ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עם ישראל במצרים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויחי Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

טבת התשס"ה

עם ישראל במצרים

מתוך "קול צופיך" גיליון 293



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

ואלה שמות בני ישראל
חומש שמות פותח במניינם של בני ישראל במצרים
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה וכו' וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" (שמות א, א-ה).

ויש לשאול, מדוע צריך למנות את עם ישראל, הרי כבר מנה אותם בסוף חומש בראשית בפרשת ויחי?
אלא מבאר רש"י, וז"ל:
"ואלה שמות בני ישראל - אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן אחר מיתתן, להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר 'המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא', עכ"ל.

ויש לדקדק בדברי רש"י שכותב שהיה מכניס ומוציא אותם בשמותם - להבדיל אלף אלפי הבדלות, כשהגרמנים ימ"ש התעללו ביהודים, גזרו לחרוט מספר על זרועו של כל יהודי, וזה היה מספר הזהות שלו, ולא היו מזוהים בשמם, אבל דרך התורה אינה כן, אלא גם כשהיו עם ישראל במצב של עבדות ושעבוד, היה מונה אותם בשמותם ולא חלילה במספר וכדומה. כי כשקוראים בשם, זה מראה על שבח (עיין רש"י על פסוק ראשון ויקרא).

דרך לימוד תורה - חזרה ושינון
בתורה ישנן פרשות פתוחות וסתומות. וההבדל ביניהם הוא, שאחרי פרשה סתומה יש להניח ריווח של ג' אותיות, ולאחר פרשה פתוחה תשע אותיות (עיין לשו"ע או"ח סי' ל"ב סעי' ל"ו), ובין חומש לחומש יש להניח ריווח של ארבע שיטין. הטעם לכך הוא, מכיון שכשמשה רבנו היה בשמים ולמד את כל התורה מפי השכינה, היה הקב"ה עושה הפסקות בין לימוד ללימוד כדי לתת שהות למשה רבנו לחזור על הדברים שלמד, ולעיתים היו ההפסקות קצרות, ולעיתים ארוכות יותר. ולכן בתורה יש הפרש בן פרשה לפרשה, והפרש גדול יותר של ד' שיטין בין חומש לחומש.

ומכאן יש ללמוד את חשיבות החזרה על לימוד התורה. ולא יאמר אדם אני זוכר את כל מה שלמדתי ואין לי צורך בחזרה על הלימוד, אלא כל אחד ואחד, גם אם הוא מוכשר ביותר וזוכר את מה שלמד, חייב לקבוע לו זמנים מיוחדים לחזור על לימודו ולסכם את הנלמד, וזה לא רק סגולה שישתמר ויתקיים הלימוד בידו עד שיהיה לו לקניין קבע, אלא גם חובה. הרי בכל יום אדם מתפלל ג' פעמים ומבקש 'אתה חונן לאדם דעת', ואינו אומר שיש לו כשרון ואינו זקוק לתוספת חכמה ובינה, ואדרבה אם כך יחשוב, עליו נאמר "מסיר אזנו משמע תורה, גם תפלתו תועבה" (ועיין בהקדמה למסילת ישרים).

חזרה בדרשות

מסופר על רב אחד שהיה דורש בענייני הפרשה וענייני דיומא, ולפעמים היה שוזר בדרשותיו דברים שכבר אמר בשנים קודמות או בהזדמנויות שונות. פעם אחת דרש הרב, ועשיר אחד מעשירי הקהילה שישב בבית הכנסת, חשב לעצמו שאם הוא בעל מעלה אז הוא גם בעל דעה, והעיר בעזות לרב שאת הדברים האלה הוא כבר אמר בשנה שעברה ואין הוא מחדש דבר. הביט בו הרב בחמלה ואמר לו אכן, כבר אמרתי את הדברים הללו, וכיון שאתה זוכר אותם אולי גם תמשיך את הדברים. אך העשיר לא ידע כיצד להמשיך את הדברים. בצורה זו השכיל הרב ללמד את כל הציבור, עד כמה גדולה וחשובה מעלת השינון והחזרה, ובלעדיהם אין אפשרות לזכור את הדברים שנאמרו בהזדמנות קודמת.

הדור והדור ולא פלדור
הרה"ג רבי חיים סתהון ע"ה (מחבר ספר 'ארץ החיים') התבטא בשנינות לשון על עניין החזרה של לימוד התורה. בזמנם היה כדור לרפואה שקראו לו "פלדור", שהיה מועיל לזכרון למי שזכרונו בגד בו מכל מיני סיבות רפואיות. ועל זה היה אומר רבי חיים סתהון ע"ה "הדור והדור ולא תצטרך לפלדור" - תחזור ותחזור ולא תצטרך לכדור הזה בשם פלדור, כדי להחזיר את זכרונך.

