ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות תרומות ומעשרות | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה מצוות התלויות בארץ ביכורים ומצוות נוספות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט התשס"ה

הלכות תרומות ומעשרות

מתוך "קול צופיך" גיליון 297



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

ט"ו בשבט – ראש השנה למעשרות
נהוג לחשוב שט"ו בשבט הוא יום חג שבו אוכלים פירות רבים ותו לא, ועל זה שרים 'חג לאילנות'. אך יש לדעת שאמנם אכילת פירות שנשבחה בהם ארץ ישראל היא מעלה חשובה ואף יש בזה מצוה כמו שאמרו 'לאכול מפריה ולשבוע מטובה', אבל מעבר לזה יש לדעת שיום ט"ו בשבט הוא חג בגלל התחדשות האילנות, וכמו שמביא המרדכי שביום זה לא אומרים וידוי כמו שבר"ה לא אומרים וידוי. וכן ט"ו בשבט הוא התאריך שבו מתחילה עונת המעשרות לפירות האילן.

אילן שחנטו פירותיו לפני ט"ו בשבט מתעשרין כדין השנה שקדמה, ואם חנטו אחרי ט"ו בשבט מתעשרין כדין אותה שנה (פרי השסק חונט לפני ואחרי ט"ו בשבט). מיוחד הוא דינו של האתרוג ששנות המעשרות שלו נקבעות על פי שעת לקיטתו, ולא ניתן לעשר מאתרוג שנקטף ערב ט"ו בשבט עד השקיעה, על אתרוג שנקטף עשרים דקות מאוחר יותר כשכבר נעשה חושך ונכנס יום ט"ו בשבט (וכמו שר"ה קובע את שנות המעשרות של הירקות).

אופן ההפרשה
אופן הפרשת תרומות ומעשרות הוא כך:
תרומה גדולה: בזמן שבית המקדש היה קיים היו מעשרים כפי דין תורה, וחיטה אחת היתה פוטרת את כל הכרי מתרו"מ. התרומה היא קדושה, והכהן היה אוכל אותה בטהרה, וגם אשתו ובני ביתו היו רשאים לאכול מהתרומה בטהרה, וכן עבדו הכנעני כי הוא קנוי לו קנין גוף, אבל לא עבדו העברי כי גופו אינו קנוי לכהן.
ואמרו חז"ל תרומה – מלשון תרי ממאה, כלומר שניים מתוך מאה, וזו מידת עין בינונית.
(חז"ל קבעו שיעורים להפרשת התרומות, יש עין רעה – אחד מששים, ויש עין טובה – אחד מארבעים, ויש עין בינונית).
כלומר בזמן בית המקדש היו מפרישים 2% לכהן, וזה נקרא תרומה גדולה,והיא קדושה, כך שנשאר לו 98%.

מעשר ראשון: אחר כך היו מפרישים עשרה אחוזים ממה שנשאר ונותנים ללוי, וזה נקרא מעשר ראשון, והוא חולין לכל דבר, כך שנשאר לו 88% מהתבואה.

תרומת מעשר: הלוי מפריש עשרה אחוזים מהמעשר הראשון ונותן לכהן וזה נקרא תרומת מעשר והוא קדוש, והנשאר ביד הלוי הוא חולין גמור, ויעשה בו כרצונו.

מעשר שני ועני:
אחרי כן מפרישים עוד עשרה אחוז למעשר שני או עני. בשנות אבד"ה לשמיטה – מפרישים מעשר שני, ועולים לאוכלו בירושלים. כיום פודים אותו בפרוטה ונהפך לחולין ואת הפרוטה משמידים. ובשנות ג' ו' לשמיטה – מפרישים לעני. סך כל המעשרות הוא 22%, כך שנשאר לו 78% מסך התבואה שהיה לו בתחילה. שמא יפול האדם ברוחו ויראה עצמו "נפסד" מהמעשרות, על זה מבטיח הקב"ה שמהמעשר לא יכול לצאת הפסד, אלא אדרבא "וברכתיך" - ברכה מרובה מובטחת למי שמעשר.

