ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רוגזו של יוסף | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וישב Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


רוגזו של יוסף


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
דקלה אלואי ז"ל

א. הקיטוב בעם ושורשיו
אחת הבעיות הקשות בזמננו היא, הקיטוב בין חלקי העם, בעיקר בין דתיים לחילוניים, כשהקשה מכל היא השנאה ההולכת וגוברת לכל דבר שבקדושה, וההתרסה הקשה כנגד הציבור הדתי. על מנת לעצור בעד התופעה הקשה, יש לבדוק את שורשיה ובעיקר במה אנחנו אשמים, וכיצד יש בידינו לעצור בעדה, ולהביא להבנה, לאחדות ולרעות. לשם כך כדאי ללמוד את הדברים מן המקורות.

ב. שנאת עם הארץ לתלמיד חכם
על השנאה שבתוך עם ישראל, אמרו חז"ל: "גדולה שנאה ששונאין עמי ארץ לתלמיד חכם משנאת עובדי כוכבים את לישראל" 1 . כלל זה רמוז בהלכה: "עשו שונא ליעקב" 2 , ואף על פי כן לאחר "דורון, תפילה ומלחמה" 3 , נשברת השנאה, "וַיִּשָקֵהוּ" 4 . לעומת זאת, האחים שונאים את יוסף, וכל תחנוניו לא הועילו והם מכרוהו לעבד 5 . הקב"ה שומר את עמו ישראל משנאת עשו, אך משנאת אחים אין הוא שומר, והשנאה אוכלת כל חלקה טובה. הדרך היחידה היא לעקור את השנאה ואת גורמיה, משום כך התורה כתבה את גורמי השנאה, ולא חסכה ביקורת מהאשמים בה, כדי להורות לדורות כיצד יש לנהוג בין אחים בבית פנימה.

נתבונן בכתוב בסיפור של צרת יוסף, בתוצאותיה ובתיקונה. זאת, במטרה ללמוד את הדרך לתיקון - לדורות. לכאורה, האשמים העיקריים הם האחים, הם השונאים שלא כדין, הם העושים את המעשה החמור של מכירת יוסף. הם, עצמם, נוֹכְחִים בטעותם, כשרואים לאחר שנים כיצד נתאמתו החלומות, עד כמה הם האשמים במכירה; ועד כמה היו אכזריים כשלא שמעו את האח בהתחננו אליהם. אף על פי ש"אלקים חשבהּ לטובה" 6 , הם חשבו ועשו רע.

ברם, הם לא נענשו כמו יעקב ויוסף. יעקב שלא ידע מהמכירה, היה אָבֵל על יוסף עשרים ושתיים שנה, ומאן להתנחם. יוסף, סבל גלות, עבירות ונסיונות רוחניים קשים במשך כל אותה תקופה, ומנגד האחים הרגישו היטב את הסבל רק בתקופה האחרונה כשעמדו לפני יוסף. יש בדבר כדי ללַמֵּד שלמרות שאת המעשה החמור עשו האחים, והם היו השונאים, יעקב ויוסף היו שותפים לאשמה הואיל והם גרמו לשנאה, והם אחראים לא פחות, ואף יותר מהאחים. השנאה באה כתגובה ליחס, ו"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" 7 . על כן אין לתלות את האשמה רק בשונא, ויש לחפש את גורמי השנאה.

על שנאת עם הארץ לתלמיד חכם, העיד ר' עקיבא שאמר 8 : "כשהייתי עם הארץ הייתי אומר: מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור", ושאלו התוספות: הרי גם בתקופת היותו עם הארץ היה ר' עקיבא "צניע ומעלי", שכן בדרך הזו בִּתּוֹ של כלבא שבוע הגדירה אותו 9 , ומשום כך נישאה לו; כיצד, אם כן, איש "צניע ומעלי" יגיע לשנאה כה גדולה לתלמידי חכמים?
ומשיבים התוספות 10 :
"דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהיה סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן, והיו תלמידי חכמים שונאים אותם, וגם משום שלא היו מניחין אותם לנגוע, כדאמרינן: 'בגדי עם הארץ מטמאים במדרס לפרושים' (חגיגה יח ע"ב), אבל מכל מקום שומר מצוות היה".

מבואר בתוספות שרבי עקיבא לא שנא משום שהיו לו מידות רעות בהיותו עם הארץ, שהרי היה איש "צנוע ומעלי" ואף היה שומר מצווֹת, ואף על פי כן הגיע לשנאה כה גדולה, משום שסבר שקיבל יחס לא נכון מתלמידי חכמים, "שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן, והיו תלמידי חכמים שונאים אותם". התנהגות תלמידי החכמים כלפיו היא שהביאה אותו לשנאה; כמו כן, חוסר ההסבר בענייני 'דיני טומאה', שבגדי עמי הארץ טמאים, הביאה אותו לשנאה, על אף מעלותיו שהזכרנו לעיל.

לצערנו, אנו עדים לשנאת תלמידי חכמים ולאו דווקא מאנשי שמאל ומאנשים רעים וחטאים, גם 'אינשי דמעלי', ואפילו שומרי מצווֹת רבים, מתוך עמי הארצות, יכולים לומר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור", ויש לזכור שאין לתלות את השנאה באשמתם וטעותם. ראוי לבדוק מהו היחס הנכון כלפיהם, שלא להיראות כמתגאים ובוודאי שלא לשנוא אותם. כמו כן, יש להסביר, באר היטב ובנחת, את מעלתם של בני התורה ביחס לעמי ארצות, כדי שלא יהיו גורם לקנאה ולשנאה.

