בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מידות
לחץ להקדשת שיעור זה
י' כסלו תשע"ז

אהבת ישראל- התניא חלק ב'

undefined

רבנים שונים

י' כסלו תשע"ז
2 דק' קריאה
י' כסלו תשע"ז
אנו ממשיכים בפרק ל"ב בתניא. הלל הזקן קובע שכל התורה כולה, שהיא לכאורה עבודת אלוקים ולא משהו חברתי במהותו, מתומצתת ברעיון של "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". קביעה זו היא מפליאה. האדמו"ר הזקן מסביר בקטע שנראה, שהאכפתיות מהאחר כפי שאכפת לי מעצמי אינה מוסריות ויושר לב גרידא, אלא היא חשיפה של רובד פנימי בנפש שבו באמת כולנו אחד. החשיפה של רובד פנימי זה היא מטרת כל המצוות כולן, ולכן אהבת ישראל היא צד שני של מטבע החיבור האמיתי לנשמה, ואי אפשר לזה בלא זה, אלא שניהם מופיעים יחדיו:

"וזהו שאמר הלל הזקן על קיום מצוה זו ("דעלך סני לחברך לא תעביד" - מה ששנוא עליך, לחברך אל תעשה), "זהו כל התורה כלה, ואידך פרושא הוא" כו' (וכל השאר זה פירוש). כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין, וגם להמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל למהוי (להיות) אחד באחד דווקא, (זאת אומרת שהאלוקות מתגלה דווקא בעם ישראל כשהוא בבחינת "אחד". או במילים פשוטות, מי שעובד את השם רק בשביל עצמו אז הוא עובד את עצמו ולא את השם) ולא כשיש פירוד חס ושלום בנשמות, דקודשא בריך הוא לא שריא באתר פגים (שהקדוש ברוך הוא לא שורה במקום פגום). וכמו שנאמר: "ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך", וכמו שנתבאר במקום אחר באריכות.
ומה שכתוב בגמרא שמי שרואה בחברו שחטא, מצווה לשנאתו וגם לומר לרבו שישנאהו, הינו בחברו בתורה ומצוות וכבר קיים בו מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך", עם שאתך בתורה ובמצוות, ואף על פי כן לא שב מחטאו, כמו שכתב בספר חרדים. אבל מי שאינו חברו ואינו מקורב אצלו, הנה על זה אמר הלל הזקן: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום וכו', אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם "בריות" בעלמא, צריך למושכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'; והן לא, לא הפסיד שכר מצוות אהבת רעים.
וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעוונותיהם, שמצוה לשנאתם, מצווה לאוהבם גם כן, ושתיהן הן אמת" שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית.

שוב, כיוון שאדם באמת מורכב משתי מהויות - אחת טובה וזכה והשניה בהמית, אני יכול גם לאהוב ולשנוא אותו בו זמנית, לאהוב אותו מתוך ה"חצי" הטוב שבו ולשנוא מתוך ה"חצי" הרע שבו.
עכשיו האדמו"ר הזקן מוסיף נקודה חשובה: לא רק שאני אוהב אפילו את הרשעים מצד הטוב שבהם, אלא אני אפילו יותר אוהב אותם כי בגלל מצבם העגום אני מתמלא רחמים על הטוב שבהם, שקבור במסכנות גדולה תחת שכבות של זוהמה, ודרכו של עולם שמי שאני מרחם עליו אני מתמלא אליו גם באהבה יתירה:

"וגם לעורר רחמים בלבו עליה, כי היא (הנפש האלוקית שלהם( בבחינת גלות בתוך הרע מסטרא אחרא הגובר עליה ברשעים. והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה, כנודע ממה שכתוב: "ליעקב (המסמל בקבלה את מידת הרחמים( אשר פדה את אברהם" (המסמל בקבלה את מידת האהבה). [ולא אמר דוד המלך עליו השלום "תכלית שנאה שנאתים" וגו' אלא על המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלהי ישראל, כדאיתא בגמרא ריש פרק ט"ז דשבת].




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il