ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

זמני קריאת מגילה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא מגילה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ה

זמני קריאת מגילה

מסכת מגילה: דפים ב' ע"א, ה' ע"א ויט' ע"א



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

שיעור זה עוסק בצדדים העיוניים של זמני קריאת מגילה. לחץ כאן לקבלת זמני קריאת המגילה לשנה זו.


מראי מקומות:
* יבמות דף יג ע"ב "תנן התם" וכו' - רש"י, תוספות (בדף יד ע"א) ד"ה כי אמרי', ורא"ש שם;
* מגילה דף ב ע"א "אלא שהכפרים מקדימין" וכו', וריטב"א שם;
* מגילה דף ה ע"א "מגילה בזמנה" וכו', ור"ן שם ( בדף ג ע"א מדפי הרי"ף);
* מגילה דף יט ע"א "בן כרך שהלך לעיר" וכו' - תוספות ד"ה בן כפר, וריטב"א שם.

דין כרכים, עיירות וכפרים
המשנה בתחילת מסכת מגילה מבארת שישנם שלשה זמנים לקריאת המגילה: בני הכרכים – העיירות המוקפות חומה מימי יהושע בן נון- קוראים ביום ט"ו, בני העיירות ביום י"ד, ובני הכפרים מקדימים את הקריאה ל"יום הכניסה" – ימים שני או חמישי. ופירש רש"י 1 את טעם הקדמת הקריאה לבני הכפרים:
שהכפרים נתנו להן חכמים רשות להקדים קריאתה ליום הכניסה, יום שני בשבת שלפני ארבעה עשר, או חמישי בשבת, שהוא יום כניסה, שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט, לפי שבתי דינין יושבין בעיירות בשני ובחמישי כתקנת עזרא, והכפרים אינן בקיאין לקרות, וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר, ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבא ביום ארבעה עשר, ופעמים שיום הכניסה בשלשה עשר ופעמים שהוא באחד עשר.

רש"י מבאר שבני הכפרים אינם בקיאים בקריאת המגילה, ולכן תקנו חכמים שאחד מבני העיר יקרא להם את המגילה כאשר הם ממילא באים לבתי הדינים אשר מתכנסים שם ביום הכניסה.

אופן קריאת המגילה של בני הכפרים
במסכת יבמות 2 שואל ריש לקיש מדוע אין בעצם החלוקה בין המקומות השונים משום "לא תתגודדו":
תנן התם: 'מגילה נקראת באחד עשר, ובשנים עשר, ובשלשה עשר, ובארבעה עשר, ובחמשה עשר, לא פחות ולא יותר'. אמר ליה ר"ל לר' יוחנן, איקרי כאן: '"לא תתגודדו" - לא תעשו אגודות אגודות'... א"ל, עד כאן לא שנית: 'מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין'? א"ל, אמינא לך אנא איסורא, דאמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: '"לקיים את ימי הפורים בזמניהם" - זמנים הרבה תיקנו להם חכמים', ואת אמרת לי מנהגא?!... אמר אביי: כי אמרינן 'לא תתגודדו' - כגון שתי בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כדברי ב"ש, והללו מורים כדברי ב"ה; אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות, לית לן בה. אמר ליה רבא: והא בית שמאי ובית הלל כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי. אלא אמר רבא: כי אמרינן 'לא תתגודדו' - כגון ב"ד בעיר אחת, פלג מורין כדברי בית שמאי, ופלג מורין כדברי בית הלל; אבל שתי בתי דינין בעיר אחת, לית לן בה...

אביי מחדש שאיסור 'לא תתגודדו' שייך רק במחלוקת בין שני בתי דינים באותה העיר, אבל במחלוקת בין שתי בתי דינים שבערים שונות לא שייך איסור זה, ולכן אין בעיה בכך שזמן קריאת המגילה משתנה ממקום למקום.

על כך הקשו התוספות 3 : "וא"ת, מה תירץ ממגילה, דבעיר אחת היו קורין לבני העיר בי"ד ולבני כפרים היו מקדימים ליום הכניסה?", ותירצו: "ואומר הרב רבי חיים הכהן, דבני כפרים היו קורין בעירם, כדמוכח בירושלמי, והשתא הוו שתי בתי דינים בב' עיירות, דבכי האי גוונא לא שייך 'לא תתגודדו' אפילו לאביי, והא דקרי ליה יום הכניסה, לפי שבעירם היו מתאספים לבא לבית הכנסת בשני ובחמישי לקרות התורה; וכן נראה, דאמר בירושלמי, דבן עיר אין מוציא בן כפר, דכל שאין מחויב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתם, וכיון שבני הכפרים היו בקיאים לקרות, ודאי היו קורין בעירם".

