מוצ"ש ו' מנחם אב ה'תשע"ד
מבצע הפרסים הסתיים, אנו עדיין זקוקים לתמיכתכם
Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט התשס"ה

הכנות לשבת

מתוך "קול צופיך" גיליון 298



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

שבת קודש - יום מנוחה
אחד החוקים והמשפטים שהתורה ציוותה את האדם הוא שמירת השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג, יב). השבת היא יום מנוחה, ולא עושים שום מלאכה, ואפילו לא מדברים דיבור שקשור למלאכה, וכמו שאומר הנביא "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו נח, יג). חז"ל לא אסרו את המחשבה וההרהור בענייניו, אבל הטוב והמשובח הוא להתנתק לגמרי מכל ענייני החול ולנוח מנוחת הנפש גמורה, ולשם כך נתנה השבת, ללמוד בה תורה, להתפלל במנוחה, ולאכול את מאכליו בתענוגים לכבוד שבת קדש.

אין שום נזק בקיום המצוות
צריך כל אדם לדעת שהוא נמצא בעולם במטרה לעבוד את הקב"ה עבודה שלמה ללא שום פניה וסייג, וכל מעשיו ומחשבותיו יהיו לשם שמים, כמו עבד שכל מעשיו משועבדים לאדונו בלבד. שמא יאמר אדם שהוא "עסוק" בענייניו, והשמירה על כל המצוות עלולים ח"ו להביאו לידי הפסד, על כך באה התורה ומבטיחה (שם, כה) "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ".

לפעמים אדם אומר שקשה לו להתפלל בנץ כדין, שכן הנץ בימות החורף מאוחר (השבוע בירושלים עד 6:38, ובשאר הארץ מאוחר עוד יותר) ועד שיסיים את התפלה הוא מאחר לעסקיו ומפסיד מכך, לכן מבטיחה התורה "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ", - - לא יהיה לך מזה שום הפסד כלל ועיקר. ושמא תאמר שההשכמה המוקדמת בימי החורף הקרים עלולה לקרר אותך ואתה עלול לחלות חלילה, על זה התורה מבטיחה "וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ". לומר לך, שהשמירה על כל המצוות לא תזיק לאדם, אלא אדרבה תסיר ממנו את כל המחלות. גם כשיורד שלג בחוץ אפשר לנצל זאת לכפרת עוונות ללא גלגולים וסיגופים, ע"י שיכוון כך: השם אדנו"ת מתחיל באות אל"ף, השם אלקים מתחיל באות אל"ף, השם אהי"ה מתחיל באות אל"ף, והגימטריא של האות אל"ף שלש פעמים הוא כמספר של"ג, ויקח מעט שלג ויעביר על מצחו ויהרהר בתשובה שלמה ויאמר 'וסר עוונך וחטאתך תכופר'.

לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת

בשמירת השבת אדם נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. התורה כותבת בפרשת כי תשא (שמות לא, טז) "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם". שואל בעל אוה"ח הקדוש מהו שכתוב "לעשות" את השבת, הכיצד יכול אדם לעשות את השבת? וענה: על ידי תוספת שבת מיום חול (כגון 40 דקות בירושלים או 30 דקות בשאר הארץ), ואיחור הוצאת השבת במוצאי שבת, אנו "מוסיפים" על זמן השבת שהקב"ה ציוה לשמור, כמו שהוא עצמו עשה בששת ימי בראשית ששבת ביום השביעי מעת שנכנסה השבת עם שקיעת השמש ויצאה עם צאת הכוכבים, ובכך אנו עושים את השבת.

הכנסת והוצאת השבת
מורנו ורבנו גאון עוזנו ותפארתנו הרה"ג בעל הבא"ח ע"ה היה רגיל לדרוש אודות חשיבותה ומעלתה של השבת, וכמה צריכים לשמוח בשמחתה לפני הזמן ובהוצאתה אחרי הזמן. הוא היה אומר שכשאורח בא הביתה, לא נאה להביט בשעון כל דקה כאילו רומזים לאורח שאינו רצוי ועדיף שילך לו לדרכו…כך גם בעניין שבת המלכה. יש רבנים שבמוצאי שבת דורשים בפני הקהל בענייני הלכה ואגדה, ואנשים מהקהל מסתכלים כל דקה בשעון ומראים לרב שזמנו תם וכי צריכים כבר להתפלל וללכת, ואין ראוי לעשות כן לשבת המלכה ו"לסלקה" כמה שיותר מוקדם, אלא אדרבה צריך לשמוח על כל דקה שעדיין לא הוצאנו את השבת, ולהרגיש את צערה של הנפש בצאתה, עד שצריכים להשיב את רוחה בבשמים.

