בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה
בבא בתרא דף כט ע"ב

שכוני גוואי

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אדר ב תשע"ו
8 דק' קריאה
מסופר בגמרא על אדם שהחזיק שלוש שנים בבית ולאחר מכן בא אדם וערער בטענה שהיה בשכוני גוואי, ונחלקו האמוראים כיצד לפסוק במקרה זה. רב נחמן פסק לטובת המערער ודרש מהמחזיק שיברר ויוכיח חזקתו, ובהמשך הגמרא מדמה זאת למחזיק בשטר שעליו מוטל לקיימו כדי להוכיח את אמיתות השטר, ואילו רבא סבר שיש לפסוק לטובת המחזיק משום שהמוציא מחברו עליו הראיה. הגמרא מקשה ממקרה אחר שאדם שהיו ברשותו נכסים שרכש מבר סיסין מכר לחברו את כל 'נכסי דבר סיסין', והייתה שם שדה אחת שהייתה קרויה גם היא דבי בר סיסין אך המוכר בא וטען שהיא באמת לא הייתה של בר סיסין על אף שבטעות הורגלו הציבור לכנותה כך. וכאן רב נחמן פסק לטובת הלוקח ורבא לטובת המוכר משום המוציא מחברו עליו הראיה. ומקשה הגמרא שלכאורה פסיקתם הפוכה מבמקרה הקודם, שהרי כאן פסק רב נחמן לטובת המחזיק הנוכחי ואילו רבא דרש ממנו להוכיח שגם שדה זו כלולה במכירה.

הצגת שיטות הראשונים
הראשונים נחלקו בהבנת המקרה הראשון ונאמרו בכך כמה שיטות.
הרשב"ם , התוס' והרא פירשו שהמרא קמא מערער וטוען שדר בשנות החזקה בחדרים הפנימיים והיה תמיד עובר דרך הבית החיצוני ולפיכך לא הוצרך למחות. לדעת הרשב"ם מדובר שלא היה ידוע לנו שהוא דר בחדרים הפנימיים וכעת הוא בא ומספר לנו זאת ואילו לדעת התוס' במקרה כזה לדעת כולם אינו נאמן לערער אלא מדובר שהיה ידוע לנו שדר בחדרים הפנימיים ולפיכך יש מקום להסתפק שמא יצא דרך הבית החיצון, וכעת מתווכחים הצדדים האם באמת עבר שם או לא.
הרי"ף פירש שהמערער טוען שבעת המכירה היה במקום רחוק ולפיכך לא יתכן שמכר לו. בתחילה הביא מי שפירש שמדובר שסתם אדם בא ומערער כך אפילו שאין לו עדים שהיה המרא קמא, אך הרי"ף דחה שבמקרה זה נאמן המחזיק משום הפה שאסר שהרי יכול לומר שכלל לא קנאה אלא מעולם הייתה שלו, ולכן פירש שוודאי מדובר כשיש עדים שהוא היה בעלי השדה בעבר.
הרמב"ן פירש שהמרא קמא טוען שהיה רחוק במשך שנות החזקה ולכן לא יכול היה למחות. על פירוש הרשב"ם הקשה שלא נראה שמעבר דרך בית החיצון אמור לפגוע בחזקה, משום שאדם עשוי למכור בית החיצון ולשייר לעצמו הפנימי ומעבר דרך החיצון, והוסיף שאם נאמר שמעבר כן פוגע בחזקה לא תובן דעת רבא מדוע לא מטילים על המחזיק להוכיח שלא עבר הרי אם אין זו דרך של ישיבה בבית המועילה לחזקה ודאי שעל המחזיק להוכיח שהחזיק כנדרש. על פירוש הרי"ף כתב שהוא מן המתמיהים בעיניו, שהרי לפירושו המערער היה בכל התקופה סמוך ובכל זאת לא מחה, ואם כן כמו שאנו אומרים שאי המחאה מוכיחה את דברי המחזיק שאכן קנה את הבית כך נאמר שמוכיחה את דבריו שבזמן המכירה היה המוכר באזור. ועוד, שאף אם לא היה באזור הרי יכול למכור על ידי שליח ואין בכך ראיה לסתור את המכר.

