ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דבר שאינו מתכוון ופסיק רישיה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא שבת Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

יג טבת תש"ן

דבר שאינו מתכוון ופסיק רישיה


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

מחלוקת רבי יהודה ור' שמעון
נחלקו ר' יהודה ור' שמעון לגבי 'דבר שאינו מתכוון' - האם מותר לעשותו. "רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ": עשיית חריץ בשבת בחצר הרי היא תולדה של מלאכת חורש, ובבית - של מלאכת בונה (בעבר היו עושים גומות להטמין שם דברים, כמו שמצאנו "כספים אין להם שמירה אלא בקרקע"). אך יש מצב שבו כאשר האדם מושך ספסל מפינה לפינה - יתכן שיהיה חריץ ויתכן שלא; מכל מקום, אין זו מטרתו של האדם. בדרך כלל ספק דאורייתא לחומרא, אך בשבת יש חיוב רק על 'מלאכת מחשבת', שיחשוב על המלאכה מראש. ולכן סובר רבי שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר לכתחילה.
לדעת התוספות (שבת מא, ב) אף ר' יהודה לא אסר אלא מדרבנן.

ספק שאינו שקול
כלל בידינו בעירובין (מה, ב) - כל מקום שנחלקו רבי יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה. אך בשבת יש יוצא מן הכלל: (בדף מ, א) העיד אביי על רבו רבה שבכל דבר היה עושה כרב (והיינו בענייני איסור והיתר, על פי הכלל "הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני". הרא"ש בפרק איזהו נשך מבאר שהטעם לכך הוא שרב היה מעמיק יותר בענייני איסור והיתר, ושמואל היה מעמיק בדיני ממונות) מלבד שלשה דברים שבהם היה פוסק כשמואל. אחד מדברים אלו - "הלכה כרבי שמעון בגרירה".

נאמר בשבת (פא, א), "ואף ר' יוחנן סובר דבר שאינו מתכוון מותר", שכן ר' יוחנן הוא בעל הכלל "הלכה כסתם משנה", ושנינו "נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק": לנזיר אסור לתלוש אפילו שערה אחת, אך מותר לו לחפוף את ראשו אף שיתכן שתוך כדי זה ישיר שערות. אף על פי כן, במקרה שההסתרקות בהכרח תגרום לתלישת שערות, אף ר' שמעון מודה שאסור. דוגמא נוספת לכך כותב הרמב"ם: אדם השוחט תרנגול כדי שישחק התינוק בראשו, כיון שהכרחי שהעוף ימות - אסור. על שם משל זה, מכונה כל מלאכה שתיגרם באופן ודאי בשם 'פסיק רישיה ולא ימות?' (חתוך את ראשו - ולא ימות??) ובקיצור 'פסיק רישיה'.
הגמרא אומרת בביצה (ד, א), כלל בידינו "רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן" (הטעם לכך - הלכתא כבתראי). ואם כן יש להבין לשם מה הוצרך אביי להשמיענו שהלכה כשמואל, הרי כבר קדמו ר' יוחנן! שאלה זו שואלים תוספות בפסחים קא. ומבארים שהחידוש הוא לגבי גרירה - אף שקרוב לודאי שיהיה חריץ, מותר. רק כשפעולת האיסור ודאי תתבצע, כמו בהריגת העוף - אסור.

פסיק רישיה - מדאורייתא או מדרבנן?

