ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות שבת ושבת ור"ח | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אדר א' התשס"ה

הלכות שבת ושבת ור"ח

מתוך "קול צופיך" גיליון 303



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

"יעלה ויבוא" בסעודה שלישית השבת
על
פי חשבון קבוע, לעולם יחול ראש חודש אדר יומיים, בין אם זה שנה רגילה ובין מעוברת. השנה יחול ר"ח אדר שני ביום שישי וביום שבת. מה הדין את התחיל לאכול סעודה שלישית ונמשכה סעודתו עד הלילה – האם יאמר 'יעלה ויבא' או לא? והאם יאמר "רצה" או לא?

לדעת המג"א לא יאמר 'יעלה ויבוא' וגם לא 'רצה', ולדעת הט"ז יזכיר גם שבת וגם ר"ח, וז"ל (בסי' קפ"ח ס"ק ז') :
"אם חל ר"ח או יו"ט במוצאי שבת מזכיר שניהם, וכ"ש אם היה ר"ח או יו"ט בשבת ונמשך תוך הלילה דמזכיר שניהם ובזה ניחא הכל בס"ד כנלע"ד", עכ"ל.

וכדי שלא להכנס למחלוקת , על כן טוב שיסיים סעודתו לפני שקיעה ויאמר 'רצה' ו'יעלה ויבא' בברכת המזון, ואחרי כן יאמר דברי תורה וישיר זמירות שבת, ובזה יוצא יד"ח אליבא דכו"ע.

ואם לא עשה כן, הולכים אחר תחילת הסעודה, וז"ל מרן בשו"ע (או"ח סי' קפ"ח סעי' י'):
"היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה, וה"ה לר"ח פורים וחנוכה" (ועיין לכה"ח שם ס"ק מ"ג).

ובמקום אחר כותב מרן וז"ל (סי' תרצ"ה ס"ג):
"אומר על הנסים בברכת המזון בברכת הארץ, ואם התחיל סעודתו ביום ונמשכה עד הלילה, אומר על הנסים, דבתר תחלת סעודה אזלינן, ויש מי שאומר שאין לאומרו (ונוהגין כסברא ראשונה)", עכ"ל.

הרא"ש (בשו"ת כלל כ"ב) כותב את הסברא "באשר הוא שם" דהיינו, הזמן שכעת נמצא בו הוא הקובע, ואם כעת ר"ח במוצאי שבת יאמר יעלה ויבא – היינו שעת הברכה קובעת.

שבע ברכות בסעודה שנמשכה לליל ח'
וכתב בכה"ח: "לא נחלקו אלא לענין הזכרה, אבל לענין שבע ברכות דחתן וכלה שנמשכה הסעודה יום שביעי עד ליל ח', ודאי אין לברך שבע ברכות וכו' גינת ורדים והחיד"א. ויש חולקים על זה ואומרים שיכולים לברך.

פעם הייתי בחתונה של בנו של האדמו"ר מבעלז שליט"א, וישבתי ליד הרה"ג שלמה זלמן אוירבאך זצוק"ל, ואני לחשתי לו שהחסידים הללו מאריכים מאד בסעודתם והם ממתינים לאורחים מחו"ל, וכיון שעוד מעט לילה לפי דעתנו אינם יכולים לברך שבע ברכות כי כבר עברו שבעת ימי החופה, ואם יברכו זו ברכה לבטלה וא"א לענות אמן. ואמר לי הרב שגם לדעת האשכנזים יש בזה בעיה, והחלטנו לקום וללכת לפני שנכנס לספק. האדמו"ר מבעלז שהיה בעל שמיעה חדה שמע את שיחתנו, וקרא מיד לבי"ד שלו ואמר להם כך וכך אומרים הרבנים הללו, ושאל אותם מה מנהג בעלז בנידון, ואם אין מנהג אזי נשמע לדברי הרבנים שאומרים שאין שבע ברכות. ענו לו הבי"ד שלא זכור להם מנהג בעלז בזה. מיד ביקש האדמו"ר שיביאו לכל אחד לאכול, כדי שיסיימו את הסעודה לפני השקיעה. ולמרות שהכינו לאורחים סעודה כיד המלך (מאן מלכי רבנן) במקום אחר, שמעו לדבריו וכל המוזמנים, גם העשירים שבאו מקצה העולם לחתונה זו שאמורה היתה להיות מפוארת בכל הפאר וההדר האפשרי, ישבו ואכלו את המנה על ברכיהם בחפזון, כדי להספיק לברך ברהמ"ז ושבע ברכות לפני השקיעה.