כיום, תרומה גדולה ותרומת מעשר אסורות לאכילה גם לכהנים, ולכן יקברם או יעטפם בניילון ובנייר ויניחם באשפה. אולם שמן של תרומה יכול לתת לכהן, ומותר לכהן להשתמש בזה להדלקת נרות שבת אבל לא לנרות חנוכה. וכן מותר לו להשתמש בשביל אחרים, כגון להדליק אור ברחוב חשוך שגם כהנים אחרים עוברים שם.

קדושת לוי וקדושת כהן
ומדוע בתרומה לכהן, חיטה אחת פוטרת את כל הכרי, ואילו בתרומת מעשר השיעור הוא יותר גדול (10% מהמעשר הראשון)? אלא הטעם הוא, לפי ששבט לוי גדול יותר מהכהנים, ולכן לכהן מספיק אחד ממאה, אבל ללויים נותנים הרבה. כלומר דואגים לכל שבט בהתאם למבנה הדמוגרפי שלו. כמו כן, שבט לוי מיוחס הוא ואסור בעבודות, אסור לו לטרוח ולעבוד כגון לזרוע ולחרוש וכדו', אלא הם לומדים תורה או מתכוננים לשיר בבית המקדש. גם הכהנים צריכים להמנע מעבודות קשות, וצריכים לשבת ולהיות מוכנים להקריב קרבנות בכל רגע שיידרשו.

מעלת בני הישיבות
גם בני הישיבות היושבים וממיתים עצמם באהלה של תורה יומם ולילה צריכים יחס מיוחד מכלל ישראל. וכנגד אלו שמדברים על בני הישיבות, מדוע הם לומדים ואינם עובדים, אומר הרמב"ם, אנחנו צריכים לפרנסם, כמו שמפרנסים את הכהנים והלויים, כי הם מקיימים את כל העולם, וז"ל (פי"ג מהל' שמיטה ויובל הל' יב-יג):
"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך. ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי", עכ"ל.

ובן ישיבה – אינו דוקא מי שלומד כל היום ומקבל מלגה, אלא כל אדם שעוסק בתורה אפילו כמה שעות, באותן שעות הוא נקרא בן ישיבה ומעלתו חשובה מאד – בנים אתם לה' אלוקיכם (ועיין שו"ת בית יוסף סי' א').

מעשר שני
מעשר שני מפרישים בשנים אבד"ה לשמיטה, ובזמן שבית המקדש היה קיים היו עולים לאוכלו בירושלים. ורק אם ירבה לך הדרך או ירחק ממך המקום להגיע לירושלים יחללו על מטבע. כיום אין חומות ירושלים, ולכן אנו מחללים אותו על פרוטה, ואותה זורקים לים המלח. אבל הגרים בעיר העתיקה אינם יכולים לפדות את פירות מעשר שני שלהם בפרוטה, אלא עליהם לטמאותם על ידי שישפכו עליהם מים, או שירדו עם פירותיהם מחוץ לירושלים (למשל מכפר סילוואן), ושם יכולים לפדות את פירותיהם. וזאת משום שהקדושה לא נסתלקה מעולם מירושלים העתיקה.

פעם היה קשה להגיע לים המלח, ולכן היו מחללים את המעשר שני על סוכר, וממיסים אותו במים ושופכים אותם, ויש שהיו מחללים על קמח וזורים אותו באויר, וזה היה במקום ים המלח.

(כתוב בהלכה שהרואה את הימים או הים הגדול, מברך עליהם 'עושה מעשה בראשית' או 'שעשה את הים הגדול'. ואומר המש"ב (סי' רכ"ח סק"ד) "ושיהיו ידועים שהם מימי בראשית כמו אלו ולא נתהוו אח"כ". ולפי זה לא מברכים על ים המלח, כי מהפסוק 'בארות בארות חמר' (בראשית יד, י) המתאר את עמק השידים - הוא ים המלח, אנו למדים שבתחילה היה בארות בארות ורק אח"כ נקוו מים ונעשה ים, ולכן לא מברכים עליו כי הוא אינו מעשה בראשית).

מים אחרונים
מים אחרונים חובה (שו"ע סי' קפ"א, א), משתי סיבות: האחת, כדי שיברך כשידיו נקיות. והשניה, משום מלח סדומית שמסמא את העיניים. וכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' ברכות ה"ג) שלא רק באר"י יש מלח סדומית, אלא גם בכל העולם ישנו מלח שדומה למלח סדומית, ולכן יש חובה ליטול מים אחרונים (ועיין בסי' קפ"א מש"ב ס"ק א' וכה"ח שם. ועיין שם סעי' י' למש"ב וכה"ח שם. ודעת הגאון שם שגם בזה"ז יש חיוב במים אחרונים, ומש"כ מג"א בשם המקובלים דכל אדם יזהר במים אחרונים).