שלמה המלך ע"ה אומר (קהלת י, ב) "לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ" – ומכאן רמזו, מי ששם על לבו לחזור על הלימוד, ואינו מזניח את דפי הלימוד שכבר עבר עליהם (בצד ימין של הספר), הרי הוא בעל לב חכם, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. אבל מי שרוצה להספיק ולרכוש עוד ידיעות ועוד ידיעות, ופונה רק לשמאלו כדי לסיים, ומשום כך מזניח את החזרה על מה שכבר למד, הרי הוא בעל לב כסיל, כי בלי חזרה הוא לא יזכור את מה שלמד.

כל אתין שבתורה באים לרבות
ידוע שכל "את" שבתורה בא לרבות (עיין פסחים כ"ב ע"ב), כמו שדורשים "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וזה בא לרבות גם כל צבאות ומערכות השמים וכו'. ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן גוריון היה מזלזל במה שמזכירים "את". פעם פגשתי אותו ואמרתי לו, אל לך לזלזל בכך, שכן במעשה בראשית דורשים את כל מערכות העולם במילה "את". "את השמים" - בא לרבות כל מערכות השמים, "ואת הארץ" – לרבות כל מה שעל הארץ. והקב"ה ברא את כל העולם בצורתו הגשמית, ובכוחו ובתפקידו של האדם להפוך את כל הגשמיות לרוחניות. לדוגמא, אם אדם יושב בסעודת מצוה או בסעודת שבת ואוכל לשובע נפשו, אין בכך רע, אבל אין הוא מתעלה ומתקדש באותה אכילה. אבל אם הוא רק יאמר ויכוון שהוא אוכל כדי לקיים מצות עונג שבת, וכי הוא מתכוון באכילה זו להתקדש בקדושת השבת או בקדושה שבחשיבות סעודת המצוה, או אז נהפך לו האכילה הגשמית למטען רוחני והוא מתקדש ומתעלה על ידי כך.

ויש להבין מה כוונת התורה במה שכותבת 'אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ', והרי ידוע שכל אתין שבתורה באים לרבות, ומה מה לרבות כאן? לומר לנו שלא סתם ירדו עם יעקב, אלא לרבות שירדו עם מידותיו של יעקב מידת "אמת", ושקידתו בלימוד התורה.

מידת שמאי ומידת הלל
ידוע ההבדל בהנהגה בין שמאי לבין הלל. שמאי הזקן היה תקיף והנהגתו ולימודו היה בדרך של תקיפות (דקדושה). הלל הזקן לעומתו היה עניו גדול, וגם עני.

והגמרא בביצה (דף ט"ז ע"א) אומרת : "תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום".

וכשהלל מוצא בהמה נאה היה אומר זו להיום, והקב"ה יזמן יפה הימנה לכבוד שבת קודש, וכך מדי יום ביומו. הנהגה זו של שמאי היא מכיון שהיה רגיל לומר שכל מה שנגזר על האדם לקבל ולהרוויח נקבע כבר מראש השנה, אינו כולל את הוצאות שבת וחג, וכל מה שמוסיף כדי לכבד את השבת, מוסיפים לו יותר מהשמים, עד שזוכה לנחלה בלי מצרים, ולפי זה היה אומר שצריך להרבות בהוצאות לכבוד שבת אפילו כל השבוע כולו, אבל הלל היה אומר ברוך ה' יום יום וכנ"ל.

ואלה שמות - שלא שינו את שמם
התורה פותחת את מאורעות תקופת שהותם של בני ישראל במצרים, דוקא בהזכרת שמותיהם, כדי ללמדנו את עניין דבקותם של בני ישראל לא רק במסורת ובדרך אבותיהם, אלא אף בשמותיהם היהודיים, וחז"ל אומרים שהייחוד של עם ישראל היה שלא התבוללו בין המצרים, ולא שינו את שמם, לבושם או מנהגיהם, וזה היה סיבת זירוז יציאתם ממצרים לפני הזמן.

