ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יציאת מצרים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות בשלח Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט התשס"ה

יציאת מצרים

מתוך "קול צופיך" גיליון 296



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר´ אברהם בן דוד

"ויהי בשלח" - לשון צער
פרשת השבוע פותחת בפסוק "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ-לֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג, יז). וידועים דברי הגמרא (במגילה י' ע"ב) "אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן, דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער", כי במילה ויהי טמונה קריאת צער 'וי'.
והמדרש דן בשאלה מי הוא שאמר "וי" כשעם ישראל יצאו ממצרים, וז"ל (ש"ר כ, ז-ח):
"כששלח פרעה את העם מי צווח ווי, פרעה. משל למלך שהיה בנו הולך למדינה אחת וכו' התחיל אותו האיש צועק על שיצא בנו של מלך מתוך ביתו, אמרו לו שכניו למה אתה צועק, אמר להם כבוד היה לי כשהיה בנו של מלך אצלי שהיה המלך כותב אגרת לי, והיה זקוק לי, והייתי ספון בפניו, עכשיו שנמשך בנו של מלך מאצלי אינו נזקק לי בדבר לכך אני צועק. כך אמר פרעה כשהיו ישראל אצלי היה הקב"ה זקוק לי, והייתי ספון בפניו, והיה משלח לי אגרת בכל שעה ואומר 'כה אמר ה' א-לקי העברים שלח עמי', והיה פרעה שומע מפי משה שלח את בני ולא היה מבקש לשלחם, כשירד הקדוש ב"ה למצרים והוציא את ישראל התחיל פרעה צועק ווי ששלחתי את ישראל לכך נאמר ויהי בשלח פרעה. ד"א מי אמר ווי, משה אמר ווי. משל לאחד שנעשה לבתו של מלך שושבין, והיה רואה במזל שהוא מוציאה מבית אביה ואינו בא עמה לבית החתן לחופתה. התחיל בוכה. אמרו לו מפני מה אתה בוכה, אמר להם בוכה אני שנתייגעתי להוציאה ואיני בא עמה לחופתה - כך אמר משה צועק אני שנתייגעתי להוציא את ישראל ממצרים ואיני נכנס עמהן לארץ".

שלחיך פרדס רמונים
כתוב בשיר השירים (ד, יג-טו):
"שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים. נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים. מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן".

חז"ל דורשים את הפסוקים הללו בעניין יציאת עם ישראל ממצרים, וז"ל המדרש (ש"ר כ, ה):
'ויהי בשלח פרעה, הה"ד שלחיך פרדס רמונים. א"ר לוי משל לאחד שהיה לו שדה והיה בה גל של צרורות (היתה השדה מוזנחת מאוד ומלאה באבנים), עמד ומכרה לאחר. עמד אותו האיש שקנאה והעביר אותו הגל מתוכה ומצא תחתיו מים חיים, נטעה גפנים, עשאה שורות שורות, נטע בה כל מיני בשמים, נטע בה רמונים, העמידה על קנים, בנה מגדל בתוכה והושיב בתוכה שומר, כל מי שהיה עובר עליה היה משבחה. עבר עליה אותו האיש שמכרה, ראה אותה מליאה כל טוב, אמר אוי לי שכך מכרתי אוי לך שכך הוצאתי מידי. כך היו ישראל במצרים גל של צרורות שנאמר גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום, כיון שיצאו נעשו פרדס רמונים שנאמר שלחיך פרדס רמונים וגו' נעשו כגפן היין, נעשו שורות שורות, ראובן שמעון לוי ויהודה, וכן כולם, נטע בה כל מיני בשמים שנאמר נרד וכרכום קנה וקנמון, נטע בה תפוחים שנאמר תחת התפוח עוררתיך, סמכה על הקנים אלו קני המנורה, מצא בה מים חיים שנאמר מעין גנים באר מים חיים, בנה בה מגדל שנאמר ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו, הושיב בתוכה שומר שנאמר ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך, כל הימים שהיו הבריות רואים את ישראל היו משבחין אותן. ומי היה משבחן בלעם הרשע שנאמר (במדבר כד) מה טובו אהליך יעקב כנחלים נטיו, בלעם ראה אותן ותמה, פרעה ראה אותם שורות שורות כהנים לוים וישראלים דגלים דגלים התחיל צווח ואמר אוי לו לאותו האיש שכך הוציא מתחת ידו לכן נאמר ויהי בשלח פרעה".

