ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ב"א אל פרעה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות בא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט התשס"ה

ב"א אל פרעה

מתוך "קול צופיך" גיליון 295



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

ב"א אל פרעה
פרשתנו פותחת בציווי של ה' למשה שילך לפרעה, שישלח את ישראל מארצו - "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שמות י, א). לפני ציווי זה כבר הכה הקב"ה את המצרים בשבע מכות, ואמר הקב"ה למשה אני אקשה את לב פרעה, כדי שאכה את המצרים בעוד שלש מכות.

ואומרים חז"ל, ששלושת המכות הנותרות רמוזות במילה ב"א שהיא בגימטריא שלש, וכך הלך משה רבנו לפרעה בציווי הקב"ה, כשהוא מצויד בשלושת המכות האחרונות. זאת ועוד, כשהקב"ה שלח את מכת הברד (בפרשה הקודמת), נשבר פרעה וצעק (שמות ט כז, כח) "חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים. הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹקִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד".

הנה חשב משה רבנו שפרעה מתחיל להכנע והוא ישלח את עם ישראל בטרם ישלים הקב"ה את כל עשרת המכות; על כן אמר לו הקב"ה אל תירא, אני אקשה את לבו של פרעה כך שלא ייכנע, ואשלים את כל עשרת המכות כפי שעלה במחשבתי מתחילה.

אותותי אלה - תפילין ושבת
אומר הקב"ה למרע"ה אני אקשה את לב פרעה "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ". ומה הפירוש "אותתי"? הפשט הוא, שלשת המכות הנותרות.

אבל לפי הדרש הביאור הוא, שישנם שני אותות מיוחדים שנתן הקב"ה לעם ישראל, ואלו הם: שבת ותפילין. בתפילין נאמר (שמות יג, טז) "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה", ובשבת נאמר (שמות לא, יג) "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם". ושני האותות הללו קשורים ליציאת מצרים, וניתנו כדי לזכור את יציאת מצרים, בתפילין כתוב (שמות יג יד-טז) "כי בחוזק יד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים וכו' וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה"; ובשבת כתוב (דברים ה, יד) "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וכו' עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת", למרות שהשבת כבר ניתנה מששת ימי בראשית

(עיין רמב"ן שם שכותב וז"ל: "הנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית, וזה טעם על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת" עכ"ל).

בנערנו ובזקננו נלך - חינוך הילדים

כשמשה רבנו מתייצב לפני פרעה ומצוה אותו לשלוח את עם ישראל, ומאיים עליו במכת ארבה, מגישים עבדי פרעה נגדו הצעת "אי אמון" ואומרים לו (שמות י, ז) "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹקֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם". וכששומע פרעה את דבריהם, הוא קורא למשה ולאהרן ואומר להם (שם, ח) "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים". ועל זה עונה לו משה רבנו (שם, ט) "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ". אך פרעה מתנגד ואומר למשה רבנו (שם, יא) "לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה".

ביאור הויכוח ביניהם הוא בתפיסה האמיתית של חינוך הילדים. משה רבנו אומר לפרעה שהנערים ילכו עם הזקנים, כי הם צריכים ללמוד מהם את דרכי עבודת ה', את עבודת הקרבנות, את קיום המצוות, ובלי הנערים, לא נלך, כי אין שום תועלת בעבודת ה' אם לא ילמדו אותה לדורות הבאים. ופרעה מתווכח, כי הוא אינו מבין בתועלת שישנה כששולחים דור חדש עם דור ישן, והוא אומר למשה אדרבה עליהם להשאר במצרים ואני אשבץ אותם ב"מסגרות חינוך" במצרים, ולכן רק הגברים ילכו (והרי אנו יודעים טוב מאוד מהי דרך ה"חינוך" של פרעה שזרק את כל ילדי ישראל ליאור). ועל זה עומד משה רבנו בכל תוקף שאם אין חינוך לנוער ולקטנים (בבנינו ובבנותינו), לא ילכו כלל.