וכך מובא במדרש (מ"ר ויקרא, לב): "שלא שינו את שמם, ראובן ושמעון מי נחתין ראובן ושמעון מי סלקין (ירדו למצרים בשמם ראובן ושמעון, ועלו בחזרה בשמם המקורי ראובן ושמעון). לא היו קורין לראובן רופס, ליהודה לוליאנא, ליוסף ליסטס, לבנימן אלכסנדרא" (ושמא תשאל הרי יוסף שינה את שמו לצפנת פענח שהוא שם מצרי? ראשית, לא הוא שינה אלא פרעה עיין בראשית פרק מא פסוק מה. ועיין בבעל הטורים על הפרשה שמיישב זאת). ומכאן עלינו להתחזק שלא לקרוא בשמות ששונים לגמרי ממקורם בתורה, כי בזכות שלא שינו את שמם נגאלו בני ישראל ממצרים, ודבר זה גם יעמוד להחיש את גאולתנו. ולא לקרא לראובן רוברט, או לשמעון סימון וכו'.

כמו כן, התפשט מנהג מוזר ביותר, שכשאדם נפרד מחברו, אינו אומר לו 'שלום' אלא 'ביי'. 'שלום' הוא שמו של הקב"ה ואף על פי כן הותר לנו לומר אותו, ואפילו לקרוא בשם זה לבנינו, ואנחנו מזלזלים במתנה כל כך חשובה, ובמקום להשתמש בשם קדוש זה אומרים 'ביי'?! (ועיין במסכת ברכות דף נ"ד ע"א "והתקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו בשם וכו' ועיין רש"י שם).

ואדרבה, עולם הפוך ראיתי, שכן זהירות גדולה צריך כל אחד להזהר שלא לדבר בלשון הקודש כלל בשהותו בנוחיות, וישנם אנשים לצערנו שכל הזמן הולכים עם מכשיר דבוק לאוזניהם, ולנגע הזה קוראים "טלפון סלולרי", ואפילו בנוחיות הם ממשיכים לדבר בו, והגדילו לעשות כמה אנשים שקבעו טלפון קווי רגיל המחובר לשקע טלפון בחדר השירותים - ואדרבה, שם היה ראוי לומר 'ביי' במקום לדבר בלשון הקודש, ועל אחת כמה וכמה שלא להזכיר שם את המלה 'שלום'.
ומכאן תוכחה מגולה, לא לתת לנערים מכשיר זה, או כזה שאפשר לגלוש לדברים לא טובים (בלשון המעטה).

שבעים "נפש" - אחדות
כתוב בפרשה "וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם". אומרים חז"ל את בני יעקב מזכירה התורה בלשון יחיד - "נפש", ללמדנו על האחדות שהיתה ביניהם. ואילו אצל עשו כתבה בלשון רבים "נפשות", כי היו נפרדים כל אחד לעצמו (עיין בראשית לו, ו "ואת כל נפשות ביתו", ורש"י בפרק מו פסוק כז אומר "עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותן 'נפשות' לשון רבים וכו'. יעקב שבעים היו לו והכתוב קורא אותן 'נפש', לפי שהיו עובדין לקל אחד".

פן ירבה נהפך ל – כן ירבה ועשר המכות
חז"ל אומרים שפרעה רצה לגזור על הפסקת הילודה של ילדי בני ישראל ולהמיתם, מהחשש "פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ". אמר הקב"ה אתה אומר "פן ירבה" ואני אומר "כן ירבה", וכך התרבו בני ישראל מעל הטבע. מורנו ורבנו ועטרת ראשנו ראש ישיבת 'פורת יוסף' הרה"ג רבי עזרא עטייא זצ"ל היה מקשה, וכי אין לו להקב"ה מה לעשות רק להתייחס לאמרותיו של פרעה ולהשיב לו מלחמה השערה? והוא מתרץ, שהיה קטרוג גדול על עם ישראל כיון שלא היו דבוקים בתורה ובקיום המצוות, וכשאמר פרעה "פן ירבה" פנה הקב"ה למקטרגים ואמר להם האם אתם מסכימים עם דבריו, ואמרו לו שהם עומדים על דעתם. אז אמר הקב"ה אני אקח את ה"פן" ואהפוך את האות פ"ה לכ"ף ויהיה מעתה "כן", ואת היו"ד הנותרת שלקחתי מהאות פ' אהפוך, ואשלח בה עשר מכות למצרים.