נתבונן בצרת יוסף, וממנה נוכל ללמוד על הגורמים לשנאה, שיש להילחם בהם ולעקרם מן השורש, ונצביע על כך שאלה הם הגורמים שמוֹנֶה התוספות לשנאה זו.

התורה פותחת בסיבה העיקרית: "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" 11 . האחים הרגישו שיוסף, חס וחלילה, שונא אותם בכך שרואה אותם כחוטאים, ומספר לאביהם, כלשון התוספות: "והיו תלמידי חכמים שונאים אותם".

הגורם השני: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו... ועשה לו כתנת פסים... וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום" 12 . כך, בדורנו עמי הארצות סבורים שתלמידי החכמים מתגאים עליהם, בלבוש ובזכויות של תלמידי חכמים.

הגורם השלישי לשנאה, והוא החזק ביותר - יוסף מספר את חלומותיו לאחיו, ומספרת על כך התורה: "ויוספו עוד שנא אתו על חלומותיו ועל דבריו" 13 . על אף שהחלומות היו אמת ויוסף הרגיש צורך לספר אותם לאחים, הסיפור הביאם לשנאה תהומית. כן, לדורות, שמירת מרחק מעמי ארצות, והקפדה על מעמד תלמידי חכמים, תוך דיבור יתר בצורה מוטעית, הם הגורם העיקרי לשנאה, וזה כלשון התוספות: "לפי שבגדי עמי הארצות מטמאים מדרס לפרושים, ולכן היו שונאים אותם". הביקורת אינה, חס וחלילה, כנגד ההלכה הגורמת לפירוד ולשנאה, אלא כנגד ביצועה בצורה שגויה והיא שגורמת לשנאה, וכנגד הדיבורים שברקע, בבחינת: "על חלומותיו ועל דבריו". ראינו אם כן את הקשר בין דברי התוספות והסיפור של יוסף, נבוא כעת לברר את שורשי השנאה כפי שנתבארו בתורה.

ג. כתונת הפסים כגורם לשנאה

התורה, כאמור, מציינת את הגורם הראשון לשנאת האחים באהבת יעקב ליוסף ובכתונת הפסים שעשה לו. "ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום". נדייק בלשון הפסוק: אף על פי שנזכר קודם ש"יוסף... היה רעה את אחיו בצאן... ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם", עדיין לא נזכר שאחיו שנאו אותו בשל כך. השנאה נזכרת רק לאחר שמתוארת הקנאה על היחס המיוחד שקיבל. בנוגע לכך רואים חז"ל ביעקב את הגורם הראשוני לשנאת האחים. וכך נאמר:
"לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים"(שבת י ע"ב).

צרת יוסף היא שהובילה לגלות, וראשיתה ביחס שאינו הוגן, בהעדפת 'בן בין הבנים', ואף על פי שיוסף הוציא דיבה ואף חלם וסיפר לאחיו - אלה היו לאחר גלי השנאה הראשונים. אילולא כתונת הפסים, האחים היו מבינים גם את הדיבה הרעה בעין טובה, ואפילו את החלומות. הדברים הללו הביאו לתוספת שנאה, אך לא לראשיתה.

יש להבין כיצד נכשל אותו צדיק ביחס שאינו הוגן שהעדיף בין הבנים; כמו כן, האם צריך ללמוד את הדברים כפשוטם, שאין להפלות ואין לשנות בין הבנים. האם אין מעמדות, אין דיני העדפה וכיבוד, וכי כל שינוי בין האחים צריך להביא שנאה? הרי מצינו בהלכה העדפות: יש דין של כיבוד תלמיד חכם 14 ; יש "וקִדַּשְתּוֹ" בכהן 15 , ואף בגדי כהונה דוגמת כתונת הפסים; קיימת הלכה של "'שום תשים עליך מלך' - שתהא אימתו עליך" 16 , וכולם חייבים בכבודו ואף להתבטל לפניו, כמו שחלם יוסף.

במה נכשל, אם כן, אותו צדיק שאהב את יוסף מכל אחיו "ועשה לו כתונת פסים", הרי עליו להעריכו, לכבד ולהוקיר את התורה שבו 17 ?

הגמרא שדנה על הפסוק "ולבנימין נתן חמש חליפות שמלות" שואלת:
"אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו, דאמר רבא בר מחסיה אמר רב: בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, אלא אמר רב בנימן בר יפת: רֶמֶז רָמַז לו שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמישה לבושי מלכות, שנאמר: 'ומרדכי יצא בלבוש מלכות... (אסתר ח', טו)" (מגילה טז ע"א).

שאלו המפרשים מה התשובה על כך שיוסף הצדיק העדיף אח בין האחים בכך שרֶמֶז רָמַז לו, והרי עדיין היה מקום לקנאה ושנאה 18 ?

