ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

זכור את אר עשה לך עמלק | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים פורים וחודש אדר מחיית עמלק Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


זכור את אשר עשה לך עמלק


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
דקלה אלואי ז"ל

עמלק ברפידים
התורה מספרת שבני ישראל ניסו את ה':
"... לאמר היש ה' בקרבנו אם אין".

וסומכת לכך:
"ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידִם" (שמות י"ז, ז-ח).

רש"י מסביר את טעם סמיכות הפרשיות:
"סמך פרשה זו למקרא זה לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים: 'היש ה' בקרבנו אם אין'? חייכם שהכלב בא ונושך אתכם, ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן: ראית את אבא? אמר לו אביו: אינך יודע היכן אני?! השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו" (שם, ד"ה ויבא עמלק).

ישראל הגיעו לרפידים לאחר שחווּ נִסים גלויים. הם כבר הכירו והאמינו בקב"ה, הם לא הטילו ספק בכך שהוא שליט כל יכול, אבל חסרה להם הרגשת הקִרְבה המיוחדת של עם ישראל הנתון תחת השגחה פרטית, מתמדת. הם לא חשו מספיק שהטבע כולו, גם כשאין רואים בו שינויים מרחיקי לכת, נשלט ומכוּוָן, ללא הרף על ידי הקב"ה. לכן, כשניצבו בפני מצב שלא היה מים, טעו לחשוב שיש לפעול בדרך של השתדלות טבעית; בדומה לאומות העולם שלא זכו לקרבת ה'.

בדרך זו יש להבין את דרשת חז"ל על הפסוק - "וילחם עם ישראל ברפידם":
"אין 'רפידים' אלא רפיון ידים. לפי שרפו ידיהם מדברי תורה לכך בא השונא עליהם" (מכילתא דרשב"י שם).

הכרת הקשר ההדוק שבין הברכה במעשה הידיים לשמירת התורה הייתה רפויה. הם נטו לתלות את ההצלחה, ב'כוחי ועוצם ידי', בגורמים טבעיים הנראים לעין - בעוד שהיו צריכים לתלות את עיניהם בקב"ה, שהוא מקור הכוח, המפעיל והמכוון את גורמי הטבע 1 .

עניינם של עמלק
יסוד ההשקפה של עמלק היה כפירה בעיקר, הם כפרו במציאות כל שהיא של כוח שולט. העולם הוא הפקר, וכל אשר נעשה בו מתרחש במקרה על ידי כוחות טבעיים, ללא כל קשר לרצון עליון או לשכר ועונש 2 .

אברהם אבינו ויִתְרוֹ הגיעו מאמונה בעבודת אלילים לאמונה בה'. הם הבינו שיש אדון לבירה והשתדלו להכיר אותו עד אשר הגיעו לאמת, אבל כפירה בכל כוח שהוא - שוללת את האפשרות להגיע להכרת האמת.

הסבא מקלם ממשיל את עובדי העבודה הזרה לתושביה של עיר אחת שהודיעו להם כי הצאר עומד לבקר בעירם בתאריך מסוים. כל יושבי העיר יצאו לקבל את פניו וחלקו לו כבוד מלכים. הם לא ידעו שלמעשה לא הצאר הגיע אליהם, אלא נוֹכֵל מחופש שחשק בכבודו של הצאר ורימה אותם. כשנודע הדבר לצאר ראה בכך מרידה, והוציא גזר דין מוות ליושבי העיר. כששמעו זאת באו וטענו כלפיו כי לא ראו את הצאר מעודם, לא הכירוהו, ולכן טעו וכיבדו אדם אחר. כל הכבוד שהעניקו לאותו רמאי היה מכוּוָן ומיועד בעצם לצאר. התקבלו הדברים על לבו של הצאר ומחל להם.

עובדי עבודה זרה יכולים לתלות את חטאם בטעות, לא כן הכופרים, הפורקים מעליהם כל עול.