נס הילודה וגידול הילדים במצרים
טבע העולם הוא שאשה שיולדת תאומים מתקשה בלידתם ובגידולם, וכשיולדת שלישייה מתקשה יותר בלידתם, וכל שכן ברביעייה או בחמישייה, והקשה מכולם בלידת שישייה, וכבר הרופאים מנבאים על הריון כזה רעות ואומרים שחייבים "לדלל" עוברים, ובכל מקרה חייבים להעניק טיפולים מיוחדים ליולדת ולהכין אינקובטורים שיקלטו את התינוקות המזעריים שנולדו בכרס אחד. לעומת זה, הקב"ה הנהיג במצרים דרך ניסית גמורה, והיו הלידות טבעיות וקלות, והילדים היו בריאים וחזקים מאוד. היולדות היו יוצאות לשדות ללדת אותם ללא רופאים וללא טיפולים, והיו חוזרות לביתן בו ביום, ומשאירות את הילדים בשדות שלא לראות בצערם כיון שלא היה להם מה להאכילם, והיה בא המלאך גבריאל בשליחותו של הקב"ה ומאכיל את התינוקות, באצבע אחת דבש, ובאצבע שניה חלב, וכך הם גדלו והתחזקו ביותר, והיו חוזרים לחיק הוריהם לאחר זמן קצר כמו נערים בריאים וחסונים, כך שהמצרים לא היו יכולים לדעת ש"בחורים" אלה הם בסה"כ תינוקות בני יום-יומיים שנתגדלו על ידי המלאך גבריאל בעצמו. כשהיו הילדים מתרבים בדרך ניסית, לא יכל המלאך גבריאל להאכיל אלפי תינוקות בו זמנית, ושלח לו הקב"ה "תגבורת" של אלפי מלאכים שבאו להאכיל את כל התינוקות. אותם התינוקות ראו את המלאכים והכירו את הקב"ה, וביציאת מצרים כשנקרע הים, מייד הם זיהו את מי שהטיב להם בהיותם בשדות, ואמרו "זה קלי ואנוהו" (עיין תרגום יוב"ע שמות טו, ב', ועיין סוטה יא).

דוד בן גוריון מי שהיה ראש ממשלת ישראל הראשון, תמה כיצד יכלו להגיע בני ישראל למספר כל כך רב ועצום והרי בסך הכל בשבעים נפש ירדו למצרים? פעם פגשתי אותו ואמרתי לו שהוא לא מחשב שכל אשה ילדה ששה בכרס אחד, ואם יחשב את זה, ימצא את טעותו, וכך התחיל לעשות חשבון וגילה את טעותו - ובר מן דין הרי כל ההנהגה ההיא היתה בדרך ניסית גמורה.

חובת הכרת הטוב
מידה רעה שאדם צריך להתרחק ממנה ביותר היא מידת כפיות טובה. וחייב כל אדם להכיר טובה לכל מי שהיטיב עמו ואפילו אם זה עצים ואבנים. על פתח ביתו של הרה"ג חכם יוסף שלוש זצ"ל היה תלוי שלט ובו כתוב "ברוך הבא לכל מי שבא, חוץ מכפוי טובה" (והוא כידוע היה יחיד ומיוחד מגומלי חסדים, מלבד שהיה ראב"ד מקודש לבית הדין של העדה). כשמשה רבנו נולד קרא לו אביו ידידיה, ואמו קראה לו "טוב" כמו שכתוב ותרא אותו כי טוב הוא, וכשהניחו אותו ביאור ומצאה אותו בת פרעה, קראה לו משה - "כי מן המים משיתיהו". ויש אומרים שקראה למשה מניוס (עיין באבן עזרא שמות ב' פסוק י' ששמו היה "מוניוס", ואח"כ הוסיף: "אולי למדה בת פרעה לשוננו או שאלה").

ומאז נקרא שמו משה כמו שהחליטה בת פרעה. ולכאורה מדוע צריכים להתחשב בשם שקראה בת פרעה למשה, והרי מן הדין ראוי לקרוא לו ידידיה או טוב כמו שקראו לו אביו ואמו? אלא מכאן אנו לומדים את חשיבות הכרת טובה, שכיון שבת פרעה הצילה את משה וחרפה את נפשה על כך, על כן נקבע שמו כמו שהיא החליטה.

גנות כפיות טובה אפילו לעצים ואבנים
בתקופת האינקוויזיציה היה הרי"ף גר בספרד, אך נאלץ לברוח למרוקו. וכשהגיע לשם לאחר דרך ארוכה ומפרכת, באו בני המקום וקיבלוהו בכבוד גדול כיאה לגדול הדור, אך כיון שהיה עייף מזיע ומלוכלך מהדרך הארוכה, הוא לא היה מסוגל אפילו לדבר, וביקש שיעשו עמו חסד ויתנו לו את האפשרות לרחוץ את עצמו ולהחיות את נפשו. מייד סידרו לו בית מרחץ יפה ומפואר, ונכנס ורחץ את עצמו וטבל, ותחי רוחו. לאחר זמן, נפלה קטטה בין שני אחים בעניין ירושת אותו בית מרחץ, ובאו לפני הרי"ף לדין תורה, והוא סירב לדון בעניינם, כי אמר שאינו יכול להשיב רעה תחת טובה לבית המרחץ שבו החיה את נפשו כשהגיע מספרד, ולפסוק שיש לחלקו לשניים. עד כדי כך גדולה וחשובה הכרת הטוב, אפילו על עצים ואבנים.