בצאננו ובבקרנו
כמו כן, אומר משה לפרעה, אנו גם נקח את הצאן והבקר. ויש לשאול, מנין לעם ישראל צאן ובקר, והרי הם היו עבדים ומשועבדים, וכל רכושם לפרעה? אלא, שבמכת דם התעשרו עם ישראל, כי כל המים שנתנו למצרים הפכו לדם, ורק אם המצרים שילמו להם יכלו לשתות מים, ומזה התעשרו עם ישראל מאוד, והיה להם צאן ובקר לרוב.

מכת ארבה - הוכחה לשבת ולתחיית המתים
בהמשך הפסוקים כתוב (שם, יב) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד". וכתב האבן עזרא בשם רבי משה הכהן, שהקב"ה אמר למשה שיקשור ארבה על המטה שלו, ויניף אותו באויר כלפי מצרים. וכשפרעה ראה כך, אמר לו מה אתה מתעלל בי ומשחק אתי? אמר לו משה רבנו עוד תראה כמה גדולה ועצומה מכה זו שתשיב לך אפיים על כל כפירתך.

הנה במכת ארבה כתוב (שם, יד-יז) "וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד וכו', וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ וכו' וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם וְלָכֶם. וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה". פרעה מכנֵה את הארבה בשם "מות", הפשט הוא מכיון שהארבה אכל את כל יתר המחיה שנשאר להם, ומעתה הם עלולים למות ברעב. ונראה לדרוש בזה, שהארבה הוכיח והראה לפרעה עד כמה הוא שקוע ב'מוות' רוחני. פרעה טען תמיד שהוא ברא את היאור כמו שכתוב: (יחזקאל כט, ג) "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי", והיה אטום מלהבין שיש כח רוחני בעולם (בלעדיו), ועל זה בא הארבה להראות לו שהרוחניות היא השולטת בעולם.

כשעם ישראל היו משועבדים במצרים מאתים ועשר שנים, ובתוך שעבודם נטמעו בטומאות מצרים, היה צורך ללמדם את יסודות האמונה, ולכן היה משה רבנו מקהיל קהילות בעם ישראל די בכל אתר ומלמד אותם אמונה, והיה אומר להם שיש עולם הזה ועולם הבא, ושיש תחיית המתים וכל המתים עתידים לחיות ולא אבדו לנצח, וגם היה מלמדם הלכות שבת ושצריך להזהר אפילו במוקצה. וכשהגיע לפרעה שֵמע הדברים הללו, שלח כרוז לבני ישראל ואמר להם אל תשמעו לדברי שטות אלו, אין שום הגיון בתחיית מתים, הרי המתים הופכים לעפר ואפר, וגם אל תשמעו לדרישות המוזרות שאסור להזיז חפץ קל שבקלים רק בגלל העובדה שמלאכתו אסורה בשבת, וכדומה. אמר לו משה רבנו בא וראה במכת ארבה שיש בה תשובה ניצחת לתחיית המתים ולשמירת שבת. כשהיו הארבה על כל ארץ מצרים, ישבו על העצים ועל העשבים, ואכלו וכרסמו הכל. וכשהגיע יום שבת, רק הכריזו "שבת! שבת!", כל הארבה ללא יוצא מן הכלל ירדו מהעצים (שכן אסור לעמוד ולהשען על עצים בשבת) ונחו על הקרקע.