תוספת זמן מחול על הקודש
קבלת שבת מוקדם והוצאתה מאוחר היא מצוה גדולה הנקראת "תוספת שבת". יש החושבים שתוספת שבת היא חומרא בעלמא או מצוה מדרבנן, ואינו כן, אלא לדעת רוב הפוסקים תוספת זו היא מדאורייתא, באותה מידה שמוסיפים זמן לכניסת ויציאת יום הכיפורים. הבדל אחד נמצא בדין תוספת מחול על הקודש בין שבת ליום הכיפורים, שבמוצאי כיפור כתב הרמב"ם שיוסיף מעט, וז"ל (פ"א מהל' שביתת עשור הל' ו'): "וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב (שזה מדאורייתא) וכו', וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט" עיי"ש, והטעם בזה כדי לאפשר לחלשים לאכול אחרי עינוי של מערב עד ערב. ואנו רגילים לפרסם זמני הצום של יום כיפור לבריאים ולחלשים, וגם אנו מקפידים שתקיעת השופר במוצאי כיפור תהיה בזמן כדי לא לעכב את החולים והחלשים מלאכול בזמן, אחרי הבדלה.

היה יהודי אחד בבית הכנסת שלנו שראיתי שפניו משתנות בעיצומו של יום כיפור והוריתי לו לשתות, אך הוא סירב. אמרתי לו עליך לשמוע מה שאני אומר, ובשעה שאתה שותה תכוון לקיים מצות "ועניתם את נפשותיכם" כיון שאתה שותה מתוך עינוי וצער גדול, והוא שתה ממש בדמע. ואמרתי רבש"ע ראה את בניך כמה הם מקפידים לקיים את מצוותיך, וכמה הוא מצטער כשהוא נאלץ לשתות למרות שזה פיקוח נפש. מידי שנה אני מחזיק במגרה כוסיות עם סימונים המראים את כמות הנוזלים והמוצקים, כדי למדוד את ה"שיעורים" במידת הצורך.

זמני השבת לפי כל מקום ומקום
זמני התוספת נקבעים על פי זמני השקיעה וצאת הכוכבים של כל מקום ומקום לעצמו, ואין ירושלים קובעת לכל הארץ, וכמו כן אין ארץ ישראל קובעת את זמני כניסת השבת לכל העולם. ועל כן בירושלים יקבעו את זמני כניסת ויציאת השבת לפי זמני השקיעה שבירושלים, ובתל אביב לפי זמני השקיעה שבתל אביב, ובחוץ לארץ לפי זמני השקיעה שבכל מקום ומקום. אבל ישנם עניינים שארץ ישראל קובעת לכל העולם כולו, וכגון בדין "חדש", שאין ה"חדש" בכל העולם ניתר אלא אחרי שיותר ה"חדש" של ארץ ישראל בלבד, ולפי השעות של ירושלים.

ישמח משה במתנת חלקו
אנו אומרים בתפלה "ישמח משה במתנת חלקו". ביאור העניין הוא כלפי ה"תוספת נשמה יתרה" שבכל שבת ושבת. כשהקב"ה ציוה על השבת למשה רבנו הוא נתן לו מתנה תוספת בנשמתו, והיה מקבל את השבת בשמחה עצומה מאוד. וידוע שמשה רבנו שקול כנגד כל ישראל, על כן אמר משה רבנו להקב"ה שיחלק את אותה ה"מתנה" שקיבל לכל ישראל, ומאז אנו מרגישים בשמחה ובעונג מיוחד ביום השבת. ויש שמסבירים שבעת שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ירדו המלאכים ונתנו לכל אחד מעם ישראל שני כתרים רוחניים, אחד כנגד נעשה, ואחד כנגד נשמע, לכל ששים ריבוא מישראל. וכשחטאו בעגל ניטל מהם, והקב"ה רצה ליתנם למשה כי בשמים "מיהב יהבי ומשקל לא שקלי", אך משה סירב לקבלם. אמר הקב"ה אם כך נחלק אותם בכל שבת כנשמה יתירה. ועל כן אנו אומרים ביום שבת "ישמח משה במתנת חלקו", כי בזה אנו זוכים לנשמה יתירה (עיין ל"שלמי חגיגה" דף כ"ט דפוס ישן, ודף מ"ה דפוס חדש).

קדושת השבת בכל עניין
אכילה.השבת ניתנה לעונג ולא לצער, ויכול כל אדם לקדש את עצמו ואת כל מה שעושה ואוכל בשבת בקדושה מיוחדת. בשבת אוכלים מטעמים בשר ודגים וכל משמנים, וטוב שיאמר לפני כל אכילה הריני בא לקיים מצות עונג שבת.

