ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כסף הכיפורים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע ארבע פרשיות שקלים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


כסף הכיפורים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
דקלה אלואי ז"ל

פרשת שקלים נפתחת ומסתיימת במושג הכפרה. בתחילה "ונתנו איש כפר נפשו" (שמות ל', יב). ובחתימה "לכפר על נפשתיכם" (שם, טז). על שום מה באה כפרה זו, השוזרת את הפרשה כולה?

נסקור מספר דעות שהובאו בחז"ל ובראשונים.

א. חטא העגל
חז"ל מסבירים, באחד מן הפירושים, כי כפרה זו באה על חטא העגל (ספרי דברים א, מדרש תנאים שם). אף כי על פי סדר הפרשיות, חטא העגל נמצא אחרי צו ה' לשקול שקלים, אך כידוע 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' 1 . ניתן אף לומר שהקב"ה, יודע כל, הקדים תרופה-למכה שהייתה אמורה להיות בגלל חטא העגל, והודיע למשה לגבות את השקלים כדי לכפר קודם לכך שהעם חטא.

בדרך זו מובן מדוע אין הנשים חייבות ב'מחצית השקל', שהרי לא חטאו בעגל 2 . כך גם תובן השיטה (ירושלמי שקלים פ"א ה"ג) שטוענת כי שבט לוי אינו בכלל המצווים על 'מחצית השקל'. דעה זו נלמדת מן הפסוק: "כל העבר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה" (שמות ל', יד), ומדייקים שם: "כל דעבר על פקודיא" - ומפרש 'קרבן העדה' שהכהנים והלויים לא עברו לפני משה, אלא הוא בא לפתחיהם, ועל כן אינם חייבים במחצית השקל. לפי דברינו יובן מדוע הם אינם חייבים, שהרי שבט לוי לא היה בכלל החטא, וממילא אינו זקוק לכפרה. יתר על כן, ניתן לומר שזו כוונת הדרשה בירושלמי: "כל דעבר על פקודיא" - כל העובר על הפקודה, הציווי שלא לעבוד עבודה זרה - בעבודת העגל.

ב. מניין בני ישראל
פירוש נוסף לעניין 'הכפרה' מובא ברש"י על הפסוק. רש"י מבאר כי השקלים באים לכפר על כך שמונים את בני ישראל, כפי שמוכח בתחילת הפרשה: "כי תשא את ראש בני ישראל" (שמות ל', יב), כלומר - כאשר תמנה ותספור אותם: "ונתנו איש כפר נפשו". כאשר מונים את ישראל שולטת בהם המגפה כפי שאירע בימי דוד. כנגד מנייה זו, והמגפה הבאה בעקבותיה, נדרשת הכפרה 3 . כפרה זו מתבטאת בכך שבשקלים הללו קונים 'קרבנות ציבור', המכפרים על הכלל.

ג. שקלי המן

חז"ל מציינים מקום נוסף שהשקלים עמדו לישראל והצילו אותם - בימי המן. הגמרא במסכת מגילה מפרשת מדוע היו משמיעים על השקלים באחד באדר, ומסביר ריש לקיש:
"גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, ולפיכך הקדים שקליהם לשקליו" (מגילה יג ע"ב).

כאשר המן שקל את עשרת אלפים כיכר הכסף לתת לאחשורוש כדי לקבל אישור לאבד את עם ישראל, עמדה זכות מחצית השקל לישראל לכפר על החטא.

הגמרא מציינת שני דברים שבני ישראל היו צריכים לכפר עליהם בימי המגילה: על שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ועל שנהנו מסעודתו של אותו רשע (אחשורוש). לשיטה זו נבין את השיטה החולקת הסוברת שאף שבט לוי חייב ב'מחצית השקל', שהרי בימי המגילה, אף הם חטאו 4 .

ד. כיצד פועלים השקלים
כיצד מקשרים חז"ל בין זכות השקלים לבין גאולתנו בימי מרדכי ואסתר? לכאורה, כאשר קוראים את המגילה, נראה כי גאולתן של ישראל הייתה בזכות מסירות נפשם של מרדכי ואסתר, ובעיקר בשל תשובת ישראל:
"ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (ג', ב); "וכאשר אבדתי אבדתי" (ד', טז); "שק ואפר יצע לרבים" (ד', ג).

ניתן להסביר שהשקלים הם שגרמו לעם ישראל לחזור בתשובה. השקלים באו מימים עברו, ועוררו אצלם רוח זו. אך קביעה לא תסביר לנו מדוע דווקא כעת פועלים השקלים את פעולתם, ומדוע לא פעלו להחזיר בתשובה את בני ישראל בימי הצרות הקודמים, בתקופת טיטוס ובזמן נבוכדנצר. שמא ניתן להציע כי יכול היה להיות מצב שישראל לא היו יודעים כלל על הגזירה עד שכבר היה מאוחר מדי. כלומר, יכלה להיווצר סיטואציה שבה המלך ישלח לצוות על הגזירות בסוד לאחשדרפנים והפחות, ולא לפרסם את הדבר ברבים כלל. לו היה הדבר כן, לא היו היהודים יודעים על אודות הגזירה 5 ולא היו מתעוררים לתשובה. לפי זה, זכות השקלים היא שגרמה שתיוודע הגזירה.

