ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כבוד אב ואם ככבוד שמים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות יתרו Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


כבוד אב ואם ככבוד שמים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

כבוד אב ואם - מצוה שבין אדם לחברו או בין אדם למקום
המנחת חינוך מצוה ל"ג מסתפק האם מצות כבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם לחברו או מצוה שבין אדם למקום. ונפקא מינה אם לא כבדו, אם זה נחשב לפגיעה בו, שאין יוה"כ מכפר עד שירצה את אביו, או שהיא מצוה שבין אדם למקום שדיה בתשובה בינו לבין קונו, והניח שאלה זו בצ"ע.

נראה ששתי האפשרויות הנ"ל נכונות. המצוה ביסודה היא מצוה של "בין אדם לחברו", חיוב כבוד ההורים נובע מחיוב הבן כלפיהם ממה שהביאוהו לחיי העולם הזה, וצריך להכיר להם טובה על כך. כמו שאומר החינוך שם "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה. ולא יהיה נבל ומנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים".

אך יש במצוה זו גם כבוד המקום, כמו שמובא בגמ' (קדושין ל: ) "בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני", וכן מסופר בגמ' שם על אחד החכמים ששמע את קול אמו הזקנה מהלכת קם בפניה ואמר שהוא קם מלפני השכינה. מכל זה נראה שבכבוד אביו ואמו הוא כבוד המקום. מפני שמכבוד אביו הוא לומד לכבד את אביו שבשמים, ומה אביו שהביאו לחיי העולם הזה חייב לכבדו, אביו שבשמים שמקיימו בחיים בכל שעה ושעה על אחת כמה וכמה.

ראש דברך אמת
מובא בגמ' (קידושין לא.)
"דרש עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה, מאי דכתיב: (תהלים קלח) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך? מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך, בשעה שאמר הקב"ה (שמות כ) אנכי ולא יהיה לך, אמרו אומות העולם: לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך, חזרו והודו למאמרות הראשונות. רבא אמר, מהכא: (תהלים קיט) ראש דברך אמת, ראש דברך ולא סוף דברך? אלא, מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת".

אומות העולם קשה להם לקבל מצוות שבין אדם למקום, וחושבים ש"לכבוד עצמו הוא דורש", אבל מתוך שמראים להם כמה התורה מחייבת לקיים מצוות שבין אדם לחברו, הם באים להבין גם מצוות שבין אדם למקום, ובפרט אם נקודת המוצא היא מצוה שיש בה הגיון רב ככבוד אב ואם, שיש כלפיהם כזה חיוב של הכרת הטוב על שהביאוהו לחיי העוה"ז, וגדלוהו וחנכוהו עד שנעשה לאיש.

ומצאנו שאומות העולם היו מצוינים במצוות כבוד אב ואם כמו שמצאנו אצל עשו, ובדוגמאות בגמ' קידושין ל"א. על דמא בן נתינה הגוי שמאשקלון, שחכמי ישראל התפעלו ממידת כבוד אב שלו. (אמנם דא עקא, מסופר שאח"כ נולדה לו פרה אדומה ובקש במכירה את כל מה שהפסיד את כל מה שהפסיד בכבוד אב שלו. וא"כ אותו הגוי לא מחל על הפסד מכבוד אב שלו!).

הדבר הזה מזכיר את ההנהגה של הלל הזקן עם אותו גר שבא להתגייר ואמר "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת". והלל קבלו וגיירו "אמר לו: דעליך סני לחברך לא תעביד זו כל התורה כולה ואידך זיל גמור" (שבת לא.)ורש"י שם כנראה התקשה בדבר איך באהבת הרע כל התורה כולה שיש בה מצוות שבין אדם למקום? ותירץ שהכוונה של הלל היתה לקב"ה שנקרא גם כן רע וז"ל "רעך ורע אביך אל תעזוב- זה הקב"ה, אל תעבור את דבריו, שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך".

ולכאורה אפשר להקשות על דברי רש"י: אם כוונתו של הלל למצוות שבין אדם למקום, קשה לאידך גיסא, היכן רמז לו על מצוות שבין אדם לחברו? ועוד האם הגר הבין זאת שהכוונה לקב"ה? ונראה לומר שבאמת הלל התכוון תחילה לאהבת הרע כפשוטו, אלא שכלול בזה גם אהבת המקום. שמתוך התחזקות באהבת הרע יבוא לכלל אהבת המקום שגם הוא נקרא "רעך ורע אביך", וכמובא בספרי חסידות על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" שמאהבת ישראל מגיעים לאהבת "אני ה'" סיפא דקרא. וזו כוונת חז"ל במדרש שבפרשתנו, "שמסוף דברך (כבוד או"א) ניכר שראש דברך (אנכי ה') אמת".