שינה.בשבת מצוה לישון ולנוח, אבל צריך לדעת שלא ניתנו שבתות ומועדים אלא לעסוק בהם בתורה, על כן נקבע בהלכה שתלמידי חכמים שממיתים עצמם באהלה של תורה כל השבוע יכולים לישון ולנוח ביום השבת יותר מהרגיל, והכל כדי לנוח ולענג את השבת. אבל בעלי בתים שעובדים ועמלים לפרנסתם כל השבוע, ואין להם פנאי להגות בתורה יומם ולילה, לא יבלו את רוב זמנם בשבת בשינה, אלא עליהם לקבוע את זמנם בלימוד תורה, כי יום זה הוא היום היחיד בו הם יכולים ללמוד תורה, וישנו מעט ביום שבת.

דיבור.גם את הדיבור יקדש אדם ביום שבת, ולא יבלה את זמנו בדיבורים בטלים. מסופר על יהודי אחד שהיה מתענג מאוד בדיבורים ובשיחה של דברים בטלים בענייני פוליטיקה וכל כיוצא בזה, והיה טוען שזה התענוג הכי גדול שלו ועושה כן "לכבוד שבת קודש". קרא לו הרב ואמר לו שאין זה נאה ויאה, ומוטב שישן במקום לבלות זמנו בדברים בטלים ואסורים, ובזה יקיים ש'ינה ב'שבת ת'ענוג - ר"ת שבת. אמר לו אותו אדם שמא הר"ת של שבת הם ש'יחה ב'שבת ת'ענוג! אמר לו הרב על זה כתוב "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו", כלומר החכם קורא את הר"ת של שבת עם שי"ן ימנית ויוצא שינה בשבת תענוג, אבל הכסיל אומר את הר"ת של שבת בשי"ן שמאלית ואומר ש'יחה בשבת תענוג.

כיבוס ביום שישי
אחת מתקנות עזרא הסופר (ב"ק דף פ"ב ע"א) היתה "ומכבסין בחמישי מפני כבוד השבת" (שו"ע סי' רע"ב סעי' ג'). וכתב המג"א (שם ס"ק ג') שכוונת התקנה כדי שיהיו פנויים בערב שבת להכנות של שבת. שאלו המפרשים, האם התקנה היתה שיכבסו בפועל בכל ערב שבת, או שמא התקנה היתה ללבוש לבנים ונקיים בשבת ועל כן תיקן כיבוס ביום חמישי, והנ"מ בזה היא אם יש לאדם בגד נקי שכבר לבשו שבת אחת ונשאר לבן ונקי, האם חייב שוב לכבסו או שמא כיון שהוא כבר נקי אין חיוב לכבס - ועל כן פסק המש"ב (או"ח סי' רמ"ב סק"ה) שלא ללבוש בגד אחד כמה שבתות.

בחור שחזר מהישיבה לביתו ביום שישי או חייל שחזר מבסיסו לביתו ביום שישי, ויש להם בגדים לכיבוס – מותר להם לכבסם ביום שישי, ובפרט אם החייל חייב לחזור לבסיסו במוצאי שבת עם בגדים נקיים ומכובסים.

לימוד וקביעת עתים לתורה
משה רבנו תיקן להם לישראל שיקראו בתורה בשני וחמישי מלבד שבת, כדי שלא יעברו שלושה ימים בלא לימוד תורה. והנה כתוב "וילכו שלושה ימים במדבר ולא מצאו מים" - אין מים אלא תורה, וזהו רמז לאותם שלושה ימים שתקן משה רבנו שלא יעברו עליהם ללא תורה. וצריך אדם להרגיש כמו שאדם צמא שלא באו מים אל פיו שהוא צמא ביותר ומתענג ביותר על המים שהוא שותה, כך חייב כל אדם לקבוע לו זמנים קבועים ללימוד תורה ולהשתתף בשיעורים בקביעות, ואם ח"ו מפסיד יום אחד ירגיש כצמא ההולך במדבר והוא צמא למים (עזרא תיקן שיעלו שלשה עולים, עיין ב"ק דף פ"ב. מעקרא תקנו איש אחד ג' פסוקים, או ג' אנשים ג' פסוקים כנגד כהנים לוים וישראלים, ובא עזרא ותיקן שלשה אנשים ועשרה פסוקים וכו').

הכנות בערב שבת בהשכמה
בערב שבת מצוה להשכים להכנות של שבת מוקדם ככל שיותר (וחז"ל במסכת שבת דף קי"ז ודף קי"ט הדגישו בלשון "ישכים"). הבא"ח נשאל אם יכולים לקנות בשר לכבוד שבת בבוקר עוד לפני שהולך להתפלל תפלת שחרית, והשיב שכיון שאם לא ילך לא ימצא בשר טרי ומשובח מהשחיטה של יום ו', שכך היו רגילים בזמנו, יקנה את הבשר לכבוד שבת ואחר כך ילך להתפלל. בתקופתנו אין בעיה כיון שיש מקררים והקפאה, אבל צריך להכין דבר מיוחד בערב שבת לכבוד שבת.

