ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לימוד מוחשי הלכה למעשה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות כי תשא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אדר א' התשס"ה

לימוד מוחשי הלכה למעשה

מתוך "קול צופיך" גיליון 301



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

לימוד מוחשי הלכה למעשה
פרשתנו פותחת בציווי של גביית השקלים לצורכי הקרבנות והמשכן, וז"ל:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה" (שמות ל, יא-יג).

מבאר רש"י, וז"ל: "הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואומר לו כזה יתנו", עכ"ל.
ויש לשאול, מדוע הראה לו כמין מטבע של אש ולא מטבע רגילה? ועוד, אם משה רבנו אינו בקי בטיב המטבעות הוא יכול לשאול את ציפורה אשתו שתראה לו כיצד נראה מטבע של מחצית השקל, וגם אם היא לא תדע, הוא יכול לשאול כל אדם, ובפרט שהתורה כתבה שמטבע זה היה "עשרים גרה" (שזה בימינו 20 גרם כסף, ומחציתו 10 גרם)?

אלא אומרים חז"ל (מנחות כט ע"א):
"תנא דבי רבי ישמעאל, שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן, מנורה וראש חדש ושרצים. מנורה דכתיב וזה מעשה המנורה, ראש חודש דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים, שרצים דכתיב וזה לכם הטמא. ויש אומרים אף הלכות שחיטה שנאמר וזה אשר תעשה על המזבח".

ומקשים התוספות (שם ד"ה "שלשה דברים"):
"וא"ת, וליחשוב נמי ההיא דאלו טריפות (חולין מ"ב ע"ב) דאמר וזאת החיה אשר תאכלו מלמד שתפס הקב"ה כל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תאכל? וי"ל דלא חשיב אלא הך דכתיב "זה". ויש לתמוה דלא חשיב מחצית השקל דכתיב "זה" יתנו ואמרינן (שקלים ג ומ"ר) כמין מטבע של אש הראהו למשה? וי"ל דלא שייך התם נתקשה אלא משום דלא הוה ידע בשום עניין אם לא היה מראהו".

ומה הכוונה שלא ידע משה רבנו בשום ענין אם לא היה מראהו? והדבר יבואר עפ"י מה שכותב בשיטה מקובצת "אי נמי נתקשה בזה, וכי בדבר מועט יכפר על עוון העגל", וכמו שמובא בחז"ל (פסיקתא זוטרתא שמות לב) "עלובה כלה שמזנה בתוך חופתה". כלומר, משה רבנו תמה הכיצד אותו מטבע קל שהוא הכיר וידע בו, מכפר על עוון כל כך חמור? ועל כן היה צריך הקב"ה להראות לו מטבע בחזיון של אש, כדי להראות לו שאפילו מטבע קלה יכולה לכפר אם היא בוערת כמו אש, היינו, כשנותן אותה לשם שמים ובהתלהבות כמו אש.

לעיל ראינו שכשמשה רבנו לימד הלכות טרפות את עם ישראל, הוא הראה להם כל חיה ובהמה באופן מוחשי, שנאמר "וזאת החיה אשר תאכלו, וזאת אשר לא תאכלו". ולכאורה מנין היה לו במדבר כל מיני סוגי חיות כשרות וטרפות? אלא הקב"ה זימן לו אותם. ומכאן למדנו שיש ללמוד וללמד כל הלכה באופן מעשי ובהמחשות.

ומשפטים בל ידעום

על עם ישראל נאמר "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה" (תהלים מזמור קמ"ז).

