ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חודש שמת בו משה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים משה רבנו Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

פורים תשס"ב

חודש שמת בו משה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

שמו של יום הפורים לקוח מהגורל שהפיל המן הרשע (אסתר פרק ט,כ"ו) "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, וגו'", מכאן אנו לומדים עד כמה ענין הגורל הוא משמעותי בתשועת היום הזה. מובא בגמ' (מגילה י"ג:) "הפיל פור הוא הגורל, תנא: כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" 1 .

מה הרבותא שבאותו יום נולד, הרי מיתתו היתה לאחר מכאן?
נראה לומר, שחז"ל רמזו לנו שאותו יום שמת משה, הוא לא הסתלק מאתנו, אלא נקבע בתוכנו לנצח, וזהו כוונתם שבאותו יום נולד משה. ואת הסוד הזה לא ידע המן, וחשב שמשה נשכח ולכן יוכל להם לישראל.

וכך אפשר להסביר את הנאמר למשה "הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלקי נכר הארץ", והקשה הרמב"ם א"כ בטלה הבחירה החופשית? וז"ל (הלכות תשובה פרק ו הלכה ה):
"והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצריים לעשות רע, וכתיב וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, הרי גזר על ישראל לעבוד כו"ם ולמה נפרע מהן, לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים לעבוד כו"ם אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם, הא למה זה דומה לאומר העם הזה יהיה בהן צדיקים ורשעים, לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע מפני שהודיע למשה שיהיו רשעים בישראל".

והראב"ד שם הקשה על דבריו עיי"ש.

ונראה לישב את הקושיא הזאת ע"פ הגמ' (יומא נ"ב.) שהמילה ו"קם" היא מהמילים "אין להן הכרע", ופירש רש"י שם "וקם - הנך שוכב עם אבותיך וקם (דברים לא) וכאן רמז לו תחיית המתים, או וקם העם הזה וזנה", והרעיון בזה הוא שהדבר תלוי בנו אם אנו מחיים את משה בקרבנו "וקם" לא נחטא, אולם אם לא ח"ו "וקם העם הזה וזנה" 2 .

לפי זה מובן מה שאמרו חז"ל (סוטה י"ג:) "ויש אומרים: לא מת משה, כתיב הכא: וימת שם, וכתיב התם: (שמות לד) ויהי שם עם ה', מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש". והנה דרשת גזירה שווה כשהיא באה בדברי אגדה היא דרשה שיש בה הבנה הגיונית, ובאו לומר שמשה אמנם אינו נמצא שם, אבל הוא נמצא במקום אחר (עיין אוה"ח הק' כאן וגם בפסוק ותמת שם מרים).

לפי זה מובן כיצד "פוריו הפך לפורינו", המן בקש לטעת בנו את הרגשת המקריות כסבו עמלק "אשר קרך בדרך", וזמן המתאים לכך הוא חודש שנסתלק בו משה, ובכך נתן לנו את ההזדמנות לגלות את ניצוץ משה שבתוכנו, גם במצב של הסתר פנים, וכשגילנו אותו בשמחת הנס, זכינו להרגיש שבחודש זה נולד משה, וחזרנו לאמונתנו באהבה, "הדור קבלוה בימי אחשורוש".

מיתת משה ור' עקיבא

והנה משה נתאוה למות במיתתו של אהרן אחיו, וכך מובא במדרש (ילקוט שמעוני תורה פרשת חקת רמז תשסד):
"והפשט את אהרן את בגדיו הפשיטו בגדי כהונה והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי א"ל הכנס למערה ונכנס למערה, עלה ופשוט ידיך ופשט, קמוץ פיך וקמץ, עצום עיניך ועצם, באותה שעה אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו, לכך נאמר כאשר מת אהרן אחיך מיתה שחמדת בה, זה שאמר הכתוב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו".

מה חמד משה במיתתו של אהרן? נראה מדברי המדרש הנ"ל, שאהרן זכה להגיע לשיא מעלתו ביום מותו, וזוהי מיתת נשיקה שלו, שזכה להתדבק בעליונים במעלה ששאף אליה כל חייו, והדבר נרמז בכל שהיה לבוש בגדי כהונה גדולה, והקב"ה הלביש אותו בבגדי שכינה (מדרש במקום אחר). ולמיתה כזאת התאווה משה 3 .

ואכן משה זכה לכך ביום מותו להשיג את שער הנו"ן, ורמז לדבר שנקבר בהר נבו, והאר"י ז"ל פירש נוטריקון נ' בו. ונראה לבאר זאת עם מה שה' הראה לו ביום מותו (דברים פרק לד):
"ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן: ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון: ואת הנגב ואת הככר בקעת ירחו עיר התמרים עד צער: ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר: וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה':".

הואיל והקב"ה ידע כמה התאווה משה רבנו לרשת את הארץ הראה לו אותה, וכך אמרו במדרש (דב"ר פרשה ב):
"מהו 'ותמס כעש חמודו'? כל חמדה שהיה מתאוה משה ליכנס לארץ המסת אותו כעש הזה שנכנס בכלים ומרקיבן, ואין חמודו אלא ארץ ישראל, כענין שנא' (ירמיה ג) ואתן לך ארץ חמדה וגו', ואם כך הגיע למשה הצדיק על אחת כמה וכמה שאר כל הבריות שהם מתוקנין להבל ומתוקנין ליום הדין אך הבל כל אדם".

וכך כתב הרמב"ן שם:
"וטעם המראה הזאת אשר הראהו, בעבור שהיתה הארץ מלאה כל טוב צבי לכל הארצות, ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבינו אוהב את ישראל שמחו ברבות הטובה בראות עיניו".

