ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קורבנות בזמן הזה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות תרומה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תרומה תש"ס

קורבנות בזמן הזה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אדיר בן ברכה

פרשת תרומה עוסקת במצות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וכתב הרמב"ן (בהקדמתו לפר' תרומה), שמצוה זו היא שכר לקבלת התורה, כיון שאמרו נעשה ונשמע, גילה להם הקב"ה מקצת מצוות, האמורות בפרשיות יתרו משפטים, כדרך שעושים עם הגרים, ועל ידי זה נעשו לעם סגולה, ולכן זכו למשכן המסמל את השראת השכינה בתוכם.

אלא שכאן התחיל הקושי להגשים במעשה את האידיאל הזה, ונדרשה לכך מסירות נפש. וכך נאמר לאברהם כאשר שאל "במה אדע כי ירשנה", והתשובה היתה בברית בין הבתרים "קחה לי עגלה משולשת וגו'", ופרשו חז"ל (רש"י בראשית פרק טו פסוק ו) "דבר אחר במה אדע, לא שאל לו אות אלא אמר לפניו הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה, אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות".

נשאלת השאלה באיזה זכות יתקיימו בזמן שהקורבנות יתבטלו, לאחר החורבן? על כך באו כמה תשובות בדברי חז"ל:
מובא בילקוט שמעוני (תורה פרשת לך-לך רמז עז):
"במה אדע, א"ל קחה לי עגלה משלשת, א"ל תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם, א"ל כבר תקנתי להם סדר קרבנות שכל זמן שקוראים בהן מעלה אני עליהם כאלו הקריבו לפני קרבן ואני מוחל להם על כל עונותיהם".

היינו כדאמר דוד המלך ע"ה "ונשלמה פרים שפתינו", שלמוד פרשיות הקורבנות שקול כהקרבתם בפועל. וכך נהגו בכל הדורות לעסוק בלמוד סדר קודשים, וראיה לכך שבבבל נכתבה מסכת קודשים, (מה שאין כן סדר זרעים וטהרות שלא עסקו בהם בחו"ל).

וכך דייק רש"י (בבא מציעא דף קיד עמוד ב):
"בארבעה לא מצינא - בגירסא דארבעה סדרין, כגון מועד ישועות נשים שהן נוהגות בזמן הזה כבזמן הבית, וקדשים נמי כדכתיב ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ואמרינן (מנחות קי, א): אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה בכל מקום - מעלה עליהן הכתוב כאילו מקריבין אותן בבית המקדש",

משמע שיהיו בקיעין בסדר קודשים, בגלל המצוה לעסוק בכך בזה"ז.

וכן מצאנו במ' (מנחות קי.)
"ורבי יוחנן אמר: אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: +ויקרא ז'+ זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא: האי לעולה למנחה, עולה ומנחה מיבעי ליה! אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: +ויקרא ו'+ זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.

תשובה נוספת מובאת בגמ' במנחות שם, שלמוד תורה בעצמו שקול כקורבנות, וז"ל:
"בכל מקום מוקטר מוגש לשמי, בכל מקום סלקא דעתך? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי; ומנחה טהורה - זה הלומד תורה בטהרה, נושא אשה ואחר כך לומד תורה. (תהלים קל"ד) שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות - מאי בלילות? א"ר יוחנן: אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה".

היינו, שיש דרגה של למוד תורה שהוא שקול כקורבנות, כאשר הלומדים מוסרים נפשם על למודם יומם ולילה, וכן למוד מתוך טהרת הלב, שמביא לדביקות הקב"ה, וכן מדוייק בספרי "ולעובדו בכל לבבכם – עובדהו בתורתה עובדהו בתפילה, משמע שלא רק תפילה נקראת עבודה אלא גם למוד תורה.

אומנם "בזכות הקורבנות" משמעה גם מסירות נפש כפשוטה, וכך אמרו במדרש (שמות רבה (וילנא) פרשה לה ד"ה ד ד"א ועשית) "אמר משה לפני הקב"ה והלא עתידים הם שלא יהיה להם לא משכן ולא מקדש ומה תהא עליהם אמר הקב"ה אני נוטל מהם צדיק אחד וממשכנו בעדם ומכפר אני עליהם על כל עונותיהם".

הנה בגמ' במנחות הנ"ל מובא "לעולם זאת על ישראל - א"ר גידל אמר רב: זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן". וקשה מה שייך קורבנות השמים? ופירש תוספות שם וז"ל:
"ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן - מדרשות חלוקין יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים ויש מי שאומר כבשים של אש והיינו דאמרינן בשמונה עשרה בעבודה ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון ויש אומרים דקאי אדלעיל והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל, לא מצאתי יותר".

