ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שואה, מדוע אלו שנהרגו בה נקראו "קדושים"

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים עשרה בטבת יום הקדיש הכללי Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ניסן תשע"ו

שואה, מדוע אלו שנהרגו בה נקראו "קדושים"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הרבה חקרו בשאלה מה הוא המקור לכך שאומתנו מעניקה תואר-כבוד "קדושים" לנהרגים בשואה במלחמת העולם השניה. פשוט הדבר שהנהרג מפני שהוא מקיים אחת ממצוות התורה, והגוים הורגים אותו על כך, הוא נקרא "קדוש". אבל ההרוגים בשואה לא נהרגו מפני שקיימו מצוות. גם אם נגיד שנהרגו מפני שהיו יהודים, רק אם היתה להם אפשרות להכחיש יהדותם ולהמלט, ובכל זאת בחרו להודות ביהדותם, אפשר לכנותם "קדושים". אבל העובדה היא שלרובם של ההרוגים לא היתה שום אפשרות להמלט. ומפני מה נקרא להם קדושים"? והרי אין מקור לזה, לא בגמרא, ולא בספרי "ראשונים" ואף לא בספרי גדולי הדורות האחרונים. 1

הרב אליהו דסלר, בספרו "מכתב מאליהו" (ח"ג עמ' שמ"ח) כתב בשנת תש"ו (שנה אחרי המלחמה) "רבים שאלו ותמהו, מה בצע במיתות הללו? אילו מתוך גזירת שמד מתו, ומסרו נפשם על קדושת שמו, הלא דבר הוא. אבל הרוצחים הללו לא לאמונה דרשו, אלא להשמיד להרוג ולאבד כמאמין כמומר, ולהמית את כולם על שנולדו ויהודים, וכי מה ענין יש בזה? הן גם אפשרות לקדש את שמו ית' לא ניתנה להרוגים! ואם כן, על מה למה? תמיהה רבתי". [עכ"ל]

הרב יצחק ויינברג בספר "בכל נפשך" (ירושלים, תשס"ד, עניני קידוש השם, בסי' ע"ב) הביא בשם רש"ז אויערבך דהנהרגים בשואה אינם נחשבים שמתו על קידוש השם. לעומתו הרב מנחם ש"ך ("מכתבים ומאמרים" ח"ג סי' כ"ה) כתב כי הנהרג ע"י אומות העולם רק בגל שהוא יהודי, הרי זה נחשב שנהרג על קידוש השם שאמרו חז"ל "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" (בבא בתרא י'). ושם בעמ' פ"ו כינה להרוגים הללו בשם "קדושים". אבל לא הביא שום מקור לשימוש בכינוי זה.

בספר "בינה ודעת" של הרב מנחם אדלר, דן בנושא זה (עמ' תתסב-תתסג) והביא דברי הרב יהושע משה אהרונסון בספרו "עלי מרורות" (עמ' 306) ודברי אדמו"ר מסלונים בקונטרסו "ההרוגה עליך" (עמ' כה,לז) והפריך דבריהם. ונשאר ללא מענה על שאלתנו, מה הוא המקור לכנות כך את ההרוגים?

נראה לי שבעז"ה מצאתי מקור נאמן. מובא בספר דניאל פרק ח פסוקים יט-כד:
(יט) וַיֹּאמֶר הִנְנִי מוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּאַחֲרִית הַזָּעַם כִּי לְמוֹעֵד קֵץ:
(כ) הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס:
(כא) וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן וְהַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בֵּין עֵינָיו הוּא הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן:
(כב) וְהַנִּשְׁבֶּרֶת וַתַּעֲמֹדְנָה אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ אַרְבַּע מַלְכֻיוֹת מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה וְלֹא בְכֹחוֹ:
(כג) וּבְאַחֲרִית מַלְכוּתָם כְּהָתֵם הַפּשְׁעִים יַעֲמֹד מֶלֶךְ עַז פָּנִים וּמֵבִין חִידוֹת:
(כד) וְעָצַם כֹּחוֹ וְלֹא בְכֹחוֹ וְנִפְלָאוֹת יַשְׁחִית וְהִצְלִיחַ וְעָשָׂה וְהִשְׁחִית עֲצוּמִים וְעַם קְדשִׁים:


מדובר כאן על ארבע מלכויות שקמו נגד ישראל, ואחרון שבהם "עז פנים". כתב על כך מהר"י אברבנאל בספרו "מעיני הישועה" (מעין ט' תמר ח, עמ' שסג) "וכן רומי בגימטריא 'עז פנים' חסר אחד". וכן זיהה המלבי"ם על פסוק זה שמדובר ברומי. ולכן גם נאמר כאן "ובאחרית מלכותם" כי היא הרביעית מארבע מלכויות, והא עולם המערב (אירופה).