ואם כן, התוספות מפרשים בשונה מפירושו של רש"י במגילה, ומחדשים שקריאת המגילה של בני הכפרים נעשתה בכפרים, ולא בעיר, ומשום כך לא היה בזה משום שני בתי דינים בעיר אחת, והם מוכיחים את דבריהם מדברי הירושלמי, האומר שבן עיר אינו מוציא בן כפר ידי חובתו, ואם כן לא ייתכן לומר שהם קראו בעיר על מנת שבן עיר יוציא אותם ידי חובה, אלא ודאי הם ידעו לקרוא בעצמם, וממילא היו יכולים לקרוא את המגילה גם בכפריהם.

הרא"ש מתקשה אף הוא בקושיית התוספות, אלא שהוא מקשה אותה גם לשיטת רבא, ומתרץ שני תירוצים. הרא"ש כותב 4 :
ובמגילה, אע"פ שקורין לבני העיר בארבעה עשר ומקדימין לבני הכפרים, והוי כמו ב"ד אחד בעיר אחת, פלג מורים כב"ש ופלג מורים כבית הלל, לא קרינן ביה: 'לא תתגודדו', כיון דלא עבדי הכי משום פלוגתא, אלא שהמקום גורם, ואם היה בן מקום זה הולך למקום אחר היה עושה כמותם, הלכך לא מיחזי כב' תורות. ואע"פ שריש לקיש הקשה לר' יוחנן ממגילה, רבי יוחנן לא חשש להשיבו, משום דלא חשיב ליה כשתי תורות מטעמא דפרישית, ואמר לו: עד כאן לא שנית מקום שנהגו, מההיא היה לך להקשות, כי מההיא דמגילה לא קשה מידי. ועי"ל, דמגילה הוי כשתי בתי דינין בעיר אחת, שבני הכרכים לא היו קוראים לבני הכפרים, אלא בני הכפרים קורין לעצמם בכרכים, ואמר בירושלמי דבן עיר אינו מוציא בן כפר, דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את אחרים ידי חובתן; ומה שלא היו קורין בכפר שלהן, לפי שלא מתקבצים יחד אלא בעיירות" וכו'.

אם כן, בתירוץ הראשון מחדש הרא"ש, שאין איסור "לא תתגודדו" אמור אלא אם כן יש מחלוקת בדין, אך אם אין מחלוקת בדין, ורק שינוי המקום הוא הגורם לשינוי בדין, אין בזה איסור. והוא מוסיף, שאף על פי שריש לקיש הקשה על רבי יוחנן ממגילה, רבי יוחנן לא השיבו כלל, מפני שסבר שאין בזה משום איסור "לא תתגודדו", שהרי המקום הוא הגורם לשינוי בזמן קריאת המגילה, ואין זו מחלוקת בדין, ולכן הוא אמר רק שהיה לריש לקיש להקשות מדין עשיית מלאכה בערבי פסחים. אולם הסבר זה דחוק הוא ביותר, שכן אין זה מצוי, שריש לקיש יקשה על רבי יוחנן, ורבי יוחנן לא ישיבו כלל.

והרא"ש מוסיף ומתרץ תירוץ נוסף, ואומר שאין בזה איסור "לא תתגודדו" מכיוון שבני הכפרים היו קוראים את המגילה לעצמם, כפי שתירצו התוספות, אלא שיש הבדל בין תירוץ התוספות לתירוץ הרא"ש, שכן לפי התוספות בני הכפרים היו קוראים את המגילה לעצמם בכפריהם, ואילו לפי הרא"ש בני הכפרים היו קוראים אותה בעיר, מכיוון שרק שם הם היו מתאספים.

ותירוץ נוסף לקושיית התוספות אנו מוצאים בדברי הריטב"א למגילה. הריטב"א כותב 5 :
אבל בענין מגלה, ליכא אגודות אגודות אלא בשהאגודות חולקים אלו עם אלו, וכסבורים שהכל היה להם לעשות שטה א', ואלו מורים על דבריהם, ונעשה תורה כב' תורות; אבל הכא, כך היה התקנה מתחלה, שיהיו חולקים בזמניהם, וכלם מודים זה לזה שעושה כראוי לו, ובהא ליכא אגודות כלל. וכן נראה בירושלמי דפסחים... אבל אינה שטה דגמרא שלנו בפ"ק דיבמות... ולפום שטתא דגמרא דילן י"ל, דלעולם ליכא משום אגודות אלא במלתא שהמותר לזה אסור לזה, כדההוא דצרת הבת דמייתי התם, וכגון כרכים ועיירות שזמנו של זה וכו'. אלא כפרים בהדי עיירות, הרי אלו רצו כפרים לקרות בי"ד - הרשות בידם, שלא חייבום להקדים, אלא שהקלו להם להקדים, אם ירצו, וכדאיתא בגמרא, וכיון שכן, דינן ידוע לכל, אין כאן אגודות. וזהו שלא הקשו שם - ביבמות - אלא מי"ד וט"ו בלבד, ופריקו ליה משום דהוי ב' ב"ד בב' עיירות, ובין לאביי בין לרבא ליכא אגודות, אבל כפרים ועיירות לא הוקשה להם מעולם, וזה טעם נכון וברור, ומפי הרשב"א נר"ו למדתיו.