נראה לבאר, שאכן כשיש סיבה ברורה אפשר להעדיף, ואין בכל העדפה משום קנאה ושנאה. כולם ידעו שבנימין אח מאמו של יוסף, ושהוא הצטער יותר מכולם על מכירת יוסף, והדבר מוכח משמות בניו 19 . טבעי ביותר שרחמי יוסף נכמרו עליו יותר מאשר על אחיו המוּכָּרִים, ואף אחד מהאחים לא קינא ושנא עקב העדפה זו, משום שמקנאים באדם שלא מגיע לו ואף על פי כן הוא מקבל, אבל לא בדבר הראוי על פי שורת הדין. על כן שאלת הגמרא לא הייתה על עצם ההעדפה בשלוש מאות כסף שקיבל בנימין משאר אחיו, או על יחסו המיוחד של יוסף אליו, השאלה הייתה מדוע העדיף אותו דווקא בשמלות, "דבר שנצטער בו אותו צדיק". על כך משיבה הגמרא שרָמַז לו על מרדכי.

כך גם חשב יעקב אבינו, שיוסף ראוי לאהבה כי בן זקונים הוא. אותו לימד את כל תורתו שקיבל משם ועבר, ואין זה 'בן בין הבנים', אלא ה'תלמיד חכם' שישמור מכל משמר את גחלת הקודש. לכן עשה לו גם כתונת פסים, כדי להעריך ולהוקיר את מעמדו. טעותו הייתה שיוסף נראָה כ'בן בין הבנים', ולא מובחר ומורם מהם כפי שחשב. כך רָאוּ אותו אחיו, ושנאו אותו, לפי שלא הכירו במעמדו המיוחד. זו הייתה גם המחלוקת בסיפור החלומות. האם, אכן, בן זקונים הוא כ'תלמיד חכם' בעל מעמד מיוחד, או 'בן בין הבנים', כפי שנבאר.

אולם עצם ההעדפה ליוסף כ'תלמיד חכם' מחויבת על פי שורת הדין, ואף כתונת הפסים ראויה והולמת למובחר שבאחים; וכך גם להלכה נפסק שיש לכבד ולהעריך תלמיד חכם על פני אחיו, וכן אצל מלך וכהן.

ד. הקנאה - רק במי שאינו ראוי יותר מאחרים
היסוד שאין מקנאים באדם המגיע לו, ורק דבר שבא ללא עמל ויגיעה מביא לקנאה, נלמד משמואל הנביא. כשחנה התפללה לבן, היא מבקשת מהקב"ה: "ונתת לאמתך זרע אנשים" 20 , וביארו חז"ל -
"זרע המובלע בין אנשים. כי אתא רב דימי אמר לא ארוך ולא גוץ, לא קטן ולא אלם, ולא צחור ולא גיחור, לא חכם ולא טפש" (ברכות לא ע"א).

הדברים אומרים דרשני, בשלמא לא ארוך ולא גוץ ושאר הבקשות, מעלה היא לאדם שיהא מובלע בין אנשים ולא יהא יוצא דופן, והמידה הבינונית טובה בכל אלה. אבל מדוע ביקשה: "לא חכם ולא טיפש", והרי ה"חכמה תחיה בעליה" 21 , מהו החיסרון בחכם? פירש רש"י שם 22 :
"לא חכם יותר מדאי שלא יהיה תימה בעיני הבריות, ומתוך שנדברין בו שולטת בו עין הרע".

עדיין יש להבין, אם אכן, חנה התפללה שלא יהא חכם יתר על המידה, כדי שיהיה מובלע בין אנשים - תפלתה, לכאורה, לא התקבלה בשלמותה, שהרי שמואל ודאי שלא היה כך; להפך, מ"שכמו ומעלה" היה, וגבוה מכל העם בגדולתו, בחכמתו ובהנהגתו, וכל הבריות הכירוהו ודיברו בו?

ברם, נראה שתפילת חנה, אכן, התקיימה בשלמותה, כפי שבישר לה עלי הכהן 23 : "לכי לשלום ואלהי יתן את שלתך אשר שאלת מעמו". אמנם, כשנולד שמואל היה זרע מובלע בין האנשים, ולא ניחן משמיים בכישורים מיוחדים, ואף לא בחָכמה יוצאת דופן, ומה שהגיע לדרגה גבוהה של נביא השקול כמשה ואהרן 24 , לא היה זה מתנת שמים בזכות או בחסד; הוא הגיע לגדולה מתוך עמל וקדושה, שאִמּוֹ מיום היגמלו לקחה אותו אל הקודש פנימה ושם גדל. טבעי הדבר, וכך דרכה של תורה, שנתקיים בו 25 : "והנער שמואל הולֵך וגָדֵל וטוֹב גם עם ה' וגם עם אנשים". ואף על פי שלמעשה היה שמואל מורם מעם, מנהיג הדור, ונביא שהוא גיבור, עשיר וחכם ומלא כל מידה טובה 26 , ובוודאי היו אנשים מדברים בו ושחו בו כל יושבי שער; אף על פי כן נתקיים מאמר תפילתה שלא היה תימה בעיני הבריות ולא שלטה בו עין הרע. לפי שעין הרע וקנאה היא על מי שיש לו כישרון נדיר משמיים, למי שמקבל מתנה שלא טרח בה, או שמצא מציאה. אבל מי שיָגַע ומצא, מי שבכוחות עצמו הגיע להשגים - אין עין הרע שולטת בו. אם מקנאים בו הרי שזו 'קנאת סופרים' שמרבה חכמה 27 , ויש בה ברכה. אם כן, תפילת חנה התקיימה בשלֵמותה, ואף על פי כן בְּנָהּ היה שמואל הנביא, ולא נתנו בו עין הרע, אדרבה, אדם שראוי לדָבָר - אנשים מעריכים אותו ו'ממנו יִרְאוּ וכך יעשו'.