וכתב הבא"ח (ש"ר חוקת כב):
"היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בבהמ"ז דאזלינן בתר התחלת הסעודה ואע"ג די"א בתר השתא אזלינן לא קי"ל הכי, וכן המנהג פשוט להזכיר של שבת, ומיהו ידלג תיבת הזה (היינו ב'רצה' לא יאמר 'יום השבת הזה'), ואם טעה ולא הזכיר אינו חוזר, וה"ה ליו"ט דאזלינן נמי בתר התחלת הסעודה, אבל בר"ח וחנוכה אע"ג דגם בזה איכא פלוגתא מודינן בהם דלא יזכיר, ואם התפלל ערבית באמצע הסעודה אפילו בשבת אינו מזכיר. והא דאמרינן בשל שבת דאם נמשכה סעודה מזכיר, מ"מ אם נתעכל המזון שאכל בשבת אינו מזכיר, ואם נזדמן ר"ח במוצאי שבת אינו מזכיר אלא של שבת דהוי תרתי דסתרי, ובברכה אחרונה שמברך על כוס של בהמ"ז אינו מזכיר של שבת, וכן אם בבית החתן נמשכה הסעודה עד ליל שמיני אינו מברך שבעה ברכות על הכוס של בהמ"ז וכנז' בחס"ל סי' קפ"ט אות ז'".

בשבת, הארת שבת נמשכת, ובשמים לא מדליקים את אש גיהנם עד שאחרון הרבנים עושה הבדלה. אבל הארת ר"ח או הארת פורים אינה נמשכת הלאה.

מ"ב פירושים של האור החיים הקדוש

בביאור הפסוק של 'אם בחוקותי תלכו' כתב רבנו חיים בן עטר זיע"א בעל האור החיים הקדוש מ"ב פירושים מאליפים.

ידוע שהאור החיים הקדוש קיבל על עצמו גלות בחייו, ונדד ממקום למקום. באחד ממסעותיו הגיע לנהר הסמבטיון (שמאחוריו נמצאים עשרת השבטים) והמאפיין המיוחד שלו הוא שכל ימות השבוע היה זועף ושוצף וזורק גחלי אש כך שאי אפשר לחצות אותו בשום פנים ואופן, ובשבת היה נח, אלא שבשבת אסור לחצות אותו. אוה"ח הקדוש הגיע בערב שבת לנהר והנה הוא שוצף וגועש, והוא אמר שם קדוש וחצה אותו. מאחורי נהר הסמבטיון חיים אנשים שכל חייהם מתנהלים על פי התורה הקדושה וכל משפטיהם על פי דיני התורה, ובראותם שהגיע אדם זר (הם לא ידעו שזהו האור החיים הקדוש ששמו הלך לפניו בכל מקום בעולם), הובילו אותו לפני רב העיר בחשד שהוא עבר את הנהר בשבת שכן אין שום אפשרות לאדם רגיל לעבור אותו ביום חול, והביאו אותו לדין תורה. הרב אמר להם להמתין עד אחרי שבת, ואז יראו מה לעשות עמו, ואותה שבת היתה שבת בחוקותי.

והנה בליל שבת עמד הרב לדרוש, ואמר שמשמים גילו לו עשרה פירושים של הגאון הגדול הקדוש וכו' בעל האור החיים הקדוש, והוא יאמר להם שבעה פירושים כי שלשה פירושים נשכחו ממנו. באומרו כך, אמר לו האור החיים הקדוש שהוא יכול לומר לו את שלושת הפירושים החסרים של חיים בן עטר ולא הוסיף לשמו שום תואר. כעס עליו הרב מאוד ואמר לו שהוא חצוף גדול להזכיר כך את שמו של האור החיים הקדוש ללא תוספת תארים, והזהיר אותו לבל יחזור על חוצפתו. למחרת אחרי תפלת שחרית של שבת קם הרב ואמר לציבור שגילו לו משמים עוד עשרה פירושים של הגאון הקדוש וכו' (וכל פעם היה מאריך בתארים מאוד) אור החיים הקדוש, אלא שגם עתה נשכחו ממנו שלושה פירושים ואין הוא זוכר אלא שבעה. וכמו בערב, אמר לו האור החיים הקדוש שהוא מוכן להשלים לו את שלושת הפירושים הנוספים של חיים בן עטר. כעס עליו הרב והזהירו שזו הפעם האחרונה שיתבטא כך. אחרי תפלת מנחה שוב קם הרב וסיפר שגילו לו עוד עשרה פירושים אלא שהוא אינו זוכר אלא שבעה, ושוב אמר לו האור החיים הקדוש שהוא ישלים לו את שלושת הפירושים של חיים בן עטר. מייד ציוה הרב לחבוש אותו בבית האסורים במקום חשוך, וכי הוא ידון אותו מייד במוצאי שבת ללא שום דיחוי.