בתחילת דבריו כותב הריטב"א בשם הירושלמי מעין תירוצו של הרא"ש, שמכיוון שמדובר בהבדלים בין המקומות השונים, ולא במחלוקת בדין, אין בזה איסור "לא תתגודדו". אולם יש הבדל בין תירוץ הריטב"א לתירוץ הרא"ש. לפי תירוץ הריטב"א, אין בזה איסור "לא תתגודדו", מכיוון שזו היא תקנת חכמים, שתיקנו מתחילה זמנים שונים לכל מקום ומקום; ואילו הרא"ש סובר, שגם אם לא הייתה זו תקנת חכמים, שתיקנו זמנים שונים לכל מקום ומקום, לא היה בזה משום איסור "לא תתגודדו", מכיוון שההבדל בזמנים השונים אינו נובע מפני מחלוקת בדין, אלא מפני שמדובר במקומות שונים.

ואמנם הריטב"א מסתמך בדבריו על הירושלמי בפסחים, שממנו משמע שרק מכיוון שכך תיקנו חכמים מלכתחילה - אין בזה משום איסור "לא תתגודדו"; אך ניתן לומר, שהרא"ש סובר, שגם אם אין זו תקנת חכמים - אין בזה משום איסור "לא תתגודדו", אם השינוי נובע מחמת מקומות שונים, ולא מחמת מחלוקת בדין, מפני שכך משמע בגמרא בסוגייתנו.

קודם לכן הבאנו את דברי הרא"ש, שכתב: "ואע"פ שריש לקיש הקשה לר' יוחנן ממגילה, רבי יוחנן לא חשש להשיבו, משום דלא חשיב ליה כשתי תורות, מטעמא דפרישית, ואמר לו: עד כאן לא שנית מקום שנהגו, מההיא היה לך להקשות, כי מההיא דמגילה לא קשה מידי" וכו'. וניתן להסביר, שכוונת הרא"ש היא, שאמנם רבי יוחנן לא חשש להשיבו בפירוש, אולם מכלל דבריו נובעת תשובתו לריש לקיש, שכן אין זה מצוי שריש לקיש יקשה על רבי יוחנן, ורבי יוחנן לא ישיבו כלל; אלא כוונתו של רבי יוחנן בדבריו היתה להשיב לריש לקיש, ולומר: מדוע לא הקשית מ"מקום שנהגו"? הרי שם נאמר בפירוש שיש איסור בעשיית מלאכה; אלא על כורחך הסיבה לכך שלא הקשית היא, שאלו הם מקומות שונים, ובמקומות שונים אין איסור "לא תתגודדו", ואם כן גם אצלנו מדובר במקומות שונים, ואין בזה איסור "לא תתגודדו" כלל.

ולפי זה, עולה מתוך דברי הגמרא בפירוש, שאיסור "לא תתגודדו" אינו אמור במקומות שונים, גם אם השוני בין המקומות אינו נובע מפני תקנת חכמים, כפי שהוא ב"מקום שנהגו", ולכן חלק הרא"ש על דברי הריטב"א, אף על פי שהריטב"א הסתמך על דברי הירושלמי, שכן מתוך סוגייתנו עולה שהבבלי חולק על הירושלמי.

האם בן עיר יכול להוציא בן כרך?

ובסיום דבריו כתב הריטב"א:
ולענין כפרים, כשהם מקדימין ליום הכניסה, איכא מרבוואתא ז"ל מאן דסבר, דבן כפר הוא שקורא להם, ולא בן עיר או בן כרך, שהרי בן עיר או בן כרך לא הגיע זמנו, וכל שאינו מחוייב בדבר - אינו מוציא אחרים ידי חובתם. וכי תימא, א"כ יקראו במקומן; הא ליתא, שאינם מתקבצים בי' אלא בעיר שנכנסין לקרוא בתורה. וזהו דעת הרשב"א נר"ו, והביא ראיה מדאמרינן בירושלמי: בן כרך אינו קורא לבן עיר, ובן עיר אינו קורא לבן כרך. ומורי נר"ו בשם רבותיו ז"ל כתב, דכפרים המקדימים ליום הכניסה, כך היתה עיקר התקנה, שיהא בן עיר קורא להם, וכחד עם חשיבי, וכיון שעדיין הוא מתחייב, לא חשיב לגמרי נמי שאינו מחוייב בדבר, אלא הרי הוא כאותה שאמרו: כל הברכות כלן, אעפ"י שיצא, מוציא, כיון דבר חיובא הוא, ואף אלו, הרי כפרים ראויים לקרוא בי"ד עם העיירות, פעמים קורים ככפרים כשאין י' בטלנין; בן עיר ובן כרך חלוקים לגמרי בדיניהם, וזמנו של זה לא זהו זמנו של זה כלל, ולפיכך אין אחד מהם מוציא לחברו. מי' הוא דהכא משמע בירושלמי, שאין בן עיר קורא לבן כפר לבדו, כלומר עד שיהא עשרה.

