בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • גבורה ומנהיגות
לחץ להקדשת שיעור זה
ה'- י"א חשוון תשע"ז

לימוד שבועי באמונה ה' - י"א חשוון תשע"ז

לימוד יומי בנושא גבורה ומנהיגות

undefined

רבנים שונים

ה'- י"א חשוון תשע"ז
19 דק' קריאה
קטגוריה: לימוד יומי באמונה – רוח חדשה
כותרת: גבורה ומנהיגות- חלק א
משנה: ה' חשון התשע"ז
השבוע נלמד מתוך חוברת 'רוח חדשה' - חוברת לימוד המיועדת לנוער שתילמד בתקופת כסלו-טבת במיזם 'בשביל הנשמה - לימוד יומי לנוער'

ביאורים - "בן זומא אומר: איזהו גבור?"
שאלה זו מופיעה כחלק מסדרת שאלות שבן זומא שואל, ולכל השאלות ישנה תשובה די פשוטה. איזהו גבור? גיבור הוא אדם חזק ואמיץ, שלא נרתע מקשיים, ולא מפחד מאף אחד. איזהו עשיר? מי שיש לו הרבה כסף. איזהו המכובד? מי שמכבדים אותו. אבל אם התשובה כל כך פשוטה, מדוע חכמינו שאלו אותה, והרי הם בודאי ידעו את התשובה שאמרנו? בנוסף לכך, המיקום של השאלה לא נמצא במקום הנכון. אנחנו נמצאים במסכת אבות, שכולה עוסקת במידות טובות ובעבודת ה'. מה הקשר בין הגבורה ועושר כמו שהבנו אותם, לבין המסכת?
כנראה שחז"ל התכוונו למשהו אחר לגמרי. חז"ל רוצים לרומם אותנו להבנה עמוקה ואמיתית יותר במושג גבורה. אדם שאנו קוראים לו גיבור, רק בגלל שהוא הכי חזק, הוא בעצם לא באמת גיבור. מכיוון שברגע שיגיע מישהו יותר חזק ממנו - הוא כבר לא יהיה גיבור. אדם שאנו קוראים לו עשיר בגלל שיש לו הרבה כסף, הוא בעצם לא עשיר באמת אלא רק בגלל שלכולנו יש פחות כסף ממנו. ברגע שלכולם יהיה יותר כסף ממנו - הוא כבר לא יהיה עשיר. לכן חז"ל לא קוראים לזה עושר או גבורה. חז"ל מחפשים גבורה אמיתית. גבורה שאינה תלויה באף אחד.
בימים הקרובים נעסוק בתשובה העמוקה של חז"ל לשאלה מהי הגבורה.

הלכה- מצוות ההודאה לבורא
הכרת הטוב היא ערך מוסרי ראשון במעלה. יסוד זה פשוט כל כך, עד שאמרו חז"ל שהתורה לא ציוותה אותנו לברך על הנאותינו כי אין צורך לצוות על כך, שכן מובן מסברה פשוטה שאדם צריך להודות על מה שקיבל מבוראו.
אדם שיודע להעריך את חבריו על הטוב שהם מעניקים לו הוא אדם עניו, שמכיר בכך שהוא איננו מרכז העולם, ולא הכול חייבים לעזור לו ולהעניק לו מתנות. אולם לא די שיכיר טובה בלבו, צריך גם לבטא זאת במילים של תודה, שעל ידי כך תגדל האהבה שבין מעניק החסד למקבל.
ההודאה הגדולה ביותר ראויה לבורא העולם. רבים יודעים כי יש בורא לעולם, אבל כל זמן שהם אינם מודים לו על הטובה, הם אינם מחוברים לאמונה עצמה. בלא ההודאה, הידיעה כי ה' ברא את העולם נעשית ריקה מתוכן, בלא משמעות בונה. ההודאה לה' היא הביטוי הממשי של האמונה, ועל ידה האדם מתרגל לראות את החסד האלוקי שמלווה אותו תמיד. (מתוך 'פניני הלכה' ברכות א, א)

דברים שבלב- עכשיו אני, כי ההוא הלך
"מה נעשה עכשיו?" הוא שאל, ממרר בבכי על הכתף שלי בהלוויה של הרב אליהו. "רֵבּ אברום [הרב אברהם שפירא] איננו, הרב אליהו איננו. מי ינהיג אותנו מכאן ואילך? מי עומד בכלל בסדר גודל של ענקי עולם אלו? מי יכול להיכנס לנעלים העצומות שלהם ולהנהיג אותנו במים הסוערים?"
"זו באמת אבדה גדולה. גם אני מרגיש כאילו השמש הגדולה שקעה", עניתי בבכי. "תאר לך מה הרגישו אנשים כאשר הרב קוק נפטר, כאשר הרמב"ם הסתלק מן העולם. תאר לך את תגובתו של דור המדבר כאשר הוא מתבשר שמשה רבנו עלה לגנזי מרומים. משה רבנו, שנשא אותם על כפיו, הוציא אותם מעבדות לחירות, נתן להם את התורה והוביל אותם במסירות ארבעים שנה במדבר. מי יכול להיכנס לנעלים שלו?! הגמרא מנחמת אותנו ואומרת: 'וזרח השמש ובא השמש, עד שלא שקעה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע'. ה' אינו עוזב את עמו. ה' מצמיח מנהיגים חדשים. נכון, יהושע הוא לא משה. והזקנים בוכים כאשר הם רואים את מנהיגותו של יהושע לעומת האור הגדול של משה רבנו, אך יהושע הוא המתאים ביותר לדור הזה שנכנס למדבר. לא משה.
הגמרא אומרת גם שיכול להיות שהמנהיג החדש עדיין לא ראוי להיות מנהיג. הוא רק נולד... 'כשמת רבי עקיבא נולד רבי. כשמת רבי נולד רב יהודה. כשמת רב יהודה נולד רבא. כשמת רבא נולד רב אשי. ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו'. ה' לא עזב אותנו. הוא כבר מכין את המנהיגות החדשה לעם ישראל. המנהיגות הרוחנית, הצבאית, הפוליטית, החברתית".
***
אנו חיים בתקופה מאתגרת ומלאה מהמורות וקשיים. קושי רודף קושי. אתגר שהסתיים מוליד אתגר חדש. ואנו נושאים עיניים למעלה, לראות מיהם מנהיגי הציבור. מיהם שיובילו אותנו ואת המציאות קדימה ויגאלו את המצב. אפשר לבכות על כך שאין לנו מנהיגים כמו פעם, אך אפשר גם לראות את התמונה אחרת. אפשר לנסות ללמוד על מנהיגים שחיו בזמננו, וכן על איך אנחנו מצמיחים את דור ההנהגה הבא. ננסה בחוברת הזאת ללמוד ביחד על מנהיגות וגבורה. ננסה להבין איך צומח מנהיג ומהן תכונותיו. ננסה לגלות בתוכנו תכונות של מנהיגות ולפתח אותן. ומי יודע, אולי אחד ממנהיגי העתיד הוא אתה .