לאחר קריעת ים סוף נאמר: "שמעו עמים ירגזון" (שמות ט"ו, יד). כל העמים שמעו ופחדו, הם האמינו בכוחו של האלוקים אשר קרע את הים לעם ישראל. עמלק, לבדו, טען שאין כוח שולט. העמלקים לא כפרו במאורעות שאירעו; לא במכות שבאו על המצריים; ולא בקריעת הים - אלא הסבירו את הכל כשרשרת של מקרים טבעיים. לפי שיטתם התגלגלו העניינים במקרה לטובת עם ישראל, ללא כל קשר לכוח עליון. מכיוון שהמקרה לא לעולם יתמיד, הם לא פחדו להילחם בישראל. מטרתם הייתה לצנן את האמונה שנתעוררה בעולם, ולהוכיח את שיטתם הכופרנית.

לפני שנים ספורות הלך לעולמו מדען רוסי ממוצא יהודי בשם זליקובסקי, אשר כתב ספרים והוכיח באופן מדעי, כי במצרים אירעו עשר המכות, כי ים סוף נקרע, והשמש עמדה ליהושע. הוא הביא ראיות ממקורות היסטוריים, שהוכיחו את כל הטרגדיה שבאה על מצרַיִם לפרטיה, עד להתמוטטות הבלתי טבעית של אמפריה זו. הוא מצא בהיסטוריה של הסינים, כי בדיוק באותה תקופה שבה השמש עמדה ליהושע, היה בסין לילה ארוך במיוחד, והדברים מתאימים מבחינת שנויי היום והלילה בעולם. ברם, את קריעת ים סוף הסביר בכך שכוכב נוגה סטה ממסלולו והתקרב לכדור הארץ, ובכוח המשיכה בגללו נבקעו המים בדומה לגאות ושפל. הוא תלה את הכל במקרה ובכוחות טבעיים, וכפר בכל אפשרות של יד מכוונת. לדעתו, כל המתהווה בעולם מורכב מהתפתחות ומריבוי מקרים, וחס וחלילה - לית דין ולית דיין.

זו בדיוק הייתה שיטת עמלק. הם האמינו שאין דבר העומד מעל הטבע ומפעיל אותו.

שאלת ישראל: "היש ה' בקרבנו" (שמות י"ז, ז) הייתה ביטוי של חולשה באמונה, והיא שנתנה פתח ומקום לעמלק להגביר את כוחו. התיקון לחטא היה עמידה בניסיון דומה אשר יוכיח את שלמות האמונה. הם חטאו ברפיון ידיים, בכך שתלו את ההצלחה בגורמים טבעיים, והם היו צריכים לתקן, בכך שיתלו את ההצלחה בַּמִּלחמה - בשיעבוד לבם לאביהם שבשמים, ולא בידיו של משה.

התורה מספרת שכאשר הרים משה את ידו גבר ישראל, וכאשר הניח גבר עמלק. נראה היה שידי משה מְכַוְּנוֹת את מהלך המלחמה ואת הנצחונות; וישראל היו צריכים להבין, שידי משה אינן אלא הכוח החיצוני, הנראה לעין, ולא הכוח האמתי השולט במצב. היה עליהם להבין שידיו של משה מורמות בתפילה, ורק שיעבוד לבם לאביהם שבשמים בכוחו להועיל. זו הסיבה שמשה גם הניח את ידיו - כאשר ראה שישראל תולים את ההצלחה בידיו, הואיל וזו נתינת פתח לכוחו של עמלק להתגבר, וזהו סימן שהניסיון גדול מדי. רק כשהבינו ישראל שעליהם לשעבד את לבם לאביהם שבשמים, יכול היה להרים את ידיו, ולאפשר להם לתקן את החטא של רפיון ידיהם בתורה.

דברינו, כמובן, רומזים למשנה הידועה במסכת ראש השנה:
"וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? - אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר: 'עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי' (במדבר כ"א, ח), וכי נחש ממית או נחש מחיה? - אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים" (פ"ג מ"ח).

ברצוננו לעיין בסיומה של אותה משנה:
"חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן זה הכלל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן".

לכאורה, אין קשר בין שני חלקי המשנה, מה עניין ידי משה ונחש הנחושת, לדינם של חרש שוטה וקטן? אלא שידי משה ונחש הנחושת מלמדים אותנו, שאין קשר בין הכוח הפנימי למראה החיצוני. כפי שידיו של משה אינן עושות מלחמה והנחש אינו מחיה, כך חרש, שוטה וקטן אינם חיבים במצוות.