קומו צאו מתוך עמי

כשעם ישראל יצאו ממצרים, יצא פרעה "ללוות" אותם. על דרך הפשט נראה לומר שהוא ליוה אותם כדי לוודאות שכל העם יצא ולא נשאר מהם עד אחד. ועוד נראה לומר על פי מה שמובא בספר חסידים שכשאדם יוצא לדרך, צריכים ללוותו וזו סגולה לכך שיחזור שוב; כך פרעה ביקש "ללוות" את בני ישראל בצאתם ממצרים כדי שיחזרו בחזרה ולא יעזבו את מצרים לגמרי. אבל פרעה לא השכיל להבין שה"סגולה" האמורה אינה תופסת אלא ביהודים בלבד, אבל באינם יהודים, לא.

עוד נראה לבאר, במכת ערוב אמר משה לפרעה שברצונם לצאת ממצרים רק למשך שלושה ימים ואח"כ יחזרו למצרים - "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה' אֱ-לֹקֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ" (שמות ח, כג). אבל פרעה לא הסכים והקשה את לבו כמו שכתוב (שם, כח) "וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם". והנה לאחר עשרת המכות כשקמו כל העם המצרי על בני ישראל לגרשם מן הארץ כי אמרו כולנו מתים, אומר פרעה למשה אתה זוכר שביקשת לצאת רק לשלושה ימים ותו לא, אמר לו משה רבנו מעתה בכוונתי לצאת ולא לחזור, ואם זה לא מוצא חן בעיניך אני מוכן להשאר במצרים ולא לצאת כלל.

וכששמעו העם המצרי את ההצעה התחילו לצעוק 'כולנו מתים'!! ניסה פרעה בכל זאת לומר למשה והרי לא השלמתם ארבע מאות שנה אלא רק מאתיים ועשר שנים בלבד - גם כאן אמר לו משה שאם הוא כל כך חפץ להמשיך להשתעבד בהם, עוד היד נטויה מעבר לעשרת המכות שכבר קיבלו, ואז המצרים צעקו ואמרו כולנו נמות. אז נפל פרעה לרגליו של משה והתחנן צאו מתוך עמי, ואני מוחל לכם על השלמת השעבוד של הארבע מאות שנה.

את העם ולא נחום
על יציאת עם ישראל ממצרים כתוב "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא".

על כך מביא בעל הבא"ח ע"ה, מעשה בעם הארץ אחד שחפש חתן לבתו, והכריז שמי שיענה לו על שאלתו יזכה בבתו לאשה. ושאלתו היא, כשהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים כתוב "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחום" - מדוע נחום לא יצא ממצרים, מה היה חטאו ופשעו של אותו נחום? כל הבחורים צחקו משאלה זו ולא רצו להתייחס כלל לאותו "חכם". אבל אברך פיקח אחד אמר לו ש"חטאו" של נחום כתוב בפרק "במה מדליקין" שאומרים בכל ליל שבת. שם כתוב "אין מדליקין לא בשמן וכו' ולא בחלב נחום המדי אומר מדליקים בחלב מבושל", כלומר, נחום נענש על שלא רצה לתת להם לצאת ממצרים, שמעתה החלב שלו נאסר. שמע אותו ע"ה את הדברים ושמח על התשובה.

ויסב אלקים - הסבה של ליל הסדר
כשיצאו עם ישראל ממצרים הם לא עברו דרך ארץ פלשתים שלא יתרכך לב העם מהמלחמה וירצו לחזור למצרים, לכן היה צריך להאריך להם את הדרך ועברו דרך המדבר, כמו שכתוב (שמות יג, יח) "וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף". שואלים מדוע נקט הכתוב לשון "ויסב" ולא כתב בלשון עיקוף וכדומה? ותרצו שהתורה רמזה על חובתו של כל יהודי לשבת ולהסב בליל הסדר ולספר בנפלאות ה' שהוציא את עם ישראל ממצרים, על כן כתב "ויסב" מלשון "הסבה" של ליל הסדר.