הכנות לשבת במעשה
אל יחשוב אדם שהכנות שבת אינם מכבודו ויטיל את העניין על אשתו, אלא אדרבה מעיקר הדין צריך הבעל לעשות את כל המלאכות וההכנות לשבת בעצמו, והאשה תהיה בבית כמו מלכה, אלא שהיא נטלה את חלקה במצוה של הבעל. הגמרא (שבת קי"ט ע"א) מונה כמה אמוראים קדושי עליון שהיו כמו מלאכים, שהיו מכינים הכנות לכבוד שבת בעצמם, וז"ל:
"רבי אבהו הוה יתיב אתכתקא דשינא ומושיף נורא (היה מלבה את האש בגחלים). רב ענן לביש גונדא (היה לובש סרבל לעבודה בשעה שהיה מכין הכנות לכבוד שבת). רב ספרא מחריך רישא (היה חורך ראש כבש להכשרתו). רבא מלח שיבוטא (היה מולח דג לכבוד שבת). רב הונא מדליק שרגי (היה מכין את הנרות של שבת). רב פפא גדיל פתילתא (היה מכין ומגלגל את הפתילות של נרות שבת). רב חסדא פרים סילקא (היה חותך סלק). רבה ורב יוסף מצלחי ציבי (מחתך זרדים דקים של עץ). רבי זירא מצתת צתותי (מצית את האש בעצים דקים). רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק (היה נושא את מצרכי השבת על כתפו)".

ואחרי כן הגמרא מביאה את המעשה עם יוסף מוקיר שבת. מדברי הגמרא אנו למדים שהמלאכות שהם לכבודה של שבת חשובות מאוד, וראוי לכל אדם לעשותם דוקא בעצמו. מרן הבא"ח היה רגיל לקנות לחם בעצמו לכבוד שבת, והיה מכין את הנרות. מצות הדלקת הנרות שייכת לאשה משום שהיא אחראית על סדרי הבית. ואם הבעל רוצה להדליק בעצמו ולברך, היא יכולה לתבוע אותו בבית דין בסך של עשרה זהובים (עיין ר"פ ח"ב סי' ג' אם הבעל רוצה להדליק בחדר אחר אם יכול לברך).

מסופר על אדם אחד שטרח לחתוך עצים ולהביאם לבית הכנסת לחימום, וחברו רצה "לזכות" במצוה ועמד לידו לעודדו במלאכת החיתוך וחשב שבכך השתתף בהכנה לכבוד שבת, ולא היא, אלא צריך לטרוח בידיים דוקא.

נסיעה בערב שבת
אין הולכין בערב שבת יותר מג' פרסאות, כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול ויוכל להכין צרכי סעודה לשבת, בין שהולך לבית אחרים, ובין שהולך לביתו (שו"ע סי' רמ"ט סעי' א').

אבל אם רוצה לעלות מחו"ל לארץ ישראל – רשאי אף בערב שבת (שו"ע רמח, ד'). וכתוב "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה" (ישעיה מב, ה). אמר אחד המפרשים, אלו שנמצאים באר"י - זוכים לנשמה, אבל התיירים שבאים רק לביקור יש להם רק רוח - ורוח להולכים בה. וגם זה חשוב. ועיין מה שכתב בכה"ח בסי' רמ"ח ס"ק מ"ה אם מצוה דוקא להתיישב או גם בביקור.

אם רוצה לנסוע בערב שבת מחוץ לעיר, למשל מירושלים לבני ברק, יחשב את זמן הנסיעה בערב שבת כפול מזמן הנסיעה שבכל יום, ולכן אם זמן הנסיעה הוא שעה, יקדים ויצא שעתיים, וכן על זה הדרך. שלא יבא לידי חילול שבת כתוצאה מפקקי תנועה או שאר עיכובים בדרך, ובפרט בעונת הגשמים, וכן כדי שגם הנהג יוכל לחזור לביתו ולא יחלל את השבת.

פעם פרסמנו הלכה זו בעלון 'שבת בשבתו', ורב אחד מצא עלון זה בגניזה, אך כיון שהדף בלה לא ניתן היה לזהות אלא רק כמה אותיות משמו של הדף, והוא ניסה לחבר ביניהם וחשב שזה לקוח מתוך הספר שנקרא 'שבת של מי', והוא פרסם בבני ברק את ההלכה הנ"ל וכתב "וראיתי בספר ישן 'שבת של מי' שהנוסע בע"ש ממקום למקום צריך לחשב כפליים מהזמן". וכשהראו לי מש"כ אותו רב, אמרתי להם שאכן זה נמצא בספר קדמון.