תורת ישראל היא נצחית, ואין שום אומה ולשון שהשכילו לכתוב חוקים ישרים כחוקי התורה. כשאדם לומד תורה, היא מיישרת כל עקמומיות שבלבו, והוא מזדכך ומתקדש ונפשו שלווה שֹבעה ושקטה. לעומת זה, חוקי העמים עקומים הם ואין בהם ישרות, ויש בהם עניינים המעוררים צחוק וגיחוך. בדת הנוצרית ישנו חוק שמי שרוצה להתנצר בא לפני הכומר, והוא שופך עליו מעט מים ואומר לו עד עתה היית יהודי, ומעתה אתה נוצרי. מסופר על יהודי אחד שהיה במצוקה כלכלית קשה, ובא אליו נציג נוצרי ופיתה אותו להתנצר תמורת עושר רב. אותו יהודי חשב להתנצר אבל למראית העין בלבד, אך הכומר שהרגיש בכך אמר לו שהוא יהפוך אותו לנוצרי בתנאי שלא יאכל חמין ולא יאכל דג בשבת, וזה יהיה הסימן שהוא מתנצר בלב שלם, והסכים היהודי לדבריו. כשהגיע יום שבת, רצה הכומר לבדוק אם היהודי מקיים את התנאי, והלך לביתו והנה לתדהמתו הוא רואה את היהודי אוכל סעודת מלכים, דגים וחמין כבכל שבת. כעס הכומר ואמר לו: הכיצד לא שמרת את הבטחתך? אמר לו היהודי: כלל לא אכלתי דג, כי לפני שהניחו את הדג על השולחן לקחתי מעט מים ושפכתי עליו ואמרתי לו "עד עכשיו היית דג, ומעתה אתה לא דג אלא תפוח אדמה".

גמל קטן - מכשול גדול
כאשר אדם לא לומד את ההלכות באופן מוחשי ומעשי, לעיתים הוא עלול להגיע לידי מכשול, וכפי שנראה מהמעשה הבא. הרה"ג חכם אברהם רפול זצ"ל היה בקי עצום בש"ס והייתי מכנה אותו "ש"ס חי". פעם הוא סיפר על יהודי אחד שהיה השוחט של תושבי שכם, ובזמנו היה שם ישוב יהודי קטן, והוא נהג מידי פעם להביא כבשים ועגלים ולשחוט להם. פעם אחת הוא לא מצא כבשים ועגלים וקנה במקום זה גמל קטן, ושחט אותו ומכר את בשרו ליהודי שכם שלא הבחינו בהבדל. היה ביניהם יהודי אחד רשע מומר ולא שומר כשרות, שהכיר את טעמו של בשר הגמל, והבחין שאין הבשר בשר כבש או עגל אלא בשר גמל, והוא פנה לאותו שוחט ואמר לו כיצד אתה נותן להם בשר גמל? אמר לו אותו יהודי בתמימות, הרי אין בכך שום בעיה וזה כשר, שכן בפרשת שמיני הגמל כתוב בטעם גדול, מכאן שהתורה אסרה דוקא גמל גדול, אבל גמל קטן לא נאסר. וסיפר חכם אברהם רפול זצ"ל שלקחו את אותו שוחט לבית כנסת 'רבן יוחנן בן זכאי' והלקוהו על מעשהו, וצווח אותו שוחט ואמר שכך לימדו רבו ומה רוצים ממנו, אך אמרו לו כיון שרבך כבר נפטר ואי אפשר להענישו, על כן עליך לקבל גם את עונשו.

צביעותם של הגמל והחזיר
התורה קבעה שכל בהמה שמפריסה פרסה ומעלה גרה אותה תאכלו, ואילו כל בהמה אשר אינה מפריסה פרסה ואינה מעלת גרה אין לאכול. ולמרות שהתורה קבעה כלל זה, היא פירטה ואמרה שאין לאכול את הגמל ואת החזיר, משום שאין שום חיה בעולם שמפריסה פרסה ולא מעלה גרה או להיפך, אלא החזיר והגמל. הגמל בעת שהוא יושב, מראה לעין כל את "כשרותו" שכן הוא מעלה גרה, אבל פרסותיו אינן סדוקות. החזיר נשכב לנוח, וטומן את ראשו בכרסו להסתיר את העובדה שהוא לא מעלה גרה, אבל את פרסותיו הוא זורק לצד להראות לעין כל את פרסותיו הסדוקות. חז"ל משווים את "צביעותו" של עשיו לחזיר, שכן הוא הראה לאביו את "כשרותו" בכך שהיה שואל אותו כיצד מעשרין את התבן ואת המלח, ומצד שני השחית את דרכו ואת מעשיו. פעם שאלו את המלבי"ם אודות סוג של חזיר שמצאו באיזה מקום בעולם שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה, ואמר להם שאם כך הדבר, הרי שאין זה חזיר כלל אלא שרק נקרא בשם חזיר בלבד.