התוספות והרא"ש הסתמכו על הירושלמי, וכתבו שבן עיר אינו יכול להוציא את בני הכפר, אלא בני הכפר צריכים לקרוא את המגילה לעצמם, מכיוון שמי שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא אחרים ידי חובתם; ואילו הריטב"א כותב, שבן העיר נחשב כמחויב בדבר, מכיוון שהוא שייך במצוה, כפי שמי שיצא ידי ברכה יכול להוציא אחרים ידי חובתם, מכיוון שהוא שייך בברכה זו, ולכן בן העיר יכול להוציא את בני הכפר ידי חובתם 6 .

ונראה שמחלוקתם תלויה בגרסת הירושלמי. הרא"ש גרס בירושלמי: "בן עיר אינו מוציא בן כפר", וכן גרסו התוספות 7 ; ולפי זה, הירושלמי כותב בפירוש שבן עיר אינו יכול להוציא את בני הכפר ידי חובתם. אולם הריטב"א גרס בירושלמי: "בן עיר אינו קורא לבן כרך", ולפי זה הירושלמי אינו אומר שבן עיר אינו יכול להוציא את בני הכפר ידי חובתם, וניתן לומר שיש הבדל בין בן כרך לבין בן כפר - וכפי שמבאר הריטב"א, שבני הכפר ובני העיר יכולים לקרוא את המגילה יחד, הן ביום י"ד והן ביום הכניסה, ואילו בני העיר ובני הכרך אינם יכולים לעולם לקרוא את המגילה יחד - ומכיוון שכן, בני העיר יכולים להוציא ידי חובתם את בני הכפר, אך לא את בני הכרך.

גדר תקנת הקריאה ביום הכניסה – קולא על בני הכפרים או זמן עצמאי
אלא שיש צורך להבין את דברי הריטב"א, ש"כפרים ראויים לקרוא בי"ד עם העיירות", שכן ודאי אין כוונתו לדין בן כפר ששהה ביום י"ד בעיר (פרזי בן יומו) שקורא את המגילה כבני העיר, שהרי דין זה קיים גם לגבי בן כרך שהיה ביום י"ד בעיר; אלא צריך לומר, שכוונת הריטב"א היא, שה"כפרים ראויים לקרוא בי"ד" גם כשהם נמצאים בכפר, וזאת בניגוד לדין בני הכרכים.

ולכאורה תלוי הדבר במחלוקת לגבי הדין 8 , ש"בן כפר שהלך לעיר - בין כך ובין כך קורא עמהן", וכפי שכתבו התוספות 9 : "פירש רש"י: ואע"פ שקרא כבר ליום הכניסה; וקשיא, למה יחזור ויקרא שני פעמים?" וכו', שכן רש"י סובר, שבן הכפר קורא את המגילה פעם נוספת יחד עם בני העיר, ואם כן הוא סובר שדין קריאת בני הכפרים אינו אלא קולא שהקלו חכמים על בני הכפרים, שיקראו את המגילה ביום הכניסה כתשלומין לקריאה יחד עם בני העיר, אך אם בן כפר נמצא ממילא עם בני העיר ביום י"ד, אין סיבה להקל עליו, והוא חייב לקרוא את המגילה ביום י"ד, כעיקר הדין, אף על פי שקרא אותה כבר ביום הכניסה.

ואם כן, מובנים דברי הריטב"א, שה"כפרים ראויים לקרוא בי"ד" גם כשהם נמצאים בכפרם, מכיוון שזהו גוף חיובם, ואילו הקריאה ביום הכניסה אינה אלא תשלומין לחיוב הקריאה ביום י"ד. ולפי זה מובן גם, שהריטב"א סובר, שבן עיר יכול להוציא את בני הכפר ידי חובתם, מכיוון שחיובם שווה לגמרי, אלא שהקלו על בני הכפר שיוכלו לקרוא גם ביום הכניסה כתשלומין לקריאה ביום י"ד. ועל פי יסוד זה כותב גם הריטב"א בהמשך 10 , שבן כפר שהלך לעיר, "אפילו עתיד לחזור לכפר קודם בוקר י"ד, חייב להתעכב שם ולקרות עמהם; ומפרש טעמא, דהאי כבני העיר בעי מקרי, ורבנן הוא דתקינו ליה ביום הכניסה, וכי תקינו ליה, היכא דאיתיה בכפר, אבל היכא דאיתיה בעיר, כבני העיר בעי מהוי" וכו'.