תפילה בנחת
פעם הייתי מתפלל בבוקר בשטיבלך אצל חסידים, וכל התפילה היתה במהירות רבה, כשהגעתי ל'ברוך שאמר' הם היו ב'שמע', וכשהגעתי ל'אשרי' הם היו בעמידה. יום אחד לאחר התפילה נגשתי לאדמו"ר ואמרתי לו שכתוב "כל הקורא את שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם".
לאחר יומיים בא אלי האדמו"ר ואומר לי: אני חפשתי בכל כתבי הבעש"ט ולא מצאתי את מה שאמרת לי. עניתי לו, הרי אלו דברי גמרא מפורשים (ברכות טו ע"ב). ומכאן והלאה החלו לקרא ק"ש במיתון.

ומה הפירוש "מצננין לו גיהנם", שלא יתנו לו כלל גיהנם? אלא אמר אחד הרבנים, לאדם יש התלהטות לקרא ק"ש מהר, ואומרים לו תקרא לאט לאט, ומכיון שהוא צינן את החום וההתלהטות שלו, לכן אם יגיע לו גיהנם יצננו לו אותו.

אדם צריך לדעת את ערך התפילה, ולא ירגיש שהיא כמשאוי שיש להורידו מעליו. ואומרים חז"ל אמר הקב"ה בקשתי מכם לקרא ק"ש, ואתם יכולים לעשות זאת בנחת ובישיבה.

כוונה בפסוקים "שמע ישראל" ו"פותח את ידיך"
פעם אם אדם לא היה מכוון בתפילה י"ח הוא היה צריך לחזור, אבל כיום אם לא כיון, אינו צריך לחזור, חוץ משני פסוקים שאם לא כיון בהם לא יצא ידי חובה וחייב לחזור, והם: הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", והפסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". והכוונה היא להבין מה שמוציא מפיו.

כשאומר "שמע ישראל" יכוון - שמע קבל והבן ישראל, ה' שהוא אלוקינו הוא אחד ויחיד. וכשאומר "אחד" יכוון כך: א – ה' יחיד בעולמו, ח – מושל בשבעה רקיעים ובארץ, ד – מושל בארבע רוחות העולם (יש נוהגים להניע את הראש לד' רוחות, ויש שמתנגדים לכך), וטוב להוסיף ולכוון 'ואין עוד מלבדו'. וכן יכוון את כל שאר הכוונות בפסוק (עיין בסידור 'קול אליהו' בעמוד 130).

ובפסוק "פותח את ידיך" וכו' יכוון שהקב"ה משגיח ומפרנס לכל. ואם לא כיון בפשט הפסוק ישהה מעט ויחזור לאומרו בכוונה. ואם לא הרגיש בחסרון כוונתו עד שגמר המזמור, לדעת הבא"ח צריך לחזור לראש המזמור. ובשעת הדחק יכול לסמוך על הסוברים שמספיק לחזור מפסוק זה והלאה.

אין עוד מלבדו
מסופר על סוחר גדול, שמידי חדש היו מביאים לו את רשימת העובדים ומספר ימי עבודתם, והוא היה מחשב לכל אחד את שכרו, ובסוף העמוד היה רושם את הסכום ומוסיף את המילים 'אין עוד מלבדו'. אמרו לו מה פשר הענין? והוא ענה, אם אני באמצע התפילה חושב על העובדים שלי, מותר לי באמצע העבודה לחשוב גם על הקב"ה שאין עוד מלבדו.

הכנות לשבת בדיבור
חייב אדם לקרא בכל שבוע פרשת אותה השבוע, שניים מקרא ואחד תרגום (שו"ע סי' רפ"ה סעי' א'). ומצוה מן המובחר לקרות שמו"ת ביום שישי בבקר מיד אחרי התפילה. ובליל שישי אחר חצות לילה באשמורת יקרא כ"ו פסוקים כפי שנדפס בחוק לישראל, ולא יקרא התרגום אלא מקרא בלבד, ויקראם פעם אחת ולא יכפול (בא"ח שש לך לך י').

רחיצה וטבילה בערב שבת
פעם אחת הלך הלל הזקן בערב שבת למקוה, ושאלו אותו להיכן אתה הולך? ענה להם: לקיים מצוה. שאלו אותו: איזו מצוה? אמר להם לרחוץ עצמי לכבוד שבת. ואמר הלל הזקן, אני בדמות קוני, כיצד לא אלך לרחוץ עצמי להכנס לשבת קדש בשמחה (עיין מדרש רבה בהר פרשה לד, ג).

הרמב"ם כותב (פ"ד מהל' דעות הל' ט"ז) שצריך כל אדם לרחוץ את כל גופו בחמין לפחות פעם אחת בשבוע, ויש ברחיצה זו רפואה גדולה.
"ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכוה בהן, וראשו בלבד בחמין שהגוף נכוה בהן ואחר כך ירחץ גופו בפושרין ואחר כך בפושרין מן הפושרין עד שירחץ בצונן ולא יעבור על ראשו מים לא פושרין ולא צונן ולא ירחץ בצונן בימות הגשמים" וכו' (עי"ש בלשונו).

