בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • גבורות השם
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ב תמוז התשע"ו

גבורות השם פרק נ"ב חלק י"א

undefined

בשביל הנשמה

כ"ב תמוז התשע"ו
4 דק' קריאה
ידיעת התורה גבוהה משאר ההשגות
וְעַל אֵלּוּ ג' דְּבָרִים יֵשׁ מַדְרֵגָה יוֹתֵר חֲשׁוּבָה, וְהִיא יְדִיעַת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא מִפִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי נְבִיאוֹ, וְהִיא יוֹתֵר נִבְדֶּלֶת מִכָּל הַשָּׂגוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. שֶׁאֵין סָפֵק כִּי הַשֵּׂכֶל 1 הַנֶּאֱצָל, מֵחֲמַת שֶׁזֶּה הַשֵּׂכֶל מִתְיַחֵס אֶל הָאָדָם שֶׁהוּא קִנְיָנוֹ, אֵין הַשָּׂגָתוֹ בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם פְּשִׁיטוּת גָּמוּר וְהֵם רְחוֹקִים לְגַמְרֵי מֵעִנְיָן הַחָמְרִי, וְלֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתָם הָאָדָם שֶׁהוּא בַּחֹמֶר. אֲבָל הַתּוֹרָה שֶׁהִיא מֵה', אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת מְזֻקָּקוֹת שִׁבְעָתַיִם מִכָּל חֹמֶר. נִמְצָא כִּי הַהַשָּׂגוֹת הֵם אַרְבַּע: הַחָכְמָה, וְהוּא שֵׂכֶל בִּלְבַד, וּכְנֶגֶד זֶה אָמְרוּ: אֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים. וְשֵׂכֶל נִקְנֶה אֲשֶׁר הוּא נִקְנֶה מִן הַשֵּׂכֶל רִאשׁוֹן, וְהוּא יוֹתֵר פָּשׁוּט, וּכְנֶגֶד זֶה אָמְרוּ: כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: נָבוֹן, הַמּוֹצִיא דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. וְעוֹד עַל זֶה נִקְרָא בְּפִי הַמְעַיְּנִים שֵׂכֶל נֶאֱצָל עַל הָאָדָם בְּעֵת זִקְנָתוֹ, כַּאֲשֶׁר נֶחֱלָשׁ כֹּחַ הַגּוּף בְּעֵת הַזִּקְנָה, וְהוּא יוֹתֵר נִבְדָּל וּפָשׁוּט. וּכְנֶגֶד זֶה אָמְרוּ: וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ זְקֵנִים. וּכְנֶגֶד הָרְבִיעִי אָמַר: כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא יוֹתֵר מִכֹּל בַּעֲבוּר שֶׁהוּא מֵה' הַנּוֹתֵן הַתּוֹרָה וְהַחָכְמָה. כָּךְ יֵשׁ לְפָרֵשׁ לְפִי הַגִּרְסָא שֶׁלָּנוּ.

הגרסה הנכונה: חכמים, נבונים, יודעים את התורה, כנגד חכמה, בינה ודעת
אָמְנָם עִקַּר הַגִּרְסָא כַּאֲשֶׁר מָצָאתִי: וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, וְלָא גָּרְסִינַן: וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ זְקֵנִים, וְזֹאת הַגִּרְסָא אֲמִתִּית. בְּוַדַּאי נָקַט ג' דְּבָרִים שֶׁאָמַר הַכָּתוּב אֵצֶל בְּצַלְאֵל (שמות לא, ג): וַאֲמַלֵּא אֹתוֹ בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת. כִּי הַחָכְמָה הַמַּשִּׂיג אֶת הַדְּבָרִים הַנִּמְצָאִים בִּלְבַד, וְזֶהוּ: חָכָם. אָמְנָם הַמּוֹצִיא דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, וְזֶה נִקְרָא: תְּבוּנָה כַּאֲשֶׁר יָדוּעַ. אָמְנָם הַדַּעַת הוּא הַיּוֹדֵעַ אֲמִתַּת הַדְּבָרִים כָּל אֶחָד בְּגִדְרוֹ, זֶה נִקְרָא: דַּעַת. וּלְפִיכָךְ אָמַר כָּאן: וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה. כִּי הַתּוֹרָה תִּקָּרֵא תּוֹרַת אֱמֶת, מְלַמֶּדֶת לָנוּ דַּעַת בַּאֲמִתּוּת הַנִּמְצָאִים, וְזֶה הַפֵּרוּשׁ הוּא נָכוֹן.