גם משה רבנו לא היה כפוי טובה ליאור ולעפר שהצילו את חייו, שכן בשעה שהיה בתבה ביאור היו הגלים נעצרים לפניו ולא שטפו אותו. וכן העפר הציל את חייו כשהרג את המצרי ולא היה לו כלים לחפור באדמה ולקבור את המצרי. ומשום כך, לא הכה משה רבנו את היאור במכת דם וצפרדע, וכן לא הכה את החול במכת כינים, והכל כדי לא להיות כפוי טובה.

כמו כן, התורה מצווה "ולא תעלו במעלות על מזבחי", מכאן שהכבש שעלו עליו הכהנים למזבח היה חלק ולא עם מדרגות, משום שכשעולים מדרגות צריכים להרים רגל ובכך מתגלה הערוה, ואין זה נאה לבזות כך את אבני המזבח, ועל כן היו צריכים לבנות אותו חלק.

ועיין לרש"י בשמות פרק כ' פסוק כ"ג שכתב "מ"מ הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונם אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה". ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה הלכה י"ז) שכתב והעולה במעלות על המזבח או שפסע פסיעה גסה (לא עקב בצד גודל) על המזבח עד שהתגלתה ערותו עליו, לוקה.

ומכאן ילמד אדם כמה זהירות צריך שלא לכפור בטובתו של חברו. וזה הביאור במה שהתורה כותבת "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", הכוונה למלך שלא זכר את הטובות שעשה יוסף עם מצרים, וכפר בטובות אלו, והיה זה הגנאי הגדול של פרעה שהתורה הזכירה אותו בפירוש.

כיצד נעשה הרמב"ם לרופאו של המלך
כשברח הרמב"ם מספרד הוא הגיע למצרים וביקש להפגש עם המלך, אך למרות בקשותיו הרבות, לא נענה, ואמרו לו שעליו להמתין זמן רב עד שיראה את פני המלך. הלך הרמב"ם ברחוב, ושמע שייח' אחד ששר את שירי המואזין. התחיל הרמב"ם לקללו ואמר לו אתה כופר בן כופר, וכך ביזה אותו מאוד. אותו שייח' הרגיש פגיעה בכבודו עד מאוד, וחמתו בערה בו עד להשחית ומייד התחיל לזעוק והזמין שוטרים למקום. דבריו של הרמב"ם עוררו מהומה רבתי כאשר עם רב צועקים איך הוא מבזה את השיח' ואת דתם וכו', ומייד הלכו כמה ערבים למלך ואמרו לו שיש כאן יהודי שמבזה את דתם. כעס המלך מאוד וציוה להביאו לפניו ללא דיחוי.

בנתיים ברח הרמב"ם, ונכנס לבית של אשה אחת וביקש לשהות בביתה מספר ימים. וגם ביקש ממנה גיגית של נחושת עם מים ואבן. הביאה לו אותה אשה את מבוקשו, לקח הרמב"ם את האבן והניח אותה בתוך הגיגית עם המים, וישב עליה. ראתה אותה אשה את מעשיו המשונים והתפלאה מאד עד שחשבה שהוא עושה כשפים, אלא שתואר פניו ענה בו שאינו מן המכשפים ולא הפריעה לו. אדהכי והכי הגבירו את החיפושים אחריו, אך לא מצאוהו.

מייד קרא המלך לאצטגנינים שלו וביקש שיסתכלו בכוכבים וימצאו את היהודי שמבזה ומקלל את דתם המוסלמית. הסתכלו בכוכבים ואמרו למלך שהם רואים אותו באִי בלב ים, והוא מוקף חומה של נחושת. תמה המלך לשמע הדברים והבין שכנראה אותו אדם פיקח יותר מכל חכמיו ויועציו, וציוה לשלוח כרוז שהמלך מבטיח שלא יאונה לו כל רע, וכי יבוא מייד לראותו בארמונו. יצא הרמב"ם מבית אותה אשה והלך למלך. אמר לו המלך כיצד עשית זאת שאפילו באצטגנינים הצלחת לתעתע? אמר לו הרמב"ם שהוא בא כדי לפגוש את המלך, וכיון שלא נתנו לו, עשה מה שעשה וסיפר לו את קורותיו. שאל אותו המלך, ומה בקשתך? ואמר לו הרמב"ם שהוא מתמחה ברפואה, וכי רצונו להיות רופאו האישי של המלך. ראה המלך שחכם נדיר לפניו וקיבלו מייד להיות לרופאו האישי.