אולם התוספות סוברים בקושייתם, שבן כפר שקרא כבר את המגילה ביום הכניסה, אינו חוזר וקורא אותה ביום י"ד, גם אם הוא נמצא ביום י"ד בעיר; וצריך לומר שסברתם היא, שתקנת יום הכניסה היא תקנה של זמן בפני עצמו, שאינו תשלומין ליום י"ד, וכפי שהקריאה לבני הכרכים ביום ט"ו אינה תשלומין ליום י"ד, אלא תקנה בפני עצמה, כמו שדורשת הגמרא במגילה 11 : "'לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם' - זמנים הרבה תקנו להם", ומכיוון שכן, הוא יצא כבר ידי חובתו בקריאה של יום הכניסה, ואינו מחויב יותר בקריאת המגילה.

ולפי זה מובן, שהתוספות חולקים בקושייתם על הריטב"א גם לגבי הדין שה"כפרים ראויים לקרוא בי"ד", וסוברים שבני הכפרים אינם ראויים לקרוא ביום י"ד, מכיוון שהתקנה קבעה שיקראו ביום הכניסה, ולא ביום אחר. וכמו כן מובן, שהתוספות חולקים בקושייתם על הריטב"א גם לגבי דין הוצאת בני הכפרים ידי חובתם על ידי בן עיר, וסוברים שבן העיר אינו יכול להוציא את בני הכפרים ידי חובתם, מכיוון שאינו שייך באותו חיוב, שהרי חיובו הוא לקרוא ביום אחר.

ואם כי מצינו לגבי ברכות, שגם מי שאינו מחויב בדבר יכול להוציא אחרים ידי חובתם, מדין ערבות, כפי שכתב הריטב"א, אולם שם מדובר באדם ששייך למצוה הזאת, אלא שכבר יצא ידי חובתו, או שהוא אנוס מלקיימה, ואילו אצלנו מדובר, שלגבי בן העיר אין ליום הכניסה כל משמעות של חג, שהרי פורים יחול לגביו רק ביום י"ד, ומכיוון שכן הוא אינו יכול להוציא את בני הכפר ידי חובתם ביום הכניסה, כפי שישראל אינו יכול לברך ברכת כהנים מדין ערבות, שכן הוא אינו שייך בדין זה כלל. ואמנם ניתן לחלק ולומר, שלגבי ברכת כהנים יש צורך בברכה, וברכה היוצאת מפי ישראל אינה ברכה כלל, אלא איחול בעלמא, ומכיוון שכן הוא אינו יכול לברך ברכת כהנים. אולם מסתבר לומר, שגם לגבי קריאת המגילה אין בן העיר יכול להוציא את בני הכפרים ידי חובתם, מכיוון שלגביו אין זה חג כלל, וכפי שכתב הירושלמי על פי גרסת הרא"ש והתוספות.

ועדיין יש מקום להסתפק לגבי בן עיר שבא לכפר ביום הכניסה, ויחזור לעירו ביום י"ד, האם הוא יכול להוציא את בני הכפר ידי חובתם ביום הכניסה, מכיוון שהוא שרוי במקום שבו יום הכניסה הוא חג. אך מסתבר לומר, שלדעת התוספות והרא"ש הוא אינו יכול להוציאם ידי חובתם, מכיוון שבסופו של דבר יום החג שלו הוא ביום אחר.

ועל פי זה ניתן להבין גם את דברי הריטב"א, "שלא הקשו שם, ביבמות, אלא מי"ד וט"ו בלבד, ופריקו ליה משום דהוי ב' ב"ד בב' עיירות, ובין לאביי בין לרבא ליכא אגודות, אבל כפרים ועיירות לא הוקשה להם מעולם" וכו', שכן בדבריו אלו חולק הריטב"א על התוספות, שכתבו שיש להקשות "מה תירץ ממגילה, דבעיר אחת היו קורין לבני העיר בי"ד, ולבני כפרים היו מקדימים ליום הכניסה", ויש צורך להבין מה הוא יסוד מחלוקתם.

ונראה להסביר, שהתוספות הבינו, שתקנת קריאת המגילה ביום הכניסה לבני הכפרים קבעה יום בפני עצמו לכפרים, שאינו תשלומין לקריאה ביום י"ד, כפי שהוא לגבי בני הכרכים, ומכיוון שכן יש מקום להקשות: מדוע הם יכולים לקרוא את המגילה בעיר, ואין בזה משום איסור "לא תתגודדו"? אולם הריטב"א הבין, שקריאת המגילה ביום הכניסה לבני הכפרים אינה אלא תשלומין לקריאה ביום י"ד, ומכיוון שזהו אותו חיוב, מובן שאין בזה איסור "לא תתגודדו", ולכן לא היה מקום להקשות מדין בני הכפרים, אלא רק מדין בני הכרכים.

