בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • אמור
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש אמור

לקדש את החיים

ויכוח החכמים והצדוקים ◆ מה זה ציבור? ◆ זמן קצירת העומר ◆ חיבור החול אל הקודש ◆ מה הצדוקים לא הבינו.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ז' אייר תשע"ז
7 דק' קריאה 33 דק' צפיה
ויכוח הצדוקים והחכמים
אנחנו נמצאים בימי העומר. הגמרא במסכת מנחות מספרת שהייתה מחלוקת גדולה עם הצדוקים - מתי זמן הקרבת העומר. הפסוק אומר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כג, טז), הצדוקים אמרו שהכוונה לשבת בראשית ואילו חכמים אמרו שלפי המסורת הכוונה למחרת יום טוב, ממחרת הפסח. הגמרא אומרת (מנחות סה, א):
תנו רבנן: אלין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון (אלו הימים שאסור להתענות בהם, ובמקצתם אסור להספיד): מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד (מראש חודש ניסן ועד שמיני בו הועמד התמיד), ומתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד (ומשמונה בו עד סוף חג הפסח נתיישב זמנו של חג השבועות ואין להספיד).
מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד - שהיו צדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד. מאי דרוש? "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (במדבר כח, ד), מאי אהדרו (מה השיבו להם חכמים)? "את קרבני לחמי לאשי תשמרו" (שם ב) שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה.
זה היה מאבק קשה, האם קרבן התמיד יבוא גם מהיחיד או רק מכספי הציבור שנאספו במחצית השקל. בסופו של דבר חכמים ניצחו והניצחון היה כל כך חשוב עד שקבעו שמונה ימים של שמחה, מראש חודש ניסן ועד ח' ניסן. המאבק הבא היה על חג השבועות, מתי מביאים את קרבן העומר. הצדוקים אמרו שבשבת שחלה אחרי יום טוב ראשון של פסח מקריבים את העומר ומתחילים את הספירה, ואחרי חמישים יום חל חג השבועות. חכמים אמרו שהכוונה בפסוק היא ליום טוב, ומקריבים את העומר מהיום הראשון שאחרי יום טוב. זה היה מאבק חריף מאוד, לצדוקים הייתה שליטה על מוקדי כוח, ובכל זאת בסוף החכמים ניצחו.
מרן הרב אומר ששתי המחלוקות הללו קשורות אחת בשנייה. המחלוקת על קרבן התמיד הייתה מחלוקת עקרונית, הצדוקים לא הבינו מה זה כלל ישראל. לדעתם לא הייתה מציאות של ציבור, הם היו נגד לאומיות. לדעתם עבודת ה' של כל אחד היא עבודת ה' פרטית, אפשר גם ששניים או שלושה יקיימו מצוות ביחד, אבל עם ישראל הם יחידים שעובדים את ה'. הם לא הבינו שציבור זו מציאות חדשה. הצדוקים לא יכלו להבין מושג של ציבור. גם היום לא מבינים את המושג ציבור, יש אידאל שהכלל למען הפרט ולא מבינים מה זה ציבור, לא מבינים שהיחידים הם למען הכלל וזה הגודל שלהם. הכלל לא בא בשביל לעזור לפרטים, כלל זו מציאות ענקית והפרטים מקבלים משמעות בתור חלק מהכלל.