וזהו שמביא בעל הטורים בפירושו שמה שכתוב "וינח" הכוונה ליום השבת שהארבה נח בו, וז"ל: "ב' במסורה - דין, ואידך וינח ביום השביעי, מלמד שהארבה נח בשבת". ובמוצאי שבת, רק אמר משה רבנו "המבדיל בין קודש לחול" והנה כל הארבה חזרו לעצים. אמר לו משה רבנו לפרעה, ראית מה זה שבת!? אפילו בריות קלות נזהרות בו!! ועוד אומר לו משה רבנו אתה אמרת שאין מושג כזה של תחיית המתים, הנה כשהתפלל על הארבה כתוב: (שם, יט) 'לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם'. חז"ל דורשים שכשיצא הציווי שלא יישאר ארבה אחד במצרים, לא רק הארבה החי יצאו ממצרים, אלא אפילו אותם ארבה שהמצרים לקחו אותם ועשו מהם "כבושים" קמו לתחייה וחזרו לים סוף. אמר לו משה ראית? הנה זו תחיית המתים. מעתה תודה שאין כה' אלקינו, שבחר בנו מכל העמים לעובדו, ומתינו עתידים לחיות, ועלינו לשמור את השבת.

גם אתה תתן- תבטל ע"ז מהצאן
כשיצאו עם ישראל ממצרים, השתמשו בכבשים לקרבן פסח. ולכאורה קשה, הרי כל הכבשים שמשו לעבודה זרה של המצרים, והיו משתחוים להם, א"כ כיצד לקחו אותם לקרבן? ונראה לבאר על פי מה שאמר משה רבנו לפרעה (שם, כה) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱ-לֹקֵינוּ'. אמר משה רבנו לפרעה, אתה תתן בידינו כבשים, ותדרוך עליהם ותרמוס אותם ותאמר שאתה מבטל מהם כל מחשבה של עבודה זרה ומעתה אין הם האלהים שלכם כלל וכלל, ובאופן כזה מועיל להפקיע איסור הנאה של עבודה זרה, וזהו שאמר "גם אתה" - בידך הדבר, והוכרח לעשות כן (היתר זה לא קיים אלא אצל גוי, אבל אם יהודי יעשה כן לעבודה זרה, לא יועיל מאומה ונשארת באיסורה לעולם).

ידע שור קונהו
הקב"ה נתן עולם מתוקן לצורך עם ישראל, ולא רק לצורך קיום גשמי אלא גם לקיום רוחני. הגמרא דורשת שאפילו מבהמות לומדים עבודת ה', וז"ל (עירובין ק' ע"ב): "אלמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, ודרך ארץ מתרנגול" עיי"ש. עוד הנביא צווח ככרוכיא (ישעיהו א, ג) "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו".

ידוע הסיפור עם אותו יהודי חסיד שהיה לו שור שהיה עובד כל ימות השבוע והיה נח בשבת כמו שהתורה מצווה "למען ינוח שורך". לימים מכר אותו יהודי את השור לגוי, וכהרגלו בבית היהודי עבד השור כל ימות השבוע, ובשבת נח. לא הבין הגוי מדוע השור אינו עובד, והכה אותו, אך שום דבר לא הועיל. הלך הגוי לאותו יהודי וטען בפניו שמכר לו "שור משוגע". הלך היהודי לשור ולחש באוזנו 'שור שור, כל זמן שהיית אצלי הייתי מחויב בשביתתך, אבל מעתה פקע חיובך כי אתה ברשות גוי, ועלייך לעבוד'. אך אמר לו היהודי דברים אלה, מיד קם והתחיל לעבוד כרגיל. הרי שאפילו שור יודע את קונהו, על אחת כמה וכמה שעם ישראל צריך לדעת ולהתבונן ולקיים את כל מצוות הבורא בשמחה.

וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו - חמורו של רבי פנחס בן יאיר
הנביא אומר (שם) "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו". החמור מסוגל להכיר באבוס שבעליו מאכיל אותו.