בערב שבת צריך כל אדם לרחוץ את גופו, ויעשה כדרך שקבע הרמב"ם בנ"ל. יש החוששים להתרחץ ביום שישי בימות החורף פן יתקררו חלילה אם יצאו אח"כ להתפלל, על כל פנים צריכים להקפיד לרחוץ פנים ידיים ורגליים ביום שישי לכבוד שבת דוקא (ועיין לרמב"ם פרק ל' מהל' שבת הלכה ב').

בדור שלנו ראינו את הבבא סאלי זיע"א שהיה ממתין מתי יהיה חצות היום ביום שישי, ואז היה הולך לטבול במקוה, ולובש בגדי לבן, ויושב בשער של בנין ביתו, לקבל פני שבת מלכתא, והיה לומד ב'חוק לישראל' או בדברי אוה"ח הקדוש. והיה אומר שצריך לקבל שבת לא בחדרי חדרים אלא בפתח הבנין.

יהרהר בתשובה בערב שבת
טוב בערב שבת להרהר בתשובה, והיא מתקבלת. עיין בגמרא בשבת (קי"ט ע"ב) "אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו שני מלאכי השרת המלווין לו מניחים ידיהן על ראשו ואומרים לו וסר עוונך וחטאתך תכופר", עי"ש. וברור שלא מתכפר ללא תשובה.

עדים בחופה – יהרהרו בתשובה
אנחנו רגילים לומר לעדים בחופה שיהרהרו בתשובה. פעם אחת ערכתי חופה ואחד העדים היה רב חשוב, ואני אמרתי לעדים שיהרהרו בתשובה. פנה אלי אותו רב ואמר לי: אתה חושד בי? אמרתי לו אינני חושד בך, אלא שאם אתה רוצה להעיד צריך לחזור בתשובה. ולכן גם בערב שבת יש להרהר בתשובה כי באמירת 'ויכולו' אנו אומרים עדות. והתשובה צריכה להיות ממעמקי הלב, ולא מהשפה ולחוץ.

לכלב תשליכון אותו
כתוב בפרשה "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" (שמות כב, ל). מובא בשם הרב אליהו כי טוב זצ"ל (ר' אברהם מוקוטובסקי זצ"ל) מעשה באדם אחד שהיה רגיל לשאול את הרב בעניני טרפות. יום אחד הוא למד בחומש את הפסוק "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו", ואמר בליבו לשם מה אלך לשאול את הרב, הנה אשליך את הבשר לכלב, ואם הוא יאכל אותו סימן שהוא טרף, ואם לא, סימן שהבשר כשר. וכן אירע כמה פעמים, ותמיד הכלב אכל את הבשר, אמר אותו אדם בליבו סימן שהבשר טרף. פעם אחת שוב התעוררה לו שאלה והוא החליט לשאול את הרב בענין. שאל אותו הרב והיכן היית עד עתה? ענה לו הלה מה שנהג לזרוק לכלב. אמר לו הרב א"כ תמשיך לעשות כן. ענה לו אותו אדם: הכלב מחמיר והוא אוכל הכל.

לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה
התורה כותבת בפרשת ראה בעניין איסור אכילת נבלה "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה". הרא"ש (רבנו אשר) חי בתקופה בה היו רדיפות של הנוצרים בארצות אשכנז, והוא ברח משם לספרד. בהגיעו לשם איש לא הכירו, למרות ששמעו על הרא"ש, אבל לא ידעו שזה האיש, והוא היה רעב ועייף מהדרך, ובלית ברירה פנה לבית הכנסת, וסבר ששם ימצא דבר מה להחיות את נפשו. בהגיעו לבית הכנסת הוא רואה את הרב דורש בפני בני תורה, והוא אומר מי שיש לו דבר חידוש מיוחד יקבל את התרנגולת המפוטמת שנמצאת כאן. קם הרא"ש ואמר שיש לו דבר חידוש, כתוב "לגר אשר בשעריך תתננה", הנה אני כאן גר (כוונתו לגר בארץ), וקוראים לי אשר, ואני יושב בשער הכניסה לבית הכנסת, ולכן תתננה ואכלה. אמרו לו 'אתה הרא"ש'? בא תכנס. ואמר הרא"ש עשו לי בני ספרד כבוד כמו שעשו בני בתירה להלל שהושיבו אותי בראשם.