הוא הדין ביוסף הצדיק, כבן זקונים שלמד תורה מיעקב יותר מכל שאר אחיו, ראוי היה ליחס מיוחד ולכתונת פסים, שהרי מצוות התורה להַדֵּר וליַקֵּר תלמיד חכם. אולם, הטענה כלפי יעקב אבינו הייתה על כך שהפלה בן בין הבנים, שהאחים לא הרגישו את מעמדו המיוחד, ולא הסכימו לכך שמגיע לו המעמד, הכבוד והאהבה המיוחדת. לפיכך נגרמה השנאה, יוסף הוא האשם בכך שהאחים לא הסכימו לכבודו למעמדו המיוחד, וראוהו כבן בין הבנים: "ויקנאו בו לא יכלו דברו לשלום".

ה. "היה רועה את אחיו בצאן והוא נער"
השנאה נזכרה רק כשישראל אהב את יוסף מכל אחיו ועשה לו כתונת פסים. לפני כן נאמר על יוסף ש"היה רועה את אחיו בצאן והוא נער", וכן שהביא דיבתם רעה לאביהם; הדיבה הרעה היא סיבה בפני עצמה לשנאה. אולם, מה בכך שהיה רועה את אחיו בצאן, וכן מדוע הודגש שהוא נער?

על הגדרתו כ'נער' אומרים חז"ל: "שהיה עושה מעשה נערות, ממשש בעיניו, מתלה בעקיבו, מתקן בשערו" 28 . יש להבין מה הקשר בין מעשה הנערות לשנאת האחים. אפשר להבין את הקשר בין זה לגלותו למצרַיִם, ולניסיון עם אשת אדוניו, כפי שמוזכר בחז"ל 29 , אבל מדוע נזכר הדבר טרם התפתחות השנאה?

את הכתוב "יוסף בן שבע עשרה שנה", תירגם יונתן בן עוזיאל: "יוסף בר שבסרי שנין הוה במיפקיה מן בית מדרשא" (יוסף בן שבע עשרה שנה היה כשיצא מבית המדרש). ופירוש הדברים, שעד אז היה בן זקונים גמור בבית המדרש של אביו, ורק בן שבע עשרה יצא מבית המדרש לרעות את אחיו בצאן.

נראה שסיבות אלה הן הגורמים הישירים לשנאה; ואם קינאו בו אחיו ושנאו אותו על אהבת אביו ועל היחס המיוחד של כתונת הפסים, היה זה משום שהיה נער והיה רועה את אחיו. מדוע אחיו לא כיבדוהו כ'תלמיד חכם', ולא הסכימו ליחס המיוחד וראו בה הפליה? נראה שזאת משום שהוא 'נער' ועשה מעשה נערות. אילו התנהג כתלמיד חכם והיה מקרין מתורתו וקדושתו, גם אחיו היו מעריכים ומסכימים ליחס המיוחד ולא היו נפגעים. אבל מכיוון שעשה מעשה נערות, ראו בכתונת הפסים אפליה, לפי שאם הוא כמותם, וגם לו מותר להתנהג כנער, אזי הוא 'בן בין הבנים' ולא 'בן הזקונים'.

מכאן תוכחה לדורות: כשתלמיד חכם ובן תורה כולו קודש - ראוי הוא להערכה, ומעמדו אינו מביא לשנאה וקנאה; אבל אם אינו מופיע כתלמיד חכם שלם, אלא עושה מעשה נערות עם כתונת הפסים שעליו, מעמדו המיוחד וזכויותיו הופכים לצנינים בעיני אחרים. לא בכתונת הפסים הָאַשְמָה, אלא במי שלובש אותה, ואינו מייצג אותה כראוי.

כך גם בשנאת האומות את ישראל, כל עוד ישראל ישבו בארץ גושן לא הייתה שנאה. מתי החלו הגויים להתעורר? כשיצאו מארץ גושן "ותמלא הארץ אותם" 30 - ופירשו: "ותמלא הארץ אותם": בבתי קרקסאות ותאטראות. כך גם בעמי הארץ, כל עוד תלמיד החכם שומר על מעמדו, ומקומו בבית המדרש, גם עמי הארצות רוצים בוֹ, גאים בו ומכבדים אותו. מה מביא לשנאה? כשה'תלמיד חכם' הוא גם נַעַר ורועה את אחיו בצאן, וכשהוא אף משתלב בכל השטחים ומתעסק בעניינים שאינם לו.

ו. כתונת פסים לתלמיד חכם
תלמיד חכם מצוּוֶה לשמור על כבודו ומעמדו, ואף על הציבור מוטלת חובה להדר בכבודו. השאלה היא אם הכבוד צריך להתבטא בבגדים מיוחדים ומהודרים, או שדי לו לתלמיד חכם שלא יהא רבב על בגדו? כהן ומלך מצוּוִים על בגדי מלכות, ובגדי כהונה מהודרים וזה כבודם ומעמדם, ואילו תלמיד חכם לא נזכר במפורש שראוי הוא לבגדים מהודרים.

לכאורה אפשר ללמוד מיעקב אבינו שאהב את יוסף כי בן זקונים הוא ועשה לו כתונת פסים, מאידך, מהביקורת שנאמרה על יעקב במעשה זה משמע שאין חיוב מיוחד, ואף אין רצוי לשנות בבגדי התלמיד חכם משאר אחיו.