חז"ל מביאים (חולין ז' ע"ב) את המעשה הידוע עם חמורו של רבי פנחס בן יאיר שהיה נשמר שלא לאכול מאכלים אסורים. פעם נקלע רפב"י למלון ונתנו לחמור לאכול שעורים ולא רצה. חשבו שזה מלוכלך ונתנו לו אוכל משובח ונקי, וגם לא רצה, וכך נמשך כמה זמן, עד שאמר להם רבי פנחס בן יאיר האם עישרתם את התבן? אמרו לו וכי תבן צריך מעשר? והרי למדנו שזרע לבהמה פטור מן הדמאי. אמר להם רפב"י וכי מה אעשה שהחמור מחמיר על עצמו! (ועיין רמב"ן בראשית כד, לב. ועיין יפה עיניים על חולין שם). וכששמעו חכמי הדור מעשה זה אמרו (שם) "אמר רבי אבא בר ימינא לרבי זעירא אין הוון קדמאין מלאכין אנן בני נש (אם ראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם), ואין הוון בני נשי אנן חמרין ולית אנן כחמרתיה דר' פנחס בן יאיר (ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של רפב"י שהיה מחמיר על עצמו).

רב אחד שאל על אותו המעשה, ולכאורה קשה, אם החמור היה בעל שכל, מדוע לא עישר בעצמו במחשבה, ויניח 22% של המעשר בצד, לתרומה, מעשר ראשון ושני? (עיין במהרש"א על המקום), הרי מן הדין אם לא ידוע אם הופרש מעשר ממאכל מסוים, ניתן להניח בצד שיעור הפרשה ולהפריש, ואפילו בשבת יכול להניח בצד אם לא בטוח שלא הופרש בערב שבת, ואומר שהשיור הוא תרומה שעתיד לתרום אחרי השבת, ומותר באכילה.

אלא, שהחמור עשה חשבון שלא משתלם לא לעשות כן, שכן הוא היה מחמיר להפריש גם מעשר שני ומעשר עני, ובסך הכל היה מוציא כ-שלשים אחוז כך שהיה נשאר לו שבעים אחוז. והוא הבין שאם הבעלים יראו שהוא אכל רק שבעים אחוז ממה שנתנו לו, למחרת הם יפחיתו את הכמות, וכיון שהוא שוב יצטרך לעשר ויאכל פחות, שוב יפחיתו בכמות וכן הלאה עד שבסוף לא ישאר לו כלום, על כן החליט שכבר מראש לא יאכל כלום, וכך החזיק מעמד עד שהחזירוהו לבעליו.

(החיד"א כותב שכשקיבלו עם ישראל מן במדבר היו חושבים מראש איזה טעם הם רוצים שיהיה למן, אם אפוי או מבושל – עוגה או אוכל, ואמר להם 'את אשר תאפו אפו' – ביום שישי תחשבו, וכן על בישול. עיין 'פני דוד' פרשת בשלח אות טז).

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - התורה
כשעם ישראל התכוננו לצאת ממצרים, ציוה הקב"ה את משה שישאלו בני ישראל ממצרים כלי כסף וזהב, כמו שכתוב (שם יא, ב): "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם". הטעם שציוה הקב"ה לנהוג כן, מובא ברש"י וז"ל: "דבר נא - אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם 'ועבדום וענו אותם' - קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם", עכ"ל (ועיין ברכות דף ט' ע"א).

ולכאורה קשה, וכי אם אברהם אבינו היה שותק, הקב"ה לא היה מקיים את הבטחתו?! האם רק בגלל החשש "שמא יאמר" קיים הקב"ה הבטחתו?!

אלא הביאור הוא כך, יש כלל שכשאדם מתחייב לתת מתנה לחברו, אם אותו חבר הוא ת"ח או עני, הרי שהוא חייב לתת לו ואינו יכול לחזור. ואם אומר שהוא יתן לחברו 'מתנה גדולה', הוא חייב לתת לפי דרגת עושרו. וכשהקב"ה ציוה לקחת כלי כסף וזהב, מוכרח שאין הכוונה כפשוטה, שכן איזה ערך יש לפני הקב"ה בכלי כסף וזהב - אלא הכוונה למתנה הגדולה ביותר ששמורה אצל הקב"ה לעם ישראל תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם, והיא: התורה הקדושה – אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. וזה מה שרצה אברהם אבינו שיצאו "ברכוש גדול" - התורה היא הרכוש הגדול והאמיתי.

