אור ליום ו' כ"ח מרחשוון ה'תשע"ה
שבת "נישואין וזוגיות" בסוויטה בירושלים עם הרב שמואל אליהו, הרבנית צביה אליהו ועוד
דף הבית בית מדרש ירושלים ובית המקדש הלכות ירושלים והמקדש Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

התשס"ד

מהיתר הבמות לאיסורן (חלק י"ז)


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

בשבועות האחרונים דנו בשאלה מדוע היה צריך דוד להקדיש את רצפת העזרה קודם לימי שלמה, שבנה בפועל את בית המקדש. הסברנו את הנושא הן לשיטת רש"י והן לשיטת תוס'.

ננסה בשורות הקרובות להסביר יותר את הרקע לפעילותו של דוד. מאז חורבן שילה, ונפילת הארון בידי פלשתים בשלב הראשון, ואי הכנסתו למשכן נוב וגבעון בשלב שני, היו הבמות מותרות. אורכה של תקופה זו היה חמישים ושבע שנה (זבחים קיח ע"ב). בתקופה זו נשתרש המנהג להקריב בבמות המשפחתיות שהפכו תופעה נפוצה ביותר. כן כמתואר בתוספתא "אי זו היא במה קטנה בשעת התר הבמה עושה אדם במה על פתח חצרו ועל פתח גינתו מקריב עליה הוא ובנו ובתו ועבדו ושפחתו" (זבחים (צוקרמאנדל) פרק יג הלכה יט).

זבח מסוג זה הוא כנראה מה שיונתן מסביר באמצעותו את העדרות דוד משולחנו של שאול
"וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד ס וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם:וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד בֵּית לָחֶם: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר וְהוּא צִוָּה לִי אָחִי וְעַתָּה אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת אֶחָי עַל כֵּן לֹא בָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶך" (שמואל א כ' כז-כט).

לאורך כל ימי הבית הראשון, גם לאחר שנאסרו הבמות (עם בנין הבית) אפילו בימי המלכים הצדיקים, העם המשיך להקריב בהן. הדבר מפורש בכתובים "רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר" (שלמה-מלכים א ג' ג), רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת" (ימי יהוידע ויהואש-מלכים ב י"ב ד),"אֲבָל עוֹד הָעָם זֹבְחִים בַּבָּמוֹת רַק לַיקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם" (ימי חזקיהו-דברי הימים ב ל"ג יז), ועוד.

במקביל להקרבה בבמות הפרטיות היו כנראה גם במות ציבוריות, (שגם להם הלכתית היה דין של "במה קטנה"). הקרבה מסוג זה מתוארת בפי הנערות שפגש שאול
"כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים וְעַתָּה עֲלוּ כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ: וַיַּעֲלוּ הָעִיר הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם לַעֲלוֹת הַבָּמָה" (שמואל א ט' יג-יד).

במות אלה כנראה מומנו במימון ציבורי ויתכן שבניו הבכורים של דוד היו ממונים עליהם כרמוז בכתוב "וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיו"ּ (שמואל ב ח' יח).

לאחר מציאת "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק" (דברים י"ב יא), החליט דוד להתחיל להחדיר את הרעיון ה"קשה לעיכול" כי הבמות עומדות להאסר. לכן בשלב ראשון ביטל את המשרות של בניו (השווה סוף פרק ח בשמואל ב לסוף פרק כ שם) וכנראה עצר גם את הזרמת התקציב הציבורי לנושא זה. כדי לתת משנה תוקף להחלטתו החליט דוד כנראה לקדש את רצפת העזרה קודם להתחלה בפועל של בנין הבית בימי שלמה.

חזרה למעלה