בגמרא מצינו יחס שלילי לתלמידי חכמים, אף על פי שכך נהגו, וחכמים הידרו במלבושם, וכך שנינו 31 : "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין הם? - לפי שאינם בני תורה", ואפשר שמשום כך ראו האחים בכתונת הפסים אהבה אישית וקרבה, ולא יחס מיוחד ליוסף כבן זקונים ותלמיד חכם. בביאור דברי הגמרא על תלמידי חכמים שבבבל שני פירושים: הפירוש המרכזי 32 הוא שתלמידי חכמים שבבבל אינם בני תורה כמו בארץ ישראל, ועל כן העריכו את הלבוש החיצוני; ואילו בארץ ישראל היו החכמים יותר בני תורה, ועל כן לא שמו לב לצורה החיצונית. לפי זה, אכן אין מקום להידור מיוחד בכתונת פסים לתלמיד חכם. להפך הדבר מעיד על דאגה לסימנים חיצוניים.

אולם יש מי שפירש: "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינים? משום שהציבור שלהם אינם בני תורה" ולכן על התלמיד חכם להדר בלבושו, כדי שיעריכו אותו וישמרו על מעמדו.

לעומת זאת אילו כל הציבור היו בני תורה, היודעים להעריך נכונה את החכם בחכמתו, לא היה צורך לתלמיד חכם להדר בלבושו כיוון שיעריכוהו בתורתו. לפירוש זה אפשר לפרש, שאכן כשהיה "יוסף בן שבע עשרה שנה", כל עוד לא יצא לרעות "את אחיו בצאן" לא היה לו צורך בכתונת פסים; אבל כשיצא לרעות היה נדרש לשמור על כבודו ומעמדו, והיה הכרח לציין אותו בפני אחיו; על כן עשה לו אביו כתונת פסים, ומשום כך שנאו אותו אחיו, לפי שראו בכך פגיעה בהם, והגדרתם כאנשים שאינם בני תורה, שצריך לציין בפניהם תלמיד חכם בעזרת לבושו: "ויוסיפו עוד שנוא אותו".

ז. "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם"
הסיבה העיקרית הנראית לעין שהביאה לשנאת יוסף, היא שהביא דבתם רעה אל אביהם; אולם ברור שאין להבין הדברים כפשטם. חס וחלילה לחשוד ביוסף שסיפר לשון הרע וגרם לשנאה וקנאה. ברור שכוונתו הייתה לטובה, ושעשה הכל מתוך רצון לתקן, ולהוכיח את האחים; אף על פי כן נענש על כך שחשד בהם.

כך פירשו חז"ל את "דבתם רעה" 33 :
"כל רעה שהיה רואה באחיו בבני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים וחשודים על העריות, ובשלשתן לקה: על אבר מן החי 'וישחטו גדי עיזים' (בראשית ל"ז, לא) במכירתו ולא אכלוהו, ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהן עבדים, לעבד נמכר יוסף, ועל העריות שסיפר עליהם 'ותשא אשת אדוניו' (בראשית ל"ט, ז)".

יש להבין כיצד נכשל יוסף בחשד בכשרים עד כדי שנענש על כך. נראה שיוסף אכן ראה פגם וחיסרון בהתנהגות האחים בשלושת הדברים האלה, וכשהביא דיבה רעה לא היה זה שקר - כפי שביארו המפרשים את ההבדל בין 'מוציא דיבה' שזהו שקר, למביא דיבה שהיא אמת 34 .

אף על פי כן, כיוון שראה בדיבה 'רעה' ולא רק דיבה, נענש על כך שהגדיר את המעשה כחמור ביותר. נבהיר את הדברים באמצעות דוגמא: בדברי רש"י ובמדרש נאמר, שחשד בהם 'בעריות'. משתמע כאילו, חס וחלילה, עברו עבירות חמורות, ואלו בלשון אחר במדרש נאמר 35 : "תולין עיניהן בבנות הארץ". יוסף הצדיק שגדל כל ימיו באש התורה של יעקב, היה כולו שלהבת קודש, בבחינת "אוהבי ה' שנאו רע" 36 ; מכוח קדושתו ודרגתו לא סבל כל עוולה וסטייה מדרך האמת. כשיצא לרעות את אחיו בצאן ראה התנהגות שאינה הולמת ולא יכל לשאת זאת, לפיכך הוא הוכיח, התריע וסיפר לאביו. אבל מגודל יראתו וקדושתו ראה בכל מעשה 'רעה'. כשתלו האחים את עיניהם בבנות הארץ, מעשה שאנשי עמל נכשלים בו, הוא הגדיר את המעשה כחומרה של עריות, ואכן בדרגתו זה חמור כעריות.

אולם, כלפי האחים שאינם בני תורה ואינם זהירים, אין זה אלא איסור מגדרי העריות. ואכן יוסף לקה על כך, לפי ש"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" 37 . כל ראייה קלה חמורה כעריות, ובן תורה שנוהג כך - עונשו חמור. אבל הוא היה צריך להבין שלשבטים אין את החוסן. הנסיונות קשים יותר כאשר רועים בצאן. מתי הבין יוסף היטב את הדברים - כשהוא עמד בניסיון כאשר "ותשא אשת אדוניו" 38 ; זה היה העונש והתיקון כאחד, מכאן מוסר השכל לדורות: בני תורה בדרגתם מגיעים לרמה רוחנית המחייבת שמירה והקפדה בכל המצוות ובפרט באיסורים. כשיוצאים מד' אמות של הלכה ורואים את התנהגות הציבור, קשה להם להבין את הזלזול ואת הקלות, ומתוך קדושה ויראת שמים יכולים להעיר בצדק ואף להתריע, אבל צריך להוכיח בסגנון הנכון ובצורה הראויה. להוכיח ולתקן, אך מתוך מבט על מקומם של עמי הארצות, מתוך ידיעה שרובם חסרי ידע, חסרי רקע ואין זה באשמתם שאינם מדקדקים, ואפילו עוברים על איסורים.