מה זה ציבור?
קרבן העומר זו מנחה. כשישראל מביא קרבן מנחה כהנים אוכלים אותה, אך אם כהן מביא מנחה היא עולה כליל. במסכת שקלים מוזכרת מחלוקת האם כהנים צריכים לתת מחצית השקל? יש דעה שהם לא צריכים כי אם הם יביאו זה יהפוך אותם לשותפים בקרבנות והם לא יוכלו לאכול מקרבנות העומר. הדעה השנייה סוברת שכוהנים חייבים במחצית השקל ועם זאת הם יכולים לאכול את המנחה, כי קרבן ציבור הוא לא קרבן של שותפי כי ציבור זה דבר חדש. יש להבנה הזו השלכות גם לדיני ריבית ודיני חמץ, כל מקום שיש משמעות למושג בעלים. לפי ההסתכלות הזו יכול להיות שגם מדינת ישראל לא צריכה למכור את החמץ שלה בפסח כי אין בעלים, ואין איסור ריבית בחברה בע"מ. יש על כך דיונים נוספים ומסיבות אחרות ושונות המדינה צריכה למכור, אבל יש כאן עיקרון שציבור זאת מציאות חדשה, לא אוסף של פרטים.
מקום נוסף שבו רואים את ההבדל בין שותפים לבין ציבור הוא בפר העלם דבר של ציבור, אם ציבור טעה על פי בית הדין הגדול, ולאחר זמן מתבררת הטעות, גם אם עברו הרבה שנים עדיין צריך להביא פר. אדם פרטי שחטא והפריש חטאת, אם הוא מת לא מקריבים את החטאת שלו, אבל בציבור אין דבר כזה, ציבור לא מת. חובת הקרבן היא לא על האנשים הפרטיים אלא על הציבור. אפשר לדמות ציבור לנהר שזורמים בו הרבה מים ואדם יכול לומר שהוא מגיע לנהר הרבה פעמים, ובכל פעם שהוא מגיע המים שזורמים הם מים אחרים לגמרי, אבל זה עדיין נקרא אותו הנהר. עם ישראל הם זרם של חיים, עם ישראל לדורותיו זה זרם אחד. יחידים מתים, לא הציבור.
הגאון ר' מנחם זמבה, הי"ד, הביא ראיה שלישית להבדל בין שותפים לציבור. בפסח מי שמביא קרבן על חמץ עובר על לאו, "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" (שמות לד, כה). אסור להביא את קרבן פסח אם לאחד מבני החבורה יש חמץ. זה לא דין בקרבן פסח דווקא אלא בכל הקרבנות שמקריבים בימי הפסח. מה קורה כשלמישהו מעם ישראל יש חמץ בפסח - האם מי ששוחט אז קרבן ציבור עובר בלאו? התשובה היא שלא, הקרבן שייך לציבור ואדם פרטי הוא לא הבעלים, הכלל הוא הבעלים. יש לכלל גדר מיוחד.
פעם שאלו אותי האם המועצה יכולה להטיל קנסות על מי שלא שילם בזמן, האם יש בזה בעיה של ריבית - למועצה אין בעלים, זאת לא שותפות כמו קיבוץ, יש לזה גדר של ציבור, ולכן אין כאן בעיה של רבית. אני חושב שגם לעמותה יש גדר כזה, אין בעלים לעמותה, יש עובדים בעמותה. יש רעיון שבשבילו אוספים כסף ומנהלים את המסגרת כדי להוציא את הדברים מהכוח אל הפועל, אבל העמותה לא שייכת לאף אחד מחברי העמותה.

זמן קצירת העומר
זו הייתה המחלוקת הראשונה עם הצדוקים. הם לא יכלו להבין שלציבור יש גדר בפני עצמו וקרבן תמיד צריך לבוא דווקא מהציבור, על זאת הייתה המלחמה, להכיר בכך שיש כלל ישראל.
המחלוקת השנייה הייתה בנוגע לחג השבועות. האם מונים את שבועות ממחרת שבת בראשית או ממחרת יום טוב ראשון של פסח. מרן הרב אומר שתורה שבעל פה היא תורת כלל ישראל והתורה שבכתב היא תורה מהשמים. עם ישראל קובע מתי יהיו ימים טובים, הקב"ה נתן לנו את הרשות לכך. התורה שבעל פה מחוברת לתורה שבכתב וכמובן שאין לה קיום בלי התורה שבכתב, ועדיין היא תורה של כלל ישראל. שבת ויום טוב זה כמו תורה שבכתב ותורה שבעל פה - השבת היא קביעא וקיימא, היא מוחלטת כמו התורה שבכתב. יום טוב לעומת זאת הוא כמו תורה שבעל פה, נקבע לפי הבנת החכמים. חג השבועות נקבע לפי קידוש החודשים של החכמים, אבל הוא נמשך מהמקור האלוקי. כאן מתבטא הקשר בין ראשית הימים הטובים, יום טוב ראשון של פסח, לבין עניינה של השבת. זה הביטוי העיקרי שהתורה רצתה לתת, גם יום טוב נקרא שבת כי הוא נמשך מהשבת, תורה שבעל פה מתוך התורה שבכתב.