ומה פירוש "והשחית עצומים ועם קדושים"? כתב הרב סעדיה גאון (במהד' תרגום הרב יוסף קאפח, עמ' קנט) "וענין 'ונפלאות ישחית' הוא מה שיתפלאו משחיתותו כאשר יארעו דברים שלא נראו כמותם. וכו'. וענין 'והשחית עצומים ועם קדושים' שיהרוג מנבחרי בני ישראל, והמוניהם " עכ"ל.

כלומר יהרוג מהחשובים והצדיקים, וגם יהרוג מההמון, כלומר אנשים שהם פשוטים. המלה "המון" איננה באה להגדיר כמות גדולה של אנשים, אלא אנשים שאינם בדרגא רוחנית גבוהה, וכשימוש רמב"ם ב"מורה נבוכים" (בתרגום הגר"י קאפח), בתחילת הפתיחה (עמ' ה) וכן שוב (בח"ג פרק נא, עמ' תד) "המוני אנשי התורה, כלומר עמי הארץ". וכאן בחזונו של דניאל קורא להם "עַם קדושים"!

מעין זה כתב רלב"ג בפירושו לספר דניאל (מהד' מוסד הרב קוק, "פירושי רלב"ג לנביאים ראשונים ח"ב וכתובים", על דניאל ח, כד) "ונפלאות ישחית, כי פלא יהיה איך יכול להשחית כל כך? ולא יבצר ממנו כל אשר יזם. והצליח ועשה כל אשר יחפוץ".

עד כאן גוף המאמר הנוכחי. מה שהקודמים אלי ניסו לחפש מקור למנהג קריאה זו בדברי גדולי הדורות, או בדברי התלמוד והמדרשים, דומני שמצאנו מקור בעזרת השם בדברי התנ"ך עצמו. הודו לה' כי טוב.

*
"לִבָּן של ישראל" (מדרש שיר השירים ה, ב)

להלן נושא מסתעף, שאין ענינו נחוץ להבנת הדברים שהיו עד כה. אלא יש בדברים דלהלן נסיון להבהיר הא כיצד המקרא יקרא "קדושים" לאנשים שלא היו שומרי מצוות התורה, ואפילו מחללי שבת בפרהסיא; וחלק מהם היו אף כופרים ביסודות האמונה.

לזה אנו צריכים ללמוד ממהר"ל, ובדורות אחרונים מר' צדוק הכהן, שהניחו לנו יסוד נפלא, שכל יהודי באשר הוא "רצונו לעשות רצון אבינו שבשמים" (ברכות יז, א) אלא "שאור שבעיסה" כלומר יצר הרע מבלבל אותו, ולכן חיצוניותו מכחישה את פנימיותו.

על מאמר חז"ל "רבון העולמים! גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך. ומי מעכב? שאור שבעיסה [=ביאר רש"י: "יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו"] ושעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם" (ברכות יז, א) כתב ר' צדוק הכהן בספרו "ישראל קדושים" (אות י, עמ' 121):

"כי מעמקי לבבו של כל ישראל דבוק בהשם יתברך כמו שאמרו בברכות (יז, א) 'גלוי וידוע לפניך שרצוננו וכו' ומי מעכב' וכו'. ולפניך דייקא הוא גלוי, שאתה יודע תעלומות לב. רק שהיצר הרע היושב על שני מפתחי הלב שהם הפתחים שמשם יוצאים כוחות הלב לפועל ומעכב בעד התעלומות להתגלות. ועיקר החיות הוא בלב".