התורה - רכוש אמיתי ונצחי
עם ישראל היו משועבדים לפרעה במצרים רד"ו שנים, ולא היה להם לב טהור להבין ולהכיר בערכה האמיתי של התורה הקדושה, ובעיניהם לא היה בעל ערך גדול יותר מכסף וזהב גרידא.

על כך המשיל בעל הבא"ח משל לאדם אחד שעבד אצל חברו כמה שנים וביקש שישמור אצלו את שכרו, עד שיצטבר לסכום גדול ורב. לאחר כמה שנים ביקש אותו עובד את משכורתו של כמה שנים, וידע שהוא צבר סכום מכובד ביותר. והנה מעבידו מוציא פנקס צ'קים וכותב לו את מלוא הסכום המגיע לו אחרי ברכות חמות להצלחתו הלאה בחייו. אותו עובד שלא הכיר כלל את הצ'קים התחיל לרטון בפני אותו מעביד, וכי אינך מתבייש? והרי צברתי אצלך סכום גדול, ואתה נותן לי חתיכת נייר, הלוא רימיתני!

הבין המעביד שאותו עובד הוא בור, והלך לבנק ומילא לו שק מלא במטבעות קטנות של עשרות אגורות וחצאי שקלים שלא הגיעו לאחד ממאה ממה שמגיע לו, וגם עשה חור בשק, ובא ומסר את השק בידיו של אותו עובד, וגם הטמין את הצ'ק בכיסו. אותו עובד שמח על הרכוש הגדול שקיבל, ואף נאלץ להחזיק את השק היטב בשתי ידיו שלא יפלו מטבעות דרך החור שבשק, וכך הלך שמח וטוב לב לבית אביו.

כשראה האב את המטבעות אמר לו זה כל מה שהבאת? אמר לו הבן שאותו מעביד רצה "לרמות" אותו ולשלם לו עם איזה נייר, אבל הוא התעקש וניצח את מעבידו. אמר לו אביו "אוי, פתי וסכל, הרי כל מה שבשק אינו אלא מטבעות חסרות ערך, ואינם מגיעות לחלקיק קטן ממה שמגיע לך באמת, אבל מה שכתוב בצ'ק שנמצא בכיסך זה השכר האמיתי. ובאומרו כך לקח אותו לבנק, ופרעו לו את הצ'ק בשטרות גדולים, ואמר לו האב ראה מה שצ'ק זה שוה לעומת הפרוטות שסחבת בשק בחינם.

והנמשל, כך הדבר אצל עם ישראל. הקב"ה רצה לשלם להם באוצר האמיתי ביותר עבור עבודתם ושעבודם, וזוהי התורה הקדושה שהיא רכוש גדול אצל הקב"ה וחמדה גנוזה עוד בטרם נברא העולם (עיין שבת דף פ"ח ע"ב שתתקע"ד דורות לפני בריאת העולם היתה התורה אצל בורא עולם, וכדברי הזוה"ק 'בה אסתכל וברא עלמא'), ועם ישראל שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה במצרים לא ידעו להעריך את עוצם יוקרתה של התורה, ועל כן הוצרך לתת להם מעט 'מטבעות פשוטות' - כלי כסף וכלי זהב שלקחו ממצרים, שהם כמו השק שנפלו ממנו המטבעות, וכן ביזת הים. ולאחר שיצאו ישראל ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי קדושה ונוכחו לדעת ולהבין שאין ערך באוצר הכסף והזהב, אז נתן להם את האוצר האמיתי והנצחי, את התורה הקדושה.

קירוב רחוקים - לשם שמים
בכל מקום ובכל דרך נצטווינו לקרב את אחינו בני ישראל הרחוקים מתורה ומצוות, ועלינו ללמד אותם כיצד מקיימים כל מצוה ומצוה. דבר זה בא לידי ביטוי גם בליל הסדר שאנו מכריזים "כל דכפין ייתי", ובתעניות מצרפים את הרחוקים למנין, וכן בקטורת מצרפים סממן אחד עשר בשם חלבנה, ובארבעת המינים מצרפים את הערבה, וכן על זה הדרך.