חכמתו של הרמב"ם
שמעו וחכמתו של הרמב"ם בכל תחומי החיים ובמיוחד בתחום הרפואה התפרסם בכל מצרים, ומכל רחבי העולם היו באים לביתו לבקש רפואות למחלותיהם השונות. הדבר גרם לרמב"ם טרדה מרובה, ולא מצא זמן פנוי ללימוד תורה. מה עשה? קבע שאת הדרך מביתו ועד הארמון ולהיפך, הוא יעשה על גבי חמור ולא על גבי סוס, כי החמור איטי מהסוס, ובדרך היה לומד תורה. וכשהחליט הרמב"ם לכתוב את ספרו הגדול הי"ד החזקה, פרש מכל עסקיו לגמרי, עד שסיים את כתיבת כל הספר. והוא כותב על עצמו שכשכתב את הי"ד החזקה היו כל הספרים גלויים לפניו ולא חסר ממנו תלמוד בבלי וירושלמי ספרא ספרי ותוספתא וכו'.

הרמב"ם לא השמיט שום הלכה הנוגעת למעשה בין הלכות הנוגעות לזמן הזה ובין הלכות שכבר אינן נוגעות לזמן הזה כגון הלכות המקדש ומעשה הקרבנות וכדומה, ואם השמיט הרמב"ם ולו הלכה אחת קלה, מייד דנים בדבר גדולי הפוסקים להבין מדוע השמיט הלכה זו. גדלותו ועוצם בקיאותו וחכמתו בחיבור ספריו נהיה לשם דבר, ומעולם לא נמצאה בספריו ולו טעות אחת או השמטה אחת (בימינו תמיד מוצאים טעויות בספרים או השמטות. הנה באנציקלופדיה הכללית שיושבים שם מספר רב של מלומדים עם תוכנות מחשב, אעפ"כ כל כמה כרכים הם מוציאים כרך או חוברת של טעויות או השמטות. ואפילו האנציקלופדיה התלמודית מוציאה חוברת או כרך נוסף כל חודשיים או שלושה, ואע"פ שנכתבים הדברים על ידי צוות של תלמידי חכמים חשובים, למרות הכל נמצאות מדי כרך כמה וכמה השמטות - אבל בספרו של הרמב"ם לא נמצאה ולו השמטה אחת).

אמר לי אדם אחד שגם בקרב הגויים, הרמב"ם היה אחד מפלאי עולם, כיון שהיה גם רופא מומחה, וגם חכם עצום שבקי בכל החכמות, ואף אחד מבין גדולי החכמים שבאומות העולם לא הגיע לחכמתו של הרמב"ם.

ויקוצו מפני בני ישראל
כתוב "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א, יב).

אם יש למשל הפגנה של אנשים והם מפריעים לתנועה, הנהג צופר, והם זזים. אבל אם יש הפגנה של ילדים לא אכפת להם מהצפירות והם לא יזוזו.

השרים של פרעה ראו את ילדי ישראל כמו קוצים בעיניים, כל הרחובות היו מלאים ילדים. והם באו וטענו כלפי בני ישראל, מה זה שאתם יולדים ששה בכרס אחת, וכל שנה וחצי אתם מביאים עוד ששה בכרס אחת ? תעשו הפלות!

למצרים הפריע מדוע לישראל יש הרבה ילדים, ואילו להם יש מעט ילדים. כי היו ילדי המצרים מתים בכל מיני מגיפות, ובכל מיני רעשי אדמה שהיו נופלים בהם כמה אלפים.

ואילו בעם ישראל לא היו מחלות ולא היו נזקקים לרופאים, והמלאך מיכאל והמלאך גבריאל היו מאכילים אותם ודואגים לצרכיהם, ואז ויעצמו במאד מאד - עלו בגבורה ובבריאות.

שפרה ופועה
כתוב "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנים פועה" (שמות א, טו). אומר רש"י: "פועה - זו מרים על שם שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה".

ואומר פרעה למיילדות "בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה" (שם פסוק טז). וראיתן על האבנים – עוד לפני שהילד יוצא תהרגו אותו.