קטגוריה: לימוד יומי באמונה – רוח חדשה
כותרת: גבורה ומנהיגות- חלק ב'
משנה: ו' חשון התשע"ז

ביאורים- גבורה ביני לבין עצמי
"איזהו גבור? הכובש את יצרו"
אם חשבנו שאת הגבורה פוגשים בעיקר בשדה הקרב, אז זהו שלא. אם חיפשנו את המאורע המיוחד במינו, שם נוכל להפגין את הגבורה שלנו בכל הכוח, אז לא היינו בכיוון. את הגבורה מוצאים בנפש, בחדרי חדרים, כשאף אחד לא רואה. הגבורה היא בכל מקום, בכל שעה, בשגרה, בפינות הקטנות של היומיום . להיות חזק על אחרים זה מרשים, אבל זאת לא חכמה גדולה. להיות בעל שליטה עצמית , זה כבר מאתגר הרבה יותר. לא להיסחף אחרי כל רגש פתאומי, לא לאבד את העשתונות 'כי מתחשק לי עכשיו', לא לוותר לעצמך 'כי בא לי, ואין לי כח להתמודד'.
הגבורה מתחילה מהמחויבות שלי כלפי עצמי. האם אני נאמן למטרות שהצבתי לעצמי? האם הפער בין השאיפות לביצוע לא גבוה מדי?
כשאומרים 'גבורה', מתכוונים לבנות אישיות יציבה, שיודעת בדיוק מה היא רוצה מעצמה, ולא סוטה מהדרך בגלל התלהבות רגעית. מתרגלים ליכולת לנשוך שפתיים, ולא להיכנע לחולשות, גם כשקשה באמת. משתדלים לקחת את עצמנו ברצינות. לקחת אחריות על החיים. אז נהיה גיבורים באמת.
מס' אבות, פרק ד, משנה א.

הלכה- אכילה ללא ברכה היא גזל
לכל נברא ונברא שברא הקב"ה בעולמו יש ייעוד משלו, והוא מגלה פן נוסף מהשפע האלוקי האין סופי, שהרי אין הקב"ה בורא דבר בעולמו לבטלה.
לכל פרי ופרי יש ייחודיות משלו. אף על פי שאיננו עומדים על סודו של כל פרי ופרי, מכל מקום הבורא שבראו יודע את סודו ונתן בו ניצוץ מיוחד שמכוחו הוא חי ומכוחו גדל. כל הנוטל דבר מן העולם בלא רשות, הרי הוא פוגע בהרמוניה הכללית של העולם ונחשב לגוזל, אבל אם הוא מברך ומכיר טובה לקב"ה, הוא נחשב כנוטל רשות. זהו שאמרו חז"ל: "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל [...] וכאילו נהנה מקדשי שמים".
לעומת זאת אדם שמברך לה', לא רק שאינו פוגע בבריאה, אלא להפך, הברכה נחשבת לגילוי שם ה' במדרגה גבוהה יותר מעצם קיומו של אותו נברא. הברכה מגלה את שורשו של המאכל, שהקב"ה בראו, וזוהי תכליתו העליונה של כל נברא – שיתקדש על ידיו שמו של ה' בעולם. (מתוך 'פניני הלכה' ברכות א, ב)

