בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מידות
לחץ להקדשת שיעור זה
ח' כסלו תשע"ז

אהבת ישראל- הבעל שם טוב

undefined

רבנים שונים

ח' כסלו תשע"ז
3 דק' קריאה
ח' כסלו תשע"ז
היום נמשיך ללמוד על נושא אהבת ישראל ונתמקד במקורות מתורת החסידות. נתחיל במייסד החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב. תורתו של הבעש"ט כללה שני רבדים שעל פניו נראים שונים מאוד זה מזה. האחד הוא ההתנהלות עם תלמידיו הקרובים (שהיו בדרך כלל רבנים מפורסמים וצדיקים עוד לפני הכרותם עמו, מה שמכונה אצל החסידים "החבריא קדישא" של הבעש"ט) מהם הוא היה דורש דרישות של עבודת השם גבוהה מתוך התמסרות מוחלטת, ושלילה גמורה של ה"אני" הנפרד בפני ה"אני" האמתי - "אני השם אלקיכם".
מאידך, הייתה לו חיבה מיוחדת מאוד לפשוטי העם עמם היה מתנהל על מי מנוחות, ורבים הסיפורים על היחס האישי החם והאוהב - ואפילו במידה מסויימת מעריץ - של הבעש"ט ליהודים הפשוטים, אותם יהודים כפריים שפעמים רבות אף לא ידעו לשון הקודש כראוי, ובטח שלא ידעו ללמוד תורה, וכל יהדותם הסתכמה לפעמים בקיום מצוות בסיסי ולקוי.

"אמר מרן הרב רבי ישראל בעל שם טוב, לתלמידו הרב מקאלאמעא אביו של הצדיק רבי נחמן ז"ל: את הקל שבקלים והפחות שבפחותים אשר הוא בדעתך (זאת אומרת מנקודת המבט שלך), אני אוהב אותו יותר מן מה שאתה אוהב את בנך יחידך"

איננו מתיימרים כאן להסביר את השורש של שני צדדים אלו במורנו הבעש"ט, הדבר מצריך לימוד עמוק ומקיף, מה גם שתורתו של הבעש"ט לא נכתבה מעולם על ידו, וכל מה שיש לנו ממנו זה רק מימרות קצרות שהובאו על ידי תלמידיו משמו. אולם בתורתם של תלמידיו ותלמידי תלמידיו, דבריו הקצרים מתבארים ומתרחבים, וכפי שנראה בהמשך ב"תניא" של רבי שניאור זלמן מלאדי.
בכל זאת, נביא קטע אחד בשם הבעש"ט עצמו שאולי מהווה כיוון למחשבה בנושא זה:

"ידוע ממרן הרב רבי ישראל בעל שם טוב, שצדיק גמור שאין בו שום שמץ רע כלל, אינו רואה שום רע באדם, ובעיניו הכל זכאים וצדיקים, ולכן הוא אוהב את ישראל מאוד, אבל כשעדיין לא תיקן לגמרי, יראה בעיניו איזה שמץ רוע לחייב את הרשעים, אבל ידע כי את נפשו הוא מחייב, "וזה הוא "מכל פשעי הצילני"(תהלים ל"ט), שתמחול לי על כל עווני, ובמה אדע, "חרפת נבל אל תשימני"(שם), כשלא תשים אותי שאראה שום חרפה בנבל, ובזה אדע כי נקי אני"
(ספר נתיב מצוותיך)
יש כאן אמירה עמוקה מאוד, אם אני רואה משהו רע זה אומר שמשהו בהסתכלות שלי מקולקל, מדוע לחשוב כך?
אמונה יסודית היא ש'אין עוד מלבדו'. אמירה זו, שנאמרה כבר בתורה, לובשת אצל הבעש"ט צורה מאוד יומיומית: לפי הבעש"ט הכל אלוקות ממש, וכל מה שקורה זה חלק מהטוב האלוקי. אם אתה "לובש את המשקפיים" האלוקיות אתה אמור לראות שהכל טוב, אתה אמור להיות מלא רחמים ועין טובה על כל המציאות כולה, כולל על הצדדים הנראים כמכוערים. ואם אתה לא רואה זאת כך אלא אתה רואה מציאות של רע שנפרדת ואפילו מנוגדת לרצון השם כביכול, זה אומר שאתה לא דבוק מספיק לקב"ה שמחיה ברצונו את אותה המציאות למרות שהיא נראית רעה.
לצורך משל, אם אני רואה מישהו גונב, אם יש בתוכי "גנב קטן", זאת אומרת אם לא תיקנתי באופן מוחלט את תאוות הממון שלי, אזי אני עדיין "מסוכסך" עם עצמי ביחס לממון, ולכן אני אתמלא כעס על הגנב. לעומת זאת, אם אני כבר נקי תאוות הממון, וכל היחס שלי לכסף ורכוש הוא לגמרי "אלוקי", אזי איני כועס יותר על המתאווה לממון כי אני כבר לגמרי "אלוקי" בתחום הזה, ובדיוק כפי שהקב"ה למרות שלמותו וטובו ראה לנכון לברוא את התאווה הזו בגלל הדברים החיוביים שהיא מולידה בסופו של דבר, כך גם אני מפסיק לכעוס עליה כי אני רואה את הטוב הטמון בה. כמובן, גם את הגנב יש לתקן, אך המחשבה על תיקון הגנב תבוא אצלי, במקרה כזה, לא מתוך דחף נמוך של כעס אלא מנקודה גבוהה של אהבה ורחמים על הגנב שמעשיו אינם מתוקנים והוא חסר.
זאת אומרת שבכל פעם שאני כועס על משהו בעולם, הסיבה היא שמה שאני רואה באחר גורם לי לראות אותו כנפרד מן הטוב, בדיוק כפי שבתוכי הדבר הזה עדיין מפריד אותי מן הטוב. אך אם בתוכי אני כבר לגמרי מצורף לרצון האלוקי באותו תחום, אני מלא אהבה ורחמים לנטייה זו.
וכפי שכתב גם מרן הראי"ה קוק:

מה הוא מקור הרוגזה של רשעים, מהו הקצף על העולם כולו, מה הוא יסוד העצבות המרה, האוכלת את הרוח ואת הבשר, הממלאת ארס את החיים, המצוים אצלם, מהיכן מקור משחת זה נמשך ? בבטחון פנימי ברור אנו משיבים על זה : ממקור הרשעה כל זה נובע, "מרשעים יצא רשע".
(אורות התשובה ח' ד')

מחר נראה אי"ה את דברי האדמו"ר הזקן בתניא, המבסס רעיונית כיוון נוסף בשורש לאהבת כל יהודי ואפילו רשע.






את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il