חידוש הריטב"א בדין "הואיל" בקריאת המגילה
בסוף דברי הריטב"א שהובאו למעלה הוא כותב, שבני העיר "פעמים קורים ככפרים, כשאין עשרה בטלנין", ולכן הם נקראים "בר חיובא". ואף דבריו אלו טעונים ביאור. הריטב"א מניח, שכשם שלגבי יום טוב אומרת הגמרא בביצה 12 , שהאופה מיום טוב לחול אינו לוקה, "הואיל ומקלעי ליה אורחים, חזי ליה - השתא נמי, חזי ליה", כך גם לגבי קריאת המגילה ניתן לומר, שהואיל ואם לא היו עשרה בטלנים בעיר, היו קוראים בה את המגילה ביום הכניסה, אף עתה ניתן לקרוא בה את המגילה ביום הכניסה.

אולם לכאורה דבריו תמוהים, שכן אין מציאות של "עיר" שאין בה עשרה בטלנים, שהרי יישוב כזה אינו מוגדר כ"עיר" כלל, אלא כ"כפר"; ואין אפשרות לומר, שהואיל ואם העיר הייתה כפר, היו קוראים בה ביום הכניסה, כך גם עכשיו יקראו בה ביום הכניסה, שכן עכשיו היא עיר ולא כפר! ומאידך גיסא יש להקשות, שאם נאמר דין "הואיל" לגבי כפרים, יש לאמרו גם לגבי כרכים, שהואיל וכאשר יום ט"ו חל בשבת, קוראים בני הכרכים את המגילה ביום י"ד יחד עם בני הערים, כמו שפוסק הרמב"ם 13 , כך אף עתה הם יוכלו לקרוא את המגילה ביום י"ד, ולהוציא ידי חובה את בני הערים, וזאת בניגוד לדברי הירושלמי, שסובר לכולי עלמא, אין בן עיר יכול להוציא ידי חובה בן כרך, ולהיפך.

ולכאורה היה ניתן לתרץ, שלגבי בני הכרכים אין ניתן לומר דין "הואיל", מכיוון שכאשר בני הכרכים קוראים את המגילה ביום י"ד, אין זה אותו חיוב הקריאה של יום ט"ו, אלא זהו חיוב מחודש.
ניתן להסביר, שאמנם כאשר בני הכרכים קוראים את המגילה ביום ט"ו, חיובם נובע מדין: "'בזמניהם' - זמנים הרבה תקנו להם"; אולם כאשר יום ט"ו חל בשבת, והם קוראים את המגילה ביום י"ד, אין חובת קריאתם מהווה תשלומין לקריאתם ביום ט"ו, אלא זהו חיוב מחודש של קריאה, המחייב את כל עם ישראל בשווה, ומכיוון שזהו חיוב מחודש של קריאה, אין אפשרות לומר כאן דין "הואיל", שהרי אין זה אותו חיוב קריאה.

אולם ניתן להוכיח שהסבר זה אינו נכון, וקריאת בני הכרכים ביום י"ד אינה חיוב מחודש של קריאה אלא היא תשלומין לקריאה ביום ט"ו, שכן הגמרא 14 דנה בטעם דין זה, ואינה אומרת שטעם הדבר הוא שיש חיוב מחודש של קריאה ביום י"ד, המחייב את כל ישראל בשווה, אלא לומדת זאת מדין צדדי, האומר: "'בכל שנה ושנה' - מה כל שנה ושנה אין עיירות נדחין ממקומן, אף כאן לא ידחו עיירות ממקומן", או: "מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות, אף כאן אין מוקפין קודמין לעיירות", ובפשטות אין טעם זה עומד בסתירה לדין "זמנים הרבה תקנו להם", אלא הקריאה ביום י"ד היא קריאה שלא בזמנה, המשמשת כתשלומין לקריאה ביום ט"ו.

ולפי זה מובן, שכאשר בן העיר ובן הכרך קוראים את המגילה ביום י"ד שחל ביום שישי, הם קוראים זאת מחמת שני חיובים שונים: בן העיר קורא את המגילה מעיקר הדין; ואילו בן הכרך קורא אותה רק כתשלומין לקריאת יום ט"ו.

ואם כי היה ניתן לומר, שמחמת הבדל זה הם אינם מצטרפים יחד לקריאת המגילה, אולם למעשה אין זה מסתבר לומר שהם לא יצטרפו, שכן גם אם חיובם נובע מחמת שני טעמים שונים, מכל מקום זוהי מצוה אחת, ומסתבר לומר שהם מצטרפים יחד לקיום מצוה זו, כפי שמצינו בראשונים שיטה שלפיה בני הכפרים קוראים את המגילה בעיר, מכיוון שבכפר אין להם מניין, ובני העיר מצטרפים אליהם ומשלימים להם למניין, על אף שבני העיר אינם מצווים לקרוא את המגילה ביום הכניסה. אך מכל מקום יש הבדל בין בן העיר לבין בן הכרך, שכן בן הכרך יזדקק לקרוא את המגילה בפני עשרה, כדין קריאה שלא בזמנה, ואילו בן העיר יכול לקרותה אף ביחיד, כפי שאומרת הגמרא במגילה 15 לשיטת רב. ואם כן, מובן שיש הבדלים בין שני חיובי קריאת המגילה הללו.

