום השמיני, יום ששימש אהרן בכהונה גדולה. מנין? ממה שקרינן בענין 'ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו'".
היום השמיני הוא בעצם יום שמתאר את המציאות המופלאה בה נמצאת האומה, והנה בעיצומו של היום הקדוש מצטווה אהרן הכהן לקחת עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה ולהקריבם לפני ה'. העגל נועד להזכיר את הכישלון הנורא שנחלו ישראל בחטא העגל, "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" 7 , "עלובה כלה מזנה בתוך חופתה" 8 . הלוא זה הפך האהבה שדיברנו עליה, איך אפשר בתוך המציאות המרוממת הזאת להזכיר את הנפילה הגדולה בעגל? חז"ל אומרים שכהן גדול לא לובש בגדי זהב בשעה שנכנס לקודש הקדשים ביום הכיפורים כיוון שאין קטגור נעשה סנגור, אז איך אפשר להזכיר את העגל ביום השמיני למילואים?
נראה לומר שקרבנות אלו שבאים בנקודת השיא מביאים לידי ביטוי את הסליחה האלקית, "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" 9 . אהרן מביא את עגל החטאת אשר לו ובכך הוא לוקח את נקודת הנפילה הגדולה של האומה ומבקש לתקן אותה. בנקודת הזמן הזו של השראת שכינה בישראל אנו לוקחים את אותו עגל שנראה היה כאילו הוא שולט על המציאות, "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" 10 , ושוחטים אותו. שחיטת העגל מביאה לידי הכרה שכל המציאות הבהמית-חומרית, אין לה עמידה לולי הכוח האלקי העליון.

ברכת כהנים מתוך חיבור לאומה
ברכת הכהנים שחותמת את המעמד אינה מנותקת מעבודת ההקרבה שלפניה. נאמר:
"וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים" 11 .
על הקשר שבין עבודות ההקרבה לברכה שאחריהן עומד רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, בעל ה"קדושת הלוי" 12 , ואלו דבריו:
"...ביום השמיני דמלואים לא הצריכו ביקור, כי הקרבן לא היה פועל באותו הזמן, כי לא הצריכו לקרבנות בשביל לכפר עליהם, כי אז היה להם הזדככות והיו מטוהרים מכל חטא ועון, רק הקרבנות היו לשמוח לפני ה', ולכן היה השראת השכינה במשכן בשביל אהבת הבורא לישראל דוקא, שהיה עת רצון מחמת שהיו ישראל אז במדריגה גדולה ובמעלה עליונה, ולא בשביל הקרבנות, כי לא הוצרכו הקרבנות אז לכפר כו', ומזה הטעם לא היה טעון ביקור.
וזה כוון הכתוב 'קחו שעיר עיזים', כלומר קחו השתא, ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה', כלומר קחו מיד היום לזבוח לפני ה', ועל מה לא היה טעון ביקור, על זה אמר הכתוב 'כי היום ה' נראה אליכם', כלומר השראת שכינתו תהיה אליכם, כלומר בשבילכם ולא בשביל הקרבן, רק מחמת שאוהב אתכם הוא משרה שכינתו ביניכם, לכן לא הצריכו ד' ימים ביקור".
היסוד בו פותח ה"קדושת לוי" את דבריו הוא יסוד שכל כך אופייני לו כמי שמכונה "סנגורם של ישראל". הרבי מברדיצ'ב מלמד אותנו שהציווי על הקרבת הקרבנות ביום השמיני לא נבע מצורכי כפרה על חטא או הכשרת השטח להשראת שכינה. מדובר בקרבנות שכל עניינם הוא שמחה לפני ה', והשראת השכינה לא באה מחמת ההקרבה, אלא מאהבת ה' לעמו.
"והנה העיקר למדריגה של כהן גדול שכיפר על כל ישראל, היה צריך להיות במדריגה יותר מכל ישראל, לכן היה מכפר על כל ישראל. והנה עיקר השראת השכינה על האדם הוא כשמנהיג את העולם, ועוסק עם כל אחד ואחד לקרב אותו לעבודת הבורא ברוך הוא, כל אחד ואחד לפי מדריגתו, אזי בזכותא דרבים שעוסק עמם שמא יחזרו בתשובה, והשם יתברך משרה שכינתו עמנו. והנה זה הצדיק שאינו מקרב כל כך לעסוק עם כל אחד לקרב אל הבורא, רק מחזיק לעצמו, אזי אין השכינה שורה עליו כל כך, כי ליכא זכותא דציבורא".
