ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נטיעת אילנות - הקץ המגולה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ט"ו בשבט הארץ ופירותיה Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (6 ד') הורד mp3
שלח לחבר


נטיעת אילנות - הקץ המגולה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

בדורות האחרונים של תקופת התחייה היווה ט"ו בשבט בשורה חדשה - וסימל את הנטיעה בארץ ישראל. נציג משפט אחד או שניים של מתיישבים ביסוד המעלה בשנת תרמ"ד, כתב ר' אלעזר פישל סלומון אל חותנו:
"בשבוע העברה נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל החברה יותר מחמש מאות אילנות נטיעות מהם שבע מאות ושמונה אתרוגים, ומאה רימונים.
זאת נטענו בשבוע העברה, ובשבוע זו אם ירצה ה' ניטע עוד חמש מאות זיתים או יותר וכארבע מאות תאנים וכו' וכו'".

הוא ממשיך ובזה הוא רואה מין שליחות 'כי האדם הוא עץ השדה':
"וראשית עסקנו בנטיעות כי כן הורה לנו בורא העולם, בטרם כל, לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן כמו שכתוב 'וַיִּטַּע ה' אֱ-לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן'".

התאריך שבו נכתבה האיגרת היה כ"ב בשבט, 'ובשבוע העברה' - כלומר בט"ו בשבט - נטעו את האילנות. אם כן הנטיעה הייתה בשבילם הביטוי להשתרשות מחדש כמו שאנו אומרים בתפילה "וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ".

הנטיעה והמשיח
נוסיף לכך מדברי רבן יוחנן בן זכאי, שבדמותו הוא מציין את המעבר מן הארץ אל הגלות. 'תקנות רבן יוחנן בן זכאי' נועדו להזכיר את ארץ ישראל, להזכיר לעם את ציון גם בהיותו על אדמת נכר. רבן יוחנן בן זכאי היה זה שביקש בעת החורבן את יבנה וחכמיה, כדי לשמר לדורות הבאים את מסורת התורה שבעל פה, והנה מהאמור ב'אבות דרבי נתן' משתקפת לנו תמונה אחרת של אחרית הגולה לקראת ארץ ישראל:
"הוא היה אומר (רבן יוחנן בן זכאי) אם היתה הנטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי משיח בא, נטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו". (אבות דרבי נתן, פרק לא)

בדברים קצרים אלה מציג לנו רבן יוחנן בן זכאי את הבעיה העתידה להתחדש בסוף הגלות, בעת שייעורו ישראל לתחייה. כאשר "הנטיעה בתוך ידך" - כשמפעל התחייה יהיה בעיצומו תוצב בפנינו השאלה החמורה - הנה המשיח מגיע מה לנו בקטנוּת זו שבחולין, בעבודת אדמה, בגאולת קרקע, במעשים פעוטים וחומריים? הרי לנו משיח, אורו של עולם, רוחניות נפלאה מי ראה כזאת מי שמע כאלה?!

התגובה הספונטנית עלולה להיות זריקת הנטיעה וביטולה, וזלזול במעשים החומריים הפעוטים המתגמדים כביכול, מול המשיח. עונה לעומתם רבן יוחנן בן זכאי - בוא ו"נטע את הנטיעה ואחר כך צאו והקבילו", הנטיעה ויישוב ארץ ישראל אינם ניגוד למשיח אדרבה הם משלימים את החיזיון ומכשירים את הדרך אליו.

צמיחת עצי פרי על אדמת הקודש מפריחה מחדש את אמונת המשיח ומשמיעה את בשורת הגאולה ודברי הנביא "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר" (ישעיה נב, ז) הם ה'קץ המגולה' כשהרי ישראל מניבים פרותיהם אליו נשואות העינים כאלפיים שנה לכונן עפרות הארץ ולהקים את עם ה' עליה. אין להשליך את הנטיעה מהיד אלא לנטוע תחילה - לבנות את העם בארצו, כחלק בלתי נפרד מהגאולה אשר תפקידה "לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיה נא, טז), כשם שהגאולה נוטעת שמים - כן היא יוצרת ארץ, ורגלי המבשר על הרי ציון הן הבסיס לכל הגילויים הגדולים שיבואו מהשמים על הבסיס האיתן של העולם הארצי.

מכאן הפתח להבין את תורתם של גאוני עולם אשר פעלו לחדש את פני היישוב בארץ בימי אתחלתא דגאולה, אלה שדרשו את ציון פשוטו כמשמעו - אשר עברו בשערים ופינו את הדרך לגאולת העם, כל אלה יישרו את המסילה וסיקלו את האבנים בדרכו של העם לגאולה. וכך אומר המדרש:
"עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת כל מי שפעל עִם אֵ-ל יבא ויטול שכרו". (תנחומא אמור פרק ז)

נשים-לב, ההכרזה על השכר תושמע מראש ההרים שם רגלי המבשר, שם הרי ארץ ישראל מניבים את פרותיהם.

שיר
נסיים בשיר לט"ו בשבט ששורר ש' שלום, שהיה נצר מגזע חסידים. השיר הוא:
בַּחֲמשה עשר בִּשְבט
בְּבֹא אביב אלינו
יורד מלאך, פנקס בַּיד
ורושם כל ציץ, כל עץ, כל בד
וְכל נִטְעֵי גַננוּ,
מֵעיר לְעיר מִכְּפר לִכְפר
נישא הוא קל כנפים,
חוקר בגיא בודק בהר
עובר בִּיעף את המדבר
ושב אל השמים.
וּכְשהפִּנקס יהיה מלא עץ וָציץ וָשיח
כְּשהמדבר יהפׂך שׂדה,
כל ארצנו, גן, נָוֶה -
יופיע המשיח.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il