והנה, בקרבן פסח התורה כותבת (שם, יב, מג) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ", ופרש"י, וז"ל: "כל בן נכר - שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ואחד נכרי ואחד ישראל משומד במשמע". כלומר, אם יש אדם שהוא רחוק מאמונה בהקב"ה, א"א לצרפו לקרבן פסח. ופלא הדבר, במה שונה מצות קרבן פסח משאר המצוות שאנו מצווים ללמד ולהראות לכל יהודי באשר הוא? אלא הביאור הוא, שבכל המצוות אנו מחויבים לצרף את מחוסרי האמונה, דוקא אם אין במצוות הנאה ותאווה, אלא מעשה מצוות גרידא. בקטורת אין החלבנה אלא ריח בלבד, בתענית הוא צם ולא מתאווה להנאה כלשהי, אבל בקרבן פסח שהוא בשר צלוי והרבה אנשים מתאווים לאוכלו, יכולים אותם מרוחקים לשקר ולומר שהם מוכנים בשמחה לקיים את המצוה, ובלבד שיאכלו מהבשר הטעים, לכן התורה מונעת מהם להצטרף לקרבן פסח.

בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל - אחדות המשפחות הפזורות
כל בני המשפחה מצטרפים לקרבן אחד, כמו שכתוב (שם, מו) "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל". ולכאורה קשה, הרי הילדים שנולדו בשדות סביב מצרים, וגודלו על ידי המלאך גבריאל וסייעתו לא הכירו את בית אביהם ואמם, א"כ כיצד הם יוכלו להיות מאוחדים עם בני משפחתם? אלא, שבשעה שהקב"ה ציוה "בבית אחד יאכל", נמשכו כל אותם ילדים לבית הוריהם מאליהם, והראה הקב"ה לכל אחד את הדרך לבית הוריו, וכך התאחדו כולם לקרבן פסח.

ולא ראו איש אחיו
כתוב במכת חושך "ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חושך" (שמות י, כא). וחז"ל אמרו כמה עוביו של חושך? כדינר. ואח"כ כתוב (שם פסוק כג) "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים". אומרים חז"ל מי שישב אינו יכול לעמוד, ומי שעמד אינו יכול לשבת. ועל דרך מוסר אמרו, "לא ראו איש את אחיו" – אם אדם אינו רואה את אחיו שנמצא בצרה ולא עוזר לו, סופו שיהיה עני, ואז "ולא קמו איש מתחתיו" – לא יקומו לעזור לו. אדם שאינו עוזר לאחרים, זה לא טוב. יש מי שאמר, אם אדם מסתכל דרך החלון – הוא רואה את שאר האנשים. אבל אם לחלון יש ציפוי כסף, הוא רואה רק את עצמו, והכסף חוצץ בינו לבינם. ויש לדעת כי הקב"ה ברא עניים, כדי שנזכה לתת להם צדקה, כמו שאומר הזהר 'זכה בי'.

סיפור יציאת מצרים – וידעתם כי אני ה'
בכל יום אנו מזכירים את יציאת מצרים, וכן בליל פסח. בליל פסח יש ענין מיוחד של "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך", ואם אינו יודע לשאול, מלמדים אותו לשאול, וכל זה בשביל "וידעתם כי אני ה'", אתם במצרים ראיתם שהגויים קבלו את המכות ואתם לא נפגעתם מהמכה, לכל המצרים היה חושך ולכם אור, אתם הרגשתם זאת בידיעה שלכם, בתת ההכרה שלכם, ואת זה תספר לבנך ובן בנך.