השפת אמת (בחידושיו ליומא לד, א) כתב שפסיק רישיה אינו אסור אלא מדרבנן, והביא לכך ראיה מדברי הרמב"ם. כהן גדול חייב ביום הכיפורים מהתורה לטבול חמש טבילות ולקדש ידיו ורגליו עשר פעמים. לפעמים היה הכהן זקן או חלש (יוחנן כהן גדול, לדוגמא, שימש בכהונה גדולה שמונים שנה, ומן הסתם לא נתמנה לפני גיל עשרים) ולאדם כזה לא קל לטבול במים צוננים. כדי לפתור בעיה זו היו שמים עששיות (חתיכות) של ברזל בבית המוקד, ולאחר שהתחממו היו שמים אותם בבית המקווה, כדי שתפוג צינת המים. הרמב"ם נימק את ההיתר לעשות זאת בטעם "שאין שבות במקדש". יש להבין - איזה איסור מדרבנן יכול להיות כאן? ביאר השפת אמת (על פי הגמרא בשבת מא: "והלא מצרף"): כששמים ברזל חם במים הריהו מתחשל, ונמצא עושה מלאכה. על כך כותב הרמב"ם שכיון שהאיסור הינו רק מדרבנן ואין שבות במקדש - התירו. נמצא שפסיק רישיה אינו אסור מהתורה.
אמנם, באמת פסיק רישיה אסור מהתורה. כיון שהדבר הכרחי שיהיה וצפוי מראש - מה לנו ולכוונת האדם? דברים שבלב אינם דברים. כיון שידוע שהמלאכה תיעשה - סוף מעשה במחשבה תחילה.

ראיה לכך ניתן למצוא בשבת (קג, א). בגמרא מובאת ברייתא: "התולש עולשין והמזרד זרדים אם למאכל אדם כגרוגרת, אם כמאכל בהמה כמלוא פי הגדי, ואם לייפות את הקרקע בכל שהוא". תלישת זרדים אסורה מדין קוצר, ולכל מלאכה יש שיעור. שיעור זה נקבע על פי מגמת התלישה. הגמרא שואלת על עיקרון זה: הרי בכל מקרה הקרקע משתבחת, ומדוע נקבע שיעור האיסור על פי כוונת האדם? ואף שהאדם אינו מתכוון, הרי זה פסיק רישיה! ומתרצת - מדובר באופן שהאדם תולש את הזרדים בקרקע שאינה שלו, ואין לו בכך תועלת. משאלת הגמרא מוכח שאיסור פסיק רישיה הינו מהתורה [הוספת העורך – שהרי הברייתא עוסקת בשיעורים וכל השיעורים הם מהתורה ואילו מדרבנן אסור בכלשהו]. וכן מפורש ברמב"ם עצמו (שבת א, ו) שכתב שבפסיק רישיה "חייב", וכבר הקדים הרמב"ם שכל מקום שנאמר 'חייב' הרי זה חייב כרת במזיד, או חטאת בשוגג.
אמנם יש ליישב את הוכחת השפת אמת. והתשובה לכך פשוטה, על פי הגמרא שראינו - כשעושה בקרקע שאינה שלו, כיון שאין לו בכך תועלת אין איסור דאורייתא. כך גם בעששיות של ברזל: העששיות אינן ממון פרטי אלא של הקדש, ולאדם המחמם עצמו אין כל תועלת בחישולן.

פסיק רישיה דלא ניחא ליה - האם מותר גם מדרבנן?
מהרמב"ם שהובא קודם מבואר שפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מדרבנן. אך נחלקו בזה ר' נתן בעל הערוך והתוספות: לדעת הערוך, דין פסיק רישיה דלא ניחא ליה כדין כל דבר שאינו מתכוון. הערוך הביא לכך ראיה מהגמרא בעירובין ק' ע"ב, שם נאמר שמותר לאדם להלך על גבי עשבים בשבת ללא נעליים, כיון שאינו מתכוון וללא נעליים אין זה פסיק רישיה. וכן בשבת צ"ה ע"א אומרת הגמרא שמותר לאדם לטאטא עפר או לשפוך מים בביתו, אף שבכך משווה את הקרקע ובונה את הבית, כיון שהלכה כר' שמעון.
לעומתו, תוספות חולקים וסוברים שמדרבנן הדבר אסור.
ראיה נוספת לדבריו מביא הערוך מסוכה (לג, א). במשנה (לב, ב) מבואר שבד ההדס צריך להיות הדור, ולכן אם ענביו מרובים מעליו הריהו פסול, שאין זה הדור. אם מיעט את הענבים - כשר, ואין ממעטין ביום טוב, משום שבכך הריהו מתקן כלי (רש"י). בגמרא מובא שלדעת ר' אלעזר בר' שמעון מותר למעט, ומבארת הגמרא שמדובר באופן שממעט לשם אכילה ואינו מתכוון להכשיר את ההדס. על כך שואלת הגמרא: והרי באופן הכרחי ההדס יתוקן! ומתרצת שמדובר במקרה שיש לו הדסים אחרים למצווה, ואם כן אין לו כל הנאה בכך. ומכאן מוכיח הערוך שפסק רישיה דלא ניחא ליה מותר לכתחילה. התוספות דוחים ראיה זו: כל איסור המיעוט אינו מדאורייתא, שכן אין זה תיקון ממש - ההדס נשאר הדס. האיסור הוא רק מדרבנן, שנראה כמתקן. נמצא שמחלוקת הראשונים בפסיק רישיה דלא ניחא ליה היא רק בדבר האסור מדאורייתא. הפוסקים - הרא"ש, המהר"ם מרוטנבורג, הרשב"א והשולחן ערוך (סוף סימן שכ) הכריעו כתוספות לאסור, ובאיסור דרבנן - מותר.