כשעם ישראל יצאו ממצרים, היו כולם עסוקים בביזה, לקחת כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וכל אחד ידע איפה "החביאו" המצרים את כל אוצרותיהם שכן גילו זאת במכת חושך כשהמצרים לא יכלו לזוז ממקומם. אבל משה רבנו חיפש בכל מצרים את קברו של יוסף הצדיק. בחיפושיו הוא עבר את כל בתי הקברות של מצרים, את חלקות הקבורה היוקרתיות, את קברות המלכים, ולא מצא בשום מקום את קברו של יוסף. פגשה בו שרח בת אשר (שזכתה לאריכות ימים ושנים), ואמרה לו שהיא זוכרת שבמסע ההלוויה של יוסף הצדיק, ציוה פרעה לסגור את מיטתו בארון מתכת אטום וכבד, ולהשליכו ליאור כדי שאף אחד לא ידע את מקום קבורתו, וחשב פרעה שיציאת ישראל ממצרים תתעכב שהרי הם לא יצאו בלעדי ארונו של יוסף הצדיק,
וז"ל המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל):
"ויקח משה את עצמות יוסף עמו, להודיע חכמתו וחסידותו של משה שכל ישראל עוסקין בבזה ומשה עוסק במצות עצמות יוסף עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט. ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף, אמרו, סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור והיא הראתה למשה קבר יוסף אמרה לו במקום הזה שמוהו עשו לו מצרים ארון של מתכת ושקעוהו בתוך נילוס בא ועמד על נילוס נטל צרור וזרק לתוכו וזעק ואמר יוסף יוסף הגיעה השבועה שנשבע הב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו תן כבוד לה' אלקי ישראל ואל תעכב את גאולתך כי בגללך אנו מעוכבים, ואם לאו נקיים אנחנו משבועתך. מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה. ואל תתמה בדבר הזה, הרי הוא אומר ויהי האחד מפיל הקורה והברזל נפל למים ויצעק ויאמר אהה ה' והוא שאול (מלכים ב', ו, ה) והרי דברים קל וחומר ומה אלישע תלמידו של אליהו הציף הברזל ק"ו למשה רבו של אליהו", עכ"ל.

וי"א שכתב על טס של זהב 'עלי שור עלי שור', כי יוסף נמשל בהדרו לשור שנאמר 'בכור שורו הדר לו', ובקריעת ים סוף מצא אותו אחד מיוצאי מצרים וזרק אותו לתוך הכור, שרצה אהרן למשוך זמן עד שיחזור משה רבנו מהשמים, 'ויצא העגל הזה'.

עמוד הענן והאש מלמד על זמן הדלקת נרות
את זמן הדלקת נר שבת למדנו מאופן החלפת המשמרות של עמוד הענן ועמוד האש. וכך אומרת הגמרא (שבת דף כג ע"ב):
"אמר רב הונא, הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים (והגמרא מביאה עובדות של גדולי עולם שיצאו מביתם של מי שהיו מקפידים בנר שבת ביותר עיי"ש). דביתהו דרב יוסף הות מאחרא ומדלקת לה (היתה מדליקה סמוך לזמן תוספת שבת ולא היתה מקפידה להדליק מוקדם כל כך). אמר לה רב יוסף, תניא, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן (כלומר שעמוד האש שהיה בא בלילה היה מגיע בעוד היה אור בעולם ועמוד הענן היה עדיין ב"תפקיד"). סברה לאקדומה (חשבה אשתו של רב יוסף להחמיר ולהקדים את הדלקת הנרות מוקדם מאוד). אמר לה ההוא סבא תנינא, ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר (ורש"י מסביר על נרות שבת. ואילו הרמב"ם מסביר על נרות חנוכה. ועיין למגיד משנה הלכות חנוכה פ"ד הלכה ה' שכתב: "ומש"כ רבנו ולא מקדימים ולא מאחרים יצא לו ממה שאמרו שם בשבת כג: ובלבד שלא יקדים ולא יאחר והוא מפרשה בנר חנוכה'). ואמר רבא: דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן, דמוקיר רבנן הוו ליה חתנוותא רבנן, דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן, ואי לאו בר הכי הוא, משתמען מיליה כצורבא מרבנן" עכ"ל הגמרא.