הסבר זה משתלב בדברי הגמרא על הפסוק: "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" (ד', א). הגמרא מסבירה שם שידע זאת ברוח הקודש, וממילא מובן מדוע רק מרדכי ידע ולא כל היהודים.

הסבר נוסף הוא שהתשובה עצמה לא הספיקה כדי לכפר על חטאיהם של ישראל בימי אחשורוש, ולכן היו זקוקים אף לזכות השקלים; הרי ידוע שהתשובה בפני עצמה אינה מועילה בכל מקרה, אלא צריך גם קרבן חטאת. במקרה הזה השקלים היוו את התוספת הנצרכת, על דרך קרבן חטאת, בנוסף לתשובה.

הוכחה נוספת לכך שלא רק תשובת עם ישראל גרמה לנס, ניתן ללמוד מתלייתו של המן. עד תלייתו של המן הספיקה הפקודה להישלח רק עד המדינות שהיו במרחק של ארבעה ימי רכיבה משושן, וממילא, רק היהודים שבמדינות אלו הספיקו לחזור בתשובה ("מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע..." 6 ), אך שאר היהודים המפוזרים בכל שאר מדינות המלך אחשורוש (עד מרחק שבעים ימי רכיבה משושן) עדיין לא עשו תשובה, ובכל אופן אנו רואים שזכותם של ישראל הספיקה כדי שיתלו את המן. ייתכן שלשם כך הועילה זכות השקלים.

אכן אמרנו שאין תשובה מועילה בלא קרבן, ושהיו ישראל צריכים לשקלים בנוסף לתשובתם, אך הדבר ודאי נכון אף לצד השני. השקלים לבדם לא היו מועילים להצלת ישראל, קרבן ללא תשובה אינו מכפר.

נשאלת השאלה אם אדם שב בתשובה, מדוע נצרך הקרבן? הרי אנו יודעים שבעבירות קלות יותר אין צריך בקרבן?

נצטרך להבין את עניינו של הקרבן 7 . הקרבן בא כדי לעורר את האדם לתשובה. בשעה שאדם מקריב קרבן, הוא אמור להרגיש שראוי היה הוא עצמו להישחט, עליו לחוש שלולא שהקב"ה ריחם ושם חסדו עליו, היה הוא שנשרף על המזבח. ראיה לכך שהקרבן בא לעורר את האדם ביתר שאת לתשובה, אנו מוצאים מהשוואת הסכום המינימלי של הקרבן בחטאת לעומת אשם תלוי.

ודאי שעדיף לתת קרבן מובחר יותר, אך המינימום בשוויה של בהמת אשם 8 הוא 'דנקא' (מעה אחת של כסף). לעומת זאת, המינימום בשוויה של בהמת אשם תלוי 9 הוא 'שני שקלי כסף', שהם ארבעים ושמונה 'דנקות'. על ההבדל הזה תמהו הרמב"ן ורבנו יונה, וענו שניהם בדרך זהה: אדם האוכל ודאי חלב ומתחייב החטאת, הריהו חש בעצמו את הצורך לשוב אל ה'. לעומתו, אדם שאוכל 'רק' ספק חלב (ומתחייב אשם תלוי) - אינו חש מספיק את הצורך לחזור בתשובה. הוא הרי חי בספק אם אכל, ועל הצד שמא לא אכל, הרי שאינו צריך לתקן כלל. אפשרות זו היא שמודגשת במחשבתו, והוא אינו חוזר בתשובה בצורה חמורה. על כן, חייבי אשם תלוי מצווים להביא קרבן יקר יותר, שיגרום להם להרהר בתשובה יותר. אדם שמוציא ממון רב על קרבן יהרהר יותר על חומר מעשיו. זהו שאומר הנביא:
"החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה'..." (שמו"א ט"ו, כב).

העיקר הוא השמיעה לרצון ה', והקרבן נועד לעורר את הלב.

כדי להשלים את התמונה, עלינו להתמודד עם השאלה כיצד מועילים השקלים בטרם שחטאו?

אם נסביר את עניין השקלים כמשלימים את הכפרה, הרי אין קרבן מועיל, אלא אם הובא אחר החטא 10 , שהרי תפקידו לעזור לאדם לחזור בתשובה, ואילו השקלים שעליהם אנו מדברים - קדמו שנים רבות למעשי החטא של ימי המגילה? כיצד, אם כן, מכפרים השקלים על חטאי ישראל המאוחרים להם? ניתן לומר שפעולת השקלים היא לקרב את בני ישראל לאביהם שבשמים. העם מתקרב לקב"ה כך שאין בכוח החטא לנתקו מעל פני ה' מהר. תפקיד הקרבן והשקלים לקרב את האדם לקונו, בניגוד לחטאים, המרחיקים את האדם מן הקב"ה ומונעים מאורו לחדור אל לבנו. בימי דוד, השקלים שקדמו, קירבו את עם ישראל לקב"ה, ולפיכך לא קיבלו את מלוא חומרת העונש אף כי מנו אותם. גם בימי המן, השקלים שבאו מראש, חיברו בין בני ישראל לאביהם שבשמיים, וחטאיהם לא הצליחו להרחיקם מקִרְבָה זו, ולא גרמו לעונש - זוהי כפרה שלפני החטא.