דברים שבלב- העוז והענווה לחי העולמים
אלוף משנה דרור ויינברג היה מח"ט חברון, שנהרג בקרב מול מחבלים ב'ציר המתפללים' בחברון. בהלווייתו נשא הרב אלי סדן את הדברים הבאים:
"'העוז זה ללכת נגד, זה לפרוץ, זה לשנות, זה לחדש, זה לעמוד על שלך, זה לעמוד מול כל מיני כוחות שחושבים אחרת ולא לזוז, ולהוביל. בשביל זה צריך המון 'אני'. האם זה יכול להופיע ביחד עם ענווה? היה בדרור חיבור נדיר שעליו אנחנו חולמים, אליו אנחנו מצפים, חיבור של עוז ותקיפות, נמרצות והחלטיות. ידיעה לאן הוא הולך עם ענווה, עם עדינות, עם אהבת האדם באופן נדיר. זו המנהיגות האמתית שאנחנו מחכים לה. אדם שמגיל צעיר מכירים בו את תכונות המנהיגות, אבל לרגע אחד הוא לא אומר את המילה 'אני', אל זה נשואות עינינו, כמו המנהיג הגדול, משה רבנו, שהיה 'עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה', כמו דוד המלך התקיף שאמר 'וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ', כמו אברהם העומד נגד כל העולם ואומר 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר'. האידאל שלנו, שעליו אנחנו חולמים, זה השילוב המופלא הזה בין מנהיגות מחד, ובין ענווה והתבטלות מנגד, אל מול התפקיד, אל מול הגודל, אל מול הקודש. אני עבד ה' וישראל עמו , ולכן אני עושה את כל מה שאני יכול לעשות, ומכוח זה מופיעה מנהיגות אמת".
***
יש משהו מיוחד מאוד אצל מנהיגי ישראל, אומר הקב"ה במדרש. אני נותן להם גדולה, והם ממעטים עצמם לפניי. נתתי גדולה לאברהם – הוא עשיר ובעל צבא גדול שמנצח מלכים חזקים, שליטים רוצים להיפגש אתו ולכרות בריתות. אמר לפניי: "ואנכי עפר ואפר". נתתי גדולה למשה ואהרן – משה המנהיג הנצחי של עם ישראל ואהרון ראש שושלת הכהונה, והם אמרו "ונחנו מה". נתתי גדולה לדוד – המלך האידאלי של עם ישראל, ואמר: "ואנכי תולעת ולא איש".
דעו שזה מיוחד, מכיוון שאצל אומות העולם אין הדבר כך. נתתי גדולה לנמרוד, אמר: "הבה נבנה לנו עיר". לפרעה, אמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו?!".
ענווה וגבורה אינן סותרות זו את זו. כאשר האדם מבין שכל הכוחות שלו, כל הכישרונות שלו להנהיג ולשלוט על בני אדם, הכול מהקב"ה – אין לו מה להתגאות. אדם יכול להיות גיבור וחזק, ועם זאת מלא ענווה והכרה שה' הוא הנותן כוח לעשות חיל.



קטגוריה: לימוד יומי באמונה – רוח חדשה
כותרת: גבורה ומנהיגות- חלק ג'
משנה: ז' חשון התשע"ז

ביאורים- התמודדות מול קושי
"טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִֽיר" (משלי)
בקריאה ראשונית של הפסוק, נשמע שיש לנו כאן שתי קבוצות: 'ארך אפים' ו'מושל ברוחו', כלומר אנשים בעלי גבורה נפשית. ולעומתם, 'גבור' ו'לוכד עיר', כלומר אנשים בעלי גבורה גופנית. כולם כאן ניצבים בפני מבחן, והם עומדים בו בהצלחה. בא שלמה המלך ואומר לנו, 'דעו לכם, שהגבורה הנפשית נעלה וחשובה יותר מאשר הגבורה הגופנית'.
אבל אפשר גם להסביר את הפסוק אחרת. יכול להיות אדם סבלן ונוח לבריות. אך בסוף יכול להתברר, שהטיפוס הזה הוא כל כך 'ארך אפים' בגלל שאין לו ביטחון עצמי, והוא בעצם סובל מעודף רגשי נחיתות. אם תאמר 'מה זה משנה', יאמר לך שלמה המלך שזה משנה מאוד. אין ערך גדול לאדם שהוא בעל מידות טובות כי הוא חסר עמוד שדרה, ולכן קל לו לחייך ולהיות נחמד לכולם. החכמה היא כשצריך לעמוד בנסיון. כשיש לך עמדה מוצקה משלך, ואתה לא מתפרץ בזעם על מי שחולק עליך. במקום שיש קושי, שם יש גבורה. 'טוב ארך אפים - מגיבור', הסבלנות טובה כשהיא נובעת מתוך גבורה, ולא מתוך חולשה ורפיסות. ריבונו של עולם לא רוצה אנשים חסרי אופי. הוא רוצה גיבורים.
משלי טז, לב
פירוש ברטנורא על מסכת אבות, פרק ד, משנה א.

הלכה- מהי משמעות המילה 'ברכה'?
משמעות לשון ' ברכה ' – תוספת וריבוי. כמו שנאמר: "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ", והכוונה יוסיף וירבה את לחמך. וכן נאמר: "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ...", והכוונה שירבה ויוסיף על פרי בטנך ואדמתך.
אם כן מה זאת אומרת שאנו מברכים את ה' , הלא הוא שלם ואין סופי, ומה אפשר להוסיף ולהרבות בו? אלא שהכוונה לריבוי גילוי שכינתו בעולם, שעל ידי שאנו נהנים מעולמו ויודעים שהכול ממנו, ואומרים זאת, מתווסף גילוי שכינתו בעולם . אם כן באמירת הברכה איננו מתפללים עליו כביכול, אלא מציינים עובדה, שבזה שאנו יודעים שהכול בא ממנו, מתרבה גילויו בעולם.
מתוך כך שבכל ברכה וברכה יש גילוי שכינה נוסף בעולם, מתווספים על ידי כך חיים לעולם, שכן חיי העולם וכל אשר בו תלויים בקשר של העולם אל הבורא, מקור החיים. הרי שבכל ברכה שאנו מברכים נוצר צינור של שפע, שדרכו יורדים טללי ברכה וחיים אל העולם. (מתוך 'פניני הלכה' ברכות א, ג)