אהרן הכהן מגיע למדרגה המאפשרת לו לברך את ישראל, רק לאחר שהוכיח את שייכותו וחיבורו לציבוריות הישראלית.
"ולזה כוון הכתוב 'וישא אהרן את ידיו', כלומר נשא את עצמו להיות מופרש ומובדל מישראל, להיות בעצמו, שלא לעסוק עמהם, 'אל (כל) העם', כלומר מה שהיה עד עכשיו אל כל העם, כלומר שעסק עמהם, ועכשיו וישא אהרן את עצמו מהם, לכן 'וירד מעשות החטאת', כלומר שירד מהשראת שכינתו, שעד עתה לא היה יכול לעשות החטאת העולה והשלמים, כי כתבנו שבהיות כהן גדול מקריב קרבן בשביל ישראל היה צריך להיות במדריגה גדולה, ועתה שהופרש את עצמו מהם לא היה זכותא דרבים עליו, ולא היה במדריגה גדולה כל כך שיהיה יכול להקריב קרבן בשביל כל ישראל. ואחר כך 'ויבא משה ואהרן אל אוהל מועד ויצאו', כלומר ממדריגתם שהיו עד עכשיו, שלא להיות פרוש ומובדל מן הציבור רק לעסוק עמהם כאשר היה בתחילה, 'ויברכו וירא כבוד ה' אל כל העם', והתחיל גם עליהם לשרות שכינתו כבראשונה, מחמת שהיו עוסקים עם הציבור, והיה בזכותא דציבורא להשרות שכינתו עליהם יותר מאם היו פורשין מן הציבור, אמן כן יהי רצון".
כלומר אהרן הכהן היה צריך "לרדת", לפרוש מן הציבור, כדי לכפר על חטאו הפרטי, וכיוון שכך לא יכול היה להגיע למדרגה בה מסוגל לכפר על ישראל כל עוד לא שב והתחבר אל האומה, רק מתוך חיבור לאומה ניתנה לו היכולת והזכות לכפר על הציבור ולברכו בברכת כהנים.

אהרן מוכרח להיכנס אל החטא כדי לכפר
אהרן הכהן מתחיל בכפרה פרטית ורק אחר כך עובר לכפרה הציבורית, תחילה הוא מכפר בעדו ורק אחר כך בעד העם, "קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם" 13 , וכך דורשים חז"ל במדרש הגדול:
"'ועשה את חטאתך', חטאתך קודמת לחטאת העם ועולתך קודמת לעולת העם, כפרתך קודמת לכפרת העם".
מסדר הציווי בפסוק אנו למדים יסוד חשוב, כדי שאהרן יוכל לכפר על ישראל עליו לעבור תהליך של טהרה פנימית, "מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב" 14 .
מכאן אנו מגיעים לדבריו הנפלאים של רבי שלמה הכהן מרדומסק, בעל "תפארת שלמה" 15 , שבונה כאן קומה נוספת בתפיסת תהליך הכפרה שמוביל כאן אהרן הכהן, ואלו דבריו:
"'ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם'. ופירש רש"י ז"ל: קרב אל המזבח, שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש, לכך נבחרת. הנ"ל לרמז בדבר זה על פי המשנה בראש השנה: כל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן. פירוש, כי ענין הצדיק המעורר רחמים על הדור לכפר עליהם אם הוא נקי מכל פשע ועון מעודו איננו יכול לדון אותם לכף זכות ולבקש עליהם רחמים. וזה פירוש 'כל המחויב בדבר', שגם בו, יש בו שום שמץ ופגם בדבר זה אזי יכול להוציא הרבים מידי חובתן לכפר עליהם. ומגו דזכי לזפשיה זכי נמי לחבריה. אבל אם אין לו שום שותפות עם בני דורו בבחינה זו לא יכול לטהר על ידו".
כלומר אם אין לאדם חלק בחובה הוא לא יכול להבין את החייב, אדם שאיננו שייך למדרגה של מי שהוא רוצה להוציא אותו ידי חובה, אין ביכולתו להוציא אותו לכף זכות. רק מי שמחויב בדבר יכול להוציא את הרבים ידי חובתן. אם כן, אם לא היה אהרן במדרגה של חייב, לא היה בידו לכפר על העם. לכן הוצרך אהרן הכהן למסור את נפשו ולהגיע למדרגה של חטא, ו"מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה", אבל אם לא היתה לו איזו שהיא שותפות עם בני דורו, לא היה בידו לכפר עליהם.