וכשנוטל ידיו למים אחרונים, לא די שירטיב את קצות אצבעותיו, כמו שרוב העולם מביאים לשולחן כלי קטן עם מים, אלא יש ליטול עד סוף קשר שני של האצבע ותחילת קשר שלישי. יש מקילים ואומרים שאשה פטורה ממים אחרונים, אבל אנו אומרים שאשה חייבת במים אחרונים יותר מגבר, כי אשה מקפידה על נקיון ידיה יותר מהאיש (ועיין מש"ב וכה"ח על סי' קפ"א סעי' א').

כי ירחק ממך הדרך
לגבי מעשר שני כתוב
"וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלוקיך" (דברים יד, כד).

אומר הבא"ח, כשבנו את העיר וילנא באו הכומרים והחכמים ואמרו למלך וילנא, אם ברצונך שהעיר תתקיים, קח בן יחיד לאימו ותשחטהו ונקבור אותו באבן היסוד של העיר, וכך היא תתקיים לעד. קיבל המלך את הצעתם, ושלח שליחים למצוא בן יחיד לאימו, והנה מצאו השליחים אשה יהודיה אלמנה ולה בן יחיד, והביאוה לפני המלך. אמר לה המלך: זכות גדולה נפלה בחלקך, ופירט בפניה את דברי הכומרים, והבטיח לה שיעשה לבנה מצבה חדשה ויפה, ויפרסם את שמו בכל הממלכה. אמרה לו האלמנה: הכומרים והחכמים שלך אינם מבינים מאומה, תקרא להם ואבחן אותם בכמה שאלות. באו הכומרים והחכמים לפני המלך והאלמנה שאלה אותם: אמרו נא לי, מה קל מנוצה? ומה כבד מעופרת? ומה מתוק מדבש? ענו לה הכומרים: קל מנוצה – נייר של סגירה קל מנוצה, ומתוק מדבש – דבש מלכות יותר מתוק מדבש רגיל, וכבד מעופרת – אולי ברזל או פלדה.

ענתה להם האלמנה: בואו ואומר לכם, קל מעופרת - זו אמא שמרימה את בנה יחידהּ, אע"פ שמשקלו כבד, בשבילה הוא קל. מתוק מדבש – התינוק שיונק את חלב אימו בשבילו זה מתוק מדבש. וכבד מעופרת - הלב של הכומרים והחכמים שלך כבד מעופרת, שרוצים להרוג את בני יחידי. אמר לה המלך קחי את בנך ולכי.

וכן הפירוש כאן בפסוק, כי ירחק ממך הדרך, אם האדם אומר הדרך לירושלים כה רחוקה, ולא אוכל שאתו – ליבו כבד עליו, זה סימן שאצלו משהוא לא בסדר, כי עשיית המצוות צריכה להיות בשמחה ובטוב לבב, והאדם שבא לקיים מצווה הוא צריך להיות קל מנוצה. ועל דרך רמז אמרו "ואתה עייף ויגע", אם כך "ולא ירא אלוקים".

תקנות לעולים לירושלים
חכמים עמדו על המשמר שלא להפסיד את אנשי ירושלים בגלל כל העולים אליה עם מעשרותיהם. אחת הבעיות שממנה חששו היא, מכיון שבאים הרבה אנשים לירושלים שחיללו את מעשר שני על מעות, והם רוצים לקנות פירות, יש חשש שתהיה עליית מחירים עקב הביקוש הרב לפירות וריבוי כסף מעשר שני שבידי הבאים, לכן תקנו שכל אלו שגרים מסביב לירושלים לא יחללו את המעשר שני שלהם על מעות, והם יביאו את פירותיהם לירושלים, וכיון שיהיו הרבה פירות, לכן גם המחיר יהיו זולים יותר.