היכן נאמר טוב בעשרת הדברות
מובא בגמ' (ב"ק נה.)
"שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב? אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי, שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי, שהיה בקי באגדה. אזל לגביה, א"ל: ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא, ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא: הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי? אמר רב אשי: חס ושלום, פסקה טובה מישראל. מפני שסופן להשתבר". (מובא במסכת ב"ב קי"ג. תוד"ה "תרוויהו", שמכאן יש ללמוד שחכמי הגמ' לא היו בקיאים בפסוקי התורה. ולכאורה קשה שלא יהיו בקיאים בעשרת הדברות, ונראה שהסיבה לכך כאן היא בגלל שבתורה לא כתוב "טוב", אלא "למען ייטב לך").

מדברי חז"ל אלו נראה שלא יתכן לומר "טוב" על דבר שסופו להשתבר. משום ש"טוב" מהותו יציבות וקיום מצאנו שעל כל מעשה בראשית נאמר טוב "וירא אלקים כי טוב" חוץ מבריאת האדם, שלא נאמר בה טוב, עד שגמר את כל היצירה ביום השישי "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". מפני שהוא עדין לא מושלם ותלוי במעשיו. וכן הרגיש האדם עצמו "לא טוב היות האדם לבדו", ורק אחרי בהשלמת זווגו הוא טוב, כמו שנאמר "מצא אשה מצא טוב".

והנה לוחות ראשונות שהיו אבן משמים היו ברמה גבוהה, שהייתה שייכת לבני אדם כמלאכים, כמו שנאמר "אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם",(תהילים פב ו'). אך אז פרחה נשמתם, ולא יכלו לעמוד ברמה זו זמן רב, ולכן לא שייך להאמר על זה טוב. משא"כ לוחות שניות שהיו אבן מלמטה, היו מתאימים יותר להלקט אצל ישראל, ונקבעו בלבם לעולם, ולכן נאמר בהם טוב, שכביכול נגמר הזווג בין כנסת ישראל וקוב"ה.

והנה המילה "טוב" נאמרה בלוחות שניות אצל מצוות כבוד אב ואם לרמז את המקום שהוא המבחן לקיום הלוחות. והוא במצות כבוד או"א שהיא מצוה המקשרת בין המצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. כמו שהסברנו לעיל, וכך כתב הרמב"ן בפר' יתרו שמצוה זו היא הדבר החמישי בלוח שבו נכתבו מצוות שבין אדם למקום "אנכי ולא יהיה לך", ואחריהם חמשת הדברות שעוסקות במצוות שבין אדם לחברו. וז"ל שם (כ, יב)
"כבד את אביך - הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון, ולכך אמר במשנה תורה (דברים ה טז) כאשר צויתיך בכבודי כן אנכי מצוך בכבוד המשתתף עמי ביצירתך".

ובלוחות הראשונות היה רופף הקשר בין שמים וארץ, בין חיובו של אדם לבוראו, לבין חיובו כלפי חברו. ובלוחות שניות שירדה התורה לארץ להכתב באבן מלמטה מתחזק קשר זה ונאמר בהן "טוב" שמקום החבור שבתורה בין שני חלקיה אלו.

אלקי אביך - בקולו של אבא
בפעם הראשונה שהקב"ה נתגלה למשה בסנה, (הסנה - בגמט' סני), נתגלה לו בתואר "אלקי אביך", ואמרו במדרש (שמ"ר) שפנה אליו בפיתוי בקולו של אביו כדי שישמע ויתקבלו הדברים בלבו. למדנו מכאן שכל אדם יש לו את המסילה שלו לתורה לפי שורש נשמתו, ולפי ירושה שקבל מאבותיו, וזהו "בקולו של אבא".

מובא במדרש (שמ"ר כט,א)
"אנכי ה' אלהיך, הה"ד (דברים ד) השמע עם קול אלהים, המינין שאלו את ר' שמלאי א"ל אלוהות הרבה יש בעולם אמר להם למה אמרו לו שהרי כתיב השמע עם קול אלהים, אמר להם שמא כתוב מדברים אלא מדבר, אמרו לו תלמידיו רבי לאלו דחית בקנה רצוץ לנו מה אתה משיב, חזר ר' לוי ופירשה אמר להם השמע עם קול אלהים, כיצד אילו היה כתוב קול ה' בכחו לא היה העולם יכול לעמוד, אלא קול ה' בכח, בכח של כל אחד ואחד, הבחורים לפי כחן והזקנים לפי כחן והקטנים לפי כחן, אמר הקב"ה לישראל לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורין שמא אלוהות הרבה יש בשמים אלא תהיו יודעים שאני הוא ה' אלהיך, שנא' (שם /דברים/ ה) אנכי ה' אלהיך".