ביאור הסברות
יש לברר לפי כל הסבר מהן סברותיהם של רבא ושל רב נחמן ובמה נחלקו וכן מהו הדימוי למקרה של דבי בר סיסי לפי ההווה-אמינא ומהו החילוק לפי תירוץ הגמרא.
הרמב"ן הקשה על הרשב"ם, אם החזקה בבית שעוברים בו אינה נחשבת להחזקה טובה מהי הסברא להטיל את נטל ההוכחה על המערער ולא על המחזיק, ולכן פירש שהספק שלפנינו הוא אם המערער היה באיזור ויכול היה למחות.
טעמו של הרמב"ן לשיטת רבא הוא שבמקרה זה אופן הישיבה של המחזיק ודאי היה באופן המועיל לחזקה ואין על כך ספק אלא הספק הוא אם יכול היה המערער למחות, ולכן מסתבר לדרוש את ההוכחה מהמערער כשם שאת ההוכחה על כך שערער צריך הוא להוכיח ולא דורשים מהמחזיק להוכיח שלא הייתה מחאה. ולכאורה יש לשאול מדוע באמת לא מטילים על המחזיק להוכיח שלא מחו בו. בשלמא לפי הבנת הרמב"ן בהולכי אושא שהמחזיק הופך להיות המוחזק מובן אך לפי הסברו בשיטת חכמים שהמחזיק זוכה בגלל שיש הוכחה לטובתו משתיקת המרא קמא, לכאורה ההוכחה שהמרא קמא שתק היא חלק בלתי נפרד מעצם ההוכחה שהקרקע שייכת לו. ונראה שגם לדעת חכמים מעבר להוכחה שיש בחזקה, ובגלל הוכחה זו, המחזיק גם הופך למוחזק. לכן במקרה שיש חיסרון בהוכחה על עצם הישיבה כראוי (כמו במקרה של הרשב"ם) סבור הרמב"ן שאינו הופך למוחזק וממילא עליו חובת ההוכחה אך אם הוכיח שישב כראוי נעשה מוחזק למרות שלא הוכיח שהמרא קמא שתק, ושוב אם טוען המרא קמא שמחה או שלא היה באיזור ולא יכול למחות עליו חובת ההוכחה 1 .
בדעת רב נחמן מבאר הרמב"ן שהוא לא דימה זאת למחאה אלא סבר שזהו חלק מקיום גוף החזקה. צריך לומר שלדעתו ישיבה שלא בפני המערער כלל אינה ישיבה.
לפי הסבר זה יש לעיין מהי השוואת הגמרא בקושייתה לדבי בר סיסין, הרי שם ודאי שהספק אם נכס זה היה של בר סיסין הוא חלק מהותי מההוכחה שקנאו ולא דבר חיצוני, ואם כן כולם צריכים להודות שעל המחזיק להוכיח טענתו. ונראה שבשלב הקושיא הבינה הגמרא שהמחלוקת היא למי אנו מתייחסים כמוחזק – לקונה שיושב כעת בקרקע ותפוס בה או למרא קמא. אמנם מוסכם שבקרקעות מרא קמא עדיף ממוחזק פחות משלוש שנים, אך זה דווקא כשלא נוצר ספק לפנינו כי אז נדרשת הוכחה כדי להוציא מידי המרא קמא והחזקת קרקע פחות משלוש שנים אינה הוכחה, אולם כאן במקרה של דבי בר סיסי יש ספק לפנינו ולכן השאלה היא רק מי נחשב מוחזק יותר. כמו כן במקרה של שכוני גוואי, הואיל והחזיק שלוש שנים אלא שיש ספק אם החזיק כראוי יש ספק לפנינו.