מסופר על האבן עזרא שהיה הולך בדרך וכל לבושו היה קרוע ובזוי, והוא נכנס להתפלל בבית הכנסת, וכשסיים תפילתו, בא עשיר אחד והתנפל עליו בצעקות שהוא גנב את מעילו. אמר לו האב"ע לא גנבתי כלום. אמר לו אותו עשיר אנו רגילים לתלות את המעילים בחוץ ואף פעם לא נגנב אחד מהם, וכשאתה הגעת נגנב המעיל שלי. אמר לו האב"ע לא גנבתי כלום, ואילו העשיר אומר לו אולי החבאת את המעיל באיזה מקום.
הלכו שניהם לבית הדין, ועל כסא הדיין ישב רש"י, העשיר טען את טענותיו, והאב"ע שלא רצה לגלות את עצמו, ביקש שיתנו לו דף ועט כדי שירשום את תשובתו, והוא כתב: שלמה שלמה שלמה שלמה שלמה. קרא רש"י את הדברים ואמר בפליאה "אתה האבן עזרא"?! שאלו הנוכחים את רש"י הכיצד אתה יודע זאת? ענה להם הנה הוא כתב "שְלֹמֹה (רש"י שמו שלמה) ֹשֵּלָמַה שַֹלְמַה ֹשְלֵמָה ֹשַלֶמָה? כלומר, מדוע אני צריך לשלם בגד שלם? אמר לו רש"י עכשיו שאתה האב"ע, לך לשלום, חשדו בך לחינם.

והתקדשתם והייתם קדושים
כתוב "והתקדשתם והייתם קדושים". אומר הזהר הקדוש: מי שלא מקדש עצמו ואוכל במסאבותא הוא נהיה אטום. ועוד כתב, במה זכו דניאל חנניה מישאל ועזריה שניצלו? מכיון שלא הסתאבו בפת בג המלך. נבוכנדנאצר הרשע היה אוכל בכל בוקר בשר עם חלב, וגבינה עם בשר, כדי להגיע למצב של רשעות. וכן היה לוקח ארנבת וחונק אותה ומפשיט את עורה ואוכל אותה, וכל זה כדי שתהיה לו אכזריות. ראה אותו צדקיהו ועוד אחרים ושאלוהו לפשר מעשיו, והוא ביקש מהם שלא יפרסמו את הדבר הזה, אך לבסוף הם ספרו זאת והוא הענישם. ודניאל שנשמר ולא אכל מאכלים אלו, לא נפגע כאשר זרקוהו לגוב האריות. וכשנבוכדנצר לקח כמה מישראל בשבי הוא ביקש מהשר שלו שיבחר כמה משרתים שישרתוהו, ובמשך עשרה ימים נתנו להם לאכול ולשתות, ולאחר אותם ימים הביאום לפניו כדי שיבחר כמה מהם, והנה רק חנניה מישאל ועזריה ודניאל היה מראיהם טוב מכל שאר האנשים, ודברו בטוב טעם, וכל זה מפני שנזהרו ולא אכלו מאכלים טמאים המטמטמים ליבו של אדם (עיין זוהר משפטים דף קכ"ח ע"ב).

נבוכדנאצר הרשע החריב את בית המקדש ועל כך הוא היה צריך להיענש, אך דניאל בא ויעץ לו לתת צדקה כדי שינצל מהעונש – "וחטאיך בצדקה פרוק". ועל זה נענש שנתן עצות למלך שהחריב את בית המקדש.

דבקות בתפילה עד מסירות נפש
אצל דניאל מצינו דבקות בתפילה עד כדי מסירות נפש. כשרצו שרי בבל להתנכל לו, חיפשו איזה פגם ולא מצאו, כיון שהיה נאמן למלך בבל. אמרו חכמי בבל: מאחר ודניאל נאמן לדתו, בואו ונעשה דבר להכשילו, נשכנע את המלך שיוציא חוק שאסור להתפלל לשום אלוה שלושים יום, ושכל בקשות האדם יופנו רק אל המלך. וכדבריהם באמת קרה, המלך הוציא חוק כבקשת שרי בבל, שבו נקבע כי מי שיתפלל לאיזה אלוה יזרק לגוב האריות. מה עשה דניאל? היה יכול דניאל לא להתפלל כלל, שהרי יש בזה 'פיקוח נפש'. ואם בכל זאת הוא עובר על מצוות המלך לפחות שיעשה זאת בהסתר. אך דניאל התפלל, ודקדק בתפילתו להתפלל ליד חלון המכוון לירושלים, והוא נתפס והושלך לגוב האריות שהיו מורעבים וניצל בנס. ושרי בבל שהסיתו נגדו, נפלו טרף לשיני האריות במקומו. ומדוע דניאל סיכן את נפשו? כי התפילה היתה בשבילו כמו אויר לנשימה שבלעדיו אין לאדם חיים. וללמדנו שאם רוצים להעביר את היהודים מדתם מוסרים נפשם אפילו על "ערקתא דמסנאה" (שרוך של נעל).