ולכן פסק רמב"ם שכל יהודי באשר הוא, אפילו אם הוא רשע מרושע, אם בית דין מצוה עליו לתת גט לאשתו, והוא סרבן, היו נוהגים להכות אותו מכות קשות עד שיגיד בפיו שהוא רוצה לתת לה את הגט. וזו לשון רמב"ם (הלכות גירושין סוף פרק ב):

"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר 'רוצה אני' ויכתוב הגט והוא גט כשר וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו 'עֲשֵׂה מה שישראל אומרין לך!' ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר. ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב, הרי זה גט פסול.
ולמה לא בטל גט זה? שהרי הוא אנוס, בין ביד גוים בין ביד ישראל! שאין אומרין 'אנוס' אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו . וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר 'רוצה אני', כבר גרש לרצונו" עכ"ל רמב"ם.

כתב מהר"ל בספר "נצח ישראל" (פרק ב עמ' יד):
"וזהו ההפרש שיש בין ישראל ובין האומות, כי ישראל מצד שהם בשלימות, רק כי היצר הרע מגרה בהם ומביא אותם אל הרע, ואין הרע בהם מגרה בהם. אבל האומות הם בעצמם בחסרון, ודבק בעצם שלהם, ואינו רק במקרה בשביל היצר שהוא בהם הרע, ומצד זה ימשכו עצמם לגמרי אל הרע, שהם פחותים ורעים, והרע להם טבעי. ונמצא כי לפי מדרגתם הפחותה שלהם ימצא הרע בעצמם בלא גרוי":

ועוד כתב: בספר "גבורות השם" (פרק ט, עמ' נז) בהשוואה מה בין חטאיהם של ישראל לחטאיהם של אומות העולם:
"ואין החטאים שוים, כי החטא אשר הוא במקרה לאדם, אינו שקול כמו החטא אשר הוא בעצם לאדם. ובזה הארכנו למעלה במה שחטא ישראל ראוי לכפרה ולסליחה, בעבור שעצמם ראוים הם לטהרה ולנקיות מן החטא, ולכך לישראל החטא מקרי להם, ולאומות החטא עצמי להם". 2

כלומר, לפי פנימיות התורה, מי שהוא בא מצאצאי האבות, הטוב שבו מושרש. על ישראל נאמר שהם "מאמינים בני מאמינים" (שבת צז ע"א) ואם הם מדברים דיבורי כפירה, זה מפני פיתויי יצר הרע, אבל בתוך לבם עדיין הם מאמנים בהקב"ה ובתורתו. נביא מדברי המלבי"ם על תהילים פרק מד, פסוקים יח-כב:
(יח) כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ:
(יט) לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ:
(כ) כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת:
(כא) אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר:
(כב) הֲלֹא אֱלֹהִים יַחֲקָר זֹאת כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב:

הוא מפרש:
(יט) לא נסוג - והגם שלפעמים מפני כובד הגלות נטתה אשורנו מני ארחך, ולא יכלנו לקיים המצות כראוי, מכל מקום לא נסוג אחור לבנו - כי בלבבנו היינו שלמים עם ה' גם בעת אשר תט אשורנו מני ארחך - ולא זאת לבד [אלא]:
(כ) כי - גם בעת אשר דכיתנו במקום תנים - בעת שהיינו בין אכזרים כתנים, ותכס עלינו בצלמות - שהמיתו אותנו במיתות משונות ועינו אותנו ביסורים קשים לצאת מן הדת, גם בעת ההיא:
(כא) האם שכחנו שם אלהינו - הגם כי ונפרוש כפינו לאל זר - הגם שהיינו אנוסים לפרוש כפינו לאל זר; היה זה רק במעשה אבל בלב גם בעת שפֵּרַשְׂנוּ כפים לע"ג היה לבנו שלם עם יחוד ה' ואמונתו:
(כב) הלא אלהים יחקר זאת - שהוא יודע האמת מה שהיה בלבבנו, כי הוא יודע תעלומות לב – [עכ"ל המלבי"ם]

אמנם אמת שהמלבי"ם (וגם רש"ר הירש, בפירושו לפסוקים אלו) כתבו כך לענין נסיון האנוסים שבספרד, ששמרו דברי תורה בסתר, אבל הדברים הם אמת גם לענין כפיה אחרת, של פיתויי הגוים וצרות גלותינו הנוראה, וכדברי רמב"ם בתחילת "אגרת תימן" (מהד' הגר"י קאפח, עמ' יט-כא) על נסיונות היציאה מהדת שלנו בעת גלותנו. כלומר הרעיון אמתי הנ"ל שבתעלומות לב יודע הקב"ה מה באמת רצונו של כל בן-ישראל, אפילו שהישראלי ההוא אינו מודע לכך. פסוקים אלו יהוו מעין רמז לשיטות מהר"ל ור' צדוק שאנו מביאים כאן.