ההופעה החיצונית אינה קובעת מאומה. ילד לפני מלואת לו שלוש עשרה שנים, או חרש ושוטה נראים, למראה העין, כמו אדם רגיל המחויב במצוות. אך צריך לבדוק את האמת המסתתרת מאחורי המראה החיצוני, כפי שיש לראות מהו הכוח המסתתר מאחורי ידי משה ונחש הנחושת.

במלחמת עמלק כבר ראו ישראל נִסִּים גלויים למכביר. מלחמה זו לימדה את ישראל לראות את הקב"ה בכל העניינים הטבעיים המצויים תדיר, לכן ציווה הקב"ה: "צא הלחם".

מלחמה זו נערכה מחוץ לענני הכבוד, מחוץ למקום שבו שולטים נִסים גלויים. כמו כן, יהושע נבחר להילחם בעמלק, כי יהושע היה המנהיג שהנהיג את ישראל בדרך הטבע, לעומת משה שהנהיג בדרך נִסית. עם ישראל היה צריך להתחזק בהכרה שכל המציאות הטבעית גם היא נס - שההבדל בין הנס הגלוי לטבע (שהוא נס נסתר), מתבטא רק בכמות ובתדירות. הטבע הוא נס מתמיד, והנס הגלוי הוא חד פעמי, אך הכל נובע מאותו מקור. לא ייתכן מצב שבו יהיה האדם מופקר לכוחות טבעיים, שאינם עומדים תחת השגחת ה'. השיטה הכפרנית של עמלק מטילה ספקות ומחלישה את המאמינים.

"כי יד על כס י-ה" (שמות י"ז, טז) - אומרים חז"ל:
"אין הכִּסא שלם ואין השם שלם עד שתהא מלחמה לה' בעמלק" (ישעיהו י"ב, ב, רש"י ד"ה י-ה ה').

הכיסא, מקום מושבו של המלך, הוא סמל שליטתו.

חז"ל מפרשים:
"הוי 'נכון כסאך מאז' (שמות ט"ו, יז) - מ'אז ישיר'" (שמות רבה כג, א).

מקריעת ים סוף התפרסמה מלכותו של הקב"ה, מאז, התיישב, כביכול, על כיסא מלכותו. עד אז לא ראו בבירור את כוח שלטונו בעולם.

עמלק גורמים בכפירתם שה-א' חסרה מן הכיסא, ונשאר רק 'כס' מלשון כיסוי. שלטונו של הקב"ה והשגחתו מכוסים ונסתרים.

שמו של הקב"ה המורכב מהאותיות י'ה'ו'ה' מבטא נצחיות: שלטונו 'היה הווה ויהיה'. האותיות י-ה מרכיבות את השם, זאת אומרת, שמשמו של הקב"ה חסרה משהו בראיית ההוויה. עמלק בכפירתו מחליש אצל המאמינים את ראיית ההשגחה על כל צעד ושעל.

מובא במדרש:
"כתוב אחד אומר: 'תמחה את זכר עמלק' (דברים כ"ה, יט); וכתוב אחר אומר: 'כי מחה אמחה' (שמות י"ז, ז), כיצד יתקימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא 'תמחה', כשפשט ידו בכסא 'מחה אמחה', אפשר בשר ודם יכול לפשט ידו בכסא של הקב"ה, אלא על ידי שהחריב ירושלים שכתוב בה: 'בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'' (ירמיהו ג', יז) לפיכך 'מחה אמחה'" (פסיקתא דרב כהנא ג, טו).

בניין ירושלים, גילוי השכינה שיש בבית המקדש, מחזק את האמונה, כך שישראל יכולים להתגבר על כוחו של עמלק ולמחותו. משחרב בית המקדש ונמנע גילוי השכינה נחלשה האמונה, ואין ישראל יכולים למחות את עמלק, אלא הקב"ה בעצמו צריך למחותו.

ובאותו עניין, נתעכב על הפסוק בתהלים:
"כי בחר ה' בציון אִוָּהּ למושב לו" (קל"ב, יג).