דרישה וחקירה שהיא מצוה
צריך כל אדם לדעת שהחקירה והבירור בכל הלכה נזקפת לו למצוה ויקבל עליה שכר, שכן על ידי החקירה ניצל מעברה. ודברים ק"ו ומה מי שישב בטל ולא עבר עברה נחשב לו כאילו עשה מצוה, ק"ו מי שטורח לבדוק כיצד להנצל מעברה שיקבל שכר. למשל, אדם שנכנס לחנות דגים ורוצה לקנות דג ושואל את המוכר אם יש בדג קשקשים וסנפירים, שאלתו זו נחשבת למצוה שכן הוא ניצל מאכילת דג טמא. וכיון שכך, גם בפעם הבאה ישאל את המוכר את אותה השאלה למרות שכבר קיבל תשובה, שכן יש בשאלה זו מצוה ומתן שכרה בצדה, וכך גם בפעם השלישית וכן הלאה.

כמו כן כשאדם נכנס לספר, יבקש ויראה לספר שלא להוריד לו את השערות שבפאות ראשו כפי שהתורה קבעה, וכן יאמר בכל פעם שהולך להסתפר, כי יש בדרישה זו שכר.

מנין בני ישראל
התורה מצוה למנות את עם ישראל על ידי תרומת מחצית השקל, ועל כן לא יכל העשיר להרבות או הדל להמעיט אלא כל אחד מבן עשרים ועד בן שישים היה חייב לתרום מחצית השקל כדי לידע את מניינם (ויש שמסבירים על דרך הרמז, שלא יחשוב העשיר אם אני לא אתן, ירבה כספי, כי טעות בידו, ולכן נאמר "העשיר לא ירבה". ולא יחשוב העני אם אתן, ימעט כספי, ולכך נאמר "והעני לא ימעיט" - כספו).

הטעם למניין עם ישראל על ידי שקלים ולא על ידי מניין רגיל מובא ברש"י וז"ל: "כי תשא - לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם. ולא יהיה בהם נגף - שהמנין שולט בו עין הרע והדֶבֶר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד" (ועיין באור החיים הקדוש שהאריך לבאר את שאירע בימי דוד המלך ע"ה). האיסור למנות את עם ישראל הוא אפילו אם מונים אותם לצורך מצוה. ומובא בכף החיים בשם הגר"ח פלאג'י זצ"ל שיש להזהר למנות את ישראל לגולגלותם לדעת אם יש מנין או לא. כששאול רצה לפקוד את עם ישראל הוא פקד אותם בטלאים ובחרס כל אחד לפי עושרו. ועוד מביא בכה"ח (סי' נ"ה ס"ק י"א) שרבים טועים וחושבים שאסור לספור בספירה לועזית כגון "אונו דוס טרס" (בספרדית) וכדומה, ואומרים שלספור באותיות הקודש הוא דבר משובח וסופרים א' ב' ג' וכו', וטעות הוא בידם. ומי שרוצה למנות את האנשים בקהל לדעת אם יש מנין, ימנה אותם במראית עין ויחשב את המספר בלבו, ולא יספור בפיו. ומביא שם שכך כתב בפלא יועץ וביפ"ל ובמ"א ובפתח הדביר עיי"ש. ויש שמונים אם יש עשרה בפסוק "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך", וגם זה יאמר במחשבה ולא יצביע.