כמו כן, תקנו שאם בא אדם למשל עם דולרים לירושלים והוא רוצה להחליפם לשקלים אצל שולחני, לא יגבו ממנו דמי עמלה. היינו היו פורטים כסף בחינם. וזאת בכדי שלא יפסידו העולים לירושלים ולא יימנעו מלעלות ולאכול את מעשרותיהם בקדושה ובטהרה. וכן תקנו, שכל סוג כסף שבעולם מתקבל בירושלים ללא הגבלה, כדי שאנשים יבואו לירושלים. עוד תיקנו שאין עגלות או אוטובוסים או מוניות בירושלים, אלא כולם עולים ברגל להר הבית, ואפילו המלך שעלה לירושלים עם הביכורים ישא אותם על כתפו כפועל פשוט ויעלה לרגל.

הגמרא אומרת שכשהיו מגיעים לירושלים מכל המקומות כדי להקריב את קרבן הפסח, היו כפליים מיוצאי מצרים, ועל כל קרבן היו מנויים לפחות עשרה אנשים, צא ולמד שהיו 12 מליון ומאתיים אלף יהודים שבאו לירושלים, וביום אחד בערב פסח הקריבו מליון ומאתיים קרבנות פסח. ומנין היה מקום בתוך חומות ירושלים לכל כך הרבה אנשים? אלא שהיתה ירושלים מתרחבת ומתרחבת בדרך נס (עיין מסכת פסחים דף ס"ד ע"ב).

מעשר ראשון ומעשר עני
כיום למרות שאין בית המקדש קיים, צריכים לתת מעשר לעני וללוי, ויכול לתת ללוי או לעני שהוא מכיר. אולם כאשר הפירות מועטין, אין כדאיות ללוי לבא ולקבל חלק מהפרי, כגון המפריש מעשר ראשון מק"ג עגבניות, שאין כדאי ללוי לבא ולקבל עגבניה או חצי עגבניה, לכן נהגו להלוות ללוי סכום כסף למשל 100 ₪ בתחילת כל שנה, ובמקום שהלוי יחזיר את החוב, בכל פעם שיש למלוה מעשר ראשון יאמר "אני מקנה מעשר ראשון זה ללוי", ויעריך כמה שווה אותו מעשר ראשון וירשום זאת בפנקסו, אבל לא ידקדק עימו בחשבון אלא יחשב בערך, וכן יעשה עד שיפרע כל חובו. ובזה קיים כל השנה מעשר ללוי בלי לטרוח אחריו, וכן יעשה עם העני (עיין מסכת גיטין ל' ע"ב ול"א ע"א).

ואם יש לו פרי חתוך או פרי שלם קטן - עדיף שיתן ללוי פרי שלם קטן, ולא חתוך. מפני שאת השלם הוא יכול לשמור, אבל את החתוך קשה יותר לשמור. וכתוב שיתן לכהן או ללוי מהמיטב ולא דברים פשוטים (עיין לרמב"ם פ"ז מהל' מעשר הל' ה-ו).

שליח להפרשת תרו"מ
הרמב"ם כותב: שאדם יכול לעשות שליח להפריש תרומות ומעשרות (שם פ"ד הל' א'). הרב בעל הבא"ח ע"ה שהיה גר בבבל שלח פעם להרה"ג ר' סלמאן מני שהיה גר בחברון ובירושלים, מכתב ובו הוא מבקש ממנו שיקנה לו אדמה באר"י, ויזרע בה, ויפריש תרו"מ כשליחו. ואמרו לו הרבנים שאי אפשר לאדם למנות שליח בדבר שאינו מחוייב בו, וכיון שאתה בבגדאד לא מחוייב בתרו"מ אינך יכול למנות שליח לדבר הזה. שלח לו הבא"ח, אם יש אפשרות לקיים את המצוה למרות שבפועל אינו מקיימה, הוא יכול למנות שליח, וכיון שבידי לעלות לאר"י אין כאן חסרון, ויכול למנות שליח. ודוגמא לכך, אם אשה נתנה לחברתה קמח ומים ובקשה ממנה שתלוש לעיסה ותפריש חלה, לכאורה הרי מקמח א"א להוציא חלה א"כ כיצד היא יכולה לעשות שליח? אלא מכיון שבידה ללוש ולעשות בצק, יכולה לעשות שליח. ואומר בעל הבא"ח בידינו לעלות לאר"י ולכן אנו יכולים לעשות שליח (ועיין ב'רב ברכות'. ואומרים שכתב תשובה אחרת שם בגיל שלש עשרה).