הגר"א מסביר את המילה 'אִוָּה'ּ ככינוי לבית המקדש. בית המקדש מחזק את האמונה במלכות ה'. האותִיּוֹת א'ו'ה', שהן האותיות החסרות מהכיסא ומשמו של הקב"ה, חוזרות לעולם רק כשבית המקדש קיים. התגברות האמונה שבאותה שעה מחזקת ומשלימה את כיסאו ואת שמו של הקב"ה.

לעומת זאת, כשחרב בית המקדש נאמר:
"דרכי ציון אבלות... כּוהָניה נאנחים בתולתיה נוגות והיא מר לה" (איכה א', ד).

"והיא" כולל את האותיות ו' ה' משם ה', א' מהכיסא, וְ-י' מירושלים שנקראת 'ירושלֵם' ללא י' כשאין בה בית מקדש. כלומר שכשהאותִיּוֹת הללו חסרות - האמונה נחלשת וכוחו של עמלק מתגבר. אז - ישראל אינם חזקים דיים למחות בעצמם את עמלק.

מחייה רוחנית

אם אין בכוחנו למחות למעשה את עמלק במה אנחנו מקיימים: "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כ"ה, יז)?

מובא ב'פרקי דרבי אליעזר':
"רבי פנחס אומר: אחר ארבעים שנה רצה משה להזכיר לישראל ולומר להם זוכרים אתם שאמרתם במדבר: 'היש ה' בקרבנו אם אין' (שמות י"ז, ז), אלא אמר משה אם אני אומר לישראל כך הרי אני מגלה את פניהם, והמגלה פנים אין לו חלק לעולם הבא, אלא אני אומר להם מעשה עמלק, והם מבינים מה שכתוב לפניו.

משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס אחד, וקשר המלך בפתח הפרדס כלב, והמלך יושב בעליתו צופה ומביט כל מה שבפרדס, נכנס אוהבו של המלך לגנוב מן הפרדס ושסה בו הכלב וקרע בגדי אוהבו, אמר המלך אם אומר לאוהבי למה נכנסתה לפרדס הרי אני מגלה את פניו, אלא הרי אני אומר לו הראית אותו כלב שוטה היכן קרע את בגדיך ולא היה מבין שאתה אוהב, ומיד הוא מבין מה שעשה.

כך אמר משה הרי אני אומר לישראל מעשה עמלק ומיד הם יודעים מה שכתוב למעלה לפיכך אמר משה: 'זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים' (דברים כ"ה, יז), אמרו לו ישראל משה רבינו כתוב אחד אומר: 'זכור את אשר עשה לך עמלק' (שם); וכתוב אחד אומר 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות י"ט, ז), היאך יתקימו שניהם זה 'זכור' וזה 'זכור'? אמר להם משה לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ, זה כוס וזה כוס, זה זכור לשמר ולקדש את יום השבת שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו'; וזה זכור להשמיד ולהכרית את כל זרעו של עמלק שנאמר 'זכור את אשר עשה לך עמלק'" (פ"ד).

זכירת מעשה עמלק צריכה להזכיר לנו את הסיבה לבואו, את החטא והחולשה שהיו לנו, את חֶסרון האמונה בשעה ששאלו: "היש ה' בקרבנו אם אין" - כדי שנתחזק באמונתנו ולא נגיע, חס וחלילה, למצב כזה פעם נוספת.

כששאלו ישראל את משה לשם מה יש לזכור את עמלק, הם התכוונו לתמיהה הבאה: הרי עצם זכירת עמלק ושיטתו, עיסוק בשיטה כפרנית הקיימת בעולם גורמת בעצמה לפגיעה והטלת ספקות באמונה. זכירה זו מהווה סתירה לזכירת השבת, שמטרתה חיזוק האמונה במעשה בראשית. אלא, שלא את עמלק אנו זוכרים, כי אם את חולשתנו, כדי שנתחזק באמונה, והתחזקות זו תגרום להחליש את עמלק - וממילא למחותו, שכן החזק מטיל תמיד ספקות בצד שכנגד.