מרן הבא"ח למד מהגמרא דרך ארץ כיצד על האדם לנהוג במקום שהוא רואה שרבו טועה בהלכה, וכן כיצד ובאיזה דרך להעיר לאשה שטועה בהלכה. הנה מובא בהלכה שאדם שרואה שרבו טעה לא יאמר לו רבי טעית, אלא יביא לפניו את ההלכה כמבקש הסבר וכדומה, וכך ירמוז לו את הדברים בדרך ארץ ובכבוד. כמו כן, רואים מהגמרא כיצד בני תורה מכבדים את נשותיהם ביותר, וזאת בניגוד למה שאומרים ליצני הדור שבני התורה מזלזלים בנשותיהם. הנה כאן רואים שכשרצה רבי יוסף להעיר לה, לא פנה אליה ישירות כלל אלא למד אתה ברייתא או משנה, והיא הבינה את ה"רמז" מתוך הדברים, ופנתה לעשות מעשה ללא שום בזיון כלל ועיקר. וכמו שמעירים לרבו המובהק בכבוד וברמז.

אני רגיל לומר, בערב שבת כשאנו חוזרים מבית הכנסת לבית, אנו מקבלים את פניהם של מלאכי השרת, המלוים כל אחד, בכבוד גדול, ומייד סומכים את "אשת חיל", להראות כמה האשה מכובדת וחשובה בבית. וכל אדם חייב לכבד את אשתו ביותר, עד כדי כך שאם אדם הצליח לחסוך סכום כסף מסוים שאין בו כדי לקנות לו ולאשתו חליפה, יקדים ויקנה לאשתו, ואם יישאר לו כסף, יקנה גם לעצמו.

לימוד התורה בכל גיל
הגמרא הנ"ל מביאה שמי שמכבד ואוהב תלמידי חכמים זוכה לבנים ולחתנים תלמידי חכמים, וגם הוא עצמו ראוי להיות תלמיד חכם. הנה ידוע שרבי עקיבא היה שונא תלמידי חמכים, עד כדי כך שאמר שאם יבוא לפניו תלמיד חכם ינשכנו כחמור שנשיכתו משברת עצמות ומרסקת אותם, ולבסוף בהיותו בן ארבעים שנה התחיל ללמוד תורה מאל"ף בי"ת, עד שנעשה לגדול הדור, ועמד בראשות הישיבה הגדולה בעולם שמנתה עשרים וארבע אלף בחורים. מכאן תשובה לכל האומרים שהם כבר "זקנים" ואינם מסוגלים לשבת ללמוד, ולקבוע עתים ללימוד התורה, הרי לך תשובה ניצחת מרבי עקיבא שהיה מבוגר, וגדל עם בקר וצאן, ואף על פי כן למד תורה ונעשה גדול הדור.

ואם בכל אופן אדם לא מסוגל לשבת וללמוד כלל, ידע שעל ידי שהוא אוהב את התורה ולומדיה, הוא יזכה שדבריו יתקבלו ויישמעו אצל תלמידי חכמים. ותמיד אדם צריך לשאוף להיות גדול ובקי בתורה אע"פ שהוא לא ת"ח, וכ"ש לת"ח.

ויוגד למלך מצרים כי בר"ח העם
לאחר שיצאו ישראל ממצרים, פרעה הרשע צעק 'וי' ואמר אוי לנו ששלחנו את בני ישראל מעבדנו, וכמו שאמרו לו אחרי כן 'כי ברח העם', ודרשו המפרשים שהמלה 'ברח' היא בגמטריא רד"ו, וכך אמרו המצרים לפרעה, מדוע שלחת את בני ישראל והלוא לא השלימו מארבע מאות שנות עבדות שנגזרו עליהם, אלא 'בר"ח' שנים בלבד. ומשום כך פרעה רצה לרדוף אחרי ישראל כדיי שישלימו ארבע מאות שנות השעבוד שנגזרו עליהם.