הפרשת חלה
אם לא הפרישו חלה מהבצק א"א לאכול ממנו. בזמן שבית המקדש היה קיים היו נותנים חלק מעשרים וארבע לכהן. אבל כיום, נוטלין את החלה שהופרשה ושורפין אותה באש או עוטפים אותה בנייר ובשקית ניילון (כשאחד מהם אטום) שלא תתבזה, וזורקים לאשפה או לגניזה (ובכלל כשאדם זורק לגניזה למשל תפילין לא כשרות וכדו' יניחם בנילון ויסגור אותו היטב, כיון שיש הרבה אנשים שמחטטים בגניזה, והתפילין עלולות להיות בביזיון).

ושיעור החלה לדעת הספרדים אפילו פחות מכזית, ולדעת האשכנזים כזית. שאלו את בעל 'זבחי צדק', הרי החלה הזו היא קדושה ואסור לאוכלה, ואם שורף אותה בתנור,הרי המגש בולע מהחלה, וכיצד ניתן לאפות אח"כ באותו מגש? והוא ענה: מכיון שלא מדקדקין בשיעור ההפרשה של החלה, אנו אומרים שמה שנוגע ודבוק למגש שבתנור אינו קדש, ומה שלמעלה קדש.

אין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. גוי שזרע או נטע באר"י, והיהודי עשה את גמר המלאכה בפירות – הם חייבים בתרומות ומעשרות כי אין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר. אבל אם הגוי עשה גמר מלאכה, היינו בלשון חז"ל "מירוח", אין צורך לעשרם (ועיין לרמב"ם פ"א מהל' תרומות הלכה י- יא).

כתוב, שאם אדם בחו"ל רוצה לקנות הדסים ששייכים לגוי, לא יחתוך אותם בעצמו, אלא יבקש מהגוי שיעשה זאת, ויקנה ממנו כדי שיהא שינוי מעשה, כי מי יודע ממי לקח הגוי את האדמות הללו, וכ"ש בארץ ישראל (עיין סוכה דף ל', ועיין שו"ע או"ח סי' תרמ"ט סעי' א').

בזה"ז תרו"מ - מדרבנן
יש מי שאומר שמדאורייתא יש חיוב להפריש תרו"מ בדגן תירוש ויצהר, ויש מי שאומר כל העצים חייבים מדאורייתא, וירקות מדרבנן, ויש מי שאומר בהכל החיוב מדרבנן. אבל בעוונותינו בזמן הזה החיוב להפריש תרומות ומעשרות הוא מדרבנן, כי אין כל יושביה עליה. אם כל היהודים בחו"ל היו באים לאר"י, אז היה רוב יושביה עליה (עיין לשו"ע יו"ד סי' של"א ולרמ"א שם, ולגאון מוילנא באורך שם).

אין להפריש ממקום למקום
יש מקום שהחזיקו עולי בבל או עולי מצרים, ויש גבולות לארץ ישראל. ולכן יש לדעת שלא להפריש ממקום למקום. למשל, בבית שאן יש מקום שחייב במעשרות מהתורה, ויש מקום שפטור ממעשרות מהתורה וחייב מדרבנן. ואמרנו לבני הקיבוצים בסביבה שם, שכשהם קוטפים את התמרים מהעץ מיד יעשרו, ולא יפרישו מהחייב על הפטור ולהיפך כדי שיהא אליבא דכו"ע.

חשיבות פרי שגדל באר"י
אם אדם לא הפריש תרו"מ – אסור לו לאכול, אבל אם הפריש – יש לו מצוה לאכול. ואומר הב"ח, אם יש לפניו למשל תפוח עץ מחו"ל שהוא יפה למראה, ופרי מאר"י – יקדים לברך על הפרי של אר"י, כי הוא ינק מעפר הארץ וגדל בקדושה, וקיימו בו את כל המצוות התלויות בארץ.