"וכן אמרינן במסכת חגיגה: המטביל כלי בתוך כלי צריך שיהיה בו כשפופרת הנוד, והנפקא מינה בכלים טהורים, המטביל בהם לא עלתה טבילה לכלים הטמאים שבתוכו עד שיהיה כשפופרת הנוד, אבל בכלים טמאים, מגו דסלקא טבילה לכלים גופייהו, לק אנמי לכלים דאית בהו. רוצה לומר על ידי כי המקוה מטהרת את גוף כלי החיצון תטהר נמי הכלי הפנימי אשר בו, הרי לך כי המטהר טמאים אחרים צריך להיות גם כן כמוהו".
היסוד הזה קיים גם בהלכות מקוואות, אם יש שני כלים, כלי בתוך כלי, הכלל הוא שאם אין בפי הכלי החיצוני כשפופרת הנוד, כלומר נקב עגול שקוטרו כרוחב שתי אצבעות, אם הכלי החיצוני טהור והכלי הפנימי טמא, לא עלתה טבילה לכלי הטמא והוא נשאר בטומאתו, אבל אם גם הכלי החיצוני היה טמא, שני הכלים, החיצוני והפנימי, נטהרים יחדיו. ואם יש בפי הכלי החיצוני שיעור שפופרת הנוד אז טבילת הכלי הטהור מועילה לטהר כלי טמא שבתוכו. הטעם הוא שנקב בשיעור זה מחשיב את המים שחודרים לכלי הטהור כמעורבים ושייכים לארבעים הסאה שבמקוה, ממילא מי המקוה מטהרים את הכלי הפנימי, לא מכוח טבילת הכלי הטהור, אלא מכוח המים שחודרים אליו ומקיפים את הכלי הטמא תוך שהם מחוברים לארבעים הסאה שבמקוה.
"וזה שאמרו בגמרא: אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו וכו'.
וזה הענין היה גם כן בחטא העגל, שהיה הסיבה שיהיה אהרן קדוש ה' גם כן נתפס בזה. כי זהו מחסד עליון שיהיה איש אחד בדור לכפר על בני ישראל והוא מובחר האנושי לעמוד לשרת לפני ולפנים לכפר על בני ישראל. לכן היה אנוס על פי הדיבור להיות נתפס באפס מה להוציא את הרבים ידי חובתם. וזה שאמר 'וכפר בעדך ובעד העם', כי כאשר אתה צריך לכפר בעדך, על ידי זה תכפר גם בעד העם".
כלומר המציאות הזו שישראל מתקבצים לפני אהרן ומבקשים ממנו "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים" 16 , זה מין אונס כזה, אהרן מוכרח להיכנס אל החטא, כדי להיות בבחינת חייב, רק כך יוכל לכפר על ישראל. אם אהרן היה נשאר בצדקותו, אם לא היתה לו 'קופת השרצים' הזו, לא היה בידו לכפר.
"וזה שמרמז רש"י ז"ל בצחות לשונו: למה אתה בוש, לכך נבחרת? רוצה לומר, אם אתה בוש וירא לגשת לכפר על בני ישראל, אם כן היה החטא שלך בחנם, אבל אם תכפר, היתה מלאכה שאינה צריכה לגופא, כנ"ל, כי לכך נבחרת. הבחירה שלך בזה היה רק לטובת הדור, כי בלתי אפשר לכפר על העם רק אם תצטרך לכפר גם בעדך. ובדבר זה אתה נבחרת להיות כהן גדול להוציאם ידי חובה".
אם כן כיון שאהרן חטא ונהיה 'בעל חובה' היה ביכולתו להכיל ולהבין את מצבה של האומה הישראלית גם בשעותיה הקשות, בשעת נפילתה בחטא, וניתן לו הכוח לבקש עליהם רחמים. מכוח זה נבחר אהרן לכהן וניתנו בידו כלי הכפרה.