ומה שמונים את החיילים לדעת כמה לשלוח למבצע זה או אחר, אין למחות בידם כיון שיש בזה צורך גדול.

גם בבית המקדש היו צריכים למנות את הכהנים כדי לדעת כיצד להטיל את חלוקת העבודה בגורל, והיו הכהנים מרימים את האצבע, והיה הממונה סופר את האצבעות כדי למנוע ספירה ומניין של הכהנים עצמם. גם בחתונות כשרוצים למנות את האורחים, לא ימנו את היושבים אלא את הכסאות, ויכפילו במספרי השולחנות ובשורות, וכל זה כדי שלא ישלוט עין הרע. ועיין לרמב"ם (פ"ד מהלכות תמידין ומוספין הלכות ג', ד') שכתב: "ולמה מונה המנין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו, ולא היה מונה על האנשים עצמם, לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים".

אך את שבתותי תשמרו
בהמשך הפרשה כתוב "ואתה דבר אל בני ישראל לאמור אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני ובניכם לדורתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא, יג).

אומר רש"י: "אך את שבתותי תשמורו - אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה כל אכין ורקין מעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן".

ולכאורה, מדוע יעלה על דעתם לחלל שבת שצריך להזהירם על כך?
אלא כיון ש המשכן בא לכפר על מעשה העגל, הם רצו למהר ולהקים אותו, לכן היה צריך להזהירם שישמרו את השבת. ועוד, הם אמרו הרי במשכן יש לכהנים תפקידים שונים, הם שוחטים את הקרבנות ומדליקים את המנורה וכו' ואפילו בשבת, על כן היה צריך להזהירם שדוקא לכהנים מותר, אבל לשאר העם אסור.

הנהגות לכהנים בבית המקדש
ישנם כמה דברים שאסור לכהן לעשות בבית המקדש: לאחר שכהן עבד וסיים את המשמרת שלו, אסור לו להדליק אש מהמזבח לצרכיו הפרטיים, למשל כדי להתחמם, כי אין זה קשור לעבודה בבית המקדש. וכן אסור לכהן לשבת בבית המקדש, או ללבוש נעליים. ואם למשל מרצפת אחת אינה עומדת כראוי, עבודתו פסולה.

הרב אליהו כי טוב זצ"ל היה אומר, לפעמים אדם בא לבית המקדש כדי לראות את הכהנים, והנה הוא רואה שהם הולכים יחפים, ומיד הוא מתמלא רחמים עליהם ורוצה לתרום נעליים לכל הכהנים. והוא הולך לכהן הגדול האחראי כדי לומר לו כי ברצונו לתרום, והכהן אומר לו, כך היא עבודת הכהנים כדי שנהיה מחוברים לאדמה.

כנגד זה, אומרים חכמי הקבלה, כתוב "ארורה האדמה" - שלא ישב אדם על עפר או אפילו על מקום מרוצף, וכן שלא ילך אדם יחף ואפילו בבית. ולכן בט' באב אנו נזהרים לשים שטיח וכדו' על הרצפה ועליו אנו יושבים וכל זה מדין "ארורה האדמה".
יש אנשים שמביאים בט"ב לבית הכנסת כסא קטן או שרפרף וכדו', ויש לדעת שאם הוא גבוה מעל ג' טפחים דינו ככסא ולא ישב עליו, אלא אם כן הוא חולה.

כשנפטר רבי שאול צדקה ע"ה אחיו של הרה"ג החסיד חכם צדקה הזקן זצ"ל, ואביו של דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת 'פורת יוסף', הכינו לחכם צדקה הזקן מזרון שעליו הוא ישן. והוא אמר לי שכיון שאינו יכול להתכופף, הוא רוצה שאסדר לו חדר בסביבה כדי שהוא יוכל לישון על מיטה בצנעה, שלא ילמדו ממנו שהדבר מותר.