כשאנחנו מפגינים את בטחוננו העז בדרכנו, ועושים את מעשינו בפרסום ובשמחה, אנו מחזקים את עצמנו ומחדירים ספקות בלבם של המתנגדים. לכן, את כל הנושאים שכפרו בהם הצדוקים כגון: קצירת העומר במוצאי יום טוב של פסח, וניסוך המים היו עושים בפרסום רב וטכס מרשים: "כדי להוציא מלבם של צדוקים" 3 - כדי שכפירתם תתערער בלבם. זו הדרך שבה אנחנו מוחים כרגע את עמלק.

בימי מרדכי ואסתר חזרו ישראל ונחלשו, בדומה לחולשה שהייתה ברפידים. שם אמרו: "עזב ה' אותנו במדבר הזה ואין שכינתו בקרבנו" ('פרקי דרבי אליעזר', ד), ובצאתם לגלות חשבו שוב כי ה' עזבם ואין השגחה פרטית, לכן החלו להשתדל בדרכים טבעִיּוֹת לשמור על הקיום הפיסי. השתדלות זו התבטאה בכך שהשתחווּ לצלם בימי נבוכדנצר, ושנהנו מסעודתו של אחשורוש. לא מתוך רצון לעבוד עבודה זרה השתחווּ לצלם, אלא כהשתדלות שלא לעורר את זעמו של נבוכדנצר. כוונה זהה הייתה כשהשתתפו בסעודתו של אחשורוש. מאחורי ההנאה מסעודת אחשורוש הייתה המחשבה שמעשה זה יועיל וישפר את יחס השלטון כלפיהם. חולשה זו הייתה בעוכרם וגרמה שנגזרה עליהם כליה.

עם ישראל היה צריך להבין שגם בגלות לא איבדו את מעלתם, ושהקב"ה משגיח עליהם בתוך כוחות הטבע, כשהם עובדים ומשעבדים את לבם אליו, ולכן אַל להם לסמוך על השתדלויות שהם נגד רצונו.

עניין זה מזכיר מעשה שהיה פעם עם רבי אהרן קוטלר זצ"ל, שנפגש פעם עם נציגיה של תנועה פשרנית, שהייתה מוותרת בקלות יתרה על עקרונות חשובים ביהדות, בתירוצים של פיקוח נפש. אמר להם: דומים אתם ליהודי שהיה יד ימינו ונאמנו של פריץ גוי. חביריו של הפריץ לעגו לו, ואמרו כי ידידו הנאמן לא יהיה מוכן אפילו להשתתף בסעודתו. ביקש הפריץ מהיהודי לדאוג לסעודה כשרה שיוכל להשתתף בה, על מנת להוכיח לחבריו את ידידותו הנאמנה. מִלַּא היהודי את בקשתו של הפריץ, ולתמהון כולם השתתף עמם בסעודה. לקראת הסיום הוציא הפריץ בקבוק יין וביקש להרים כוס עם היהודי לחיי ידידותם. רָמַז לו היהודי כי אסור לו לשתות את יינו. הפריץ שפחד מלעגם של חבריו, ביקש ממנו למצוא אפשרות שיוכל לשתות את היין. אמר לו היהודי שרק במקרה שיאיימו על חייו יוכל לעשות זאת. שלף הפריץ את אקדחו בהיחבא, וציווה עליו לשתות את היין ואם לאו יהרגהו. שתה היהודי את היין, והפריץ שבע הרצון רצה להשיב את האקדח לנדנו. אז, במפתיע, ביקש היהודי להמשיך ולאיים עליו, כדי שיוכל לשתות כוס נוספת.

כך, אמר רבי אהרון קוטלר לאותם פשרנים: הלחץ הזה שגורם לכם לוויתורים נראה כנוח לכם, ושאתם מעונינים בו.

במצבים שבאופן טבעי יש חשש לפיקוח נפש בשל שמירת ההלכה, יש, בלית ברירה, לוותר על קיום הדין, אבל כשעם ישראל, תולה את קיומו בדרכים טבעיות, ומשתדל באופן טבעי לדאוג לעצמו, מתוך השקפה שאין השגחה פרטית, וחייו תלויים בסיבות ומסובבים, הוא חוזר לאותו מצב ששאלו: "היש ה' בקרבנו אם אין".