ר' צדוק, ספר רסיסי לילה (אות י, עמ' ה' ע"ב):
"משל לאסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה" (סנהדרין מד, א) שהמשילו חטאים הסובבים לאדם כקוצים הסובבים לשושנה, ואינו מעצם האדם רק שסובבים ומקיפים אותו מצד ההתפשטות של האדם. אבל מצד עצם נפש הישראלי אין בו חטא כלל".


ספר פוקד עקרים - אות ה
"להיותו יתברך שוכן עמם גם בתוך טומאתם ד'צור לבבי וחלקי אלהים לעולם'. ד'חלק ה' עַמו'. ולעולם קרויים עַמו יתברך, דאף על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד, א) ובכלל עַם ה'. ובאומות בהיפך, אפילו חסידי אומות העולם אינם בכלל עַם ה'; אלא אם כן יתגיירו ובשם 'ישראל' יכנו":


ספר רסיסי לילה – (אות כ, עמ' 23)
"אבל השביעית היא קדושת השבת דקביע וקיימא דנקרא שבת על שם השביתה מכל השתדלות ופעולת אדם שאין להם מבוא בזה דהוא שוכן גם בתוך טומאותם, ואף על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד.). כי כנסת ישראל בת זוגו דשבת והם דבוקים במידה זו שאי אפשר לנתקם כלל. כי מידה זו נקרא 'אמונה' (זוהר ח"ג רל.) וישראל נקראים (שבת צז.) 'מאמינים בני מאמינים'. וזרע אברהם יצחק ויעקב אי אפשר שלא יאמין כלל, כי זהו מצד קדושה דקביע וקיימא מהשם יתברך בתוך לבבות בני ישראל":


ספר רסיסי לילה (אות לז דף לב ע"א):
"וזה עיקר החילוק בין ישראל לעמים שאמרו ז"ל (ראש השנה ד.) 'האומר סלע לצדקה בשביל בשביל שיחיה בני וכו' הרי זה צדיק גמור' מה שאין כן באומות העכו"ם. כי חטאי ישראל נקראים אצל חז"ל (סנהדרין מד.) אסא דקאי ביני הוצי, שהם רק סובבים אותו אבל שורשו אין כך. והוא כמו כופין [אותו] עד שיאמר רוצה אני, דידוע טעם הרמב"ם (סוף פרק ב מהלכות גירושין). כך מה שעושה לכוונה אחרת דמתוך שלא לשמה, (היינו) [אבל] התוכיות ופנימיות הוא לשמה ולכך הרי זה צדיק גמור, כמו דהגט כשר ונחשב מרצונו הגמור. מה שאין כן אומות העולם (שורשם) [=שאין שורשם] כך": 3



ספר תקנת השבין (אות טו, עמ' 156-157)
"ונראה דפירוש 'אין אש [של גיהנם] שולט בהם' (חגיגה כז, א) היינו בעצמיותו ושורש נפשו אין לו שום שליטה כלל, ואפילו להכאיב לו. ועיקר אור של גיהנום הוא לכלות ולבער הרע מן העולם. ואומות העולם 'קוצים כסוחים' (ישעיה לג, יב) משורשם, ובאש יצתו 'וליהט אותם היום הבא שלא ישאר מהם שורש וענף' (מלאכי ג, יט) שיכלו ויבוערו לגמרי. אבל בפושעי ישראל 'יתמו חטאים' כתיב ולא חוטאים כמו שאמרו בברכות (י' ע"א). כי שורש כל הנפשות דישראל דבוקים באלהים חיים, ש'חלק ה' עמו' (דברים לב, ט), וכמו שאמרו (קידושין ל"ו.) דאפילו לית בהו הימנותא ופלחי לעבודה זרה דיאמר להם לא עמי ולמראית העין כאילו אינם עמו [=עדיין נאמר בהם "בנים אתם לה' אלהיכם"], שהם חלק ה', מאמינים בני מאמינים, כמו שאמרו בשבת (צ"ז.). וזרע יעקב מטתו שלימה שאין בלבם אלא אחד כמו שאמרו בפסחים (נ"ו.). דהושע קראם 'לא עַמי' בשביל שאמרו לו 'החליפם באומה אחרת' כמו שאמרו שם (פ"ז ע"א) שהיה סבור שאפשר לנתק שם ישראל ושורש היהדות על ידי ריבוי החטאים חס ושלום. עד שאמר לו הקב"ה 'בני הם, בני בחוני הם'. וכו' וכו'. אבל בהתעוררות מדת הרחמים השיג ד'במקום אשר יאמר לא עַמי אתם יאמר להם בני אל חי'. דכאשר 'יתמו חטאים ורשעים עוד אינם' ונשאר השורש הטוב. כי כל חטאיהם הם רק מצד ההוצי וחוחים הסובבים לאסא ושושנה, ויצר הרע יושב על שני מפתחי הלב בפתיחה ובהתחילה וכמו שנאמר (בראשית ד, ז) 'לפתח חטאת רובץ'. והצדיקים שלבן ברשותן אין מניחין אותו ליכנס, והרשעים הן ברשות לבן שכיון שנכנס אף שתחילתו הלך ואורח בסוף נעשה בעל הבית שממלא כל חדרי הלב עד ששורש הטוב נעלם לגמרי ונעשה הוא בעל הבית וכאילו שורשו רע" [עכ"ל ר' צדוק]

