בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • פקודי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

מתוך "קול צופיך" גיליון 303

"הוקם המשכן" - מאליו

"המשכן משכן" - בית ראשון ושני; שפוך חמתך על הגויים; "הוקם המשכן" - מאליו; תפילה בכל מצב; "לשם יחוד" במלאכת המשכן; שיני רשעים שברת; מלחמתו של רשב"י.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אדר א' התשס"ה
5 דק' קריאה
"המשכן משכן" - בית ראשון ושני
פרשתנו פותחת בפסוק "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (שמות לח, כא). ופירש רש"י, וז"ל:
"המשכן משכן - שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל. משכן העדת - עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם".

הנה יש כאן דבר והיפוכו, כי בתחילה כתב רש"י ששני בתי המקדש חרבו בגלל עוונותיהם של ישראל, ואילו בהמשך כותב רש"י שהקב"ה ויתר על עוון העגל וקיים את המשכן, ואף השרה את שכינתו ביניהם.

מכאן אנו למדים שהכל תלוי בעם ישראל, וכשהם מקיימים מצוות השכינה שרויה ביניהם, ואילו כשהם ח"ו חוטאים, השכינה מסתלקת מעליהם. ובזמן שביהמ"ק היה קיים ועם ישראל חטאו, היו ראויים שונאיהם של ישראל לכלות, אבל הקב"ה ריחם עליהם וכילה חמתו בעצים ובאבנים, וזה הכוונה שהבית "נתמשכן בעוונותיהם".

שפוך חמתך על הגויים
הברכה והקללה אינה תנאי לקיומו של עם ישראל גרידא, אלא גם של אומות העולם. הנה בליל פסח יושבים כל עם ישראל כבני מלכים ומתפללים ומייחלים ואומרים "שפוך חמתך על הגויים". הדבר עורר זעם בקרב כמה חוגים מאומות העולם שאינם חשודים באהבת ישראל בלשון המעטה, וכן חלק מעם ישראל אשר מתחו ביקורת קשה כיצד אנו "מקללים" אותם בצורה כל כך בוטה.

פעם אמרתי להם, מדוע הנכם מתרגשים כל כך מדברינו, הרי כתוב בהמשך "אשר לא ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו". כלומר, אם הגויים יודעים ומאמינים בו יתברך, הרי שהם מוכרחים להבין שהוא יתברך שמו ויתעלה קובע על מי ואם בכלל תחול קללה זו או אחרת, ואם אינם מאמינים בו יתברך, אז מה אתם מתרגשים שאנו פונים אליו ומבקשים שישפוך חמתו עליהם. וביאור הדברים הוא, שאנו מבקשים מבורא עולם שינהג עמם במידה כנגד מידה, שכן הקב"ה כילה חמתו בעצים ובאבנים ולא בעמו, אבל הגויים הוסיפו רשעה על רשעותם וכל רצונם הוא שימותו הרבה מישראל, והם רוצים "כי אכל את יעקב", ואח"כ "ואת נווהו השמו", על כן אנו אומרים "שפוך" וכו', וחרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה.

"הוקם המשכן" - מאליו
מאופן הקמת המשכן אנו למדים כמה צריך לצפות לרחמי שמים ולפתוח ב"אתערותא דלתתא" כדי לגרום לאתערותא דלעלא. כתוב בפרשה (שמות לט, לג) "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו". רש"י מביא את דברי התנחומא, וז"ל:
"שלא היו יכולין להקימו (את המשכן), ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר הוקם המשכן, הוקם מאליו", עכ"ל.

חכם מנשה שלו ע"ה שמע מפיו הקדוש של גאון עוזנו ותפארתנו מרן בעל הבא"ח זיע"א, שתיאר זאת כך: כשירד משה רבנו מההר למחרת יום הכיפורים, ציוה עליהם את מלאכת הקמת המשכן, וכולם הזדרזו לקיים את הדברים, ועבדו בהתלהבות רבה עד שכבר בכ"ה לחודש כסלו נגמרה מלאכת המשכן וכליו, אבל לא היו יכולים להקים את המשכן, כיון שהקרשים היו כבדים עד מאד, כל קרש היה בגובה חמשה מטרים ומצופה זהב, ולא היה כח לשום אדם להעמידם, וכך היו מונחים עד ר"ח ניסן.

בר"ח ניסן עמדה לעם ישראל זכות אבות, ואמר לו הקב"ה למשה כעת אתה יכול להקים את המשכן. הלך משה רבנו כדי להקים את המשכן, ובאו כמה אנשים והציעו את עזרתם אך הוא סירב ואמר שאינו זקוק לעזרה. והיו ליצני העדה – דתן ואבירם, בטוחים שמשה רבנו לא יצליח בדבר, וקיבצו את כל העדה לבוא ולראות כיצד משה נכשל בהקמת הקרשים, ורצו לביישו ברבים. והנה, כל עם ישראל רואים את משה רבנו עומד ליד הקרשים, אומר "ויהי נועם", ומושיט את ידו ורק נוגע בקרש והוא מתרומם מאליו (והיה נס בתוך נס שכן הקרש הראשון עמד ללא תמיכה וחיבור מהקרש שלאחריו), וכך השני והשלישי עד שכל המשכן עמד על תילו הפלא ופלא, וכל זה נגד הטבע, שכן מלאכה שכזו מצריכה עבודה משותפת של כמה אנשים.

ומכאן אנו רואים שצריך לעשות מעשה, ועל ידי זה מתעורר "אתערותא דלעלא", והעיקר שהכל יהיה באמונה מוחלטת שאין דבר שלא נעשה בלי עזרתו יתברך, ולכן צריך לומר "ויהי נועם" לפני קיום כל מצוה.