מהו טעמו של הרשב"ם בדעת רבא? בשיעורי רבי שמואל מנמקו שטענת המערער שדר בפנים ועבר דרכו אינה מצויה, ולכן בסתמא אנו תולים כדברי המחזיק והמערער צריך להוכיח את טענתו. נמצא שלהסבר הרמב"ן החילוק לפי רבא הוא בין דברים שהם מהותית חלק מהישיבה היוצרת את החזקה לדברים חיצוניים יותר, ואילו לפי הרשב"ם החילוק הוא אם זו טענה מצויה ולפיכך אם אינה מצויה על המערער להוכיח את דבריו אף אם מדובר בספק בעצם אופן הישיבה. את הטעם בדבריו ניתן להסביר על פי הש"ך (עח סוף ס"ק טו) שהבאנו בסוגיית 'אין אדם פורע תוך זמנו' לפיו כל המשנה ידו על התחתונה, כלומר, כל הבא לטעון טענה משונה מן המקובל עליו מוטלת חובת ההוכחה. אולם נראה להסביר באופן פשוט יותר, שהואיל וזו מציאות נדירה, כל עוד לא הוכח אחרת אנו תולים שהמציאות הנדירה לא אירעה, אנן סהדי שלא אירעה.
בדעת רב נחמן יש לומר שסבר כרמב"ן שהחילוק הוא בין דברים שהם מהותית חלק מהישיבה לדברים חיצוניים, ולכן כשהספק הוא באופן הישיבה על המחזיק להוכיח טענתו. לא ניתן לנמקו שסבר שטענה זו נחשבת מצויה כי מקושיית הגמרא מהמקרה של דבי בר סיסין וכן מתשובתה רואים שהבינה שהאמוראים נחלקו באופן מהותי ולא רק בהגדרת שכיחות המקרה הפרטי של דירה בבית פנימי תוך מעבר דרך החיצוני.
על פי דברינו ניתן לבאר שהשוואת הגמרא בקושייתה מדבי בר סיסין היא שאף שם הטענה שאין אלו נכסי בר סיסין היא טענה לא שכיחה אך זהו כמובן ספק מהותי וחלק בלתי נפרד מההוכחה שקנה חלק זה. לכן לדברי רב נחמן שהמדד הוא אם זה חלק מהותי בעצם ההוכחה גם שם יש להטיל את ההוכחה על הקונה ואילו לרבא שכל המשנה ידו על התחתונה גם שם יש להטיל על המוכר להוכיח את טענתו המשונה.
באופן נוסף ניתן לבאר את קושיית הגמרא כפי שנכתב לעיל בשיטת הרמב"ן, שבשלב הקושיא ההבנה לגבי נקודת המחלוקת בין האמוראים הייתה שונה, והיא שנחלקו מיהו המוגדר כמוחזק, הקונה או המרא קמא.
הגמרא מתרצת את הסתירה ברבא שבכל מקום הוא מעמיד ביד המוחזק. נראה שביאור הדברים הוא שכל סברת רבא שהמשנה ידו על התחתונה היא דווקא כנגד אדם שמוחזק כעת אלא שמתעורר ספק על עצם המוחזקות, אך במקרה של דבי בר סיסין שהקונה כלל לא מוחזק ודאי עליו להוכיח שקנה גם שדה זו למרות שטענת המוכר היא המשונה. את הסתירה ברב נחמן מתרצת ששם כיוון שהנכסים קרויים דבי בר סיסין על המשנה להוכיח זאת. אפשר להסביר באופן פשוט את התירוץ ששם זהו אנן סהדי שנכס זה כלול ולכן על המשנה הרוצה לטעון טענה מחודשת ביותר חובת ההוכחה.