דברים שבלב- עניו גדול

"יש קפה גם בשבילי?" תוך כדי שאני מכין קפה במוצב הוא נכנס. אני ואודי בלענו את הרוק. היו לו הרבה פלאפלים על הכתף, ואנחנו סך הכול חפַּשׁי"ם [חיילים פשוטים].
הוא הציג את עצמו ואמר שקוראים לו דרור, ושהוא עומד להיות המח"ט הבא של גזרת חברון. "באתי ללמוד את השטח", אמר וחיוך קטן בזווית פיו.
"אולי תדבר עם המח"ט הנוכחי", אודי אמר, ואני התפלאתי איך יש לו אומץ להוציא מילה מהפה. "ברור", הוא חייך, "אבל אני רוצה לדבר גם אתכם. אני רוצה לשמוע מה דעתכם. המקום הזה, למשל, שאתם נמצאים בו, זו תצפית טובה?"
לא האמנו שזה קורה לנו. פעם ראשונה מאז שהתגייסנו שמישהו שואל אותנו מה דעתנו על מה שקורה כאן. למה שלמישהו יהיה אכפת מה אנחנו חושבים על התצפית ב'סמטת סוף העולם'?!
***
את השילוב המנצח בין גדלות וענווה אנו למדים מריבונו של עולם."בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו . כתוב בתורה: כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא' וכתוב אחר כך: 'עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה'". התורה מספרת שהקב"ה הוא גדול ועצום, ועם זאת הוא דואג לאנשים הכי פשוטים והכי נזקקים. המהר"ל מחדד את הדבר. לא רק שגדלות וענווה אינם סותרים, אלא ש אין גדלות בלי ענווה! הקב"ה כל כך גדול, ולכן הוא שם לב לכול. לדברים הכי גדולים וגם לפרטים הכי קטנים. למצוקות שלנו ולבקשות הכי פשוטות שלנו.
מנהיג גדול בעם ישראל חייב להיות בעל ענווה . בלי ענווה האדם עסוק בעצמו. חושב איך הוא יתקדם, ואיך הוא ייראה. הוא נמנע מלהתייעץ עם אנשים שקטנים ממנו. הוא אינו מודה בטעויות שעשה, בגלל עודף גאווה. הוא אטום לשינויים. לעומת זאת אדם עניו מבין שהוא רק שליח. שכל הכוחות שלו הם מאת ריבונו של עולם. אין לו נגיעה אישית שמסנוורת אותו. הוא נלחם על האמת ורוצה להשיג את המקסימום שהוא יכול. לשם כך הוא יכול ללכת לחיילים הפשוטים ולהתייעץ אתם בלי להרגיש שזה דבר חריג. זו גדלות.

קטגוריה: לימוד יומי באמונה – רוח חדשה
כותרת: גבורה ומנהיגות- חלק ד'
משנה: ח' חשון התשע"ז

ביאורים- גבורה בין הרצון למעשה
"חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ, גִּבּוֹר, הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ"
אתה קם מהספר נפעם; 'אין מצב שאני ממשיך עם זה, מהיום אני מתחיל לעבוד ולהשתנות', מבטיח לעצמך. תפילת נעילה בשיאה, והקולות מרקיעים שחקים; הלב טהור ומשתוקק למלא את רצון ה' ללא סייג, מעתה ועד עולם.
למרבה הפלא, למחרת, אולי אחרי יומיים או שבועיים, כמעט ואין זכר למאורע המיוחד. ברגע האמת, כשהקבלה לעתיד עומדת למבחן, 'זה כבר לא זה'. באמת היתה התרגשות גדולה, אבל ככל הנראה זה לא מספיק. כשמגיעים לקיום המעשי, וההתלהבות הראשונית מתפוגגת, מתחילה נסיגה. 'כן, אני יודע, הכל נכון, אבל עכשיו מאוד מתחשק לי, אז אני מרשה לעצמי קצת'. הרצון והשאיפה קיימים, מה שחסר כאן זו הגבורה. הגבורה היא החוליה המקשרת בין הרצון הפנימי לבין המעשה החיצוני. הגבורה מעניקה לרצון הרוחני העדין את העז והעצמה , כדי להניע את הגוף החומרי ליעד הרצוי. כדי לנצח במלחמה, לא מספיק לשרטט תכנית על הנייר, הלוחם צריך להיות מצוייד בנשק. לכן הפסוק אומר שמה שמאפיין את הגיבור, זה החרב שעל ירכו. רק בעזרתה הוא יוכל למגר את האויב. בלעדי הגבורה, הרצון מנותק מהמעשה, ואין לנו את היכולת ליישם אותו. הגבורה היא היסוד שעליה עומדת כל ההתעלות הרוחנית.
מוסר אביך, ג, א.
חובת התלמידים עמ' מט.