כבר בא המשיח?!
כשאני מזכיר את חכם צדקה הזקן, אני רגיל לספר, שהייתי מבקר אצלו כל שנה ביום ראשון של חול המועד כדי לאחל לו חג שמח ולהתברך ממנו. לשנה אחת באתי קצת מאוחר והוא ישן בסוכה, וכיון שלא רציתי להפריע לו אמרתי בליבי שאלך להתפלל מנחה ואח"כ אשוב לבקרו. אך השמש שראה אותי הולך אמר לי שחכם צדקה ביקש ממנו להעיר אותו כשחכם מרדכי יבא. והוא הלך והעיר אותו ואמר לו בערבית "ג'א" (פירושו בָּא), כששמע זאת חכם צדקה מיד קם ואמר לו: כבר בא המשיח?! א"ל השמש: לא המשיח, אלא חכם מרדכי, והוא גילה סימני אכזבה.
כל הזמן מחשבתו היתה נתונה לביאת המשיח ואפילו מתוך שנתו חשב על המשיח, וזה היה המאפיין שלו. וידוע שחסידותו היתה הפלא ופלא, וזה מחוץ לבקיאותו בהלכה בכל חלקי השו"ע.

כי אות היא ביני ובניכם
וכתוב "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא, יג). אומר רש"י: "אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה".
כלומר, אומר הקב"ה אני נחתי ביום השבת – "וינח ביום השביעי", ואת יום מנוחתי אני נותן לכם. ומכאן אנו רואים כמה השבת חשובה.

לדעת כי אני ה' מקדשכם
ועוד אומר רש"י (שם): "לדעת - האומות בה כי אני ה' מקדשכם".
ידוע שזמני השבת שונים בכל מקום ומקום בעולם. ומי שגר בארץ ישראל והתחייב ל"ע גיהנם אז בשבת הוא שובת, והשביתה שלו מהגיהנם מתחילה על פי זמני השבת בירושלים. ומי שגר באמריקה והתחייב גיהנם, זמני השבת שלו כמו באמריקה.
ואם גר באמריקה ונפטר בירושלים, או להיפך – הזמן הקובע עבורו הוא על פי המקום שבו הוא נפטר.
ועל זה כתוב בזהר הקדוש "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" - אם מבעיר אש כאן ביום השבת, אשם לא תכבה שם.

כשהייתי דיין בבאר שבע, שמתי לב כי בכל יום ראשון נפתחים הרבה תיקים לבקשות גירושין. וכשבררתי את הנושא הבנתי שהסיבה לכך היא מחמת שביום שבת אין מה לעשות, והבעל לא הולך להתפלל או ללמוד תורה ולכן יש לו זמן להתקוטט עם אשתו, וביום ראשון הם באים לפתוח תיק בבי"ד. על כן אמרתי לפקיד שכל תיק שיפתח ביום ראשון, שידחה את הדיון בו לעוד ארבע חדשים, ועד אז הם כבר ירגעו בינתיים ויבטלו את התיק.

להזהר ממחלוקת בעיקר ביום שישי
כתוב שיש להזהר מכל מחלוקת בביתו, במיוחד ביום שישי אחר הצהרים, כי השטן באותה שעה מנסה להכניס מחלוקת כי קשה לו ששומרים את השבת.

לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת
כתוב בפרשה (שמות לא, טז) "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם". שואל בעל אוה"ח הקדוש מהו שכתוב "לעשות" את השבת, הכיצד יכול אדם לעשות את השבת? וענה: על ידי תוספת שבת מיום חול (כגון 40 דקות בירושלים או 30 דקות בשאר הארץ), ואיחור הוצאת השבת במוצאי שבת, אנו "מוסיפים" על זמן השבת שהקב"ה ציוה לשמור. היינו לא רק עשרים וארבע שעות אלא מוסיפין מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו.