כשעם ישראל נחלש באמונה יש לעמלק את הכוח להתגבר, והמן מצא את השעה המתאימה להוכיח את שיטתו, שהכל מקרה, העולם הפקר, ואין כוח עליון. הוא רצה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים... ושללם לבוז" (ג', יג) 4 , כדי להוכיח באופן הברור ביותר שעם ישראל מופקר לגמרי, ואין עליו שלטון והשגחה כלל.

דרכו של המן - "פור הוא הגורל"
"הפיל פור הוא הגורל לפני המן" (ג', ז).

שיטתו של המן הייתה ש"פור הוא הגורל", שאינו מכוון, וכל אשר קורה אינו אלא טבע ומקרה.

פעמיים (ג', ז; ט', כד) חוזרת המגילה ואומרת "פור הוא הגורל". הדעות חלוקות בין המפרשים אם מקור המילה 'פור' בלשון הקודש, או שהיא מילה פרסית, ואז ייתכן שזהו רק תרגום. אך גם אם נאמר שהמגילה מתרגמת או מסבירה את המילה פור, דבר שהוא לעצמו מפליא, שהרי די היה לה לכתוב זאת פעם אחת, נראה שיש כאן גם כוונה אחרת. המגילה רוצה להדגיש שפור הוא הגורל - לשיטתו של המן, אשר כפר בגורל האמתי ובהשגחה המיוחדת של עם ישראל.
"על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" (ט', כו).

הפור לא היה שולי באותו הנס, אלא עניין בסיסי ועקרוני. זו הייתה מהותו של המן, מייצג ההשקפה העמלקית. אך עם ישראל התגבר והוכיח שגם הפור של המן נתון תחת השגחה ומכוּוָן, ולכן נקראים הימים האלה 'פורים'.

פור הוא הגורל - המן בשיטתו מחליש את כיסאו ושמו של הקב"ה. הוא נוטל מהם את האותיות: א' ו' ה': א' מהכיסא ו- ו', ה' משם ה'.

אך לבסוף "ונהפוך הוא" (שם, א), ה'הוא' נהפך ל'אִוָּה'. האותיות הללו נתוספו, כי שלטון ה' בעולם והשגחתו הפרטית התגלו לעין כל בצורה ברורה שעִרערָה את כל הספקות.

הכוח שבו עם ישראל התגבר על המן היה התשובה והתפילה, לכן, יַחַד עם ימי הפורים, ומאותה סיבה, נקבעה גם תענית אסתר, זֵכֶר לימי הצומות וזעקתם.

הרמב"ם אומר:
"שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב: 'עונותיכם הטו' (ירמיהו ה', כה)... וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם, אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים". (הלכות תעניות פ"א, הלכות ב-ג).

לצומות כמו לפורים - תכלית זהה: חיזוק האמונה בהשגחה פרטית והחדרת ההכרה שאין מקרים טבעיים, אלא מאחורי כל מה שנעשה מסתתרת יד מכוונת. מרדכי ואסתר תיקנו בדבר שעם ישראל נחלש בו.

חז"ל אומרים שמרדכי היה מתפלל בכל עת ובכל שעה. הוא לא ראה זמן שאין בו צורך בתפילה. הוא ידע שאין גורם אחר מלבד הקב"ה לכל אשר נעשה. חז"ל דורשים (מגילה יב ע"ב) את כל השמות שהוזכרו בהקשר של מרדכי וייחוסן לעניין התפילה:
"מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש" (ב', ה).

'מרדכי' - זהו תרגום של מור דרור, אחד מסימני הקטורת; והתפילה היא כקטורת, כפי שנאמר: "תכון תפלתי קטרת לפניך" (תהלים קמ"א, ב).
'יאיר' - שהאיר את עיני ישראל בתפילתו.
'שמעי' - ששמע ה' לתפילתו.
'קיש' - שהקיש על דלתֵי תפילה - ופתחו לו.

כל מהותו של מרדכי הייתה תפילה.

מרדכי תיקן את חטא ההשתחווּת לצלם של נבוכדנצר, ואסתר תיקנה את חטא ההנאה מסעודת אחשורוש. עם ישראל, כאמור, השתחווה לצלם כאמצעי טבעי שיבטיח את בטחונם בגלות. ואילו מרדכי לא כרע ולא השתחווה על אף שבאופן טבעי הוא עורר על ידי כך את כעסו של המן, וגרם לגזירה הנוראה שריחפה על עם ישראל.