ואם יש לך את הידיעה הזו, ואת ההרגשה כאילו אתה יצאת מצרים, תוכל להעביר את המסר לבניך בצורה טובה. אבל אם אתה מספר את סיפור יציאת מצרים מהשפה ולחוץ, המסר לא יעבור כדבעי. ולא לחינם כתוב "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ולכן יש מנהג בעדות מסוימות, שהקטנים יוצאים מהחדר מקלותיהם בידיהם וצרורות האפיקומן על שכמם, ודופקים על הדלת ושואלים: "מי אתם"? והם עונים: "ישראל". "מהיכן באתם"? "ממצרים". "לאן אתם הולכים"? "לארץ ישראל" וכו'. כלומר, הם מראים עצמם כאילו הם יצאו ממצרים ובאים לירושלים.

ראו כי רעה נגד פניכם
בויכוח שבין משה רבנו למלך מצרים, אומר מלך מצרים "ראו כי רעה נגד פניכם" (שמות י, י). אומר רש"י:
"ומדרש אגדה שמעתי כוכב אחד יש ששמו רעה אמר להם פרעה רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה. וכשחטאו ישראל בעגל ובקש הקב"ה להרגם אמר משה בתפלתו (שמות לב) למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם זו היא שאמר להם ראו כי רעה נגד פניכם מיד וינחם ה' על הרעה והפך את הדם לדם מילה שמל יהושע אותם. וזהו שנא' (יהושע ה) היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם שהיו אומרים לכם דם אנו רואין עליכם במדבר".

מי ומי ההולכים
פרעה היה אצטגנין גדול, מכשף גדול, רשע גדול, ואפיקורוס גדול שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". אמר לו משה אתה אומר כך, חכה ותראה מה יהא בסופך. ואח"כ כתוב שפרעה אומר "מי ומי ההולכים"? אמר לו משה רבנו "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו בצאנו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו", ולא עוד אלא "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות". פרעה התמלא זעם ואמר למשה "השמר לך אל תוסף ראות פני".

ולאחר שפרעה מגרשם כתוב שמשה יצא בחרי אף. אומרים חז"ל שמשה סטר לפרעה. הכיצד עשה זאת משה? אלא הכוונה היא שמשה רבנו היה רגיל לצאת מלפני פרעה בדרך כבוד ולא היה מפנה את גבו, אבל כעת הפנה לו גבו ויצא.

ולאחר מכת בכורות, פרעה מחפש את משה ואהרן, אמר לו משה הרי אתה אמרת לי שלא אראה את פניך. אמר לו משה אתה צריך לומר "קומו צאו מתוך עמי". חזר פרעה אחריו, אבל משה אמר לו איני שומע תאמר בקול רם. ושוב חזר פרעה בקול רם, ומשה אומר איני שומע, תגיד יותר חזק, עד שניחר גרונו של פרעה. ואומרים חז"ל שה' נתן כח לפרעה וכשאמר 'קומו צאו מתוך עמי' נשמע קולו בכל ארץ גושן. שואל בעל אוה"ח הקדוש לשם מה שאלה אשה משכנתה כלי כסף וזהב ושמלות, הרי בלאו הכי יקבלו שלל רב מביזת הים? ועונה: כדי שירדפו המצרים אחריהם ויטבעו בים. כי כל מצרי או מצריה יחם לבבם על שנתנו בגדיהם ותכשיטיהם והם לא מחזירים, ואז ירדפו אחרי בני ישראל.

כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות
כתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". אנו רוצים פלאי פלאות, נסים ונפלאות שה' יעשה עמנו, ואז אומות העולם יאמרו "הגדיל ה' לעשות עם אלה"? ואנו נענה "הגדיל ה' לעשות עמנו". אנחנו לא נוכל לתאר את הנסים והנפלאות שה' יעשה עמנו. תתארו לכם את התגשמות הפסוק "אם יהיה נדחך בקצה השמים" - כל יהודי שנמצא בקצה העולם יבא לאר"י, זה לפי הפשט. ולפי הדרש גם מי שרחוק מעם ישראל, בלי תורה ומצוות, יתקרב לה'.

ויהי רצון, שיראו עינינו וישמח לבנו בביאת הגואל ובבנין אריאל, ונזכה ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, וכן יהי רצון ונאמר אמן.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il