בתרומת הדשן מתיר כל פסיק רישיה באיסור דרבנן, ולא חילק אם ניחא ליה או לא. חלק עליו המגן אברהם. ר' יצחק אלחנן בבאר יצחק מאריך לתרץ את כל קושיות המגן אברהם, ומסקנתו כתרומת הדשן; אך כשהגיע למפתחות חזר בו, והסיק כמגן אברהם כשלא ניחא ליה, וכשניחא ליה - כתרומת הדשן. ותנא דמסייע ליה - התוספות.

סיכום ודוגמאות מעשיות
העיקרון ההלכתי עליו דיברנו הינו יסודי מאוד בהלכות שבת, ולו דוגמאות רבות בחיי המעשה.
דוגמא למצב של פסיק רישיה האסור היא פתיחת מקרר בשבת, באופן שעל ידי זה נדלקת נורה. העצה היעוצה היא לסלק את הנורה מערב שבת; אם האדם לא עשה זאת, אסור לפתוח את המקרר.
מסופר בספר "חלקת יעקב" שחתנו של האדמו"ר מבעלז קנה לו נעליים חדשות לשבת. אמר לו האדמו"ר שבעקב הנעל ישנו סמל של בית החרושת, וכשילך על חול נמצא חוקק, וחקיקה דינה ככתיבה (גיטין ו ע"א, בסוגיית חק תוכות). "עוון עקבי יסובני". הציע לו האדמו"ר לקחת סכין ולמחוק את הסמל. לפי המתבאר, אין הלכה כך; אף שמצב זה הוא פסיק רישיה, מכל מקום לא ניחא ליה בכך, וכתיבה זו אינה אסורה מדאורייתא, שכן מבואר בשבת קד. שאינו חייב אלא על כתיבה המתקיימת. מלבד זאת, הכותב ברגליו פטור משום שאין דרך כתיבה בכך.
כאן המקום להזכיר שכאשר אנו אומרים 'לא ניחא ליה' אין צורך שיהיה הדבר רע בעיניו אלא מספיק שלא יהיה איכפת לו ולא תהיה לו תועלת מהדבר (וכן כתב הרא"ש בכתובות ו, א).

שאלו פעם שאלה את הג"ר שמחה זליג (חבר בית דינו של ר' חיים מבריסק). בזמנם, כששתו תה היו מניחים חתיכות סוכר בפה ואז שותים את התה. אמרו לר' שמחה שכשחותכים את חתיכת הסוכר לשנים יוצא ניצוץ, והרמב"ן מבאר שניצוץ כלשהו אסור. ענה להם ר' שמחה שניצוץ כלשהו אסור רק מדרבנן (וכן כתבו הפרי מגדים בהלכות יום טוב סימן תקד, שו"ת רב פעלים ועוד) וכיון שאינו מתכוון להוציא ניצוץ, אף שהדבר בהכרח יקרה - לא ניחא ליה בכך, ומותר. הוא הדין לגבי בגדים סינתטיים שלעתים יוצאים מהם ניצוצות כשבאים ללבשם.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il