חיבור החול אל הקודש
בקרבן העומר מביאים קרבן שעורים, החיטה עדיין לא גדלה והשעורים הן הראשונות שצומחות. שעורים זה מאכל בהמה ובכל זאת הן מחמשת מיני דגן. התורה מצווה אותנו שלפני תחילת כל הקציר בשדה, צריך לקצור קצירה של מצווה לעומר. "וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא כג, י), "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" - אתם צריכים להראות שאני נותן לכם את הארץ על ידי הבאת ראשית הקציר אל הכהן. הקציר הזה צריך להיות בתחילת הלילה כי ספירת העומר וקציר השעורים קשורים זה בזה. ראשית הקציר, ראשית העבודה של כל הקיץ מתחילים בקודש. העבודה כולה צריכה להיות מתוך קרבן העומר, לא רק שאסור לאכול חדש לפני הקרבת העומר אלא אסור גם לקצור תבואה עד שמקריבים את העומר. אמנם בעמק מותר לקצור לפני העומר אך זאת משום שהתבואה שם לא ראויה לקרבן.
מה המטרה של ספירת העומר? ספר החינוך אומר שהספירה היא הכנה לקראת חג השבועות וסופרים את העומר כי אז מתחילה הספירה. לא סופרים הפוך, מארבעים ותשע עד יום אחד כי לא רצו שאנשים יתחילו את הספירה מארבעים ותשע - כי אז חג השבועות נראה רחוק מאוד וזה מתסכל. זה ההסבר של ספר החינוך.
הר"ן אומר שבספירת העומר היה צריך לומר "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לספור את העומר" כי ספירת העומר היא ספירה אישית, אי אפשר למנות שליח שיספור במקום האדם. בדברים שאדם צריך לעשות בעצמו, הברכה היא "לספור" ולא "על ספירת". בכל זאת אומרים "על ספירת" כי הקריבו כבר את קרבן העומר והברכה היא על מה שהיה. נראה שהר"ן לא בא רק לתת הסבר לשוני, אלא לומר שהספירה היא לא לקראת שבועות אלא קשורה בעומר עצמו. גם לנוסחאות שאומרים "היום יום אחד בעומר " נראה כך, סופרים כמה ימים אנחנו בתוך העומר.
זאת אומרת שרעיון העומר חשוב מאוד ואנחנו חיים בו עד שבועות. הרעיון להביא את ראשית העבודה לקב"ה גורם שכל מה שאנחנו עושים הוא המשך לעבודת ה'. אם עוסקים באפיית מצות כתוב שאדם יגיד בבוקר 'כל מה שאעשה היום באפיית המצות יהיה לשם מצת מצווה', ואז כל המצות הן מצוות מצווה, אם אדם בהתחלה מכוון לעשות מצווה, יש לכך השלכה על כל המעשים שהוא עושה אחר כך. הקב"ה אומר שכל עבודת הקצירה שאתם עושים היא בשדות שלי, אני נותן לכם רשות ואתם עובדים בשדה ה'. אתם חיים במציאות אלוקית, גם הדברים הגשמיים שיש בעולם הם של ריבונו של עולם. אתם נמצאים בתוך אטמוספירה רוחנית, זה לא שלכם אלא שלי. אחרי ארבעים ותשע ימים כאלה בא השיא בחג השבועות, הפן הרוחני על גבי הפן הגשמי. כמובן ששני ההסברים נכונים, גם ההסבר של החינוך וגם מה שלמדנו בדברי הר"ן.

מה הצדוקים לא הבינו?
מרן הרב כותב שהצדוקים אמרו שלא יכול להיות דבר כזה שיקצרו את העומר בשבת, זה חילול שבת! אם כוונת הפסוק ליום טוב, יום טוב יכול לחול ביום שישי וזמן קצירת העומר יהיה בשבת, לכן מוכרח שכוונת הפסוק לקצור את העומר ביום ראשון, ממחרת השבת. המשנה אומרת (מנחות סה, א) שאם הקרבת העומר הייתה נופלת בשבת היו קוצרים בשבת עצמה בטקס גדול, כדי להוציא מדעת הצדוקים. כבר בצהרי יום טוב כל העיירות היו מתכנסות ואיך שנכנסה שבת היו קוצרים:
העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול, כיון שהחשיכה אומר להן: בא השמש? אומר: הין. בא השמש? אומר: הין. מגל זו? אומר: הין. מגל זו? אומר: הין. קופה זו? אומר: הין. קופה זו? אומר: הין. בשבת אומר להן: שבת זו? אמר: הין. שבת זו? אמר: הין. אקצור? והם אומרים לו: קצור. אקצור? והם אומרים לו: קצור. שלש פעמים על כל דבר ודבר, והן אומרים לו: הין, הין, הין.
הרב אומר שהצדוקים לא יכלו לקבל את זה, הקצירה היא מעשה גשמי והצדוקים לא קיבלו שיש חיבור בין חומר לבין רוח, איך יכול להיות דבר חומרי שדוחה שבת! התורה באה ללמד אותנו שאפשר לקדש את החיים, אפשר לקדש את הקציר. עבודת השדה מתחברת לעבודת המקדש, אפשר וצריך לקדש את חיי החול, החיים כולם צריכים להיות מקודשים. עניינו של העומר לומר שהכול מתחיל מהקודש.
כל הפרשה מדברת על קדושת הימים הטובים, ובסוף הפרשייה שעוסקת בחג השבועות מוזכר: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כג, כב), מה עושה כאן מצוות לקט ופאה. מה זה קשור? חשבתי בליבי שהמצווה הזאת באה להשלים את קרבן העומר: התחלת הקציר במצווה, מביאים את העומר, וגם בסוף העומר יש מצווה, צריך להשאיר את הפאה. ההתחלה והסוף של עבודת השדה מתחברים לעשיית רצונו של הקב"ה. לקדש את החיים, גם את חיי החול.
⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il