אבל הגמרא כבר מבארת שקושי השעבוד הוא השלים לעם ישראל את מנין ארבע מאות השנים. ויש אומרים שהריבוי של עם ישראל שנולדו ששה בכרס אחד הוא שהשלים את המנין לארבע מאות שנות עבדות.

והנה מצרים נוסע אחריהם
כשרדפו מצרים אחרי ישראל כתוב "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן. וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות יד, ט). ויש להבין, הרי פרעה יצא עם צבא עצום ברודפו אחרי ישראל, ומדוע כתוב בלשון יחיד "והנה מצרים נוסע "? היה צ"ל כתוב "נוסעים". וכן מדוע כתוב "וישאו" את עיניהם, היה מספיק לכתוב ויראו והנה מצרים וכו'? אלא, עם ישראל נשאו עיניהם לשמים וראו את השר של מצרים במרדף אחריהם בראש כל צבא המצרים, ואז נבהלו מאוד והתחילו לצעוק אל ה' שיציל אותם מידיו.

מדוע השתיק משה רבנו את ישראל מזעקתם
כשראה משה רבנו שעם ישראל זועקים לה' שיציל אותם מהמרדף של מצרים אחריהם, הוא השתיק אותם ואמר להם "אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שם, יג-יד). וגם כאן יש להבין מדוע משה רבנו "השתיק" את ישראל שלא יצעקו, הרי מן הראוי היה להניח להם להתפלל ולזעוק לשמים? אלא, שבשעה שהיו ישראל והמצרים בתוך הים היה קטרוג גדול ונורא על ישראל ואמר המקטרג אלו עובדי ע"ז ואלו עובדי ע"ז, והשתיק הקב"ה את המקטרג ואמר לו אלו עבדו ע"ז מרצון, ואלו עבדו את הקב"ה מאונס, על כן אלו יינצלו ואלו ימותו. משום כך היה צריך משה רבנו "להשתיק" את עם ישראל לבל יזעקו ולבל יעירו את המקטרג, וזהו שכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" - על ידי שתיקתכם תנצחו במלחמה.

ואתם תחרישון
פעם שאלו את רבי יהונתן אייבשיץ ע"ה, למה בבית הכנסת של היהודים יושבים ושרים ומתפללים בקול רם ובחלק מהתפלה עומדים, ואילו בכנסיה להבדיל הכל שקט ורדום? וענה להם, כל אחד לפי האלוה שלו, האלוה שלהם "מת", ולכן התפלה שלהם מתה ורדומה, אבל האלוקים שלנו חי וקיים בשמים לעולם ועד, ועל כן אנו עומדים ומתפללים בחיות גדולה לפניו יתברך שמו לעד ויתעלה. והנה ידוע שכשהמקטרגים עומדים וטוענים על עם ישראל שתפסו בדרכי העמים, שכן יש ביניהם גנבים וכדומה מכל מרעין בישין, אומרים להם צאו וראו כמה יש בעמים אחרים מאותם פושעים. אבל אין זה מספיק כדי לבטל את הקטרוג.

ועל כל רומז משה רבנו בדבריו "ואתם תחרישון", בשעה שאתם מתפללים "תחרישו" מכל דיבורים בטלים, וכך תנצלו מכל קטרוג.

ומי שמדבר דברים בטלים בבית הכנסת גדול עוונו, כי הוא נמצא בפלטרין של מלך ואעפ"כ לא שם אלקים לנגד עיניו, ובזוהר הקדוש מפליג מאוד בגודל העוון של דיבורים בטלים בבית הכנסת, וכל שכן בשעת התפלה. ובדבר הזה נבדלים עם ישראל מכל האומות, וזהו שאומר משה רבנו "ואתם תחרישון".