אהרן מכפר מתוך חיבורו לכלל
בהמשך דבריו עומד רבי שלמה מרדומסק על נקודה נוספת שקשורה לסדרי הכפרה, וזו לשונו:
"כבר הקשו הראשונים ז"ל למה נאמר אצל קרבן אהרן 'ובעד העם', הלא קרבן זה לא בא רק בשביל אהרן לבד ואחר כך נאמר: 'ועשה את קרבן העם'? ויש שתירצו, שבא ליתן טעם, לכך הוא מקריב קרבנו תחלה קודם הצבור כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב. וזה פירוש 'וכפר' - בעדך תחלה, וכאשר תהיה זכאי תוכל לכפר גם 'בעד העם'. ע"כ.
אך עדיין לא הונח לנו, ומי יכפר על אהרן בעצמו תחלה, הלא עדיין לא נקרא זכאי, ואיך יכול לכפר אף על עצמו? אך הנראה לי, דהנה מבואר בזוהר הקדוש כי אהרן הוא הנקרא 'שושבינא דמטרוניתא'. רוצה לומר על דרך המבואר בגמרא ובתנא דבי אליהו כי אהרן היה רודף שלום ואוהב שלום לעשות בין איש לאשתו. הרמז בזה לקרב השכינה עם דודה ולעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים.
נמצא כי כל עניניו של אהרן לא היה לצורך עצמו כלל, רק הכל לצורך כללות ישראל לכפר עליהם לטהרם להיותם רצויים לפניו יתברך שמו ויהיה בזה שלום על ישראל. והנה כי כן לא היה לצורך אהרן כפרה על עצמו כלל כי לא כיוון ולא רצה לעצמו שום דבר מעולם זולת מה שיהיה בזה טובה לכנסת ישראל. ולכך כאשר בא להקריב את קרבנו גם כן לא נצרך בשביל עצמו רק כדי לקיים הטעם הזה שיבא זכאי לכפר על החייב, ועל כן בבואו להקריב את קרבנו זכה הוא בעצמו להיות יכול לכפר על עצמו כדי שיוכל לכפר על בני ישראל. וזהו דוגמא דאמרינן בגמרא גיטין (פרק הזורק): 'גיטו וידו באים כאחד'.
והנה זהו שאמר הכתוב: 'וכפר בעדך ובעד העם', רוצה לומר, מה שתכפר בעדך הוא גם כן בעד העם והם השייכים עיקר בקרבנך כי קרבנך הוא כמו התחלה לקרבן העם כדי שתבוא זכאי לכפר על העם על החטא כנ"ל. ולכך אמר הכתוב מיד 'ועשה את קרבן העם' אחר כך 'וכפר בעדם'".
כעת אנו מבינים מי זה אהרן הכהן, כל עניינו של אהרן בעולם הוא השכנת שלום, הוא "אוהב שלום ורודף שלום" 17 , שלום בין אדם לחברו, בין איש לאשתו ובין ישראל לאביהם שבשמים, לכן כשאהרן הכהן צריך לכפר על עצמו, הוא לא זקוק למישהו זכאי שיכפר עליו, כיון שכל עניינו אינו מצד עצמו כלל אלא רק מצד כנסת ישראל ומצד זה הוא זכאי, מכוח זה מסוגל אהרן להגיע למדרגה של כפרה מבלי להזדקק למישהו זכאי שיכפר עליו תחילה. כשאדם הופך להיות כלי וכל כולו מחובר לציבוריות הישראלית, ממילא יש לו כוח להיות בעל כפרה בעצמו. יתרה מזאת, עצם זה שאדם חושב להיות מכפר על האומה ולהיות מחובר לכנסת ישראל, בזה יש משום כפרה, מעין "גיטו וידו באים כאחד" 18 .

חטא בני אהרן - שתי מגמות בחז"ל
מתוך התובנות היסודיות הללו שמתבררות ביום השמיני למילואים אנו יכולים לגשת להבנת השבר הנוראי שפוקד את האומה באותו היום. בתוך עוצמת הרוממות הזו קורה דבר נורא.
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" 19 .
שלושה פסוקים קודם לכן למדנו על גילוי כבוד ה' ועל האש שיצאה מלפניו ואכלה את העולה ואת החלבים, ללמד על קבלתם ברצון. לרגע זה היו עיני כל נשואות, ומשהגיע הביא עמו התרגשות אדירה מלאת רוממות - "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" 20 . והנה כעת שוב יוצאת אש מלפני ה', והפעם היא פועלת פעולה הפוכה.