בשיעורי רבי נחום ביאר את סברת רבא לפי הרשב"ם באופן אחר, בדומה להסברנו ברמב"ן. הוא ביאר שהטענה שדר בפנים ועבר דרכו היא דבר מן הצד המגרע ואינה נחשבת כדבר מהותי בעצם הישיבה ולכן אומרים שאין ספק מוציא מידי ודאי. ההוכחה אם ישב שם גם ביום וגם בלילה כן נחשבת לדבר מהותי ולכן עליו להוכיח זאת כמוכח מדברי רבא עצמו בדף כט ע"א, אך במקרה שלנו המחזיק כן ישב בבית אלא שהמרא קמא טוען שעבר שם ובכך גירע מחזקתו. הרמב"ן כמובא למעלה התייחס למקרה זה כדבר מהותי בהוכחה ולא כדבר המגרע מן הצד.
אפשר להסביר את מחלוקת הרמב"ן והרשב"ם, שהרמב"ן הגדיר מקרה זה כדבר שאינו חיצוני הואיל וסוף סוף אין זו ישיבה טובה, אך הרשב"ם הגדיר זאת כדבר חיצוני משום שהמחזיק מצידו כן ישב כרגיל ובאופן מלא בקרקע אלא שהמרא קמא טוען שגם הוא עבר שם ובכך גירע מחזקתו.
באופן אחר, יתכן שנחלקו בטעם מדוע הליכת המערער מבטלת את החזקה. הקצות (קמ ס"ק ג) כותב בדעת הרשב"ם שמבטלת את החזקה משום שהליכתו שם נחשבת כמחאה. על פי זה יש לומר שהרמב"ן סבר שמבטלת משום שכלל לא נחשב כישיבה טובה ולכן לדעתו זהו חיסרון במהות ההוכחה ואילו לרשב"ם יש כאן ישיבה אלא שיש מחאה מן הצד. ויש לומר שהסבר זה וקודמו עולים בקנה אחד ומשלימים זה את זה. בגלל שהמחזיק מצדו ישב באופן מלא, הליכת המערער מוגדרת כמחאה ולא כביטול עצם החזקה.

חזקה לשיתוף
הרשב"ם (ד"ה אנא בשכוני) מבאר את טענת המערער שהואיל ודירתו הייתה בחדרים הפנימיים והיה עובר דרך על החיצון ומשתמש עמו בבית החיצון לא חש למחות. הרמב"ן , כאמור למעלה, חלק וסבר שמעבר הפנימי על החיצון אינו פוגם בחזקה. מכל מקום מדברי הרשב"ם ניתן ללמוד בפשטות שלדעתו אם אדם דר יחד עם חברו בבית ולאחר שלוש שנים טוען שרכש חצי מהבית על מנת לדור עמו בשותפות אין טענתו טענה, ויכול המרא קמא לטעון כנגדו שלא חש למחות הואיל ודר עמו. מה הטעם בכך? מדוע מקפיד פחות כשאדם דר עמו, הרי לכאורה אדרבה יותר מפריע לאדם כשדרים עמו מאשר כשיש לו שני בתים ואדם דר בדירתו השנייה שאינו משתמש בה?! צריך לומר שההקפדה הגורמת למחאה אינה רק ההקפדה מצד אי הנוחות מכך שחברו משתמש ברשותו, אלא חלק מההקפדה נובעת מהחשש שחברו יחזיק ויטען לאחר זמן שהבית שלו. לפיכך ניתן לומר שבדירה לחוד יש יותר צורך למחות משום שבעיני העולם מסתבר יותר שאכן מכר לו, אך כשנמצא עמו יחד בעיני העולם יש ספק שמא מרשה לחברו לדור עמו ולא מכר לו. לכן גם המרא קמא לא רואה צורך למחות.