מצוות הסיפור גם על החכמים
וְאִם תֹּאמַר: אַחַר שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן לָמָּה לוֹ לְסַפֵּר? אֵין הַדָּבָר קַשְׁיָא, כִּי צָרִיךְ לְסַפֵּר אֶת הַדָּבָר, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דברים טז, ג): לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ. לְפִיכָךְ אַף אִם כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם.
____________________________
ומעל שלושת מעלות החכמה הללו ישנה מעלה חשובה יותר, והיא: ידיעת התורה, שהיא מפי השם יתברך על ידי נביאו, והיא חכמה נבדלת לגמרי מכל עניני העולם. אין ספק כי הדברים שקונה האדם בשכלו מתייחסים אל 1 החומר ואין בהם רוחניות מוחלטת, כי את הדברים הרוחניים המוחלטים הנבדלים לגמרי מעולם החומר אין האדם יכול להשיג, היות והוא חומרי. אבל התורה שהיא מה', אמרות ה' אמרות טהורות מזוקקות שבעתיים מכל חומר. נמצא כי ארבע מעלות לידיעה: החכמה, שהיא השכל, כנגדה אמרו: כולנו חכמים. השכל הנרכש, שהוא יוצא מתוך החכמה, כמו שאמרו: נבון המוציא דבר מתוך דבר, והוא כבר מובדל מעולם החומר יותר מהחכמה, כנגד זה אמרו: כולנו נבונים. ומעל מעלות אלו, השכל הנקנה לאדם בעת זקנתו כאשר נחלשים כוחות הגוף, והוא יותר רוחני, כנגדו אמרו: כולנו זקנים. וכנגד הרביעי אמרו: כולנו יודעים את התורה, שהיא מעל הכל, מפני שהיא מה' נותן התורה והחכמה. כך יש לפרש את דברי ההגדה לפי הנוסח שלנו.
אולם מצאתי גרסה אחרת והיא הגרסה האמיתית: ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, ולא גורסים: כולנו זקנים. ללא ספק אמרו שלושה ענינים שהם הענינים המוזכרים אצל בצלאל: ואמלא אותו... בחכמה בתבונה ובדעת. החכמה היא השגת הדברים הנמצאים. המוציא דבר מתוך דבר הוא הנבון, וזה ידוע. והדעת היא ידיעת הדברים על אמיתותם, כל דבר בגדרו. ולכן נאמר: אפילו כולנו יודעים את התורה, כי התורה נקראת: תורת אמת, מלמדת אותנו דעת על אמיתות כל הנמצאים. פירוש זה נכון.
ואם תשאל: מאחר שהאומר הוא חכם ונבון, מדוע הוא צריך לספר ביציאת מצרים? אין זו קושיה, כי יש חיוב לספר את עניין היציאה, כמו שנאמר: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. לכן אף אם אנחנו חכמים ונבונים מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים.


ביאורים
לאחר שראינו אתמול את שלוש המדרגות: חכמים, נבונים וזקנים, אנו מגיעים אל המדרגה הרביעית והחשובה ביותר, שהיא ידיעת התורה . חכמת האדם, אף אם יעבוד על עצמו כל חייו להיבדל מדברים חומריים ולהשיג דברים מופשטים, עדיין חכמת האדם היא. האדם הוא חומרי, וכמה שינסה להיבדל מחומר זה, בסופו של דבר יש גבול ליכולת זו. לעומתו, ידיעת התורה הִנה חכמה עליונה המגיעה מהקב"ה. את אמרות ה' מגדיר דוד המלך כ'אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת... מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם' [תהלים יב, ז]. זו חכמה המזוקקת מחומר, כמו בעליה, ה', שהוא נבדל מן החומר לגמרי.
יוצא, אפוא, שישנן ארבע דרגות: החכמה – מהכרת החומר. הבינה – בניית הידיעות מידיעות שקדמו להן. חכמת הזקנים – השכל הנוצר באדם בעת זקנותו. וידיעת התורה – שהיא מאת ה'.
מביא המהר"ל שלמרות ארבע הדרגות המוסברות לעיל, הגרסה הנכונה היא הגרסה המכילה שלוש דרגות: חכמים, נבונים ויודעים את התורה. לחלוקה תלת דרגתית זו יש סמך אצל בצלאל, שעליו אמר הקב"ה: "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת" [שמות לא, ג] (על פי דברי פרשני התורה, בצלאל היה נער צעיר בזמן בניית המשכן. רואים אנו שחכמת הזקנים, למרות מעלתה, אין היא חשובה והכרחית דיה לשימוש בבניית המשכן, וכך גם בהגדה – אין צריך למנותה כדרגה נוספת ומיוחדת).
סיפור יציאת מצרים הוא מצווה שבה ציוונו הקב"ה. הציווי הוא לא רק הזכירה, אלא גם הסיפור והדיבור על היציאה. מדוע חכמים ונבונים, שזוכרים ומבינים את עניינה של היציאה, צריכים גם לספר ביציאת מצרים? התשובה לכך שביציאת מצרים – הסיפור עצמו הוא המצווה. לפיכך גם אם אנו חכמים, נבונים ויודעי תורה – מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים.

הרחבות
המבדיל בין קודש לחול
וְעַל אֵלּוּ ג' דְּבָרִים יֵשׁ מַדְרֵגָה יוֹתֵר חֲשׁוּבָה, וְהִיא יְדִיעַת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא מִפִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כתב הרב קוק : "חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה. מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים נשגבים יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית, להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן, ובאמת אין לה יחש כלל ליתר הכוחות והעצמיות של האדם, חוץ מכוחו המדעי לבד.
וטעם הדבר הוא, כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהווה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים וליסד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה. וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הם מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות, ועל כן אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו במצב של מציאות חדשה, טהורה וחיה באור החיים האמתיים, העומדים לעדי עד" [אורות הקודש א, א].
לתורה יש יתרון מהותי על פני שאר החכמות – המקור האלוהי שממנו היא באה. ולכן יש לה גם יתרון מעשי – שהיא מסוגלת להשפיע על המציאות.

לעילוי נשמת שלמה זבולון בן יעקב צבי ובת-שבע בן דוד ז"ל
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il