כמו כן, עם ישראל נהנה מסעודתו של אחשורוש, במטרה להשתדל באופן טבעי למצוא חן בעיני השלטון, ואילו אסתר הלכה אל המלך באונס וללא כל הנאה. היא לא השתדלה למצוא חן, לא כאשר נלקחה למלך, ולא בזמן שמרדכי שלח אותה לבוא ולהתחנן לפני המלך, שאז צמה שלושה ימים ובשעה שבאה לפניו הייתה, לפי דברי חז"ל, ירקרוקת.

אומרת הגמרא:
"למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנִסים" (יומא כט ע"א).

שואל רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל 5 : אם אסתר היא סוף כל הנִסים, זאת אומרת, סיום תקופת הנִסים הגלויים - מדוע מדמים אותה לסוף הלילה? לכאורה, תקופה של נִסים גלויים יש לדמות ליום? הוא מסביר שעד לנס פורים היה אפשר לטעות ולחשוב שהקב"ה מתערב בבריאה רק בזמנים מיוחדים, כשרואים נִסים גלויים, אבל בדרך כלל הוא מניח לעולם להתנהל בדרך הטבע. המצב היה דומה ללילה, היינו דומים לאדם הצועד בחשכה כשרק מפעם לפעם מופיעים ברקים המאירים לו את דרכו, אבל נס פורים כבר היה סוף הלילה. ראינו שהטבע כולו הוא נס, שה' משגיח בכל עת, כלומר שהיום כבר האיר. התחילה תקופה חדשה שבה השמש מאירה עד סוף כל ימות עולם, ואין אנחנו זקוקים לברקים נוספים שיאירו את דרכינו. הייתה זו התגברות על כוחו של עמלק, הרוצה להחשיך ולטשטש את האמת.

שמחת פורים היא השמחה שבבהירות, השמחה שבהתרת הספקות.

מעלתו של חג הפורים
"מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז ע"ב).

בפורים לא מסתפקים בידיעת ההבדל שבין המן למרדכי. בפורים צריכה להיות הרגשת ההבדל, שהיא דרגה גבוהה יותר מידיעה. לכן "ארור המן וברוך מרדכי" (שם) - כשמזכירים את הצדיק מברכים אותו, וכשמזכירים את הרשע מקללים אותו, כיוון שעל ידי הדגשת היחס כלפיהם חודרת הידיעה עמוק אל הלב.

ראש ישיבת טלז, רבי אליהו מאיר בלוך זצ"ל, מסביר שבפורים כל יהודי צריך להגיע למצב שהאמת והשקר יהיו לגביו עניין מוחלט שאין בו דרגות או מצבי ביניים, שהוא יבין שיש ארור המן או ברוך מרדכי, ושסטייה קלה מהאמת הרי היא כבר שקר.

אדם הראשון היה במצב זה קודם לחטא, אז הייתה לו בהירות והבחנה מוחלטת בין אמת לשקר. רק האכילה מעץ הדעת החדירה בו את ידיעת הטוב והרע. טוב ורע, בניגוד לאמת ושקר, אינם עניינים מוחלטים, אפשר לדרג אותם. בפורים צריכה להיות הבהירות שלנו דומה לזו שקודם החטא. פורים מחזק בנו את האמונה בהשגחה פרטית. הוא מדגיש את קרבתנו לבורא, ואת מעלתנו על פני כל העמים. לכן ביום זה כשההכרה העצמית שלנו מתבררת, אנו מדגישים את חשיבותנו בסעודה מיוחדת, במשלוח מנות איש לרעהו ובמתנות לאביונים.

בזמן שהביטחון בה' מתגבר, קיימת סכנה שמא לא נתייחס לצרכיו של האביון, ולא נעזור לו, מתוך הרגשה שהקב"ה משגיח על הכל. לכן קבעו חז"ל ביום זה להרבות במתנות לאביונים. אבל נותנים רק מתנה אחת לכל אביון כדי שלא יתגאה לחשוב כי אנו שמושיעים אותו; אנחנו רק מקיימים את מצוות ה', והקב"ה יעזור לו וייתן לו את כל צרכיו.