לפי פירוש אחד בתוס', אישי ישראל שמקריבים בזה"ז הם נשמותיהם של צדיקים, שהקב"ה משתעשע עמהם "רוכב ערבות שש בבוא אליו נפש צדיק", מפני שרואה את מסירות נפשם אליו, ובזכותם מכפר על ישראל. "אישי ישראל" – מרמז לאותם אנשי מעלה, הרמב"ם בספר יסודי התורה אומר ששם איש למעלה משם אדם, ומדרגת איש קרובה למדרגת המלאכים, וכך נקרא הכהן הגדול ביום הכפורים "אישי כהן גדול", ופירש ר' צדוק הכהן מלובלין זצ"ל מפני שהכהן היה אז כאש להבה, וכולו כמלאך ה' צבאות, ולכן נקרא אישי כה"ג מלשון אש. ובזכות נשמותיהם של צדיקים "תפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".

מיתתן של צדיקים קשה לנו כשריפת בית אלוקינו, אולם במבט רחוק לדורות מתברר שבזכותם אנו קיימים. מעט ממבט זה אפשר ללמוד מתקנות חז"ל בתפילת מנחה של שבת.

מובא שולחן ערוך אורח חיים סימן רצב סעיף ב:
"אומרים: צדקתך ואם חל בו יום שאילו היה חול לא היו אומרים בו במנחה נפילת אפים, אין אומרים צדקתך. הגה: ונהגו שלא לקבוע מדרש בין מנחה למעריב (טור), אבל אומרים פרקי אבות בקיץ ושיר המעלות בחורף, וכ"מ לפי מנהגו.

באור לדבר במשנה ברורה סימן רצב:
"צדקתך - דמתו בו יוסף משה ודוד ולכן נהגו שלא לקבוע אז מדרש כי חכם שמת כל המדרשות בטלים וב"ח האריך להוכיח שלא מת משה בשבת רק בע"ש ולא נגנז עד שבת במנחה בשעתא דעת רצון וכמ"ש בזוהר ואנו אומרים צדוק הדין עליו בזמן שנגנז וי"מ דאומרים צדקתך להצדיק הדין על הרשעים שחוזרין לגיהנם במוצ"ש".

ולכאורה צריך עיון כיצד אומרים צדוק הדין בשבת? ומה מוסיף לשבת שאם היה חול אין אומרים בו תחנון, תיפוק ליה מצד שבת שבו? ומבטלים מדרשות שמום מיתתן של צדיקים, הלא זו אבילות בפרהסיא שאסורה בשבת?! ויתרה מזו, הלא שעת מנחה בשבת ידועה כשעת רצון, ומובא בזהר הק' שזו שעת "רעוא דרעואין", וכן אנו אומרים אז בפתיחת הארון את הפסוק "ואני תפילתי לך ה' עת רצון", ועיין המשנה ברורה שמביא מנהג להתעטף בטלית בשעת אמירת פסוק זה להורות על כך שזוהי עת רצון, וכל זה נראה לכאורה כרעיון הפוך לאמירת צדוק הדין?

אלא נראה לישב את שני המנהגים כאחד, דהנה מנחה בימות החול הוא זמן של דין, ולכן יצחק תקן את תפילת המנחה, שמידתו היתה מידת הגבורה שיסודה דין, ונקרא בתורה "פחד יצחק", אבל בשבת קודש במנחה הוא עת רצון, מפני שבו מבינים את עומק הדין ששורשו במידת החסד, ולכן בו מומתקים הדינים עד שורשן, עד שאפשר לדבר על הצדיקים שנסתלקו בשבת, ולהבין שבהסתלקותן מן העולם נקבעו בעומק לבם של ישראל, וכאילו לא מתו. ואכן שלושת הצדיקים הנ"ל הם שלושת המשיחים שלעתיד לבא, משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד, ומשה גואל ראשון עתיד גם להיות גואל אחרון. ואמרו על משה שלא מת. וז"ל הגמ' (סוטה דף יג עמוד ב):
"ויש אומרים: לא מת משה, כתיב הכא: וימת שם, וכתיב התם: (שמות לד) ויהי שם עם ה', מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש. (דברים לד) ויקבר אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור - א"ר ברכיה: סימן בתוך סימן, ואפ"ה ולא ידע איש את קבורתו… ר' חמא בר' חנינא אמר: אף משה רבינו אינו יודע היכן קבור, כתיב הכא: ולא ידע איש את קבורתו, וכתיב התם: (דברים לג) וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים". (וכעין דברים אלו מצאתי בליקוטי זהר על סדור התפילה בתפילת מנחה של שבת).

ועדין צריך עיון מדוע בשבת שחלה בתאריך בחודש שאין אומרים בו תחנון, שאין אומרים בו צדקתך? נראה שזה כדי לשנות משבת רגילה. כעין מה שכתב מהר"ם מרוטנברג על ט"ו בשבט שאין אומרים תחנון, ולמד זאת משבת ר"ח שאומרים רק שיר של יום של ר"ח ולא של שבת, כדי לשנות משבת רגילה.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il