יש הרבה ביקורת על עמי הארצות והכל אמת, אבל צריך לשקול היטב ולהבין שעם הארץ אינו בדרגת תלמיד חכם, ואי אפשר לתבוע ממנו את אשר נדרש מתלמיד חכם. בהשקפה זו אפשר למעט בשנאת עמי הארץ.

במושגים גבוהים יותר, מצאנו שאנשי קודש יכולים להגיע לדרגה כזו שבה אינם יכולים לסבול חוסר קדושה, ושעליהם להתרגל למושגי אנוש, שיש בהם קודש וחול.

הגמרא מספרת 39 כי לאחר שיצא רבי שמעון בר יוחאי מהמערה, אחרי י"ב שנה, לא יכל להבין כיצד 'מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה'. בכוח קדושתו הזיק את כל הסובב אותו, שנראה לו כחולין וכחילול ה', עד שנאמר לו ולִבְנוֹ שיחזרו למערה. גם כשיצאו שנית רבי אלעזר היה מזיק בכוח קדושתו, ורבי שמעון היה מרפא, עד שהסתגלו לחיי שעה. ייתכן שיוסף היה בדרגה שמה שכשר וישר לאחים, לפי דרגתו היה בגדר איסור חמור וחיי שעה.

מכאן מוסר השכל: תלמיד חכם שיש בו את אש התורה ואת הלהבה של הקדושה השורפת את עשו וגונדא דיליה 40 , צריך להישמר מכל משמר, שאותה אש לא תשרוף את אשר ראוי לאהוב וצריך לקרב. צריך להישמר שהאש לא תכווה את ידי המפעיל. זו צרת יוסף: שאותה אש של "אוהבי ה' שנאו רע", יכולה לפגוע גם בטובים, וזהו הניסיון הגדול - לחיות באש קודש עם אחים, עמי הארץ, תוך הבנה, הבחנה וקירוב, ודי לחכימא.

ח. "ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו"
יחס האחים הידרדר והגיע לשנאה חמורה בעיקר בעקבות החלומות והדברים. יש להבין את ההוראה הנלמדת גם מחלק זה שהביא לשנאה. יוסף הבין שהוא בן הזקונים שקנה חכמה. והוא שצריך להנהיג את עם ישראל בדרך התורה. אביו נתן לו כתונת פסים, מפני שאינו 'בן בין הבנים' אלא נושא את דגל התורה והקדושה לדורות. מסיבה זו, הרגיש עצמו המנהיג הרוחני, שאף נשא באחריות לתיקון אחיו, ואפילו על ידי הטפת מוסר ומסירת דיבה לאביהם. האחים שראו אותו כ'בן בין הבנים', לא ראו בו ממשיך בדרך התורה יותר מהם, ולא יכלו דברו לשלום.

יוסף חולם חלומות, ומן השמיים מאשרים את סמכותו, את כוחו ומעמדו. יוסף מספר זאת לאחיו על מנת להוכיח את צדקתו, שהוא שנושא את דגל התורה. הכל כפוף לדעת תורה, ועל כן האחים משתחווים לו. לא לשם גאווה או שנאה, חס וחלילה, סיפר את הדברים לאחיו, אלא להוכיח להם את האמת: שהמנהיג צריך להיות תלמיד חכם, וכל החכמות הן כטבחות ורוקחות לפניו, ועל כן קמה אלומתו וגם ניצבה 41 , וכולם משתחווים לו. ברם, במקום שהחלומות יוכיחו את האמת לאחים, הם גרמו לשנאה וקנאה, לפי שהיה צריך לחשוב מראש, שהאחים בזמן שנאתם לא יבינו הדברים. צריך לדעת היטב כיצד להוכיח ומתי להוכיח. אף על פי שהדברים אמת, ושיש לעמוד עליהם, תלוי, אם כן, כיצד ומתי לומר אותם, ואף בזאת יש ללמוד מוסר השכל. לצערנו, יש שנאה לבני תורה, ישנה תביעה בציבור שלא לתת אפשרות ללמוד ולחייב את לומדי התורה חובות מסויימים, להסיר מהם כל זכות ומעמד - שיהיו שווים בין הבנים. בני התורה היודעים את מעמדם, מכירים באמת, יודעים כמה חשוב להתמסר לתורה, ורק לתורה. אך אם זה נעשה תוך זלזול בכל ערך אחר, הם עלולים לגרום לשנאה. כשאומרים את האמת תוך התנשאות, ותוך זלזול בכל ערך אחר, למרות שאין ספק שמעמדו, תועלתו וזכותו של בן תורה גדול לאין ערוך מִשֶּל כל אדם אחר, נכון שרק לתורה יש קיום, בבחינת "קמה אלומתי וגם נצבה", וכל אלומה אחרת צריכה להיות כפופה לתורה. ברם, כשאומרים את הדברים שלא בענווה, שלא בשעה הנכונה, בלא הסבר מקדים, האמת מביאה לשנאה תהומית. כל ויכוח שאינו לצורך מביא למצב של: "ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומותיו ועל דבריו".