סיכום –

על הפסוק "אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק" (שיר השירים ה, ב), מה שאמרה הרעיה, כנסת ישראל, אל הדוד, הקב"ה, מובא במדרש (שיר השירים רבה פרשה ה פסקה ב):
"אני ישנה. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: 'רבש"ע! אני ישנה מן המצות, ולבי ער לגמילות חסדים. וכו' וכו'. אני ישנה מן הקץ, ולבי ער לגאולה. אני ישנה מן הגאולה, ולבו של הקב"ה ער לגאלני. אמר ר' חייא בר אבא, איכן מצינו שנקרא הקב"ה לבן של ישראל? מן הָדֵין קרא, דכתיב (תהלים עג, כו) 'צור לבבי וחלקי אלהים לעולם". 4

כלומר אפשר בהחלט שהמעשים החיצוניים אינם לפי הראוי. אבל בתוכיות לב של כל אחד מישראל שהוא מצאצאי האבות, יש בו ניצוץ אלוה חיים, ולכן ראוי לו להקרא "קדוש". וכל שכן אלו שנהרגו ע"י האומות, דוקא מפני שהם יהודים.




^ 1.היו מי שהביאו סמך מהגמרא "מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קמיית לא הויא ליה כפרה נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה מיית הויא ליה כפרה. תדע דכתיב 'מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך [וגו'] נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ' (תהלים עט, ב) מאי 'עבדיך' ומאי 'חסידיך'? לאו 'חסידיך', חסידיך ממש. 'עבדיך' הנך דמחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך" (סנהדרין מז, א) וכפי דברי אביי מדובר בהרוגי מלכות, ושלא כדין נהרגו.

אבל אין משום שום ראיה. [א] אפילו אינם נכללים לפי גמרא זו בשם "חסידיך" קל וחומר לא בכלל "קדושיך" שלא הוזכר. ועוד, אם נסמוך על מאמר זה, גם הנהרג בתאונת דרכים נייחס לו שם "קדוש" כיון שמת לא כי אורחיה?

והיו מי שהקיש הדבר להרוגי מלכות שאין כל בבריה יכולה לעמוד במחיצתן (בבא בתרא י ע"ב). אבל שוב, מה שאמרו אמרו, ולא אמרו שנקראו "קדושים".
^ 2.לא נכביר כאן בהבאת כל דברי מהר"ל, אבל המעוניין לראות כמה מהר"ל חזר על יסוד חשוב זה, שחטאיהם של ישראל הם רק מקרה, ולא עצם מהות שלהם, יראה ב"נצח ישראל" עמ' יד , סו, עב-עג, קצא, "גבורות השם", עמ' מה, "נתיבות עולם" ח"ב עמ' קפ.
^ 3.עיין "תקנת השבין", עמ' 142
^ 4.והדברים משתלבים עם דברי רמב"ן (בראשית ב, ז) "ויפח באפיו נשמת חיים", מאן דנפח מדיליה נפח. וכתב רמב"ן (על דברים לב, סוף פסוק כו) שמדובר בפסוק זה בהעברת נשמת-שדי לבני ישראל דוקא, ולא לאומות.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il