הלכה- ברכה לפני האכילה ולאחריה
שני סוגים של ברכות על האוכל ישנן – לפני האכילה ולאחריה. הברכה שלפני האוכל היא הברכה שמברכים לה' על ההנאה מהאוכל, והסברה מחייבת זאת, שאין לאדם ליטול דבר להנאתו מעולמו של הקב"ה בלא נטילת רשות ובלא הכרה בכך שהקב"ה ברא אותו. סברה זו פשוטה ומחייבת כל כך, עד שלא הוצרכה התורה לצוות על כך, כי נכון שיעשה זאת האדם מדעתו .
ראוי לאדם שמקבל מתנות מחברו להודות באופן ייחודי על כל מתנה. זה שמודה על הכול בנוסח סתמי, מראה שאינו מבחין במהות המתנה. באותו אופן ראוי לאדם לנהוג גם כלפי שמים. לפיכך תיקנו חכמים להודות בברכה מיוחדת על כל סוג וסוג של מאכל.
הברכה שלאחר האכילה יש בה חידוש, שכן אחר שכבר הודינו לה' בברכה שלפני האכילה, לכאורה אין עוד צורך להודות לה' לאחריה. על כן נצטווינו בתורה , שגם אחר שנאכל ונשבע, נודה לה' ונברך על כך, שנאמר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ ". (מתוך 'פניני הלכה' ברכות א, ד)

בלב הדברים- והוא רחום
"הי, לאן אתה רץ?"
כשהיה משה רבנו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו. נזדמנה לו ברֵכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו אמר: "אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה". הרכיבהו על כתפו והיה מהלך, אמר הקב"ה: "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חיֵיךָ! אתה תרעה צאני ישראל!".
***
"עכשיו לא אתם. עכשיו הקטנים!"
דוד המלך, כשהיה רועה את צאן אביו, היה מונע הגדולים והיה מוציא הקטנים תחלה לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך היה מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים כדי שיהיו אוכלים עשב השדה.
ה' צדיק יבחן. ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה.
***
פעם, לפני זמן המחשב וההיי-טק, מנהיגים צמחו במקום רחוק מאור הזרקורים. שם בשדה, במדבר, עם הצאן. יעקב אבינו, יוסף הצדיק, משה רבנו ודוד מלכנו היו רועי צאן. דווקא התפקיד הזה בנה את האישיות שלהם כמנהיגים עתידיים. מה יש בו בצאן, שבנה את נפשם? הצאן הוא כמו ציבור גדול. יש בו כבשים שונות. חזקות וחלשות, זקנות וצעירות. החכמה של מנהיג היא לדאוג לכלל הצאן, אך גם להיות רגיש לצרכים ולמצוקות של כל אחת מהכבשים. לעתים מנהיג עסוק רק ברווחת הכלל, אך שוכח את הפרט ואת מצוקותיו. את האיש הפשוט שזקוק לעזרה. לרגישות הזאת קורא המדרש רחמים. זו תכונה מרכזית בנפשו של המנהיג. שימת לב לאנשים הקטנים. לצרכים הקטנים.
הקב"ה בחן את המנהיגים שלנו דווקא בצאן. אפשר לזלזל בצאן, לומר שאלו בסך הכול כבשים ללא רגשות, ומה זה משנה מי אוכל ראשון. ואף על פי כן המנהיגים הדגולים שלנו, משה ודוד, התייחסו אליהם ואל צרכיהם בכבוד.
לעתים גם העם עלול להראות כצאן. כעדר של אנשים ללא רגשות וצרכים. אדם שניהל את צאנו ברחמנות וברגישות ודאג לכל אחד ואחד מהם, חזקה עליו שגם כשינהיג בני אדם הם לא יהפכו ל'מספר', ללא שם ואישיות, אלא הוא יתייחס לכל אחד וישים לב לצרכיו.


תרגיל: תנו שתי עצות איך אנחנו יכולים לשים לב יותר למצוקות הקטנות של האנשים הסובבים אותנו.

קטגוריה: לימוד יומי באמונה – רוח חדשה
כותרת: גבורה ומנהיגות- חלק ה'
משנה: ט' חשון התשע"ז

ביאורים- מי אתה, היצר הרע
"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ": 'בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע'
לאהוב את ה' ביצר הרע, נשמע קצת מוגזם, לא? ואיך בכלל אמורים לעשות את זה?
קודם כל, בצורה פסיבית. אתה עומד בנסיון, מתאפק, ולא מניח לרוחות זרות להוריד אותך מהפסים. כשאתה כובש את היצר, ובמקום להיגרר מגלה שליטה במצב, אתה עובד את ה' עם היצר הרע. כך מנהלים את החיים בגבורה.
אבל זה לא הכל, זו רק ההתחלה. היצר הרע הוא שותף פעיל ומלא בעבודת ה'. הוא נוטל חלק מרכזי בהתנהלות החיים של האדם המאמין. הקב"ה לא נטע בנו שום כוח לבטלה, אין שום מרכיב באישיות שלנו שהוא שלילי לחלוטין. בלי תאוות האכילה , לא היינו יכולים להתקיים אפילו יום אחד. כדי לקדם את המדע וההשכלה, לא תזיק מעט קנאת סופרים המרבה חכמה. אם אנחנו רוצים לבנות חברה מוסרית למופת, נזדקק לכמה מנות של שנאת הרשע והשחיתות.
כשכוחות החיים הללו זורמים ללא הכוונה מסודרת, הם מוליכים אותנו למחוזות לא טובים. לכן הם נקראים 'יצר הרע' . אם נשכיל להשתמש באופן מועיל ובריא בנטיות הטבעיות שלנו, אם נדע כיצד לתעל אותם לאפיקים הנכונים, אז נאהב את ה' בלב שלם, ביצר הרע.
מס' ברכות, פרק ט, משנה ה.
פי' רבינו יונה, דף מד: בדפי הרי"ף, ד"ה בכל לבבך.