אבא בר אבא - אבוה דשמואל
לאבוה דשמואל היו קוראים לו 'אבא בר אבא', ומדוע נקרא אבוה דשמואל? משום מעשה, כי פעם הלך אבוה דשמואל למערבא, ופגשה אותו אשה אחת גויה שידעה את לשון הציפורים, ואמרה לו תבא אלי ואתן לך כך וכך זוזים, משום שידעה שיצא ממנו גברא רבה. ברח אבוה דשמואל ממנה וחזר ע"י שם המפורש לאשתו ואזדקק לה ושוב חזר למקום שהיה. והנה התפרסם שאשתו מעוברת, הכיצד? הרי בעלה במקום אחר, ולכן הביאו אותה לבי"ד והלקו אותה. ואמר שמואל כשהיתי בבטן של אימי והלקוה הורדתי ראשי כדי שלא אפגע מהמכות. ולבסוף בא אביו ואמר שממנו אשתו מעוברת, ומאז קראו לו אבוה דשמואל (עיין בה"ג בסוף הלכות גיטין, ותוס' בקידושין דף ע"ג ע"א בד"ה מאי איכא).

והגמרא בברכות אומרת (דף י"ח ע"ב): ת"ש דאבוה דשמואל הוו קא מפקדי גביה זוזי דיתמי (היו מופקדים אצלו כספי יתומים). כי נח נפשיה (כאשר נפטר) לא הוה שמואל גביה (ולא ידע מאותם פקדונות) הוו קא קרו ליה בר אכיל זוזי דיתמי (היו מרננים אחריו שהוא אוכל מכספי יתומים). אזל אבתריה לחצר מות (הלך שמואל לבית הקברות) אמר להו בעינא אבא (אני רוצה את אבא) אמרו ליה אבא טובא איכא הכא (יש למשל בספר טלפונים הרבה אנשים שקוראים להם אבא). אמר להו בעינא אבא בר אבא, אמרו ליה אבא בר אבא נמי טובא איכא הכא (יש הרבה אנשים שקוראים להם אבא בר אבא ואיננו יודעים למי לקרא). אמר להו בעינא אבא בר אבא אבוה דשמואל (עי"ש סוף המעשה).

מפי עוללים ויונקים יסדת עוז
הגמרא לא באה לספר לנו סיפורים אלא היא באה ללמדנו שאם יש לאדם אבא צדיק או סבא צדיק אשריו. אם אדם שולח את בנו ללמוד תורה זו החשיבות והמעלה – והודעתם לבניך ולבני בניך. ולא לחינם משה רבנו מתווכח עם המלאכים, ואומר להם מדוע אתם חפצים בתורה כלום קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם וכו' ואז הודו המלאכים לקב"ה (עיין שבת דף פ"ט ע"א).

ואומר הקב"ה למשה רבנו תביא לי ערֵבות שייקמו ישראל את התורה. ומונה משה רבנו את אהרן, נדב ואביהו, את האבות את האמהות, את הסנהדרין, אבל אין זה מספק את הקב"ה, עד שאמר לו משה בנינו יהיו הערבים, א"ל הקב"ה "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" – אין עוז אלא תורה, ואני נותן לך את התורה. אם יש תורה של האבא, ושל הסבא זה טוב, אבל החשיבות והמעלה היא בהמשכיות קיום התורה אצל הבנים.

ולא לחינם כשתרגמו את התורה ליונית שינו את הפסוק שבפרשתנו "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות" וכו' (שמות כד, ה), ובמקום 'נערי' תרגמו 'זאטוטי'. שלא יאמרו גרועים שבכם שלחתם לקבל את התורה. אצל הגויים הנערים הם הגרועים שבכם, אבל אצלינו הנערים קודמים לכולם - "בנערינו ובזקנינו נלך", קודם החינוך של הנערים. והחינוך על מים על ברכי התורה בת"ת חשובים, עיין מסכת מגילה דף ט' ע"א ורש"י שם ד"ה זאטוטי: ויאמר (תלמי המלך) "גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה". אצלו הקטנים והנערים גרועים שבכם, אצלנו חשובים שבכם.

ואדם שמחנך את בנו לתורה יש לו מעלה וחשיבות גם בעולם הזה. ועל כך מביא בעל הבא"ח מעשה בשתי אחיות עשירה ועניה. העשירה אמרה לעניה אני רוצה לבא לבקר אותך, אמרה לה אחותה העניה תשלחי לי כסף ואני אבוא לבקר אותך. נפגשו שתי האחיות וישבו לאכול והנה הם שומעים את הדלת נפתחת בבעיטה. שאלה האחות העניה את אחותה העשירה מי זה בא? אמרה לה: זה בני. ומיד הוא בא והתחיל לצעוק 'אמא איפה האוכל, מה זה עוד לא חם? יש לי משחק כדורגל! אני מאחר!'. והאחות העשירה הראתה לאחותה העניה את התכשיטים שבעלה קנה לה. לאחר זמן כשבקרה האחות העשירה בבית אחותה העניה, היא רואה את ילדיה מתנהגים בדרך ארץ ובנימוס. אמרה האחות העניה לעשירה אלו הם התכשיטים שלי.