אי אפשר לתאר ולהבין מה שארע באותו מעמד, הלוא זהו 'יום חתונתו ויום שמחת ליבו' של אהרן, זה היום בו אהרן מייחד את כנסת ישראל, מביא כפרה ומחילה על כל עוונות ישראל, ומברכם בברכת כהנים. בתוך המעמד הפלאי הזה בא השבר הנורא.
בדברי חז"ל 21 אנו מוצאים שתי מגמות, מצד אחד מושם דגש על המניע החיובי, ומתואר כיצד בני אהרן נפעמים מגובה המדרגה אליה הגיעו ישראל:
"'ויקחו שני בני אהרן' - אף הם בשמחתם, כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה, 'ויקחו' - אין קיחה אלא שמחה".
מצד שני, בהמשך דרשת חז"ל, אנו פוגשים ניסיון לזהות מהו החטא המיוחס לבני אהרן:
"נדב ואביהוא - מה תלמוד לומר 'בני אהרן'? שלא חלקו כבוד לאהרן, נדב ואביהוא לא נטלו עצה ממשה.
'איש מחתתו' - איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה.
'ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם', רבי ישמעאל אומר: יכול אש זרה ממש, תלמוד לומר: 'אשר לא צוה אותם', הכניסוה בלא עצה. רבי עקיבא אומר: לא הכניסוה אלא מן הכיריים, שנאמר: 'ויקריבו לפני ה' אש זרה'. אם כן למה נאמר 'אשר לא צוה אותם'? שלא נמלכו במשה רבן. רבי אליעזר אומר: לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה".
חז"ל מביאים כאן שורה של חטאים ומראים כיצד יש להם עוגן בפסוקים, אבל הם לא מסתפקים בזה, במקומות אחרים 22 הם עוד מאריכים ומחפשים סוגי עבירות נוספים:
"בר קפרא בשם רבי ירמיה בן אלעזר אמר: בשביל ארבעה דברים מתו בני אהרן, על הקריבה ועל ההקרבה, ועל אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה.
על הקריבה, שנכנסו לפני ולפנים. ועל ההקרבה, שהקריבו קרבן מה שלא נצטוו. ועל אש זרה, שהביאו אש זרה מבית הכירים, ועל שלא נטלו עצה זה מזה.
רבי חייא: 'איש מחתתו' - איש ממחתתו, איש מעצמו עשו ולא נטלו עצה זה מזה.
רבי מני דשאב ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן ובכלן כתיב בהן מיתה, על שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, וכתוב בהן מיתה: 'בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו' (שמות ל, כ).
ועל ידי שנכנסו מחוסרי בגדים דכתיב בהן מיתה, שנאמר: 'והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד' וגו' (שמות כח, מג). ומה היו מחוסרים? אמר ריש לקיש: מעיל היו מחוסרים דכתיב ביה מיתה, שנאמר: 'והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו' וגו'.
ועל ידי שלא היה להם בנים כתיב בהן מיתה, שנאמר: 'וימת נדב ואביהוא ובנים לא היו להם'.
ועל שכנסו שתויי יין למקדש, וכתיב: 'יין ושכר אל תשת ולא תמותו' (ויקרא י, ט).
אבא חנין אומר: שלא היה להם נשים, דתנינן תמן: 'וכפר בעדו ובעד ביתו', היא אשתו.
אמר רבי לוי: שחוצים היה הרבה והיו אומרים: איזו אשה הוגנת לנו? הרבה נשים עגונות היו יושבות וממתינות להם והם אומרים: אחי אבינו מלך ואבינו כהן גדול, אחי אמנו נשיא ואנו סגני כהונה, איזה אשה הוגנת לנו?!
...ועוד מן הדא 'ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא' (שמות כד, א), מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחלה, נדב ואביהו מהלכין אחריהם וכל ישראל אחריהן והיו אומרים: מתי ימותו שני זקנים ואנו נוהגים בשררה על הצבור תחתיהם?".
חז"ל מאריכים בניסיונות זיהוי חטאם של בני אהרן ובכך מלמדים אותנו על עוצמת החטא ועל קושי מיתתם לפני ה', כמבואר בדברי חז"ל במדרש רבה 23 :
"אמר רבי אלעזר המודעי: בא וראה כמה מיתתן של בני אהרן יקרה לפני הקדוש ברוך הוא, שכל מקום שמזכיר מיתתן מזכיר סורחנם. כל כך למה? להודיעך שלא יהא פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בידם בסתר, שעל ידי כן מתו".