הלכה- דרך אמירת הברכה וכבודה
טוב לומר את הברכה בקול רם , כי הקול מעורר את הכוונה, ועל ידי כך גם יוכלו חבריו לזכות בעניית 'אמן' ויתרבה קידוש השם בעולם. מצד הדין, צריך המברך לומר את הברכה לפחות בקול חלש, כדי שלכל הפחות הוא ישמע את עצמו מברך. בדיעבד, אם הוציא את הברכה בשפתיו בקול חלש כל כך שלא הגיע לאוזנו – יצא ידי חובה. אבל אם לא הוציא את הברכה בשפתיו אלא רק הרהר בה – לא יצא ידי חובה, ועליו לחזור ולברך.
הואיל וברכות הנהנין נקבעו כדי להודות ולשבח לה', מן הראוי לאומרן באופן מכובד . אמרו חכמים: "לא יזרוק ברכה מפיו", כלומר, לא יאמר את הברכה במהירות, כאילו הייתה עליו כמשא כבד שהוא רוצה להיפטר מחובתה.
מכבוד הברכה שלא לעשות מלאכה בעת אמירתה . אפילו מלאכה קלה אסורה, למשל, אין לסדר את הצלחות והסכו"ם בעת ברכת המזון.
מותר לומר ברכות בהליכה, ורק ברכת המזון שהיא חשובה במיוחד צריכה להיאמר בישיבה. (מתוך 'פניני הלכה' ברכות א, ז)

דברים שבלב- לא לחוץ
"נו, איפה הוא?" שאול הביט בחשש בשדה הקרב. הפלשתים מתקדמים בקצב מסחרר. יש להם עשרות אלפי מרכבות ופרשים מיומנים ומספר עצום של חיילים. "מלכנו, למה אנחנו מחכים?!" שומע שאול את היועץ הבכיר שלו. "הפלשתים כובשים עיר אחרי עיר. העם רואה שאנחנו לא עושים דבר ובורח. תראה, התחלנו עם אלפיים חיילים, ועכשיו אנחנו רק שש מאות. הצבא מתפרק".
"אבל שמואל הנביא ביקש שאחכה לו", הוא חושב. כבר שבוע אנחנו מחכים, ועדיין אין סימן לבואו. הצבא מתפורר. המוטיבציה ירדה פלאים. כל ראשי הצבא אומרים שאם נחכה עוד קצת זמן לא יהיה עם מי להלחם. אני צריך לקבל אחריות. הנביא בטח התכוון שאחרי שבעה ימים כבר לא אחכה לו. אולי קרה לו משהו בדרך והוא מתעכב. ברור שבמצב שבו אנחנו נמצאים הוא רוצה שאקריב כבר לפני ה' ואתחיל להילחם.
שאול מקריב את העולה. לפתע הוא רואה את שמואל הנביא מגיע. שאול ניגש אליו לברכו. 'שלום עליכם, נביא האלוקים'. 'שלום וברכה, מלך ישראל. למה הקרבת קרבן לה' לפני בואי?' שואל אותו שמואל. 'ראיתי שלא הגעת, והעם התחיל להתפזר, והפלשתים מתקרבים עד שכמעט הגיעו לכאן, כמעט והתחילה המלחמה בעל כורחי. לא רציתי להתחיל להילחם לפני שאני מקריב עולה לה''.
פני שמואל נפלו. 'היית צריך לחכות עוד קצת. לא להיכנע ללחצים הרבים שהיית בהם', אמר בקול שקט. 'אני מבין שזה היה קשה מאוד, ושכל הנתונים היו לרעתך. אך לעומת כל זאת עמד הציווי מאת ה' לחכות עד שאגיע', המשיך. 'לא עמדת בניסיון ובלחץ. לכן ממלכתך לא תיכון לעד. היא תימסר ביד אדם שיוכל לעמוד בניסיונות הקשים ולא לזוז כמלוא נימה מדברי ה''.
***
אחת ההתמודדויות הקשות ביותר של המנהיג היא ה עמידה על האמת למרות הלחצים הרבים שמרחפים על ראשו. מאז ימיו של שאול המלך עד ימינו אנו, מנהיגי ישראל נתונים בלחץ קשה של אומות העולם. המבחן למנהיגות אמת הוא ללכת עם דברי ה' למרות כל האיומים והלחצים, למרות כל החששות והפחדים. דווקא הרגשת הענווה כלפי רצון ה' תיתן למנהיג את הגבורה הפנימית ואת הכוח לעמוד איתן מול הרוחות הסוערות עד לגאולה גדולה.


קטגוריה: לימוד יומי באמונה – רוח חדשה
כותרת: גבורה ומנהיגות- חלק ו'
משנה: י' חשון התשע"ז