קבלת שבת של הבבא סאלי זיע"א
הבבא סאלי זיע"א היה חסידא קדישא ופרישא והיה מתנהג בחסידות מופלגת וכולם מכירים אותו בסוף ימיו, אבל הוא היה עוד בצעירותו אב"ד בעיר ארפוד שהיתה עיר ואם במרוקו, והיה דיינא דנחית לעומקא דדינא.
ובכל ערב שבת הוא היה בחצות טובל ולובש בגדי לבן של שבת, ויושב בכניסה לחצר שלו לקבל פני שבת מלכתא, והיה לומד ב'חוק לישראל' או בדברי אוה"ח הקדוש.
והוא היה אומר "ושמרו בני ישראל את השבת", מבחינת "ואביו שמר את הדבר" מצפה מתי יבא הדבר, וכך הוא היה מצפה מתי תבא שבת.

ואומרים חז"ל, כשנכנסו עם ישראל לארץ, התורה חגרה שק ואמרה לקב"ה: רבש"ע, איני רוצה שיכנסו לארץ, כי במדבר הם היו אוכלים מַן, ושותים מבארה של מרים והיה להם פנאי ללמוד תורה, אבל כעת כשיכנסו לארץ הם יהיו עסוקים בפרנסתם, ותורה מה תהא עליה? אמר לה הקב"ה, אל תחששי מצאתי לך בן זוג ושבת שמו, ובשבת אין עבודה ואז יש זמן ללמוד תורה.

ועל זה היה אומר הרה"ג חכם יוסף עדס זצ"ל, כתוב "כי אקח מועד אני משרים אשפוט" (תהלים עה, ג) - אם אדם ביום חול אינו לומד תורה יש לו הרבה תירוצים כיון שהא טרוד בפרנסתו וכו', אבל בשבת אין לו טענות, ואם אינו לומד בשבת מענישים אותו על כל ששה ימים שלא למד. אבל אם לומד תורה ביום שבת – "כי אקח מועד", אזי ביום חול יוכל לטעון טענות – "אני מישרים אשפוט", ומקילים לו שלא למד בשבת.

לכה דודי לקראת כלה
אם אפשר לעשות קבלת שבת בשדה – מה טוב, והוא מצוה מן המובחר.
פעם היו נוהגים בערב שבת לצאת לחצר בית כנסת ופניהם לכיוון המדבר, והיו אומרים קבלת שבת – 'לכה דודי לקראת שבת' וכו'.

בשכונת הבוכרים בירושלים, מהמקום שנמצא כיום אולם 'אפריון' והלאה היה מדבר, והיו נוהגים לצאת לשם בערב שבת ולקבל את השבת. אבל כיום ב"ה השכונות בירושלים התרחבו וכבר אין מקום לצאת כדי לקבל את השבת.

ומה טוב אם יעשו את הכניסה לבית הכנסת מצד מערב כדי שכשעומדים ואומרים 'בואי כלה' יהיו פניהם לצד מערב.

בעיר צפת על יד ביכ"נ האר"י הספרדי והאשכנזי, ישנה חצר שנקראת 'בואי כלה של האר"י הקדוש', וממנה ניתן לראות את מירון ואת הזריחה והשקיעה, והאר"י הקדוש היה עומד שם ואומר 'בואי כלה בואי כלה'.

יש שחששו להכנס לבית כנסת של האר"י בצפת והיו אומרים שמי שיכנס לא יצא חי, ונהגו רק להדליק נרות בכניסה וללכת, והיה המקום שומם. יום אחד בא הבבא סאלי זיע"א לצפת ורצה להכנס לאותה בית הכנסת ואמרו לו שיש סכנה בדבר, אך הוא רצה להכנס. אמרו לו א"כ נקשור אליך חבלים כדי שאם ח"ו יקרה משהוא נמשוך אותך. א"ל הבבא סאלי חבלים – הבלים, אין צורך בכלום. והוא נכנס להתפלל ויצא, ואמר לנוכחים אתם רואים שיצאתי חי.
והוא אמר להם שאולי היה קטרוג באותו מקום, אבל כעת הסרתי אותו. וב"ה כיום הולכים ומתפללים שם.

ויהי רצון שנזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל במהרה בימינו אמן.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il