בסיום דבריו כתב הריטב"א: "מי' הוא דהכא משמע בירושלמי, שאין בן עיר קורא לבן כפר לבדו, כלומר עד שיהא עשרה". ואם כן, אנו רואים, שעל אף שהריטב"א סובר שבן עיר יכול להוציא בן כפר ידי חובה, הואיל ובן העיר עצמו יכול לקרוא את המגילה גם ביום הכניסה אם לא יהיו בעיר עשרה בטלנים, וכן להיפך, מכל מקום הוא סובר שאין זה דין "הואיל" גמור, ואין בן העיר יכול להוציא ידי חובתו את בן הכפר ביחידות, אלא יש צורך בעשרה, כדין קריאה שלא בזמנה. ויש צורך להבין את טעם הדבר: מדוע אין זה דין "הואיל" גמור?

ונראה לבאר, שהצורך בעשרה בקריאה שלא בזמנה הוא דין של פרסומי ניסא. כך כותב רש"י 16 ש"בי"ד, מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד, קורין אותה אפילו ביחיד, דהכל קורין בו, ואיכא פרסום נס", ולעומת זאת "'שלא בזמנה' - כגון כפרים המקדימין ליום הכניסה, אין קורין אותה אלא בעשרה, דבעינן פרסום ניסא". וכן כותב הרמב"ן, והובאו דבריו בר"ן למגילה 17 : "הר"ז הלוי ז"ל כתב... דלא פליגי אלא למצוה, אבל בדיעבד אפילו רב אסי נמי מודה דיצא, וראיה לדבר ממה שלא מנו מקרא מגילה עם אותן שהן בעשרה, דקתני להו בהך מסכת: אין פורסין על שמע וכו', וכיון דבמגילה קיימינן, אם איתא דבעינן בה עשרה לעכובא, היה להם למנותה עמהן. והרמב"ן ז"ל כתב, שאין זו ראיה, דכל אותם דקא חשיב התם, חובת צבור הם, ואין עושין אותם אא"כ בי', או רובם מחויבים בדבר, כגון שלא שמעו קדיש וברכו, אבל במגילה לא בעינן עשרה אלא משום פרסומי ניסא, הלכך אפילו בשביל יחיד קורין אותה בי', אע"פ שיצאו הם, כיון שהיחיד לא יצא" וכו'.

ולפי זה מובן, שגם אם לדעת הריטב"א נתחדש בקריאת המגילה דין "הואיל", שבן העיר יכול להוציא ידי חובה את בן הכפר הואיל וגם הוא היה יכול לקרוא את המגילה באותו היום, מכל מקום אין דין ה"הואיל" יכול להפוך את הקריאה הזאת לקריאה בזמנה, שהרי בסופו של דבר זמן קריאת המגילה של בן העיר הוא ביום י"ד, אלא הקריאה הזאת נשארת קריאה שלא בזמנה, ומכיוון שבקריאת המגילה יש דין נוסף של פרסומי ניסא, שאינו חלק מקריאת המגילה עצמה, וממילא אינו מופקע על ידי דין ה"הואיל", ודין זה אינו מתקיים בקריאה שלא בזמנה אלא בעשרה, לכן יש צורך גם בקריאה זו בעשרה.

ביאור דין "הואיל"
אלא שכפי שהקשינו קודם לכן, יש צורך להבין את גוף דברי הריטב"א: כיצד ניתן לומר, שהואיל ואם לא היו בעיר עשרה בטלנים, היו קוראים בה את המגילה ביום הכניסה, אף עתה ניתן לקרוא בה את המגילה ביום הכניסה? הרי אם לא היו בעיר עשרה בטלנים, היא לא הייתה מוגדרת כלל כ"עיר", אלא כ"כפר"! ונראה להסבירזאת על פי שיטת הרא"ש, כפי שיתבאר בסמוך.

הרמב"ן כותב 18 שבניגוד לעיר, שלגביה אומרת המשנה 19 : "אי זו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנין; פחות מכאן, הרי זה כפר", הרי לגבי כרך אומר הירושלמי, ש"כרך שאין בו עשרה בטלנין, תקנתו - קלקלתו, ונעשית כעיר". ויש להבין את פשר ההבדל ביניהם.

וצריך להסביר שכרך נחשב עיר מעצם העובדה שהוא מוקף חומה, והעשרה בטלנים באים רק כדי לתת למקום דין מיוחד של "כרך", בעוד שעיר שאינה מוקפת חומה – הגדרתה כ"עיר" באה רק מכוח עשרה הבטלנים שבתוכה, מכיוון שרק עשרה תלמידי חכמים יכולים להביא להגדרת המקום כציבור ולא כיחידים; ומכיוון שכן, מובן שאם אין בה עשרה בטלנים, היא אינה מוגדרת כ"עיר" של ציבור, אלא כ"כפר" של יחידים.