יש להוכיח וצריך להוכיח, אבל אין לנו כיום מי שיכול להוכיח, כדברי הגמרא 42 שמדברת על חומרת הסיכון שבכל תוכחה. כשהאמת נאמרת תוך התנשאות, ובביטול גמור של האחר, גם האמת מביאה לשנאה וקנאה. על הכתוב: "הוכח תוכיח" 43 נאמר: "אפילו מאה פעמים" 44 ופירשו 45 , שאין זה שיעור רק במספר הפעמים שחייבים להוכיח, אלא שיעור גם בצורת התוכחה. צריך להוכיח בנחת, בשקט ובחיבה, בצורה כזאת, שאפשר יהיה להוכיח אפילו מאה פעמים; ואם יוכיח בעזות, בהתנשאות, בביטול - יותר מפעם או פעמיים, לא יוכל להוכיח, ולא תהיה בתוכחה תועלת. להפך, היא תביא לשנאת המוכיח, לשנאת האמת ולשנאת עם הארץ לתלמיד חכם.

ט. אהבת ישראל ושנאת הרשע
מרקם היחסים שבין תלמידי חכמים לעמי הארץ עָדִין, קשה ומסובך. יש לאהוב כל אדם מישראל ולקרבו, ומאידך גיסא יש לשנוא את הרע, להוכיח ואפילו להתריע כנגדו; קשה ביותר להפריד בין החוטאים לחטאים 46 . שנאת הרע מביאה לשנאת החוטא, וממנה לשנאת אחים. זו צרת יוסף שבכל הדורות. כדי לשמור על אהבה, שלום ורעות מבלי להשלים עם הרע ואף לבער אותו, יש לכוון היטב את אש התורה שכנגד יצר הרע נגד החטא ולא נגד החוטא, את שלהבת הקודש היוצאת ממנה כנגד עשו ורשעתו, ולא כנגד האחים שמצווה לקרבם, וזו החכמה הגדולה שב'יראת חטא'. אש התורה ושלהבת הקדושה כנשק היעיל ביותר צריכות שמירה מעולה, ורק לְגָדוֹל וחכם מותר להשתמש בהן כנגד הרע של אחרים. אם משתמשים בלי שמירה ושימת לב מרבית, הרי זה כשולח בעירו ביד חרש שוטה וקטן שהזיקן מרובה, לפי ששורף הוא גם חלקה טובה, ופוגע באחווה ובשלום עם ישראל. כדי שהתוכחה תביא תועלת, כדי שתלמיד חכם יוסיף אהבה על אהבתו גם כשידאג לבער הרע, למדנו שצריך הוא לשמור על מעמדו, כבודו ומקומו - ולא יהיה "נער הרועה את אחיו בצאן". צריך לדעת היטב כיצד להוכיח, וזאת מתוך מבט של "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" - לא כמביא דיבה רעה. יש לומר את האמת הואיל ומצווה לומר דבר הנשמע - מתוך חיבה ורעות, ולא מתוך התנשאות כדי שלא: "יוסיפו עוד שנא אותו על דבריו". יוסף שהרגיש בשנאת האחים וניסה לתקן את הדבר, וגם יעקב שהרגיש בצרת יוסף עוד בראשית האיבה, שלח את יוסף: "לך נא ראה את שלום אחיך" 47 . ואף יוסף שהכיר בטעותו הלך וקרא: "את אחי אנכי מבקש" 48 . חיפש את הדרכים לשאול בשלומם, להרעיף אהבה, וחיפש את האחווה; אלא שהיה כבר מאוחר מדי, והם לא שמעו בהתחננו אליהם.

בנושא זה יש להבדיל בין עמי הארצות לרשעים. את עמי הארצות יש לקרב, להבין, ולשמור מכל משמר שלא להביאם לידי שנאה, וקל וחומר שלא לשנוא אותם, למרות שאינם שלֵמים, ואפילו חוטאים. אבל את הרשעים, הכופרים בעיקר, לפי שהוציאו את עצמם מן הכלל, מותר לשנואתם בבחינת: "אוהבי ה' שנאו רע". יש להקהות את שִנֵּיהֶם כדי לבער את הרשע, אבל גם בשנאה המותרת צריך לשנוא אותם כרעים, מתוך מבט שייתמו חטָאים ולא חוטאים; ועליהם אמר דוד המלך: "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממך אתקומם" 49 . משנאיך אינם עמי ארצות או חוטאים, אלא כופרים המורדים ומשפיעים שנאה, כנגדם יש להשיב מלחמה שערה, אבל מדגיש הכתוב בהמשך: "תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי" 50 . הכוונה שהשנאה תהיה טהורה, שנאת הרע, ולא מתוך נקמה אישית או רגשות אחרים - שיהא אפשר עם חיסול הרע לאהוב אותם כאחים.

עד כמה גם השנאה המותרת והנדרשת כנגד הרשע צריכה להיות מבוקרת, מהי "תכלית שנאה"? - למדנו בדברי התוספות 51 :

על הכתוב: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו" 52 , שואלת הגמרא: "ומי שריא למסניה? והכתיב 'לא תשנא את אחיך בלבבך' (ויקרא י"ט, טז)?" עונה הגמרא: "דחזיא ביה איהו דבר ערווה", כלומר, מדובר במי שמצווה לשנאותו כרשע שעובר עבירות, ושעליו ציוותה התורה שנפרוק משאו. שואלים התוספות מדברי הגמרא שאומרת 53 : "אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא בכדי לכוף את יצרו", ואם כן מה עניין כפיית היצר, הרי מצווה לשנאותו. ומשיבים התוספות:
"כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו, כדכתיב: 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' (משלי כ"ז, יט) ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר".