פעם היתה בירושלים שכונה של כורדים בשכנות עם ערבים (הנקרא אז בזמנו 'שיך בדר'), והיו הערבים מציקים להם מאוד, והרב היה אומר לבני קהילתו אל תתייחסו אליהם ואל תגיבו על התגרותם, אלא הקב"ה יעזור ויציל אותנו מידיהם. יום אחד כעסו היהודים ביותר על מעשיהם והחליטו להשיב מלחמה השערה כמו שצריך, ומשהחלו אותם ערבים להציק להם, נטלו גרזנים בידיהם והתחילו לרדוף אחריהם בצעקות, ואותם הערבים נבהלו מאוד ונסו כל עוד נפשם בם, ומאותו יום לא שבו להציק להם.

מלפניהם ומאחריהם - כנפות הטלית
עמוד הענן והחושך עמדו לפני ואחרי עם ישראל, רומזים על המצוה העצומה שעתידים לעשות עם ישראל מלפניהם ומאחריהם, הלוא היא מצות ציצית (ועיין בדעת זקנים ובעלי תוס' על הפסוק 'והמים להם חומה מימינם ומשמאלם'), ואמר הקב"ה אלו עתידים להתעטף בציצית מלפניהם ומאחריהם, כך אני אגן עליהם ואציל אותם בעמודי הענן והחושך שעמדו מלפניהם ומאחוריהם. ומכאן ילמדו אותם טועים שלובשים טלית גדול עשויה משי, ומניחים אותה על הצואר כמו צעיף, וכל הפוסקים בדעה אחת על כך שלא יוצאים בעטיפה שכזו ידי חובה.

"חכמתם" של המים
בתרגום יונתן בן עוזיאל כותב שהקב"ה הקשה את לבם של המצרים, ושלח להם יצר הרע חזק ביותר שיסית אותם לרדוף אחרי בני ישראל עד שיגיעו לתוך המים, ואז יטבעו כולם בתוך הים. וכל כך למה? משום שהיו המצרים "מתחכמים" עם הקב"ה, וחשבו שכיון שנשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם, אם כן אין הוא דן את העולם כלל במים - על זה אמר להם הקב"ה נכון הוא שאיני דן את העולם במבול, אבל במים כן. ולכן על הפסוק "נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים", אומר התרגום "חכימו מיא" - המים נעשו חכמים, ועמדו באופן בו הם רמזו למצרים שהם יכולים להכנס ללא חשש, הנה יש כאן חומות של מים שלא יפלו ולא יאונה להם כל רע, וברגע שאחרון המצרים נכנס לתחום המים, נפלו עליהם המים וטבעו כולם. כי הקב"ה נשבע שלא יביא מבול על הארץ, אבל משך אותם אל המים.

ניסים שנעשו לישראל בים
בשעה שעברו עם ישראל בתוך הים, נעשו להם עשרה ניסים מיוחדים, וחז"ל מונים אותם. המים נחלקו לשנים עשר שבילים, כך שכל שבט מצא את שבילו וחצו כל שבט בנפרד. רצו בני שבט זה לראות את בני השבט האחר, ונעשו המים שקופים וצלולים כזכוכית באופן שיכלו לראות האחד את השני, ולא חשש מאן דהו שמא האחרים לא עברו את הים.

כמו כן, רצה הקב"ה שהמעבר בים יהיה נוח ונעים ושלא יהיה שום צער לאף אחד מעם ישראל, כך שלבם ייפתח ויאמרו כולם שירה מכל הלב. לשם כך נעשו ניסים בעיקר לילדים שאם פתאום רצו סוכריה או מוצץ, היו "נפלטים" להם סוכריות או מוצצים, וכך כל אחד ואחד היה מקבל במקום את כל מבוקשו, באופן שהיה לבם פתוח לומר שירה שתבקע מלב טהור (עיין ברע"ב על מסכת אבות פרק ה' משנה ד' שמנה את עשרת הנסים אחת לאחת, ועיין בביאור הגר"א שם באורך).

גם הנשים השתתפו בשירה, והתורה ציינה וכתבה במיוחד את שירתן של הנשים. מרים הנביאה לקחה את התוף בידה והתחילו כל הנשים לשיר אחריה "שירו לה' כי גאה גאה" וכו'. רש"י מביא על שירת מרים את דברי המדרש, וז"ל:
"ותקח מרים הנביאה - היכן נתנבאה כשהיתה אחות אהרן, קודם שנולד משה, אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו', כדאיתא בסוטה (יג.). דבר אחר אחות אהרן לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה, נקראת על שמו. את התף - כלי של מיני זמר. בתפים ובמחלת - מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים. ותען להם מרים - משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים".

