בית המדרש

  • מדורים
  • חסידים מספרים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

מי יעלה בהר ה'

רצוא ושוב; הכוח המסתער הדינמי והכוח היציב והקבוע - צריכים אנו לדעת מתי להשתמש בכל אחד מן הכוחות הללו.

undefined

הרב אריה הנדלר

שבט התשס"ה
3 דק' קריאה
חסידים מספרים כי על הפסוק "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" המשיל ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב משל: איש הנוסע בעגלה במעלה ההר והגיע לאמצע ההר, והוא מוכרח לעמוד מפני שהסוסים עייפים ויגעים והם צריכים לפוש. מי שאין לו שכל, עגלתו עלולה ליפול מטה, ואילו הפיקח נוטל אבן ושם אותה תחת הגלגל כל זמן שהעגלה עומדת. משיסיימו הסוסים לנוח יוכל להמשיך במסעו אל ראש ההר. מי שאינו נופל בשעה שהוא אנוס להפסיק את העבודה, אלא יודע לעמוד – הוא יעלה בהר ה'.

לשון הפסוק עליו המשיל ר' מיכל את המשל טומנת בחובה ניגודיות מסוימת: מצד אחד "מי יעלה בהר ה'" – תיאור של תנועה, עלייה והתקדמות, ומצד שני "מי יקום במקום קדשו" – שעניינו עמידה, יציבות וסטטיות. אם כן, מהי המידה הנחוצה בעלייה של אדם אל ראש ההר, דינמיות ותנועה או שמא יציבות ועמידה? בנקודה זו בא המשל.

המשל שלנו מתאר אדם הנוסע אל ראש ההר. כדי להגיע אל ראש ההר יש להיות בתנועה מתמדת – המעבר ממקום נמוך למקום גבוה דורש תנועה. יחד עם, זאת אין זה קל להתמיד במצב של תנועה. הסוסים מתעייפים לפעמים, ויש צורך לנוח. המשל מתאר את מה שבספרי החסידות נהגו לכנות בשם 'רצוא ושוב'.

המושג 'רצוא ושוב' מתאר שני מצבים בתהליך ההתקדמות של האדם: מצב של רצוא, כשהמגמה היא התקדמות, תנועה והסתערות קדימה. ברור לכל שאין אפשרות לשמור על מתח מתמיד בתהליך העלייה הרוחנית, ולעתים הסוסים מתעייפים, האדם אינו מסוגל לעמוד במתח הרוחני שדורשת ממנו העלייה והוא זקוק למנוחה, פיזית ונפשית; אחרי ה'רצוא' בא 'שוב'. האדם נעצר לפרק זמן מסוים כדי לנוח ולצבור כוחות. זוהי הדרך שבה התבוננו החסידים בשינויים שעברו עליהם במהלך התקדמותם הרוחנית. עליות ומורדות בעבודת ה' אינם תופעה מוזרה, אלא חלק מתהליך רציף של עלייה ומנוחה.

מי שזקוקים למנוחה הם הסוסים דווקא. הסוסים הם היסוד הדינמי של העגלה, הם הדואגים לכך שהיא תנוע למעלה, אבל דווקא משום כך הם זקוקים מדי פעם למנוחה.

לכאורה הכל טוב ויפה, אלא שכאן מונחת הסכנה. המנוחה, העמידה במקום, עלולה להביא את האדם לידי הפסד של כל ההתקדמות והעלייה. כשאדם איננו פועל דבר, כשאדם מאפשר לעצמו לנוח, הוא בעצם אינו מתקדם, ואז הסיכון להידרדר הוא עצום. צריך לשים אבן מתחת לגלגלי העגלה.

האבן התקועה תחת הגלגלים מסמלת את היציבות הנפשית של האדם. על האדם לגייס את יציבותו כשהוא נח, על מנת שלא ייפול חזרה למקום שממנו החל את מסע העלייה שלו. למרות שהאדם נאלץ לאבד את הדינמיות של התקדמותו, אל לו ליפול בייאוש או בחוסר אמון עצמי. עליו להשתמש באבני הבניין של אישיותו על מנת לייצב את עמידתו בהישגים שהשיג כבר, גם אם עלייתו נבלמה לרגע בשל הצורך הנפשי במנוחה.

נחזור לרגע קט אל המשל של ר' מיכל. מנין נלקחות האבנים שאותן ישימו תחת גלגלי העגלה? אבנים אלו נמצאות על אם הדרך. לגבי הדוהרים במעלה ההר הן אבני נגף, אולם למי שזקוק ליציבות כדי שעגלתו לא תחליק מטה הן עוזרות.

שני כוחות משמשים חליפות באישיותנו: מצד אחד הכוח המסתער הדינמי ומצד שני הכוח היציב והקבוע. צריכים אנו לדעת מתי להשתמש בכל אחד מן הכוחות הללו. כשאנחנו במהלך של פריצה קדימה, עלינו להשתמש בכוחות הדינמיים של אישיותנו. אז צריך לדחוק הצדה את הכוחות הקוראים לנו לעמוד, כוחות העלולים להפוך לאבן נגף בתהליך התקדמותנו. אולם בעת שמתעורר הצורך לעצור על מנת לאגור כוחות, עלינו להשתמש באותם יסודות יציבים של הנפש, כדי שיקנו לה עמידה מפני הנפילה הבאה בדרך כלל בעקבות עצירה.

מי שכל אישיותו נשענת על היסוד הדינמי בלבד, ימצא את עצמו נע בתנועה מתמדת: למעלה ולמטה וחוזר חלילה. למעשה הוא נע כל העת, אבל אינו מתקדם. מי שכל אישיותו נשענת על היסוד היציב בלבד, ימצא את עצמו תקוע בנקודה אחת כל העת, אינו נופל לעולם אך גם אינו מתקדם. לכן שתי מגמות קוראות לנו בעת עבודתנו בקודש: "מי יעלה" ו"מי יקום", רצוא ושוב.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il