פירוש הדברים: אף על פי שמצווה לשנוא רשע, יש לשנואתו תכלית שנאה, לשנוא את הרשע והרע שהוא עושה, אבל לא לפתח שנאה אישית, ולנסות להבדיל בין החטא לחוטא - כדי שיחזור בתשובה ולאהוב אותו, אבל כשיראה שלא עוזרים לו, הוא יוסיף שנאה אישית והשנאה תעבור "כמים הפנים לפנים", ואף הצדיק לא ישנא אותו - "תכלית שנאה" אלא "שנאה גמורה", כדברי התוספות. שנאה כזו גם ברשע אסורה, לפי שרק "תכלית שנאת הרע מותרת", ואם כי דברי התוספות צריכים בירור להלכה 54 . על כל פנים, יש ללמוד מדברי התוספות שצריך להבחין בין שנאת רֶשָע שמותרת, לשנאה גמורה האסורה, וכן עד כמה יש להיזהר גם בשנאה מותרת, להתנהג בצורה שהשנאה לא תגבר, לפי ש"כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם לאדם", ושורש כל שנאה לא בשונא אלא במי שגורם לה בהתנהגותו.

"ביקש יעקב לישב בשלווה בארץ מגורי אביו וקפץ עליו רוגזו של יוסף" 55 , אבל בסוף ימיו, בארץ מצרים, זכה יעקב אבינו לשלווה, ובמה נתקן רוגזו של יוסף ב"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" 56 . כשכל האחים יחד - זהו תיקון החטא, וכשם שבלִבּוֹ היה אחד, כך לִבָּם היה אחד 57 .


^ 1 פסחים מט ע"ב.
^ 2 תנחומא 'שמות' כז.
^ 3 קהלת רבה ט, א.
^ 4 בראשית ל"ג, ד.
^ 5 על פי בראשית מ"ב, כא.
^ 6 בראשית נ', כ.
^ 7 משלי כ"ז, יט.
^ 8 פסחים מט ע"א.
^ 9 כתובות סב ע"ב.
^ 10 שם, ד"ה דהוה צניע.
^ 11 בראשית ל"ז, ב.
^ 12 שם ג-ד.
^ 13 שם ח.
^ 14 'שולחן ערוך', 'יורה דעה', רמ"ב.
^ 15 'שולחן ערוך', 'אורח חיים',קכ"ח, מד ברמ"א.
^ 16 כתובות יז ע"א.
^ 17 שהרי יוסף הוא "בן זקֻנים" (בראשית ל"ז, ג) וכתרגום אונקלוס: "בר חכים", וכן הוא בבראשית רבה פד, א.
^ 18 עיין במהרש"א ובמפרשים שם, שביארו שסכום החליפות היה שווה, רק שלבנימין חילק יוסף את הסכום לחמש חליפות, כדי לרמוז לו על מרדכי. ועוד שאלו: הרי העדיף את בנימין גם בכך שנתן לו שלוש מאות כסף שלא נתן לאחיו? (ועיין מה שתירצו בזה).
^ 19 בראשית רבה צד, ח.
^ 20 שמו"א א', יא.
^ 21 קהלת ז', יב.
^ 22 ד"ה ולא חכם.
^ 23 שמו"א א', יז.
^ 24 תענית ה ע"ב.
^ 25 שמו"א ב', כו.
^ 26 שבת צב ע"ב.
^ 27 על פי בבא בתרא כא ע"א.
^ 28 בראשית רבה פד, ז.
^ 29 שם פז, ג.
^ 30 שמות א', ב.
^ 31 שבת קמה ע"ב.
^ 32 רש"י שם, ד"ה שאינם בני תורה.
^ 33 רש"י על בראשית ל"ז, ב, ד"ה את דבתם.
^ 34 רמב"ן שם, ד"ה דבתם.
^ 35 בראשית רבה פד, ז.
^ 36 תהלים צ"ז, י.
^ 37 אבות פ"ב מ"ד.
^ 38 בראשית ל"ט, ז.
^ 39 שבת לג ע"ב.
^ 40 על פי בראשית רבה פד, ה.
^ 41 על פי בראשית ל"ז, ז.
^ 42 ערכין טז ע"ב.
^ 43 ויקרא י"ט, יז.
^ 44 בבא מציעא לא ע"א.
^ 45 רמב"ם הלכות דעות, פ"ו ה"ז.
^ 46 כפי שדרשה ברוריה, אשת רבי מאיר (ברכות י ע"א).
^ 47 בראשית ל"ז, יד.
^ 48 שם טז.
^ 49 תהלים קל"ט, כא.
^ 50 שם כב.
^ 51 פסחים קיג ע"ב, ד"ה שראה בו.
^ 52 שמות כ"ג, ה.
^ 53 בבא מציעא לב ע"ב.
^ 54 עיין בתוספות בבא מציעא לב ע"ב, ד"ה מצוה בשונא, שתירצו אחרת, ובדברי הגאון שם.
^ 55 רש"י על בראשית ל"ז, א, ד"ה אלה תולדות יעקב.
^ 56 בראשית מ"ט, א.
^ 57 פסחים נו ע"א.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il