ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הפיכת תורה לתנועה חיה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים מרן הרצי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (15 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (15 ד')

אור לד' אדר א' התשס"ה

הפיכת תורה לתנועה חיה

שיחות לזכר הרצי"ה התשס"ה



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל

א. אצל אנשים גדולים - פגישה קצרה משפיעה
הגעתי לישיבה בשנים האחרונות של רבינו, זכיתי לשמוע ממנו קצת שיעורים, וגם להיות עם רבינו בבית יחד עם חבורת תלמידים שליותה אותו בשנים האחרונות. אולם למרות ההיכרות הקצרה - בגלל האישיות המיוחדת של רבנו, גם אצל מי שהיה נפגש איתו פעם אחת השאירה הפגישה רושם, וודאי אצל מי שנפגש יותר מפעם אחת. בגמרא מסופר על רבי שראה את ר' מאיר מאחוריו, ובאמת כשהיינו אצל רבינו ראינו שאצל אנשים גדולים - מרוב גדלותם מספיק להיפגש קצת כדי להיות מושפע מהם, כל האישיות שלהם משפיעה עליך והולכת איתך.

ב. חיוניות של תורה
אחד הדברים המיוחדים אצל רבינו הוא החיוניות - כל דבר הוא היה עושה עם כל האישיות. בדרך כלל יכולת הריכוז של אדם היא מוגבלת, יש לבני אדם שעות שבהם הם יותר ממצים את הכוחות ויש שעות שפחות, אבל אצל רבינו ראינו יכולת ריכוז עצומה, וכל דבר הוא עשה מתוך כל האישיות והחיוניות, הדברים אצלו היו תמיד חיים. העניין המרכזי של 'שימוש תלמידי חכמים' הוא שהתורה צריכה להיות חיה, והדבר התקיים אצל רבינו, שרבים מתלמידיו שהיו כאלה שבתורתם אין הרבה חיים, הפכו להיות כאלה שהתורה שלהם חיה.

את התפיסה הזו, שצריך לחיות כל רגע, ביטא רבינו בכל מיני צורות והזדמנויות. פעם בסעודת ליל שבת שוחחנו קבוצת תלמידים יחד, ואחר כך התעניין רבינו אצל אחד התלמידים - על מה שוחחתם? ענה לו התלמיד 'סתם'. התלמיד חטף על הראש - 'בן אדם זה לא סתם! אין דבר כזה 'סתם'!'

ג. תורה שיש לה בית אב
התורה של רבינו היתה תורה שיש לה בית אב. ראשית במובן הכי פשוט, רבינו התמסר כל כולו להפיץ את התורה של מרן הרב. 'תורה שיש לה בית אב' הוא עניין מאוד משמעותי, היא מבטאת את ההמשכיות. כשהיינו שומעים את רבינו אז גם כאשר לא היה שום חידוש בדבריו - הכל היה חידוש גדול, כי בכל שיחה שהיינו שומעים היתה תחושה שהדברים משתלשלים ממעמד הר סיני דרך משה רבינו וכל תלמידי חכמים דרך מרן הרב ועד רבינו. כששמענו את רבינו קורא פסוק, התחושה שלנו היתה שונה לגמרי מאשר אם שמענו אדם אחר קורא את אותו הפסוק. אומרים שלפני שהכרתי את רבינו היו בשיעוריו שפע של רעיונות, אבל אני הייתי בתקופה שבה רבינו חזר הרבה על היסודות, את אותה השיחה אמר רבנו מאות פעמים כאילו הוא אומר אותה בפעם הראשונה, ולמרות זאת אף אחד לא היה מתעייף, כי הכל נאמר תמיד באותה חיוניות. לכן כשאני קורא סיכומים של שיעורי רבינו, אפילו אם לא מדובר בשיחה ששמעתי אותה - אני רואה את הדמות מול עיני. כשנפגשים עם אנשים גדולים עם אישיות כל כך חיונית, אז תקופה קצרה נותנת יכולת לתאר תמיד את אותה חיוניות.

ד. הפיכת התורה הכללית של הרב לתנועה ודרך מעשית ברורה

תורה שיש לה בית אב היא תורה ודאית, תורה שאין בה ספיקות. מצד אחד, רבינו היה כל כולו המשך של מרן הרב, אבל אין לחשוב שהוא היה רק המשכיות ללא חידוש, להיפך - היה אצלו חידוש עצום, ובהקשר לכך אעמוד על נקודה אחת.
האישיות של מרן הרב היתה מאוד מאוד כללית, מרוב כלליות הוא כלל את הכל ודיבר על הכל. אבל לפעמים מרוב גודל, מרוב שכל הדעות והרעיונות כולם משובצים בדבריו, נוצר לפעמים מצב שבו כל אחד יכול לומר 'אני בשיטתו של מרן הרב', כי כל אחד שאומר משהו - ימצא לו מקור בדברי הרב, אפילו אם מדובר ברעיונות המהפכניים ביותר. כמובן שזו תפיסה לא נכונה של מרן הרב, וכדי להבין באמת את שיטתו צריך לראות את כל תורתו כולה, לא לתפוס רק פסקה אחת ולומר 'זה מרן הרב'; אבל בכל אופן, תורה כוללת כזו - קשה לה לייצר דרך ותנועה ממשית מעשית. וכאן באה העבודה העצומה של רבינו, שהפך את תורת הרב מתורה שכוללת הכל לתנועה ממשית שקשורה לדברים מוגדרים, למעשים מוגדרים, לבית מדרש מסויים ולאנשים מסויימים. המפעל הגדול של רבינו היה להפוך תורה לתנועה.