המאמץ של חז"ל לזהות במה חטאו בני אהרן אינו כדי לפרסם את פסולם חלילה, אלא אדרבה כדי למנוע מ'באי עולם' לנצל את העובדה שהתורה הסתירה את החטא כדי לטפול בבני אהרן חטאים חמורים יותר.
יתרה מזו, במיתת בני אהרן יש משום קדושת שמו יתברך, וכדברי הגמרא בזבחים 24 :
"'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי', אל תקרי 'בכבודי' אלא במכובדיי. דבר זה אמר הקדוש ברוך הוא למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן. כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא. כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר, שנאמר: 'וידום אהרן'".
דברים דומים אומרים חז"ל בויקרא רבה 25 :
"אמר רבי שמואל בר נחמן: זה הדבור נאמר למשה בסיני ולא נודע לו עד שבא מעשה לידו. אמר משה לאהרן: אחי, בסיני נאמר לי שאני עתיד לקדש את הבית הזה ובאדם גדול אני מקדשו והייתי סבור שמא או בי או בך הבית הזה מתקדש, ועכשיו שני בניך גדולים ממני וממך. כיון ששמע אהרן שבניו יראי שמים הן, שתק וקבל שכר על שתיקתו".

נדב ואביהוא הם יסוד הכפרה והישועה
יש כאן מורכבות שצריך להבין אותה, משה רבנו מעיד על בני אהרן שהם יראי שמים ויחד עם זאת מיוחסים להם כישלונות שודאי אינן מעידות על יראת שמים יתרה. גם נקודה זו מתבארת בספרו הנפלא של רבי שלמה מרדומסק. ביום השמיני למילואים מתחיל תהליך אלקי של דירה בתחתונים, ריבונו של עולם משרה את שכינתו בישראל ולשם כך צריך לייצר מציאות של קדושה מיוחדת. איך מייצרים את המציאות הזו? אומר בעל ה"תפארת שלמה" 26 :
"'יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד'. יש לדקדק מה שכתוב 'אתה ובניך אתך' ולא נאמר 'אל תשת אתה ובניך'. מהו 'אתך'? אך הנה כבר אמרו חז"ל כי הפרשה זאת באה אחר מיתת נדב ואביהו לומר כי שתויי יין נכנסו. אמנם מה שנראה לי עוד בכוונת הכתוב, דהנה כתיב 'בקרבתם לפני ה' וימותו', הענין הוא כמבואר בכוונת האריז"ל בפסוק 'אל נקמות ה'' שקאי על עשרה הרוגי מלכות, כי אמנם אין בנו כח להעלות מ"נ (מַיִן נוּקְבִין) מקליפת העשיה הזאת כי אם על ידי עשרה הרוגי מלכות שהעלו נשמתם מ"נ במסירות נפש והם תיקנו בחינת המלכות ואחר כך נוכל להעלות הכל על ידי מעשינו ועבודתינו. עיי"ש".
יש כאן מושגים פנימיים ששייכים לתורת הח"ן, על כל פנים מבואר כאן שכדי להגיע למדרגה של תיקון אנחנו זקוקים לעשרה הרוגי מלכות שעל ידי מסירות נפשם יתקנו את הופעת מלכות ה' בעולם.
"וזה שאמרו במסכת ברכות (דף סב): כשהוציאו לרבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, רוצה לומר כי הוא תיקן הזמן קריאת שמע לדורות אחריו על ידי שהעלה את עצמו מ"נ. על ידי כך הוא ניקל להעלות לעולם על ידו כנ"ל".
רבי עקיבא, על ידי מסירות נפשו, קובע קביעה לדורות, הוא חונך את זמן קריאת שמע לדורות, כל אחד מאתנו שקורא קריאת שמע, זה מכוח קריאתו של רבי עקיבא שמסר את נפשו בזמן שקרא קריאת שמע.