אך לעשיר שבאופן טבעי הוא בוטח בעושרו וברכושו נותנים שתי מתנות. זאת, כדי להורות לו, שלא יבטח ויישען על עושרו, כי אי אפשר לדעת אם יזכהו הקב"ה להנות מרכושו.
"תשועתם הייתה לנצח ותקותם בכל דור ודור" (מתוך הפיוט 'שושנת יעקב').

אנו מאמינים כי לקב"ה יש כוונה בהנהגת הבריאה - יש לו דרך, כיווּן ומטרה. לאורך כל שנות ההיסטוריה, אין אנחנו מבינים תמיד את כל המתרחש. כאשר בכל דור ודור צרות מתרגשות עלינו, עינינו נשואות אליו ואנו מקווים אליו בכל עת, ועם זאת אנחנו יודעים ומאמינים שאלו הם רק ייסורים זמניים, אך בסופו של דבר ניוושע תשועת עולמים.

כפי שממשיך הפייטן:
"להודיע שכל קווֵיך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך".

נס פורים מלמד שעם ישראל, החוסה בה', ומקווה אליו, מתוך הכרת חשיבותו העצמית, אל לו ליבוש בפני עצמו ולא להיכלם בפני אחרים, גם אם במצבו, הזמני, נראה הוא שפל ומדוכא.

חז"ל 6 משווים בין פורים ליום הכיפורים.

גם ביום הכיפורים היה עניין של גורלות. נוטלים שני שעירים ומטילים עליהם גורל: אחד לה' ואחד לעזאזל. אומר רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל 7 : השעיר שנפל בגורל לה' נראה שכאשר שוחטים אותו זה סופו, ואילו השעיר שנפל בגורלו להשתלח לעזאזל, נראה חי ומכובד - הולכים עמו ומלווים אותו למדבר. אך האמת היא, שהשעיר שעלה בגורל לה' משיג את שיא ההתעלות, הוא עולה קרבן לה', נוצר על ידו נצח, ואילו ה'שעיר המשתלח' נזרק מצוק ולא נותר ממנו מאומה, הוא מת מוות מוחלט. לא ההצלחה והחיים הדמיוניים בעולם הזה מעידים על חשיבות, דווקא אלו הממיתים עצמם על התורה מתרוממים לחיי נצח.

פורים דפרזים נופל רק בימים ראשון, שלישי, חמישי וששי - א' ג' ה' ו', היוצרים את המילה 'גאוָה', כי פורים מחזק את גאוותנו ואת רום ערכנו. גאווה זו - כי ה' עִמָּנו, תזכה אותנו להגיע למצב שבו יְיוּשמו אותיות א' ו' ה' בבריאה, שיבנה בית המקדש המכונה 'אִוָּה', וכיסאו של הקב"ה וּשְמו יושלמו לנצח, עם ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

נסתרים דרכי ה', אך ככל שמתחזקים באמונה ובהשגחה פרטית גם מתחזקים בביטחון בה', וכשמכירים שה' מקומו של עולם, אזי אפשרית נחמה גם מצרות ואבלות. והכל בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, שכל החורבנות והצרות של העולם יבואו לידי מטרתן הסופית בבניין ירושלים, במהרה בימינו אמן.


^ 1 ישראל נענשו על ידי עמלק, וכפי שראינו, בדברי רש"י נמשלו עמלק לכלב. ספרי מוסר מסבירים שהכלב גם הוא אינו מעמיק להבין. למשל: כשאדם מכה אותו במקל, הוא מתנפל על המקל, ואינו מבין כי האדם הוא המכהו.
^ 2 האברבנאל אומר שהשקפה זו גרועה וחמורה יותר מעבודה זרה.
^ 3 עיין במסכת מנחות סה ע"א, רש"י ד"ה מפני הבייתוסים.
^ 4 הפניה לפסוקים מכאן ואילך מכוונת למגילת אסתר.
^ 5 'יערות דבש', דרוש ג.
^ 6 'תקוני זוהר' פ"ו.
^ 7 ויקרא ט"ז, כא, ד"ה ושלח.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il