בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישלח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

דמותם של שמעון ולוי

דין ודברים בין יעקב לשמעון ולוי אודות צדקת מעשיהם; בתולדותיו של לוי אנו מוצאים קנאים רבים לשם ד'; שמעון ולוי כוונותיהם שונות זו מזו - שמעון ולוי אחים.

undefined

הרב עידו יעקובי

התשס"ה
3 דק' קריאה
בפרשתנו פרשת וישלח, אחרי מעשה דינה, ותגובת שמעון ולוי, מספרת לנו התורה על דין ודברים בין יעקב לשמעון ולוי אודות צדקת מעשיהם. יעקב אומר: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ..." ושמעון ולוי טוענים כנגדו: "הכזונה יעשה את אחותינו?". למרות שהויכוח בין האב לבנו אינו נגמר בהכרעה נשמע כי יש ליעקב הסתייגות מסוימת מן המעשה.

בפרשת ויחי אומר יעקב ביקורת אישית וגלויה על שני האחים: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי... ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". יעקב מחליט כי שמעון ולוי לא יקבלו נחלה בארץ בעטיו של אותו מעשה.

כשמתבוננים בהיסטוריה מוצאים כי אכן נתקיימה אמירתו של יעקב ושמעון ולוי אינם נוחלים חלק בארץ. אולם בעוד ששבט שמעון נענש ואינו מקבל נחלה "...ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה" שבט לוי זוכה למעין פרס: "לא יהיה לכהנים הלווים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל... ד' הוא נחלתו כאשר דבר לו".

הנצי"ב אומר שניתן ללמוד דברים בקריאה לאחור- על סמך התוצאה לבחון את המעשה. למשל: "יפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי שם"- שם ויפת עשו את אותו מעשה אך בעוד ליפת ניתן רק הצד החיצוני- זוכה שם שהקב"ה ישכון באהלו. מסביר הנצי"ב כי שם עשה את המעשה מצד רצון ד' בעוד המניע של יפת הוא השכל האנושי- דבר המתברר בברכתו של נח.

כשאנו מעיינים בתולדותיו של לוי אנו מוצאים קנאים רבים לשם ד'. משה מקנא לעמו: "ויך את המצרי ויטמנהו בחול", אחרי חטא העגל אומר משה: "מי לד' אלי ויאספו אליו כל בני לוי", פנחס מכה את זמרי בן סלוא והקב"ה מעיד עליו: "בקנאו את קנאתי בתוכם", מכל המקומות הנ"ל ומעוד רבים אחרים נראה שלוי מקנא לשם ד' הלא שום פניה, בעוד שמעון מקנא לכבוד בית אביו.

לכן מובן מדוע זוכה לוי שד' הוא נחלתו ואילו שמעון בתוך שבט יהודה נחלתו.
אך נשאלת שאלה מדוע אם כן יעקב איננו מחלק בין שמעון ללוי אלא כוללם יחד: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם".

אחרי סיפור הורדת האש במזבח בהר הכרמל במעשה אליהו ונביאי הבעל מבשר שליח לאליהו כי איזבל מבקשת את נפשו אליהו פונה למדבר ומבקש את נפשו למות. לאחר הליכה של ארבעים יום ולילה ללא אכילה ושתיה מגיע אליהו למערה שם מתגלה אליו ד'. אליהו אומר: "קנא קנאתי לד' אלוקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל..." אליהו מתבקש לעמוד בהר שם נגלה אליו מחזה נבואה: "והנה ד' עובר ורוח גדול וחזק... לא ברוח ד' ואחרי הרוח רעש לא ברעש ד' ואחרי הרעש אש לא באש ד' ואחר האש קול דממה דקה" אליהו יוצא מהמערה וחוזר ואומר: "קנא קנאתי לד'" אז מצווה אותו ד' למשוח את אלישע לנביא תחתיו.

אליהו מנסה להחזיר את העם בניסים גדולים, באותות מופלאים, ובקנאה לשם ד'. הקב"ה מנסה להסביר לאליהו כי לא ניתן לחנך עם ברגע- לא ברעש ד', לא ברוח ד', כי אם בקול דממה דקה אך אליהו לא מבין את המסר או אז מתבקש אליהו למשוח את אלישע לנביא תחתיו.

"פנחס זה אליהו" שבט לוי ושמעון שעניינם הוא הקנאה אינם יכולים להיות השבטים העומדים בפני עצמן, הם חייבים להיות שותפים לשבט אחר ורק אז יש לקנאתם מקום בעם. לכן כשיעקב מדבר לפני מותו על עניינו של כל שבט ושבט הוא אומר "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" אין כאן המקום לחלק בין שמעון ולוי למרות שכוונותיהם שונות זו מזו, כיון שהעיקרון דומה בשניהם - מבחינת עם ישראל שני השבטים צריכים להיות שותפים לשבט אחר כדי שהקנאה הטמונה בשבטים הללו תצא לפועל בצורה חיובית ובונה ולא תגרום חלילה לחורבן והרס: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ" - אלא שמעון ולוי אחים.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il