"והנה כן היה הדבר אצל נדב ואביהו שאמר הכתוב 'בקרבתם לפני ה'' כי שני הנשמות הצדיקים הגדולים האלו שמסרו נפשם בתחלה קודם התחלת העבודה בהקרבנות במשכן, כי לא היה באפשר להעלות שום קרבן אם לא שהעלו תחלה על ידי עליית נשמתם ואחר כך על ידי מסירות נפש שהעלו הם מ"נ יכלו להעלות קרבן לה', כי זהו ידוע בכוונת הקרבנות שהם לקרב הרחוקים להעלות כל העולמות בבחינת נר"נ ח"י, ואי אפשר להעלות קרבן מן הבהמה שהוא נפש נמוכה אם לא על ידי העלאת נפש האדם מ"נ תחלה, והנה זה שאמר הכתוב 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה כו' תקריבו את קרבנכם', דהנה מבואר בהאר"י ז"ל כי נדב ואביהוא היו בסוד נפש האדם ולזה אמר אנחנו טמאים בנפש האדם".
נדב ואביהוא מעלים את עצמם כקרבן לפני ה', כדי לקדש את המזבח ומתוך כך את המציאות כולה, שהמציאות תהיה ראויה להופעת מלכות ה' במלוא תפארתה. כדי שיהיה אפשר להעלות קרבנות מן הבהמה ומן הצאן, צריך להקריב תחילה קרבן אדם.
"והנה זהו שאמר הכתוב 'אדם כי יקריב מכם', רוצה לומר בתחלה צריך להקריב מי שהוא אדם בסוד נפש אדם מכם כמו שהיו נדב ואביהוא, ואחר כך על ידי כך 'מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם', תוכלו אחר כך להעלות ולהקריב גם מבחינת הבהמה.
נמצא כי ענין מיתת נדב ואביהוא הוא שהיה צריך הכנה ותיקון לדורות להעלות מ"נ ולהקריב אחר כך קרבנות על ידם.
וזה היה גם כן ענין העקידה, דכתיב 'ויעלהו לעולה תחת בנו', מכח הרצון ומסירות נפש להעלות בנו היה הכנה להיות האיל תחת בנו".
כשאברהם אבינו עוקד את יצחק על גבי המזבח, הוא בעצם מכריז קבל עם ועולם: אנחנו מוכנים להקריב את עצמינו לפני ה' יתברך! וההכרזה הגדולה הזו מנסרת בחלל האויר לדורות עולם. מכוח עקידתו של יצחק התאפשר להקריב את האיל תחתיו, ומכוח זה באה מסירות נפשו של רבי עקיבא בדורות מאוחרים יותר. את מסירות הנפש הזו ממשיכים נדב ואביהוא בפרשתנו ובכך מאפשרים את הבאת העולות והזבחים, החטאות והאשמות לדורי דורות.
"וזה גם כן פירוש הפסוק 'הקרב את בניך אתך', על ידי מסירות נפש של בניך תוכל גם אתה להקריב קרבנות עם בניך אתך. וזה שאמר 'על פני כל העם אכבד וידום אהרן', כי כאשר שמע אהרן שלא מתו בניו מחמת חטא רק במסירות נפש עבור כלל ישראל, לא היה דואג כלל על מיתתם. והנה זהו שאמר הכתוב 'אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו' כנ"ל.
'בזאת יבא אהרן אל הקודש', רוצה לומר אחרי כי מתו שני בני אהרן 'בקרבתם לפני ה'' במסירות נפש והעלאת מ"נ כנ"ל. לכך 'בזאת' יכול אהרן 'לבא' אחר כך לכפר בפר בן בקר ביום הכיפורים.
והנה כאשר נשמות שני הצדיקים האלו הם היו יסוד והתחלה להתיקון של כל העולמות מ"נ אחר כך לדורות עולם, הנה בהם תלה הכתוב ולכך נזכרו מיתתם בפירוש בתורה והם העומדים בקרבתם לפני ה' תמיד לצורך העולם והתיקון גם אחרי ביטול הקרבנות בכל דור ודור, הם העומדים בפרץ כי יבואו בצדיקי הדור לסייע להתיקון כנ"ל, כמבואר זה בהאר"י ז"ל, שבאו בפנחס ואליהו ואלישע וכדומה.
והוא שרומז ' אנ"א ה' הושיעה נא' ראשי תיבות: א ליהו, נ דב, א ביהו. כי על ידם ועמהם תביא לנו הישועה להעלות מ"נ והתיקון כנ"ל".