על הפסוק "ותצאן כל הנשים אחריה" אומרים חז"ל שכל הנשים יצאו ל"הפגנה" המונית, ורצו לשיר כמו הגברים. אמרו הגברים אין אתן יכולות לשיר שכן "קול באשה ערוה", אמרה להם מרים קחנה כל אחת תוף בידה, וברגע שתרגישו שגברים מתקרבים ועלולים לשמוע את קול השירה, תכו בתוף שבידכן בחוזקה וכך לא יישמע קול השירה של הנשים כלל ועיקר. מרים היתה נביאה עוד לפני משה רבנו, והיא אמרה לנשים אני אשיר ואתן תענו אחריי, והתחילה לשיר "שירו לה' כי גאה גאה" כמו שהגברים שרים. אמרו לה הנשים וכי לשחק בנו את רוצה, והרי אלו המילים של השיר של משה רבנו. אמרה להם, באתי ללמד אתכן שצריכים לקבל את כל דבריו של הרב ללא יוצא מן הכלל, ואפילו את שירתו לא יכולים לבטל, אלא לשיר אתו ביחד ובסגנון האהוב עליו דוקא.

סוס ורוכבו רמה בים
עוד רצה הקב"ה ללמד בקריעת ים סוף, שעל הרשעים המצרים והמזיקים לכל עם ישראל לקבל את עונשם, הן המבצעים והן המשלחים, וגם רכבם וכלי נשקם צריכים להיאבד, וזאת למדנו ממה שאמרו בשירה "סוס ורוכבו רמה בים", וקשה, וכי הסוסים במה חטאו, אלא שזהו העונש המגיע לרשעים שאפילו הסוסים וכדומה מקבלים את עונשם. הנה היה במצרים כמה סוגי רשעים, היו רשעים ואכזריים גמורים, היו בינוניים, והיו רשעים פחות. לכל אחד הקב"ה הועיד את עונשו. את הרשעים הגמורים הוא שלח בים כמו קש ותבן והייסורים שבטביעה היו גדולים ונוראים במידה כנגד מידה. את הרשעים הקלים הטביע כמו אבנים שנופלים מייד והפחית בייסוריהם, וזהו "רמה בים", והטובים באופן יחסי, צללו כעופרת.

האכלת ציפורים בשבת בשלח
המן שירד לעם ישראל במדבר היה הוכחה מוחשית על קדושתה של השבת. משה רבנו ציוה את ישראל על פי ה' שכל ימות השבוע יקחו מן ליום אחד בלבד. כשהגיע יום השבת אמר להם שצריכים לקחת ביום שישי גם עבור יום השבת, ולא להותיר ולא להחסיר, אלא את הצריך בלבד. מה עשו דתן ואבירם, הלכו בליל שבת ופיזרו מן במקום בו ירד, והלכו ואמרו לכל עם ישראל באו וראו כמה בדויים דבריו של משה רבנו, באו ותראו שיש מן למרות שהוא אמר שלא ירד בשבת. וכשיצאו אנשים לראות זאת, לא מצאו מאומה, כי הציפורים באו ואכלו את כל המן, וכולם ראו מי צדיק ומי בדאי.

מאותו המעשה "נולד" המנהג להאכיל ציפורים בשבת בשלח, וכך נוהגים אחינו האשכנזים. ומיהו, יש שמאכילים אותם בשבת, וטועים הם כיון שאין מזונותם של הציפורים עליהם, ועל כן אין להאכילם בשבת, ומי שרוצה לקיים את המנהג, יכין מערב שבת את המאכלים לציפורים.

והיה כאשר ירים משה ידו
אומר משה ליהושע "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק וכו' ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק" (שמות יז, ט-י).
אומר יהושע למשה, אני אצא להלחם עם עמלק, אבל איני יודע להלחם כי אני בן ישיבה, וכיצד אלחם עם עמלק אשר כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים?
אמר לו משה, אל תחשוש, אני אתפלל. וכתוב "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה" וכו' (שמות שם, יא-יב). אומר רש"י: "ולא ישב לו על כר וכסת, אמר ישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער".