אומרת מרים לפרעה: אתה רוצח ! מה אתה הורג ילדים?! אתה מפיל ילדים?! אומר לה פרעה: באיזו חוצפה את מדברת למלך. והנה באה יוכבד, אמא של מרים, ואומרת למלך, 'היא ילדה קטנה שאינה מבינה מה שהיא אומרת'. אך מרים אומרת 'אני מבינה מה שאני אומרת', ושוב היא פונה לפרעה: אתה רוצח ! פרעה ששומע זאת, רוצה להרוג אותה מיד, אך שוב אמא שלה באה ולמדה עליה סנגוריא (עיין במעם לועז).

ותחיין את הילדים
וכתוב "ותיראן המילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (שמות א, יז). אומר רש"י: ותחיין את הילדים - "מספקות להם מים ומזון".

הם לא היו מספקות חלב או בשר, כי לא היה להם כסף, אלא רק מים וחתיכת לחם בלבד. ואם כן כיצד היו יכולים הילדים להתקיים רק ממים ולחם? אלא שנתן הקב"ה בלחם ובמים את כל הכוחות הדרושים להזנת התינוק וגידולו.

ואומר פרעה מלך מצרים למיילדות "מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים". לא די שאתן לא הורגות את הילדים, אתם עוד מספקות להם מין ומזון?!

בזמן כהונתי כדיין בבאר שבע, הייתי נוסע בקביעות במוניות, לעיתים הייתי יושב ליד הנהג, לעיתים באמצע, ולעיתים בסוף הרכב. פעם אחת ישבתי בסוף, ולידי ישבה אשה, ובאמצע הנסיעה הקיאה, ולכלכה את האשה שישבה לפניה והיא התחילה לצעוק. ותמיד יש לי בכיסי סוכריה כדי שאוכל לברך תפלת הדרך בלי שם ומלכות, ואת אותה סוכריה נתתי לאשה שהקיאה. והנה האשה שיושבת לפניה אומרת לי: לא די שהיא מקיאה עלי, אתה עוד נותן לה סוכריה?! עניתי לה רק מילה אחת "רחמנות".

והמיילדות אומרות לפרעה: "כי חיות הנה" (שם פסוק יט) - הרי הן משולות כחיות השדה שאינן צריכות מילדות והיכן משולות לחיות, גור אריה, זאב יטרף, בכור שורו, אילה שלוחה, ובטרם תבא אליהן המיילדת וילדו (עיין רש"י שם).

ואנחנו הוזמנו ליילד אותם ואנו רוצות כסף עבור עבודתנו, והן כבר ילדו כמו חיות בלי מיילדת, ואנו מביאות ליולדות מים ומזון כדי שישלמו לנו עליהם, ואגב זה נגבה את שכר הלידה שטרחנו ובאנו.

זכות המיילדות ושכרן
כתוב "וייטב אלוקים למילדות וירב העם ויעצמו מאד. ויהי כי יראו המילדות את האלוקים ויעש להם בתים" (שמות א, כ- כא). אומר רש"י: ויעש להם בתים - "בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים, ויבן את בית ה' ואת בית המלך כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים".

מי שרוצה לעזור לעם ישראל ולתינוקות של בית רבן שיגדלו בתורה, מצוות ומעשים טובים, הקב"ה נותן לו בתי כהונה, לויה ומלכות.

הספורנו מבאר, ויעש להם בתים - הכניסם למעצר בית. כלומר שלא יצאו ויעזרו לאחרים. אבל הפשט כדברי רש"י לעיל.

ותתצב אחותו מרחוק
לאחר שנולד משה כתוב "ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גומא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור. ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב, ג-ד).

אומרים חז"ל, בעת שהיתה מרים אחות אהרן נתנבאת ואמרה לאביה שיחזיר אשתו שעתיד להוליד ממנה בן שיגאול את ישראל על זה נאמר (שמות טו) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן וגו' וכי אחות אהרן ולא אחות משה אלא שהיתה נבואתה בעת שהיתה אחות אהרן ולא אחות משה שעדיין לא נולד משה ולפיכך בעת שהושלך משה ליאור הלכה וראתה מה יארע למשה ומה יהיה בסוף נבואתה כמה דתימא (שם ב) ותתצב אחותו מרחוק (עיין מדרש רבה במדבר פרשה יג).