ביאורים- כשהתורה ויצר הרע נפגשים
"הקב''ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין"
'לכבוש את היצר' נשמע קצת מלחיץ, ובצדק. 'שמע, יש כאן אנרגיות בסדר גודל אטומי שעומדות להתפרץ בכל רגע, ורק שתדע, אתה זה שאחראי לבלום אותם', ההכרזה הזו לא מעודדת במיוחד. מאבק שאין לו סוף, מלחמת התשה פנימית בלי עצירות למנוחה, כל אלה מייצרים אוירה טעונה, שלא עולה בקנה אחד עם עבודת ה' בשמחה. אם נוסיף לרשימה המכובדת הזו את העובדה, שהאויב הוא לא פחות מאשר הנפש שלך, זה גם מתסכל. איך אתה אמור לחיות לפי הספר, ולהתכחש לרצונות הטבעיים שלך. לעשות מה שאלוקים אומר, ולהתעלם מעצמך?
זו אכן דרישה לא מוצדקת, ולכן היא גם מעולם לא נאמרה. התורה לא מנסה לדכא את האישיות, ולכבול את הנפש באזיקים של דרישות הלכתיות . הקב"ה ממש לא מעוניין שנמחק את ה'אני' שלנו בשביל למלא את רצונו. התורה לא באה לעזור לנו 'להרוג' את היצר הרע. להיפך. חז"ל מלמדים אותנו שהתורה באה 'לתבל את היצר הרע' כדי שיהיה לו טעם טוב, היא מעדנת את הגסות הגופנית, מזככת את הרצונות האנוכיים, כדי שכל הכוחות הנמצאים בנפש יביאו טובה וברכה לאדם.
הלכה- הטעם לתקנת נטילת ידיים
נטילת ידיים היא אחת משבע המצוות שתיקנו חכמים. שני טעמים נאמרו בטעם מצוות הנטילה לפני אכילת הלחם. האחד , משום סרך תרומה . כלומר, כדי שהכהנים יתרגלו ליטול את ידיהם לפני אכילת התרומה, תיקנו חכמים שכל ישראל ייטלו את ידיהם לפני הסעודה. על ידי כך מנהג הנטילה ישתרש בקרב כל ישראל, והכהנים יתחזקו ליטול ידיים לפני אכילת תרומה. אף שכיום בית המקדש חרב, וכבר דורות על גבי דורות אין הכהנים אוכלים תרומה מפני הטומאה, תקנת הנטילה לא בטלה, שמהרה ייבנה בית המקדש ועלינו להיות מוכנים ורגילים במנהגי הטהרה.
הטעם השני, מפני שהידיים עסקניות ובתוך כך הן נוגעות במקומות שיש בהם זיעה או במקומות מטונפים, ואין ראוי לאכול בידיים מזוהמות. כדי לשמור על טהרת האכילה וקדושתה, תיקנו חכמים נטילת ידיים לפני הסעודה. אפילו מי שידיו נקיות, כגון שזה עתה רחץ אותן במים עם סבון, צריך ליטול את ידיו לפני אכילת הלחם, כדי לטהרן ולקדשן לקראת הסעודה. (מתוך 'פניני הלכה' ברכות ב, א)

דברים שבלב- פנה למקצוענים
קצת לפני הסוף עלתה לשידור אימא של גלינסקי. היא איחלה לבן שלה הצלחה בתפקיד החדש שהיא לא יכולה להגיד מהו. אנחנו ידענו מצוין מהו, ולא גילינו לה – אחראי על רשימת התורנות במטבח... היא מסרה לו המון נשיקות והרבה הצלחה והיא יודעת שהוא יעשה את התפקיד על הצד הטוב ביותר. כולם נקרעו מצחוק ודרור אמר ברצינות גמורה "אין כמו מקצועיות. בכל תחום. כל מה שעושים צריך לעשות הכי טוב שאפשר". מישהו בקהל צעק שהכי חשוב זה מוטיבציה, ודרור, באופן מפתיע, לא לגמרי הסכים אתו. "מוטיבציה זה חשוב מאוד, אבל לא במקום מקצועיות. מוכרחים להוביל את הכוח בצורה נכונה וללא טעויות. מפקד צריך לדעת לכתוב פקודות נכון, לתכנן מארב כמו שצריך, וללמד את חייליו הסתוואות תקינה. מוטיבציה גבוהה לא תציל אף אחד מבור שחובבן הכניס אליו את חייליו". (מתוך הספר 'וקראתם דרור' על דרור ויינברג הי"ד)
***
מעבר למידות הטובות שצריכות להיות למנהיג, הוא צריך להיות מקצוען. לדעת את תפקידו על הצד הטוב ביותר. לא מספיק להיות ענוותן וירא שמים, גיבור ועומד בלחץ. אם אתה לא יודע את התפקיד זה לא יספיק. לימדונו חז"ל "איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס [מנהיג] על הציבור? זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום, ואפילו במסכת כלה, דלא רגילי בה אינשי [שלא רגילים בה אנשים]". אנחנו צריכים כמנהיג רוחני את מי שיודע את הש"ס ישר והפוך, ובקיא בכל חדרי התורה. רק אדם כזה יוכל לדלות ממעמקי התורה פתרונות ודרכים להתמודדות עם המציאות העכשווית המשתנה. כך מנהיג צריך להיות בכל תחום. בתחום העסקי, החברתי וגם הפוליטי. מבין את התפקיד שלו וממלא אותו בצורה המושלמת ביותר.


שאלה למחשבה: אם עומדים לפניי שני אנשים לתפקיד פיקודי; הראשון מקצוען, אך לוקה במידותיו, והשני פחות מקצוען, אך בעל מידות טובות. במי אני צריך לבחור ולמה?


קטגוריה: לימוד יומי באמונה – רוח חדשה
כותרת: גבורה ומנהיגות- חלק ז'
משנה: י"א חשון התשע"ז