בליל שבת אנו אומרים מיד לאחר 'שלום עליכם', 'אשת חיל מי ימצא'. וכתוב "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבית ישראל". לבית יעקב, לנשים - בלשון רכה, ולגברים באמירה קשה. אומר אוה"ח הקדוש וכי משה ידבר פעמיים כל דבר? אלא הוא היה אומר פעם אחת, והנשים היו שומעות בנחת, והגברים שמעו בלשון קשה.

רוב עמי הארץ מעשרים
חז"ל אומרים שרוב עמי הארצות מעשרים הם. אם אדם בא ושואל את עם הארץ: האם פירות אלו מעושרים, והלה עונה לו כן, מהדין מאמינים לו אבל נהגו להחמיר. אבל אם שאל אותו ביום שבת וענה לו שזה מעושר תאמין לו כי עם הארץ בשבת לא משקר – כי אימת שבת עליו.

פעם קניתי ירקות בשוק 'מחנה יהודה', והיה שם אחד שמכר פירות וירקות טובים ויפים. שאלתי אותו אם הירקות מעושרים, והוא ענה לי "בודאי!". שאלתי אותו כיצד הוא נותן ללוי וכדומה, והוא אמר לי וכי כל מה שאני נותן למס הכנסה לא מספיק?! אמרתי לו שאם כך הדבר הרי שהוא מאכיל את הקונים טבל, ואסור לו למכור לאנשים כלל. מה עשיתי? קניתי ממנו מכל סוג שהיה לו, ועישרתי ממה שקניתי את כל הפירות שהחזיק בחנות, וגם הפרשתי לתת ללוי, וכך ניצלו כל הקונים אצלו מאכילת טבל באותו יום. ואמרתי לו שמהיום והלאה עליו ללמוד כיצד לעשר בעצמו. או יאמר לקונים שזה לא מעושר ואז עליו להוריד את המחיר.

עישרתן, עירבתן
פעם לימדתי הלכות הפרשת תרו"מ והביאו לי ארגז של שקדים כדי להמחיש באופן מעשי כיצד מפרישים, והסברתי את העניין בהרחבה גדולה כיד ה' הטובה עליי. לאחר השיעור פנה אלי אחד ממשתתפי השיעור ואמר לי שלא הסברתי טוב, וכי הוא לא הבין את הדברים, והסברתי לו עוד הפעם. וגם לאחר הסברים נוספים הוא אמר שלא הבין ותלה זאת שוב בהסבר שלי.

שאלתי אותו האם יש לך אשה? ענה לי: כן. אמרתי לו האם אתה קורא במה מדליקין? והוא אמר לי כן. אמרתי לו היתכן שאשתך יודעת לעשר ואתה לא יודע, והרי אתה אומר כל ערב שבת ששואלין את הנשים "עישרתן עירבתם" וכו', משמע שהאשה בקיאה בזה יותר ממך.

(בחו"ל שקוראים את פרק 'במה מדליקין' כיצד הוא מתפרש הרי שם פטורים מתרו"מ? אלא מבארים כך: עשרתם – האם עשרתם לעניים, ערבתם – האם הזמנתם אורחים, עכשיו ניתן להדליק את הנר בשמחה).

בסידור 'קול אליהו' הבאנו את כל הלכות תרומות ומעשרות , וכן את סדר ההפרשה (עמודים 911 – 908).

עשר תעשר בשביל שתתעשר
חוץ ממעשר בפירות, יש מעשר כספים. אם אדם רוצה שממונו ישמר יעשר ממנו ויחלק לעניים. כמו שהגמרא בתענית אומרת (דף ט' ע"א) עשר תעשר בשביל שתתעשר, ואומר הקב"ה "ובחנוני נא בזאת" (ועיין בספר 'בית דינו של שלמה' באורך במה אפשר להשתמש במעשר כספים).


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il