עוד ענין של מסירות נפש מצינו בנביא, על חנניה מישאל ועזריה שחייבום להשתחוות לפסל, והם הלכו ושאלו את דניאל מה לעשות, והוא שלח אותם ליחזקאל, ויחזקאל אמר להם להתחבאות. אבל הם לא שמעו לעצתו אלא הלכו ברחובה של עיר בשעה שכולם נאלצו להשתחוות לפסל. קרא להם נבוכדנצאר וביקש להשליכם לכבשן האש. והם שאלו את יחזקאל האם ה' יציל אותנו? והוא ענה להם: לא, כיון שהיה עליכם להתחבאות. אך לבסוף אמר ה' ליחזקאל ולדניאל אני אציל אותם, אבל אני רוצה לראות אם יש להם מסירות נפש. ואכן כשזרקו אותו לכבשן הם ניצלו ללא שום פגע, ואפילו גלימתם לא נשרפה, והיה זה בזכות מסירות נפשם למען פרסום מלכותו של הקב"ה בעולם. וכשלא נשרפו קרא להם נבוכדנאצר ואמר להם אני זרקתי שלשה, ועכשיו אני רואה ארבעה אנשים. אמרו לו זה המלאך גבריאל שצינן לנו את המקום. וכשראה נבוכדנאצר את המלאך גבריאל, אמר שהוא מכירו. ומהיכן הכירו? אלא נבוכדנאצר היה נושא כליו של סנחריב, ובשעה שבא סנחריב עם מאה ושמונים אלף ראשי גייסות ורצה להחריב את ירושלים, בא המלאך גבריאל ואמר שירה ויצא מפיו גחלי אש ונכנסו לתוך נחיריהם של מליוני החיילים וחדרה ללבותיהם ושרפה אותם, אך גופם ובגדיהם היו שלמים. ובבוקר ראו כולם את החיילים מתים, ואז הבינו את גודל הנס והפלא שעשה ה' למענם, ונבוכדנאצר ראה אז את המלאך גבריאל.

דודי הרה"ג והחסיד הרב יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף, היה רגיל לומר ומדוע לא נשרפו כליל? אלא שאם היה הקב"ה שורפם בשריפה גדולה, היו תולים זאת שפשטה בהם אש בגלל רשלנות וכדומה. ועוד, שאם היו נשרפים לגמרי והופכים לאפר, א"א היה לספור שהיו מאה ושמונים אלף ראשי גייסות, לכן עשה הקב"ה נס ופלא כדי שיודו לו על הנסים והנפלאות שעשה עמם (ועיין בספרו קול יהודה).

הקב"ה זוכר את עם ישראל תמיד
התורה מתארת את המעלה המיוחדת אליה הגיעו בני ישראל שראו את דמות כסא הכבוד, ככתוב "וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר". ומבאר רש"י וז"ל: "כמעשה לבנת הספיר - היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל, שהיו משועבדים במעשה לבנים. וכעצם השמים לטהר - משנגאלו היה אור וחדוה לפניו". מדברים אלו אנו רואים כמה גדולה ועצומה אהבתו של הבורא יתברך שמו ויתעלה עלינו, שמניח תחת רגליו באופן קבוע לבנה כדי שיעלה לפניו תמיד את הצרות הגדולות שהתעללו המצרים עם ישראל, ועל ידי כך יתמלא ברחמים עלינו.

לכבוד שבת קדש
הגמרא בביצה (דף ט"ז ע"א) אומרת : "תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום".

זכור את יום השבת לקדשו
בכל יום אנחנו אומרים בתפלה לפני שיר של יום 'היום יום אחד בשבת קודש', 'היום יום שני בשבת קודש' וכו', בסידור תפלה שלנו כתבנו שיכוון לקיים מצות עשה דאורייתא 'זכור את יום השבת לקדשו' (ועיין בא"ח כי תשא אות יז). ויש לזוכרו לא רק ביום שבת אלא "מיום ראשון עד יום שישי לקראת שבת נכספה נפשי".

בצאתכם לשלום מלאכי השלום
פעם הייתי בשבת אצל רב אחד, וכשאמרנו 'צאתכם לשלום' הוא ניגש מהשולחן לדלת להראות עצמו כמלווה את המלאכים, ואמרתי לו שאנחנו לא נוהגים לעשות כן וכשאנו אומרים 'בצאתכם לשלום' כוונתנו לומר למלאכים אם תרצו לצאת תצאו. ויש שאינם אומרים כלל 'בצאתכם לשלום'. וכל אחד יעשה כמנהגו.

ויהי רצון שנזכה שהקב"ה יושיע אותנו, ולא תשועה ע"י בני אדם שתשועתם זמנית, אלא תשועה ע"י הקב"ה שהוא חי וקיים שתשועתו לעד ולעולמי עולמים ואין אחריה שום גלות, וישלח לנו משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.




חזרה למעלה