יושב בשמים ישחק
פרעה גזר להרוג את כל הילדים, ואחר כך ביום שבו נולד משרע"ה גזר גם על כל המצרים, משום שאמרו לו אצטגניניו: 'היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים', לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד/

ועל מעשה זה קראו חז"ל את הפסוק 'יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו' – אתה רוצה להתחכם עם מושיען של ישראל?! אומר הקב"ה, אתה פרעה תקח את משה ותגדלו בין ברכיך, בתוך ביתך.
ופרעה נהיה פתאום מצורע, ובאה בתיה בתו ומביאה ילד מילדי העברים, וכשרואה אותו פרעה הוא אומר לה תהרגי אותו, והיא אומרת לו יש בילד זה סגולה מיוחדת הנה אני רק נגעתי בו ונהייתי בריאה. אמר לה פרעה תביאי אותו ונראה, והניחו על ברכיו והנה גם הוא נתרפא מצרעתו.

ואומר האב"ע, אדם שגדל כעבד יש לו נשמה של עבד, ואדם שגדל במלכות יש לו נשמה של מלכות. וחז"ל אומרים (מדרש רבה שמות פרשה א'), פעם אחת ישב משה על ברכי פרעה ונטל את הכתר מעל ראש פרעה והניחו על ראשו, והיו שם יושבין חרטומי מצרים ואמרו מתיראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך. מהם אומרים להרגו, מהם אומרים לשרפו, והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם הנער הזה אין בו דעת אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת אם יושיט ידו לזהב יש בו דעת ונהרוג אותו, ואם יושיט ידו לגחלת אין בו דעת ואין עליו משפט מות. מיד הביאו לפניו ושלח ידו לקחת הזהב ובא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון.

ואם מקטנותו היה משה כבר מבין, כיצד כתוב שהביאו מניקות מצריות להניקו ולא רצה, לכאורה מותר לו לשתות חלב גויה, שהרי הוא במצב של פיקוח נפש?

אלא שמקטנותו הוא נהג בחומרות לעצמו, ואמנם מותר היה לו לשתות חלב גויה, אבל הוא ידע שזה מכניס תכונה רעה באדם. ויש מבארים, שאמר משה רבנו, פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק חלב גויה?! אומר משה רבנו, אני עתיד לדבר עם השכינה בעוד שמונים שנה, כלומר מובטח לי לחיות עוד שמונים שנה ולכן לא אשתה חלב גויה (אבל בעלמא אדם לא יסמוך על הנס).

ותשלח את אמתה
וכתוב "ותרד בת פרעה לרחץ על היאור וכו' ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה". אומרים חז"ל שנמשכה ידה ונתמתחה, והנה היא רואה שיד אחת שלה ארוכה והשניה קצרה וחששה שמא ישאר לה מום זה, אבל אח"כ חזרה ידה להיות כבראשונה.

אגודת אפרת - ותחיין את הילדים
חז"ל אומרים "אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף" (יבמות ס"ב ע"א). ופירש רש"י (ביבמות דף ס"ג): "גוף פרגוד שחוצץ בין שכינה למלאכים ושם רוחות ונשמות נתונות שנבראו מששת ימי בראשית העתידות להינתן בגופים העתידים להיבראות". ובכל דור ודור הקב"ה שולח לנו אנשים מיוחדים, ואשרינו שזכינו לד"ר אליהו שוסהיים – יו"ר אגודת 'אפרת', שמשקיע מזמנו, הונו ומירצו, ומקיים במוחש "ותחיין את הילדים", דואג לכל צרכי האשה לחיתולים ובגדים וכו', ואפילו לבית הבראה לאחר הלידה, העיקר שלא יפילו, ועושה רבות להגדיל תורה ולהאדירה, וגם להגדיל אם עם ישראל, ואשריו ואשרי חלקו. ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, וימלא משאלות ליבו בעולם הזה, ושכרו מובטח בעולם הבא. ואין ספק שכל פעולותיו גורמות לקירוב הגאולה ממש.

לצערנו הרב, ישנם כיום נשים שמדברות נגד הפסק טהרה, ובעד הפסקת הריון. ואני אומר לא תאבה לו ולא תשמעו בקולן, ודבריהם בטלים ומבוטלים. התיקון של הראשונה הוא ללמד נשים כיצד יש לעשות הפסק טהרה. והאשה השניה שתומכת בהפסקת הריון, התיקון שלה, שלא ידונו אותה כגורמת לרצח, הוא לצום כמה ימים, ותלך ותשכנע את אותן הנשים שחושבות לעשות הפלה, שלא יעשו כן.

ויהי רצון שהקב"ה יטע בנו תורתו, אהבתו ויראתו. ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל במהרה בימינו אמן.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il