וכך אמרו בגמ' (סוטה י"ד.):
"דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם, שנאמר: (ישעיהו נג) לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות (ל' בפתח מ' בקמץ ו' בסגול) נפשו ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע, לכן אחלק לו ברבים - יכול כאחרונים ולא כראשונים? ת"ל: ואת עצומים יחלק שלל, כאברהם יצחק ויעקב שהן עצומים בתורה ובמצות; תחת אשר הערה למות נפשו - שמסר עצמו למיתה, שנאמר: (שמות לב) ואם אין מחני נא וגו'; ואת פושעים נמנה - שנמנה עם מתי מדבר; והוא חטא רבים נשא - שכיפר על מעשה העגל; ולפושעים יפגיע - שביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר: (ירמיהו ז) ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי".

מגמ' זו למדנו כמה אהב משה את הארץ ובקש להכנס אליה. ונוסף לכף, למדנו משם, את מסירות נפשו על כלל ישראל. לכאורה היינו מצפים שכל חמודו של משה רבינו תהיה התורה, ושבחו יהיה בגדלות נבואתו, וגדלות תורתו, אולם חז"ל אמרו שחמודו היה ארץ ישראל, וגדלותו - במסירות נפשו לישראל.

נראה לבאר זאת מתוך העיון בהשוואה בין פטירתו של משה לשל ר' עקיבא. אמרו בגמ' (מנחות כ"ט:):
"אמר לפניו (משה): רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו: חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה? א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני".

השל"ה הק' מפרש "כך עלה במחשבה", שר' עקיבא דרש כתרי אותיות, וירד לעומק המחשבה של הקב"ה. המהר"ל (תפארת ישראל) מבאר את הסיבה שמשה רבינו מת כדרך כל הארץ, ועד סוף ימיו "לא נס לחו ולא כהתה עינו", והיה עשיר מפסולתן של לוחות, מפני שמשה היה צריך להוריד תורה לארץ, וממילא היה צריך להיות שלם גם בגופו ובכל עניני העוה"ז. לעומתו ר' עקיבא שהוא מחדש חידושי תורה, ומה שעלה במחשבה , צריך לבטל את הגוף ולהדבק בעליונים, ולכן מת על קדוש השם.
ולפי זה מובן מדוע משה רבינו בשיא שלימותו רוצה לראות את הארץ, כי תפקידו להוריד תורה לארץ, ושבחו שמסר נפשו על ישראל.

האר"י ז"ל השווה בין פורים ויום הכפורים, ואף הוסיף, שפורים במעלה יתרה על יום הכפרים, ורמז לדבר שקטן נתלה בגדול, ויום הכפורים הוא כ-פורים! ובאמת שני הימים הללו הם הפכים, ביום הכפורים אנו מתענים ונדמים למלאכים, וביום הפורים אנו אוכלים ושותים עד דלא ידע… המהר"ל (אור חדש בהקדמה) מבאר את החילוק בין השנים, שהאדם מורכב מגוף ונפש, שהם לוחמים זה בזה וכשזה קם זה נופל, ביום הכפורים אנו מגבירים את הנפש על הגוף, וביום הפורים מגבירים את הגוף על הנפש, עד כדי כך שהשכל בטל לגמרי, שהוא במצב של עד דלא ידע.

ונראה לבאר דבריו העמוקים על פי שני האישים שהזכרנו משה ור' עקיבא. משה בא להנחיל את התורה בארץ, ולכן השיא של הדבר הזה יהיה כאשר הגוף יעשה את דברי התורה כחוק ולא יעבור, ללא טעם ודעת, בחינת "נעשה ונשמע", שהקדימו נעשה לנשמע", היינו שיעשו אף מבלי לבחון את הדברים בידיעתם. וזה מתאים לעבודה של פורים שקיימו וקבלו היהודים בחינת "נעשה ונשמע", ומשה הרי נולד באדר. לעומת זאת ר' עקיבא שייך לבחינת יוה"כ, שמסר נפשו על קדוש השם, ונתבטל גופו למען נפשו, ובאמת זה היה לפי המסורת ביוה"כ. והוא היה בחינת "נשמע", שדרש כתרי אותיות.


^ 1 במדרש אסתר רבה פרשה ז' י"א, יש הרחבת הדברים, שבכל יום ויום, וכן בכל חודש וחודש נמצא דבר טוב לישראל ורק בחודש אדר לא נמצא אף דבר טוב אחד, ולכן שמח המן שהוא זמן המסוגל לאבד את היהודים.
^ 2 וכך גם בענין מלחמת עמלק מצאנו את המילה מחר שאין לה הכרע (רש"י יומא נ"ב:) "מחר - וצא הלחם בעמלק מחר (שם /שמות/ יז) או צא והלחם בעמלק מיד, ומחר אנכי נצב והיום אי אתה צריך לתפלתי". היינו, שאם נזכה ננצח אותו היום, אולם אם לאו נצתרח להלחם בו מחר. והכל תלוי בנו.
^ 3 מובא בגמ' (ברכות ח.) "תניא נמי הכי: תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם, שנאמר: למות תוצאות - תוצאות בגימטריא הכי הוו. קשה שבכלן - אסכרא, ניחא שבכלן – נשיקה". היינו שכל מיתה היא פרידת הנפש מהגוף, וככל שהגוף יותר מגושם כן הניתוק של הנפש ממנו קשה יותר, אבל אם הגוף התעדן להיות כלי לקדושה, אזי בשעת המיתה הגוף משלים עם התדבקות הנשמה בעליונים, וזוהי מיתת נשיקה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il