והנה במוצ"ש רצה הרב להבדיל, אך בכל פעם שהדליק את הנר לברך עליו, הוא כבה ללא שום סיבה, ולא הבין הרב את פשר העניין. יצא הרב לשאול בשמים מדוע קורה להם כך, ואמרו לו שכל עוד האור החיים הקדוש לא הבדיל הוא לא יוכל להבדיל, וכששאל מה יעשה, אמרו לו שהוא חבוש בבית האסורים. נבהל הרב מאוד והוציאו מבית האסורים אחר בקשת מחילה, ואז בעל 'אור החיים הקדוש' לימדו אל כל מ"ב הפירושים שלו.

אכל ונעשה רעב אם מברך ברכת המזון
סעודה שנמשכת זמן רב יכולה לגרום בעיה לענין ברכת המזון, במידה ועבר זמן רב מסוף הסעודה עד ברכת המזון. למשל אם הסתיימה הסעודה מוקדם, וכשעתיים אחרי סיומה נאמרו דברי תורה רבים ושירי שבת מושכים, עד כדי כך שהסועדים כבר אינם שבעים מהאוכל, אי אפשר לברך ברכת המזון, שכבר נתעכל האוכל, וצריך שוב ליטול ידיים, ונכנס למחלוקות גדולות. דבר זה שכיח בחתונות שמסיום הסעודה ועד ברכת המזון קמים לרקוד למשך זמן רב, עד שהאוכל שבמעיים כבר מתעכל ושוב שולט הרעב ברוקדים הנמרצים. על כן אנו אומרים שבחתונות יברכו ברכת המזון ושבע ברכות מייד עם סיום הסעודה, ואחר כך ימשיכו לרקוד כמה שיחפצו.

סעודה רביעית
ישנה חשיבות גדולה לסעודה רביעית, והיא כנגד דוד המלך ע"ה. וכתבו המקובלים שיש עצם באדם שאינה נהנית משום אכילה אלא רק מסעודה זו, ועצם זו נשארת קיימת בקבר ואין שולט בה ריקבון, ומעצם זו יבנה הגוף בתחיית המתים, ועל כן יש להזהר לקיים סעודה זו (בא"ח ש"ש ויצא כז).

זמנה - טוב לאכול סעודה רביעית מיד במוצאי שבת. ואם נאנס יוכל לקיימה עד חצות, וגם אם עד אז לא הספיק יוכל לאכלה עד עמוד השחר, אבל אחרי זמן זה, עבר זמנו בטל קרבנו.

טוב שיאכל בסעודה שלישית מעט, כדי שיוכל לאכול גם סעודה רביעית. ויאכל סעודה זו ליד השולחן כדבעי ויטול ידיו, ולא יאכל בעמידה, כמו שעושים היום בחתונות 'בר', שאנשים באים ואוכלים כמו עניים, כאילו שאין להם מה לאכול בביתם. וכשאדם יושב ומברך כדבעי אז הוא גם שבע, ולכן נאמר "ואכלת ושבעת וברכת". ומי שאינו מברך – הוא אוכל ואוכל ואינו שבע. וכתבו התוס' ואכלת ושבעת וברכת וכו', אם מחלקים את המילה 'ושבעת' לשניים יוצא ושב – עת וברכת. היינו אפילו אם אדם אוכל מעומד, לכתחילה ישב ויברך ברכת המזון, ובדיעבד אם בירך מעומד יצא יד"ח (עיין לתוס' ברכות דף נ"א ע"ב ד"ה והלכתא. ועיין לשו"ע סי' קפ"ג סעי' ט').

ברכת המזון על כוס
עשרה אנשים שאכלו כאחד, יש מי שאומר שחייבים לברך ברכת המזון על כוס יין, וכן נוהגים. וי"א שה"ה לשלשה שאכלו. אבל למעשה לא נוהגים בשלשה לברך על הכוס, ואם רוצים – תבא עליהם ברכת טוב.

זכור ושמור בנרות
אחר תפילת ערבית יכנס לביתו ויאמר בקול רם ובשמחה 'שבת שלום', ואח"כ יסתכל בשני נרות, ויכוון שהם א' כנגד זכור, וא' כנגד שמור, ואע"פ שאשתו נוהגת להדליק שבעה נרות או כמנין בני הבית, מ"מ יסתכל רק בשני נרות וכנ"ל. וכתוב בבא"ח (ש"ש נח אות ד'):
"אע"פ שאוכל ומקדש על הגג (כוונתו בימי הקיץ החמים) שאור הלבנה זורח על שולחנו מבערב, עכ"ז מדליקין נר שבת בברכה, יען דנר שבת מלבד טעם הפשטי של שלום הבית יש בו חיוב ע"פ הסוד".