הקצות (קמ ס"ק ג) סובר שמועילה אף חזקה כשדר עמו ביחד וטוען שקנה חצי מהבית על מנת לדור עמו בשותפות, ומסייג את דברי הרשב"ם דווקא לסוגייתנו שלא דרו ממש יחד אלא המחזיק טוען שקנה את הבית החיצון לגמרי והמערער טוען כנגדו שהיה עובר דרכו, ולכן יש בכך ערעור על החזקה בבית החיצון, אולם במקרה שטוען שנעשו שותפים, לטענת המחזיק כל אחד הלך בשלו שהרי מטעם ברירה מתברר שכל המשתמש משתמש בחלקו ואם כן המרא קמא מעולם לא פגם בהחזקתו ואין לראות בהליכתו ברשות המשותפת שום צד של מחאה.
הקצות מוכיח דבריו מחזקת תשמישים ששם מצאנו שאחד משתמש בשל חברו ונחשב כחזקה עבורו, והרי שם כמובן גם הבעלים משתמשים ברשותו ורואים שבכל זאת אין בכך כדי לבטל את החזקה. ובפרט הוכיח זאת מדברי הרא"ש (פרק א סי' יא-יב) שביאר את השיטה שהמחזיק להורדי החזיק אף לכשורי שהואיל והחזיק שלוש שנים נאמן לטעון שקנה חצי מהכותל ולפי זה אף אם יפול יהא נאמן לתבוע חצי מהאבנים.
הנתיבות (ס"ק יט) חולק על הקצות וסובר שאין חזקה לשיתוף, ומביא אחרונים רבים הסוברים כן. הגר"ש שקופ (סימן טו) מוכיח כנתיבות מכך שאילו הדין הוא שיש חזקה ואנו דורשים מהמרא קמא למחות במקרה כזה, הרי שגם במקרה של שכוני גוואי לא יוכל המרא קמא להצטדק בטענה שלא חשש למחות משום שעבר דרכו שהרי היה לו לחוש שמא המחזיק יטען שקנה עמו לגמרי בשיתוף ואז כן נדרשת מחאה. את הקושי מחזקת תשמישים ומדברי הרא"ש לגבי המחזיק בהורדי מתרץ ששם כל אחד מחזיק בתשמיש מיוחד בלי השתתפות ולכן שם ודאי צריך למחות.
הגר"ש שקופ גם תמה על סברת הקצות שבשותפים אין ההשתמשות בחלק השני מבטלת את החזקה הואיל ומדיני ברירה אומרים שהתברר שהמרא קמא הלך בחלקו ולא בחלק המחזיק, ותמוה מה אכפת למרא קמא בהגדרה ההלכתית של דיני ברירה. אכן זוהי תמיהה גדולה, ומשום כך נראה שאף הקצות לא אמר כן אלא לרווחא דמילתא, אך עיקר סברתו היא שהואיל והם שותפים ממילא השתמשות המרא קמא אינה פוגמת בישיבתו והחזקתו של המחזיק ולכן אינה נחשבת כמחאה.




^ 1.אפשר להסביר את הטעם שהמרא קמא הוא זה שצריך להוכיח שמחה באופן אחר ולומר שזו תקנת חכמים שהטילו עליו את נטל ההוכחה בגלל שהוא יודע בפני אלו עדים מחה וקל לו להביאם ואילו למחזיק מאוד קשה להוכיח שחברו לא מחה. חיזוק לכך ניתן למצוא בדברי התוס' (ד"ה בשכוני) שדוחה את פירוש הרשב"ם בטענה: "אטו יש להם לעדי חזקה לידע שלא היה המערער באותו בית כל שלוש שנים", הרי שהמדד להטלת נטל ההוכחה אינו תלוי רק בשאלה מיהו המוחזק ומי המוציא אלא גם בשאלה אם זו דרישה סבירה ואפשרית מבחינה מציאותית. סברא זו ודאי שורשה בתקנת חז"ל ולא בעיקר הדין. לפי הסבר זה תחזור השאלה על הרמב"ן, שכן בענייננו היה ניתן להטיל את חובת ההוכחה על המחזיק כי לא קשה להוכיח שהמרא קמא היה באיזור.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il