ביאורים- "אם פגע בך מנוול זה (יצר הרע), משכהו לבית המדרש"
אנחנו אולי היינו מנסחים את זה קצת אחרת: "אם פגע בך מנוול זה, עזוב אותו, ורוץ לבית המדרש". מה אמור יצר הרע לעשות בתוך בית המדרש?
המפגש עם העולם הזה הוא קצת מרתיע. זה לא פשוט להיות ירא שמים, כאשר המציאות מסביב כל כך מבלבלת, כאשר המון כוחות ורצונות פועלים בתוכנו ורוצים לפרוץ. בצורה טבעית מתעורר בנו רצון לברוח, לנתק מגע, כדי 'לשרוד רוחנית'.
חז"ל מודיעים לנו חד משמעית, שזה בלתי אפשרי. אם לא נכניס את יצר הרע לתוך בית המדרש לא יהיה לתורה מגע עם הכוחות והרגשות הבסיסיים של הנפש. במקום שעבודת ה' תהפוך אותנו לאנשים טובים יותר, היא תשתבץ בפינה בלי שום השפעה ממשית. המחשבה על 'הפרדת רשויות' תביא אותנו למצב של פיצול אישיות, 'בתפילה אני בן אדם אחד, ובלחץ של יום שישי אני בן אדם אחר'. אם תברח מהיצר לבית המדרש, הוא יחכה לך בחוץ. קח אותו ביחד איתך, ורק באופן הזה תאפשר לתורה שאתה לומד לחדור לתוכו, ולפרק אותו לגורמים. כך נבחין בין הגרעין החיובי שיש לו מקום ותפקיד, לבין המעטפת השלילית שאותה נסיר בעדינות. מבית המדרש נצא בחזרה החוצה, עם מבט שונה, והבנה מעמיקה יותר על החיים, ועלינו.

הלכה- הטעם לתקנת נטילת ידיים – המשך
כדי להסביר את הטעם הרוחני למצוות נטילת ידיים, יש להקדים ולומר שככל שמדובר בפעולה חיונית יותר עבור האדם, כך השפעתה לטוב או לרע מרובה יותר. על כן סביב האכילה, שהיא יסוד חשוב בקיומו של האדם, נאמרו הלכות רבות.
אפשר לאכול כדי לספק תענוג רגעי, ואפשר לאכול כדי לקבל כוח לחיים מלאי תוכן ומשמעות. כל ההלכות שנאמרו בענייני האכילה מכוונות למטרה אחת: שהאוכל יגביר בנו את ההרגשות הטובות וייתן לנו כוח להתרומם ולעסוק בתיקון העולם, ולא ישפיל את נפשנו לתוך תאוות אכילה חומרית נטולת תוכן רוחני. כיוון שהלחם הוא עיקר מזונו של האדם, תיקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילתו. בכוחן של הידיים לעשות מעשים טובים ומועילים מחד גיסא, ומאידך גיסא מעשים רעים. כיוון שתכלית הסעודה היא להעניק תוספת כוח וחיוניות, אנו מטהרים את הידיים מהזוהמה שדבקה בהן תוך עיסוקי העולם, ומקדשים אותן לקראת הסעודה, כדי שנוכל לשאוב מן האוכל את החיוניות הנצרכת לחיים מלאי תוכן ערכי. (מתוך 'פניני הלכה' ברכות ב, ב)

דברים שבלב- לבוש מלכות
"ודבר נוסף, תבוא לבית הספר עם חולצה מגוהצת ומכנסיים חדשים. בהצלחה!" המרפק שדחף לי רובי בעקבות המשפט הזה כמעט פירק אותי. "מה זה חשוב?? הכי חשוב שהוא הבנאדם הכי מתאים!" הרבה זמן חיפשנו מנהל לתיכון הדתי שבשכונה. בין כל המועמדים דוד הכי בלט. בן תורה אמתי, בעל מידות טובות, בעל ניסיון עשיר בחינוך, כריזמטי וסוחף. אחד כזה שיכול להפוך בית ספר צונח לצומח. אבל מה, הוא היה לבוש קצת ברישול... הוא הגיע לפגישות עם חולצה מקומטת שחציה בפנים וחציה בחוץ. מכנסיים דהויים. חיצונית הוא לא נראה מתאים לנהל בית ספר עם 700 תלמידים. "מה זה משנה איך הוא נראה?" התרעם רובי לאחר שהסתיימה הפגישה. "העיקר זה הפנימיות. הוא בעל מידות טובות ויודע לעבוד". "גם ההופעה החיצונית חשובה", השבתי. "יש לנו נטייה לזלזל בה, אבל היא חשובה. לפעמים הציבור הרחב לא מבין למי יש מידות טובות ומי סתם שחקן. מה שמשפיע עליו זה אדם שנואם יפה ושמתלבש מכובד. תגיד שזה סתם? לא נכון. אם אנחנו מחפשים אדם שישפיע על המערכת צריכים להתחשב גם בזה. כל נושאי התפקידים בישראל צריכים להקפיד על הופעה חיצונית שתרשים את צאן מרעיתם.
הרמב"ם פוסק שהדיינים צריכים להיות בעלי מראה. הנביא צריך להיות בעל קומה ועשיר. באופן זה דבריהם נשמעים יותר, ויכולים להשפיע בצורה שלמה יותר על הציבור. נכון שהכי חשובה הפנימיות, אבל גם להופעה החיצונית יש חשיבות, כתוספת לעולם פנימי טהור".


השבוע ראינו:
לכל דור יש מנהיג המתאים לו, אפילו אם הוא קטן יותר מהמנהיג של הדור הקודם; התנאי הבסיסי למנהיגות הוא ענווה. ענווה לא רק שאינה סותרת גדלות, אלא שאין גדלות אמתית בלי ענווה; תכונה בסיסית נוספת היא הרחמנות והרגישות לכל פרט מהציבור. לא רק לראות את הגודל, אלא גם להתייחס לפרט; התכונה הבאה היא היכולת לעמוד על האמת ולעשות את דבר ה' בשלמות, למרות הלחצים הרבים; מנהיג צריך להיות מקצוען ולדעת את תפקידו בצורה הטובה והמדויקת ביותר; דבר נוסף, שאף הוא חשוב – צריך שתהיה למנהיג הופעה מכובדת ומרשימה. זה לא המדד העיקרי, אך גם זה חשוב, מכיוון שזה משפיע על קהל השומעים.







את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il