יש שנוהגים לכבות את כל האורות בבית בשעה שהאשה מדליקה נרות, ואח"כ הם מדליקים שוב את האור, ואין אנו נוהגים כן.

הדלקת נרות בבית מלון, ודין נר חשמלי
אין לברך על הדלקת אור/נר חשמל, כי אין הדבר בידו שהרי יכולה להיות תקלה במערכת החשמל והוא יכבה, ואינו יוצא ידי חובת הדלקת נר שבת באור זה, אלא ידליק שני נרות. ובמקום שאין מרשים להדליק נרות, כגון בחדר בבית מלון, יקנה שני פנסים הפועלים על ידי סוללות ויברך עליהם, והעיקר שיכול ליהנות מהם בעת האוכל. חייל ששומר בשבת בשער המחנה וכדו', והוא זקוק לפנס כדי לזהות את הנכנסים, יכין לעצמו פנס עם סוללות חזקות וידליק אותו מערב שבת, וישאירו דלוק משך כל השבת. ואם ירצה לנוח ואור הפנס מפריע לו, יכפה עליו קרטון או כלי וכיוצא באלו, ובאופן זה אינו צריך לכבותו ולהדליקו.

כיסוי אור המנורה
אם בליל שבת אינו חש בטוב ורוצה לישון אך האור מפריע לו, או שהאור מפריע לילדים הקטנים לישון - מותר לו לכסות את המנורה על ידי כלי וכדו'. וכל זה במנורה הקבועה בקיר, אבל במנורה שמתנדנדת כגון נברשת וכיוצא בזה – אסור, כיון שנדנוד מוקצה אסור.

להשען על מכונית בשבת
אסור להישען על מכונית בשבת, כיון שמנענע מוקצה. זאת ועוד, עלול לגרום להפעלת האזעקה של המכונית.

כחס על הנר – ודין שעון שבת
וכתוב "כחס של הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב". כשהחשמל נכבה בליל שבת ע"י שעון שבת, יש אנשים שמורידים את המתגים בארון החשמל או בשקעים שבקיר כדי שלמחרת בבקר לא ידלק החשמל, אך הדבר אסור מכמה טעמים: א.הכפתור שהם נגעו בו דינו מוקצה, כי בבין השמשות היה דינו מוקצה - ומיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא ב.בפעולה של כיבוי המתג הם עוברים על בונה או סותר בשבת (בלחיצה על המתג נוצר חיבור של שני חוטי חשמל וזה בונה, ובכיבוי המתג נפרדים שני חוטי חשמל וזה סותר), ויש להזהר בזה מאד, ועל כן לא תגע בו יד.

שעון שבת - אנחנו רגילים לומר על שעון שבת "לא תגע בו יד", ואין לקצר או להאריך את זמן פעולתו של שעון שבת, כי יש בו דין תוקע, ודין בונה, ולעיתים גם דין סותר, וכולם איסור דאורייתא, ולחולקים שרוצים לתת קולות בדבר, בודאי יודו שיש איסור דרבנן.

אין לשנות מנהג של מנגינות בתפילה
אצל אחינו האשכנזים ישנם הבדלים בנוסחי התפילה בין החוגים השונים. אצל הספרדים כמעט שאין הבדל בנוסח התפילה, וכל ההבדל הוא במנגינות. וי"א שאם נהגו לומר ביו"כ או בר"ה את הקדיש במנגינה מיוחדת, אסור לשנות למנגינה אחרת. בארצות אשכנז היו נותנים לרב הקהילה ולחזן מקום מגורים בסמוך לבית הכנסת. ומסופר שפעם אחת בחדש אלול החל החזן להתאמן במנגינות חדשות של התפילה, אך הדבר הפריע את מנוחתו של הרב והוא ביקש מהחזן שיאטום את חלונו או שינמיך את קולו, אך החזן אמר לרב: אני בחזנות שלי, ואתה בתורה שלך! ולא היתה לרב ברירה אלא להאזין לנעימות של החזן ולסלסוליו.