תפילה בכל מצב
צריך כל אדם להתרגל ולבקש מהקב"ה שישלח לו עזרה וסייעתא מהשמים על כל צעד ושעל שהוא עושה. מסופר על גנב אחד שנכנס לבית וחיפש אוצרות יקרים, והנה הוא מצא שם קופה כבדה מברזל, והוא היה בטוח שזו כספת שמלאה זהב וכסף, ורצה לקחת אותה אתו, אלא שהיא היתה כבדה מאוד ולא הצליח. הרים עיניו לשמים ואמר "רבש"ע, אנא ממך תעזור לי להרים את הכספת ושאצליח להביאה לביתי מבלי שיתפסו אותי".

ועיין במסכת ברכות דף ס"ג ע"א על הפסוק "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך", אמר רבא אפילו לדבר עבירה. וכתוב שם בצד משם עין יעקב, אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי – כלומר הגנב שנמצא בפי המחתרת שחתר ואינו יכול להמשיך, מבקש סייעתא דשמיא.

"לשם יחוד" במלאכת המשכן
כאשר משה רבנו ראה שכל המלאכה שעשו בני ישראל הושלמה, הוא בא והקים את המשכן ואת כליו, ועל כל פעולה ופעולה שעשה כתוב "כן עשה", בין בהקמת המשכן, ובין בעשיית והשלמת הכלים והנחתם במקומם. ולכאורה היה די אם התורה היתה כותבת "כן עשה" פעם אחת על הכל, ומדוע חזרה וכתבה "כן עשה" על כל דבר ודבר? אלא ללמדנו שלפני כל פעולה ופעולה שעשה משה רבנו הוא אמר "לשם יחוד", ולכן כתוב על כל פעולה "כן עשה". ודבר זה עזר לו מאוד, שכן הנה גובהו של משה רבנו היה עשר אמות, וגובה הקרשים היו עשר אמות, וכיצד היה יכול משה רבנו לפרוס את כל היריעות על רוחבו של כל האוהל, הרי לשם כך הוא צריך סולם או כל דבר שיכול להגביהו, אלא לומר לך שעל ידי שאמר "לשם יחוד" לפני כל דבר, היתה לו סייעתא דשמיא והצליח לסדר כל דבר במקומו.

שיני רשעים שברת
ממלחמתו של משה רבנו עם עוג מלך הבשן אנו למדים שאת כל המלחמות הקב"ה מנהל ולא שום גורם אחר, ופעמים שהישועה והנצחון של ישראל במלחמתם מגיעים ממקור בלתי צפוי.

עוג מלך הבשן היה ענק, ראשו מגיע השמימה, וכל העולם פחד מפניו, הוא האריך ימים מאוד, וחי בעולם עוד מתקופת המבול, וזכה לאריכות ימים בגלל טובה שעשה לאברהם אבינו שלא מידיעתו. כשהוא בא להלחם בעם ישראל, וראה שכל העם כולו שוכן במחנה שגודלו שלש פרסאות, הוא צחק כי חשב שיוכל להתגבר עליהם בקלות. הוא לקח הר גדול מאבן, הניח אותו על ראשו ובא לכיוון ישראל במחשבה לזרוק את ההר עליהם ולקוברם תחתיו. שאל הקב"ה בעולם מי מוכן ללכת להלחם עם עוג, וכל חיות הארץ החזקות כמו האריה והנמר וכדומה קפצו ורצו להלחם בו, והנה באה הנמלה ואמרה רבש"ע תן אותו בידי. הסכים הקב"ה ואמר לנמלים לגבור על עוג. עלו הנמלים על ההר שעל ראשו, וכל נמלה לקחה פירור אחד מההר, עד שנפער חור גדול מסביב לראשו, ושקע ההר בין כתפיו. הדבר לא הפריע לעוג, אך בשעה שרצה להוציאו נשתרבבו שיניו ולא יכול היה להוציא את ההר וגם לא לעקור את שיניו, ועל זה כתוב "שיני רשעים שברת" - אל תקרי שברת אלא שרבבת. בא משה רבנו וקפץ שלושים אמה (עשר אמות כמו גובהו, והכה אותו במטהו שהיה בגובה של עשר אמות), והכהו בקרסולו, איבד עוג את שיווי משקלו ונפל ומת. מכאן אנו למדים שהקב"ה לוחם את מלחמות עם ישראל, כמו שכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", כן יאבדו כל אויביך ה'.

מלחמתו של רשב"י
פעם היה צריך רבי שמעון בר יוחאי להציל את עם ישראל מגזרות שגזרו עליהם, וביקש מהקב"ה שישלח לו מלאך לעזור לו, והוא שלח לו שד. נפגע רשב"י ואמר וכי זה מה שמגיע לי, הרי לשפחת אברהם, הגר, שלח הקב"ה ג' מלאכים, ולי שד?! אמר לו הקב"ה שבמלחמות עדיף שד ממלאך, שכן המלאך עושה את מלאכתו ואת שליחותו בלי לזוז, אבל השדים יכולים לעשות "קונצים" וזה יותר יעיל בשבילו, ואכן זה עזר לרשב"י (עיין מעילה י"ז ע"ב).

ויהי רצון שהקב"ה יעשה עמנו נסים ונפלאות כמו שעשה עם אבותינו, יראו עינינו וישמח ליבנו בביאת הגואל ובבנין אריאל במהרה בימינו אמן.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il