ה. כלליות ועצמיות
רבינו בנה זן חדש של תלמידי חכמים, תלמידי חכמים של ארץ ישראל. לא נרחיב בעניין כי יש לרבינו הרבה שיחות על העניין, על ערכה של ארץ ישראל, על ערכם של תלמידי חכמים בארץ ישראל, על תורה בארץ ישראל ועל ההבדל בין תורת ארץ ישראל לתורת חוץ לארץ.

על שני יסודות דיבר רבינו רבות - הכלליות והעצמיות, ולא היו אצלו זיופים.
היסוד הראשון הוא השייכות אל הכלל. רבינו חי כל הזמן ב'ספירה' של מה שקורה בכלל, של האחריות על מה שקורה בכלל, וכאשר מישהו התבטא בבמה ציבורית התבטאות שהיא נגד יסוד אמוני הוא מיד היה מגיב, כותב מכתב. היתה לו כל הזמן אחריות על הכלל, הקשבה לכלל, וכמובן הוא היה שמח בשמחת הכלל ומצטער בצער הכלל.
היסוד השני הוא העצמיות. הוא לימד אותנו שכאשר שעושים ואומרים דברים אין לחשוב איך הם נשמעים, אלא לעשות אותם בגלל האמת שלהם. אם אתה שייך למקור - אתה נהפך להיות עצמי, וזה מה שהביא את הגבורה הגדולה ואת האמירות הברורות של רבינו.

כשמרן הרב הגיע לארץ ישראל ונהיה רב ראשי, הוא כל הזמן ניסה לאחד את כל הזרמים, ללכת לרוחם של אנשי הישוב הישן ושל אנשי הישוב החדש, של הדוגלים בהסתגרות ושל הדוגלים בהשתלבות, הוא ניסה לחבר בין רוחות ורעיונות שונים, ולראות איך כל הכוחות השונים יכולים ליהפך לעניין אחד. אפשר לומר שמרן הרב השקיע את המאמץ בלהיות מעל כולם ומתוך כך להביא את כולם, ומשמעות הדבר היתה להסתדר עם כולם, להשתלב ולא להתבלט.

שיטתו של רבינו היתה שיטה אחרת. ודאי שצריכים להתאמץ לחבר את כולם, אבל הדרך של רבינו לכך היתה "התורה הגואלת". אנחנו נאמר את האמירה שלנו, אמירה שתהיה תורה גדולה וברורה, ובתוך תוכה היא כוללת את הציר המרכזי שסביבו האומה יכולה להתאחד, ומתוך כך יתחברו בסופו של דבר כל הזרמים. את התורה הזו הוא אמר בלי חשבונות, בצורה ברורה, בלי לבוא ולומר 'אני חושב בפנים ככה אבל אני אומר בחוץ אחרת'. אם אתה חושב על דבר שהוא אמת ומקורי ומתאים לגאול את הדור - תאמר אותו פעם אחת, שתי פעמים שלש פעמים ועוד פעמים רבות, ובסופו של דבר האמת הזו הולכת וכובשת את הלבבות. העקשנות העצומה הזו של רבינו היא זו שהביאה לכך שאנו רואים היום כמה תלמידים ותלמידי תלמידים יש לו, ועד כמה הדברים עשו את הרושם שלהם. הכל בזכות ההתמדה העצומה באמירת האמת.

ו. עצבים של ברזל
לשיחה האחרונה של רבינו, עליה הוא חזר בשנה האחרונה כמעט בכל מוצאי שבת, אנו קוראים 'עצבים של ברזל', ומי שלא שמע אותה מפיו - אין לו את אותו הכוח שיש למי שכן שמע. בשיחה זו תיאר רבינו את הדמות הענקית של משה רבינו, כאשר הוא יורד מן ההר. כדרכו של הרב צבי יהודה, שהיה מתאר כל דור וכל מאורע בצורה כל כך חיונית, ומעביר אותך לאוירה של אותו מאורע, וגם כאן הוא העביר אותנו לרגשות הנוראיים של משה רבינו בשעה שהוא יורד מן ההר בשיא הקדושה, ואז הוא רואה את העגל ואת הריקודים סביבו. כאן יש צורך לפעול מתוך עוצמה גדולה, ולכך קרא הרב צבי יהודה "עצבים של ברזל". לא לעשות דברים שלא מתוך גודל, אלא להאמין בגודל, ולהאמין שהגודל לא בא ביום אחד, צריך להתמיד בו ובלי סוף לזכור את העניין הזה. אחר כך דיבר רבינו על אליהו הנביא, שב'עצבים של ברזל' שלו היה איזה שהוא דבר שדורש תיקון, אבל גם אליהו מתקן בעוד ברית ועוד ברית.

שיחה זו היתה ודאי השיחה שהכינה אותנו לשנים שבהם אנו נמצאים. אנחנו רוצים להמשיך עם האור הגדול, לרכוש את העצבים של ברזל שהיו לרבינו, וגם לנו יהיו בעזרת ה' הרבה עצבים של ברזל. נמשיך באמירת האמת ובהבהרת הדברים, ובסופו של דבר נכבוש את כל הלבבות.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il