נדב ואביהוא הם יסוד הכפרה והישועה. בזוהר הקדוש 27 מובא שאדם שמזיל דמעה ביום הכיפורים בשעה שקוראים בתורה על מיתתם של בני אהרן, מתכפרים לו כל עוונותיו ואין בניו מתים בחייו, וכך מובא ב"מחזור רבה" כהקדמה לקריאה לשחרית של יום כיפור: "נוהגין אנשי מעשה למרר בבכי בעת קריאת הפסוק 'אחרי מות שני בני אהרן' ולהוריד דמעות על סילוקן של צדיקים, והוא סגולה לכפר עוון שלא ימותו בניו בחייו, והעיקר בזה שעל ידי זה יתן לב לשוב מעבירות שבידו 'והחי יתן אל לבו', אם בצדיקים כאלו פגעה מידת הדין על חטא קל, ומה יעשו מלאי עוון, והתשובה מקובלת ביותר בעת עשיית מצוה".
"ומה גם כפי המבואר כי בנים לא היו להם, ומבואר בזוהר הקדוש כי זהו היה ענינם, לכך הצדיקים ההם אין להם מנוחה ויבואו אחר כך בתוך צדיקי הדור לצורך התיקון הנ"ל.
והנה זה שאמר הכתוב 'יין ושכר אל תשת', לתקן פגם בסוד היין כמבואר בהאריז"ל. 'אתה ובניך אתך', כפי דברי האריז"ל, לרמז לתקן שלא שתפו אביהם עמהם, אך מעתה יהיו אתך, כי לעולם חסדו. וכדברינו לרמז גם כן 'אתה ובניך אתך' בבואכם אל אהל מועד, כי כן תמיד יהיה זה, שיהיו בניך אתך ונשמתם עומדת עמך לעולם בבואכם אל אהל מועד כנ"ל. וזה שאמר בספר 'מגלה עמוקות' כי היום ה' נרא"ה אליכ"ם, אותיות א"הרן מיכ"אל. כי על ידי חינוך של בניו בסוד 'אדם כי יקריב' על ידי אתערותא דלתתא אתער לעילא תמיד, שיהיה מיכאל כהן גדול עומד ומקריב נשמות מבני ישראל כנ"ל. והבן".
הדברים הנפלאים הללו מבהירים לנו מה עניינם של נדב ואביהוא ומאירים את דמויותיהם באור פלאי. ועדיין צריך להבין מה משמעות החטאים הפרטיים שמיוחסים לבני אהרן, בעזרת ה' נדבר על כך בהזדמנות אחרת.
מקורות עיקריים:
רש"י ויקרא ט, א , מגילה י ע"ב ,שבת פז ע"ב , שולחן ערוך אורח חיים קכח, יא סקי"ח , קדושת לוי לפרשת שמיני , תפארת שלמה לפרשת שמיני ד"ה ויאמר משה , ספרא שמיני א, לב , אבות פ"א, מי"ב , מדרש תנחומא אחרי מות ו , ויקרא רבה כ, ח , זבחים קטו ע"ב , ויקרא רבה יב, ב , תפארת שלמה לפרשת שמיני ד"ה יין ושכר.




^ 1.רש"י ויקרא ט, א.
^ 2.מגילה י ע"ב.
^ 3.שבת פז ע"ב.
^ 4.ויקרא ט, ח-כד.
^ 5.שיר השירים ח, ז.
^ 6.שולחן ערוך אורח חיים קכח, יא סקי"ח.
^ 7.שמות לב, ז.
^ 8.שבת פז ע"ב.
^ 9.במדבר יד, כ.
^ 10.שמות לב, ד.
^ 11.ויקרא ט, כב.
^ 12.קדושת לוי לפרשת שמיני.
^ 13.ויקרא ט, ז.
^ 14.ראה שבועות יד ע"א ורמב"ן ומשך חכמה כאן.
^ 15.תפארת שלמה לפרשת שמיני ד"ה ויאמר משה.
^ 16.שמות לב, א.
^ 17.אבות פ"א, מי"ב.
^ 18.קידושין כג ע"א.
^ 19.ויקרא י, א-ב.
^ 20.ויקרא ט, כד.
^ 21.ספרא שמיני א, לב.
^ 22.מדרש תנחומא אחרי מות ו.
^ 23.ויקרא רבה כ, ח.
^ 24.זבחים קטו ע"ב.
^ 25.ויקרא רבה יב, ב.
^ 26.תפארת שלמה לפרשת שמיני ד"ה יין ושכר.
^ 27.זוהר ח"ג נז ע"ב.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il