כעבור זמן הגיע יום ראש השנה והזמינו את הרב להיות חזן בתפלת שחרית, והוא השתמש בכל המנגינות ששמע מהחזן. ניגש אליו החזן ואמר לו: לקחת לי את כל המנגינות, ומה אעשה במוסף?! אמר לו הרב: אתה במוסף שלך, ואני בשחרית שלי, כמו שאמרת לי אתה בתורה ואני בחזנות.

ואהבת לרעת כמוך – כלפי אשתו
כתוב "ואהבת לרעך כמוך" – והגמרא אומרת שזה נאמר לא רק על חברו אלא גם על האשה (עיין קידושין ריש פרק ב' דף מ'). לעיתים הבעל רוצה לשמוע רדיו לפני השינה ואשתו רוצה לישון, והוא מכבה את הרדיו, וטוב שיאמר לפני שמכבה 'הריני בא לקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך'.

מסופר על הרה"ג בן ציון אבא שאול זצ"ל, שהוא היה אוהב ביום שבת לאכול גרעינים תוך כדי לימודו, ולידו היתה מונחת צלחת ובה היה מניח את הקליפות. וכיון שדין הקליפות מוקצה, הוא היה נוטל את כל המפה וזורק את הקליפות לאשפה. ובכל פעם אשתו היתה אומרת לו אני אקח את המפה, ואתה תמשיך ללמוד, אך הוא היה אומר לה אני אעשה זאת כי אינני רוצה שתמאסי ברוק שלי שבקליפות. ובר מן דין, הוא היה מכבדה כי היתה בת אחד הת"ח החשובים והשקדנים בירושלים, הרה"ג ר' יוסף שרבאני זצ"ל.

וכתוב "כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם". שואלת הגמרא (חגיגה ה' ע"א) מאי על כל נעלם? אמר רב זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס, ושמואל אמר זה היורק בפני חברו ונמאס.

פעם היה מנהג לירוק כשאומרים 'והאלילים כרות יכרתון' ב'עלינו לשבח' (אבל ב"ה כיום ביטלו מנהג זה), והיה אדם אחד עובר עם קופסא ובה חול ומכסה את הרוק בחול. וכשאמרו לו הכיצד אתה עושה כן בשבת, הרי החול מוקצה? הוא ענה שהכין את החול מבעוד יום וא"כ אין עליו דין מוקצה.

ריח שאין לו עיקר
יש אנשים שמתחילים להתפלל בבית וממשיכים בתפלה עד ביהכ"נ. וכיום כמעט בכל רחוב מצוי מיכל אשפה גדול (הנקרא 'צפרדע'), וכיון שנודף ממנו ריח רע, אין לומר לידו פסוקים או קטעי תפילה. אבל אם יש למשל ריח של נפט וכדו' אע"פ שזה ריח לא טוב – מותר לומר פסוקים, כיון שזה לא ריח נבאש אלא זה ריח טבעי (עיין לבא"ח פרשת בא אות כ"ז). לעיתים כשנוסעים מחוץ לעיר עוברים ליד שדות, ויש ריחות חריפים של חומרי הדברה או חומר לזיבול השדות – וזה נקרא ריח שאין לו עיקר, ויכול לקחת מטפחת עם בושם ולהריח, ורשאי ללמוד.

הרב בעל שד"ח כתב בצוואתו שאם יקרה מקרה ל"ע והוא ימצֵא שוכב במקום לא נקי, יכסו את אותו מקום ויקחו סמרטוט ויטבילוהו בנפט ויבעירוהו כדי שיעבור הריח הרע. חולה המחובר לשקית שאליה מתנקזים כל ההפרשות – מותר לו להניח על השקית בושם כדי להעביר את הריח, וממילא זה יהיה כריח שאין לו עיקר, ובלבד שיכסה את המקום, ואז הוא רשאי ללמוד ולהתפלל.

בושם ביום שבת
יש שנוהגים לחלק בושם בבית הכנסת בעת שמחה, וביום שבת מותר לשים בושם על ידו, אבל לא על מטפחת משום שמוליד ריח. ומותר לאשה לשים בושם ביום שבת על גופה, אבל לא על בגדיה או על המטפחת או על פאה נוכרית (ועיין לבא"ח תצוה אות יא, ור"פ ח"ב סי' נ"א).

הנותן ריח טוב בפירות
אם לוקח תפוח עץ שיש בו גם ריח טוב ובדעתו לאוכלו – מברך 'בורא פרי העץ'. ואם רוצה רק להריחו – מברך "הנותן ריח טוב בפירות".

ויהי רצון שהקב"ה יעשה עמנו נסים ונפלאות כמו שעשה עם אבותינו, יראו עינינו וישמח ליבנו בביאת הגואל ובבנין אריאל במהרה בימינו אמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il