ולפי זה ניתן להבין את דברי הרא"ש שהבאנו למעלה. הרא"ש כתב בתירוצו השני: "דמגילה הוי כשתי בתי דינין בעיר אחת, שבני הכרכים לא היו קוראים לבני הכפרים, אלא בני הכפרים קורין לעצמם בכרכים" וכו', ואם כן הוא סובר שגם בני הכפרים יכולים להיכלל בעיר, אף על פי שהם יחידים, ואף על פי שהם כבית דין נפרד בתוך העיר. ואם כן תיתכן מציאות של שתי שכונות בתוך העיר: האחת שיש בה תלמידי חכמים, והשנייה שאין בה תלמידי חכמים, אף על פי שכל אחת מהן תהיה כבית דין בפני עצמו, ושתיהן תוגדרנה ככלולות בעיר, מכיוון שהשכונה שיש בה תלמידי חכמים תגדיר את המקום כולו כ"עיר". כמו שראינו שהחומה יכולה להגדיר כ"עיר" גם מקום שאין בו תלמידי חכמים, כך סובר הרא"ש, שהשכונה שיש בה תלמידי חכמים יכולה להגדיר את המקום כולו כ"עיר", אף על פי שבשכונה השנייה אין תלמידי חכמים, ולכאורה היא הייתה צריכה להיות מוגדרת כ"כפר", מכיוון שתלמידי החכמים מחילים על המקום כולו שם של עיר.

ועל פי זה ניתן יהיה להבין גם את דברי הריטב"א. קודם לכן הקשינו: כיצד ניתן לומר, שהואיל ואם לא היו בעיר עשרה בטלנים - היו קוראים בה את המגילה ביום הכניסה, כך גם עכשיו ניתן לקרוא בה את המגילה ביום הכניסה? הרי עיר שאין בה עשרה בטלנים אינה מוגדרת כ"עיר" כלל, אלא כ"כפר".

אולם ניתן להסביר, שכוונת הריטב"א היא, שהואיל ואם בן העיר שגר בשכונת תלמידי החכמים היה עובר לשכונה שאין בה תלמידי חכמים, הוא היה קורא את המגילה ביום הכניסה, אף על פי שגם שכונה זו כלולה בעיר - כך גם עתה, כשהוא נמצא בשכונת תלמידי החכמים, הוא יכול לקרוא את המגילה ביום הכניסה, ובכך מסולקת קושייתנו. ואף על פי שהריטב"א חולק על שיטת הרא"ש, וסובר שהימצאות בני הכפרים בעיר אינה מוגדרת כשני בתי דינים באותה העיר, מכל מקום ניתן לומר שהוא מודה ליסוד של הרא"ש, שתיתכן מציאות של שכונות שונות בעיר, שבאחת יהיו תלמידי חכמים, ויקראו בה את המגילה ביום י"ד, ובשנייה לא יהיו תלמידי חכמים, ויקראו בה את המגילה ביום הכניסה, אלא שהמקום כולו יוגדר כעיר אחת מחמת הימצאות שכונת תלמידי החכמים בעיר; ולפי זה יובן, שהואיל וניתן לקרוא את המגילה ביום הכניסה באותה העיר בשכונה שאין בה תלמידי חכמים, לכן ניתן לקרוא בה את המגילה ביום הכניסה גם בשכונה שיש בה תלמידי חכמים, וזו היא סברת הריטב"א.

-------------------------------------------
מתוך הספר "שיעורי מרן הגר"א שפירא" בעריכתו של הרב בנימין רקובר. כל הזכויות שמורות לרב בנימין רקובר © ירושלים תשנ"ה.


^ 1 ד"ה 'אלא שהכפרים מקדימים ליום הכניסה'.
^ 2 יג ע"ב.
^ 3 ד"ה כי אמרינן.
^ 4 סימן ט'.
^ 5 מגילה ב ע"א ד"ה אלא שהכפרים, וכן כתב שם הרשב"א.
^ 6 וכן מבואר גם בדברי רש"י שהובאו בתחילת השיעור.
^ 7 על פי הגהות הב"ח, ס"ק ד'.
^ 8 המובא במגילה יט ע"א.
^ 9 שם ד"ה בן כפר.
^ 10 מגילה יט ע"א, ד"ה 'אמר רבא בן כפר'.
^ 11 ב ע"א.
^ 12 כא ע"א.
^ 13 הלכות מגילה א, יד.
^ 14 ד ע"ב.
^ 15 ה ע"א.
^ 16 מגילה ה "ע, ד"ה בזמנה וד"ה שלא בזמנה.
^ 17 ג ע"א מדפי הרי"ף, ד"ה אמר רב.
^ 18 מגילה ב ע"א ד"ה אבל בירושלמי.
^ 19 ה ע"א.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il