יסוד גדול אמור כאן, שכל אחד שמע בסיני את הקול מדבר אליו לפי כוחו שלו, ופי שורש נשמתו, עד שהיה נראה להם כאילו יש בסיני אלוהות הרבה, והיה צריך לומר להם שאחד הוא "אנכי ה' אלוקיך".

וכן במדרש הבא שם:
"ד"א אנכי ה' אלהיך הה"ד (שם /דברים ה'/) פנים בפנים דבר ה' עמכם, אמר ר' אבדימי דמן חיפה כ"ב אלף ירדו עם הקב"ה לסיני שנאמר (תהלים סח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, הנאים והמשובחים, יכול אע"פ שהיו רבים דחוקים היו ת"ל שנאן שאנן והשקט, אדני בם אין כתיב ביו"ד אלא באל"ף דל"ת אדונו של כל העולם בהם, [ד"א ה' בם אמר ר' לוי שהיה טבלא של שם המפורש כתוב על לבם] ד"א ה' בם, רבנן אמרין שמו של אלהים היה מעורב עם כל אחד ואחד מיכאל וגבריאל, אמר הקב"ה לישראל לא בשביל שראיתם פנים הרבה תהיו סבורין שמא אלוהות הרבה בשמים, דעו שאני הוא ה' אחד שנא' אנכי ה' אלהיך".

כ"ב אלף מלאכי השרת, הם אלו שקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים כנגד נעשה ונשמע, אם כן הגילויים השונים של שכינה נבעו מחילוקי התפיסות בתורה לפי שורש נשמות ישראל. והחיבור של כל ישראל יחד יוצר את השלימות בגילוי ההויה של השכינה בעולם.

מהלכות כבוד אב - לכבוד המקום
הלכה היא שאם אביו צווהו לעבור על דברי תורה לא ישמע לו שנאמר: "איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו- כולכם חייבים בכבודי" (יבמות ה:). והקשה התוס' ד"ה "כולכם חייבים בכבודי", למה לי קרא סברא הוא, כמו שאמרו בגמ' (קידושין לא.): "אביו אומר השקיני, ואמו אומרת השקני, הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך", וכן כאן אתה ואביך חייבים בכבוד המקום? ומתרץ התוס' שסברא זו נלמדה מן הפסוק הזה.

וצריך להבין מה ההשוואה בין המקרים. בודאי סברא פשוטה היא שהאב משועבד לקב"ה, ואינו יכול לצוות שלא לכבדו, זאת ועוד, מצות כבוד אב היא מצות המקום, ואם האב מבטל את התורה הרי הוא מבטל את המקור לחיוב של הבן לכבד אותו. אבל ביחס לכבוד אביו ואמו, הרי הבן חייב לכבד את שניהם בשווה, כמבואר בגמ' שם "נתגרשה שניהם שווים", ומה שיש להעדיף את האב על האם הוא קשר מקרי שנובע משעבודי הנישואין, וכיצד זה מחייב את הבן, הרי מן התורה כבוד שניהם שווים? ועוד אם סברא היא, למה צריך פסוק ללמדנו זה?

נראה לומר שהחידוש שמלמדנו הפסוק "כולכם חייבים בכבודי", הוא שאין זה כבודו של אב לצוות לעבור עבירה, שכן גם הוא מחויב בכבוד המקום. וממילא אין הבן מחויב לעשות את מבוקשו זה, שאין הוא מכבדו בזה אלא אדרבה גורם לאביו זלזול, וממילא אינו מצווה לשמוע בקולו בדבר שיגרום לו בזיון. הוא הדין כאשר האם מצוה על בנה לעשות דבר שסותר את מחויבותה כלפי בעלה אין זה כבודה, ולכן אין מצוה לכבדה בכך! (כמו שאמרו איזהו מכובד המכבד את הבריות - ואם יצווה שלא לכבדם נמצא שהוא עצמו הפסיד כבוד. וכמו שאין מצוה לקום בפניו בבית המרחץ שאין זה מקום שבו מכבדים, כך במקרה דידן).

ונראה על פי זה להסביר את הנאמר בגמ' חגיגה בענין אלישע בן אבויה ששמע בת קול מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", ור"מ התוכח עמו ואמר לו שאין לו להשגיח בבת קול זו. והמהרש"א הסביר ע"פ הכלל האמור "כל אשר אומר לך בעה"ב עשנה חוץ מצא", שהכונה לקב"ה שאם אומר לך "צא ממחיצתי" ואל תקיים מצוות לא ישמע לו.

ובאור הדבר שכבוד המקום נלמד מכבוד אב ואם, כפי שהוכחנו לעיל, וא"כ כאשר האב מצוה שלא לכבדו, אין לבן מצוה לשמוע לו, כך גם כלפי הקב"ה שאין מצוה לשמוע לו כשאומר לנו לא לכבדו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il