חז"ל במסכת ר"ה אומרים (פ"ג משנה ח'):
"וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה. אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהם שבשמים, היו מתגברין. ואם לאו, היו נופלין".

תמחה את זכר עמלק
הגמרא אומרת (ב"ב כ"א ע"א וע"ב) דנה בשאלה איזה מלמד תינוקות עדיף לקחת, האם מי שגורס אך אינו מדייק, או את זה שמדייק ואינו לומד. ואמר רבא עדיף את זה שגריס ולא דייק, כי שבשתא ממילא נפקא. רב דימי מנהרדעא אמר מותבינן דדייק ולא גריס שבשתא כיון דעל על, דכתיב 'כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום'. כי אתא לקמיה דדוד אמר ליה מאי טעמא עבדת הכי (שלא הרגת את הנקבות)? אמר ליה דכתיב 'תמחה את זָכַר עמלק'. אמר ליה והא אנן זֶכֶר קרינן. א"ל (יואב): אנא זָכַר אקריון. אזל שייליה לרביה אמר ליה היאך אקריתן (הלך יואב ושאל את רבו, כיצד למדת אותנו?) אמר ליה זָכַר. שקל ספסירא למיקטליה (לקח חרב להורגו כיון שלימדו טעות). אמר ליה (רבו) אמאי? א"ל דכתיב 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה' א"ל שבקיה לההוא גברא דליקום בארור. א"ל כתיב 'וארור מונע חרבו מדם' איכא דאמרי קטליה, ואיכא דאמרי לא קטליה".

שאל אחד הרבנים, וכי יואב לא הלך אף פעם לבית הכנסת?! האם הוא לא שמע את בעל הקורא אומר 'זֶכֶר עמלק' . וענה, הרב של יואב היה אדמו"ר, והחסידים בכל שבת זכור הולכים לאדמו"ר,
והאדמור של יואב אמר 'זָכַר עמלק'.

לכן כתוב "ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (שמות יז, יד) - כלומר תשמיע את הדברים עם הניקוד שלהם באזניו של יהושע, שלא יבא לידי טעות, כי בספר תורה אין נקודות.

ואומרים חז"ל, כשעם ישראל מרפים ידיהם מהתורה, או כשהם מפורדים, בא עמלק. ואם יש צרות לעם ישראל הם צריכים להרים עיניהם לקב"ה ולהתפלל ולחזור בתשובה. וכתוב "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" - רמז שרפו ידיהם מהתורה, וכן הם נפרדים ולא מאוחדים.

אנחנו מבקשים תמיד מהקב"ה בקשות, אנו רוצים פרנסה, בריאות וכו'. ואומר הקב"ה אם תעשו רצוני, אני אעשה רצונכם. ואנו אומרים לקב"ה, תראה כמה בתי כנסיות וכמה בתי מדרשות יש בעם ישראל שיושבים ועוסקים בהם בתורה בקיץ ובחורף, דבר שלא נמצא בשום אומה ולשון. תראה כמה בחורי ישיבות יושבים ועוסקים בתורה למרות קשיי הפרנסה.

פעם בא אלי עשיר אחד ואמר לי מדוע שאתן כסף לבני הישיבות, שיצאו לעבוד. אמרתי לו אם הבחורי ישיבות יצאו לעבוד הם יהיו סוחרים מוצלחים יותר ממך ואתה לבסוף תהיה עבד שלהם, לכן כדאי לך לתמוך בהם שהם לא יצאו ויהיו סוחרים.
ויתירה מזאת כתוב "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך" – הקדימה התורה את זבולון לישככר כי תורתו של יששכר ע"י זבולון היתה, ובתנאי שיתנו בעין טובה.

ויהי רצון שבזכות לימוד התורה, אויבינו ילבשו בושת ועלינו ירחם, חרבם תבא בליבם וקשתותם תשברנה. אנחנו רוצים ישועה מאיתו יתברך- ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו, וכן יהי רצון ונאמר אמן.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il