עניין זה, שהשקלים מקרבים אותנו אל ריבונו של עולם, מוכח מן הכתוב: "והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה'" (שמות ל', טז). גם על השופר נאמר שהוא זיכרון: "זכרון תרועה" (ויקרא כ"ג, כד). נשאלת השאלה: וכי ישנה שכחה חס ושלום מלפני כסא ה'? וכי, חלילה וחס, אנו מעלים בדעתנו שהקב"ה זוכר דברים מסוימים, ואחרים לא? אך הגמרא (ראש השנה כו ע"א) מסבירה בנוגע לשופר שהואיל והוא בא לזיכרון, דינו כמו 'לפני ולפנים', 'כקודש הקודשים', ביטויים אלו מעידים על קִרבה יתרה לקב"ה. אם כן, כשהכתוב אומר על עניין מסוים שהוא "לזכרון לפני ה'", הכוונה היא שעניין זה קרוב לה', השקלים, אפוא, מחברים אותנו לה'.

כעניין הזה אנו מוצאים בברכת 'אבות' שבתפילה - אנו פונים ואומרים: "וזוכר חסדי אבות". מהי פשר זכירה זו? נראה שאנו מזכירים לפני ה' יתברך את עקידת יצחק, ומתפללים לפניו שהקִרבה שקיימת בזכות העקידה, תשפיע בעולם. אם נשליך לענייננו, מצינו שהשקלים מקרבים בין עם ישראל לקב"ה. ממילא תשובתנו יכולה להתקבל. כך בימי אחשורוש - אילו היינו מנותקים מה' יתברך, המן הרשע היה יכול לנו, ולא הייתה לעמנו הזדמנות לחזרה בתשובה. זוהי אם כן משמעות עניין הזיכרון בדין 'מחצית השקל', ושמות בני ישראל שאותם נושא הכהן הגדול לזיכרון על כתפיו, וכן בשאר כל הזכרונות לפני ה'.

על פי עיקרון זה, ניתן אולי להסביר, בדרך רמז, את מדרש חז"ל הבא:
"אמר רבי מאיר נטל הקדוש ברוך הוא כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה 'זה יתנו' - כזה יתנו" (במדבר רבה יב).

מדוע לא הראהו הקב"ה מטבע של מחצית השקל מכסף? הרי שווי מחצית השקל נמדד על פי משקל המטבע בכסף. אש לא רק שאין לה משקל, אלא אף שואפת למעלה? יש המתרצים שאלה זו ומסבירים שחז"ל באו להשמיענו על ההתלהבות שצריכה להיות בנתינת המטבע, התלהבות כאש. אך שמא ניתן לתרץ על פי דברינו בדרך הבאה: האש מסמלת את העלייה מעלה וההתקרבות לקב"ה, זו בעצם מהות דין 'מחצית השקל' (כנראה לעיל), ועל פי זה מובנת כוונת השאלה של משה מהקב"ה ותשובתו של ה', המתוארת במסכת בבא בתרא:
"אמר משה לפני הקב"ה: 'רבש"ע במה תרום קרן ישראל?', אמר לו: ב'כי תשא'" (י ע"ב).

מדוע משה שאל דווקא בלשון הזה? העניין קשור בפרשייה הקודמת, מסופר שם שאהרון מכפר על קרנות המזבח; חז"ל קישרו את זה לשאלת משה במה מרוממים את קרן ישראל, כיצד יתקרבו לקב"ה, על זה עונה לו ריבונו של עולם: "בכי תשא" - בפרשת שקלים.

ה. עניין מחצית ולא שלם
אם נמשיך בכיוון הזה, נוכל להעמיק מעט יותר. מדוע דווקא חצי ולא שלם? ניתן לומר שזה נועד לסמל שכל אחד ואחד מבני ישראל אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא חלק מהכלל. 'מחצית השקל' אינה באה רק כדי לקשר בין ישראל לאביהם שבשמיים, אלא היא המחברת בין חלקי העם ופרטיו השונים. התלות ההדדית בין כל היהודים, היא אולי זו שהצילה את יהודי שושן שנהנו מסעודתו של אותו רשע. באותה סעודה נהנו יהודי שושן (מגילה יב ע"א), ולכאורה היו צריכים להיענש על כך 11 אלא שהתלות בין יהודי שושן לשאר העם המפוזר בשבע ועשרים ומאה מדינה, אשר לא חטאו, היא אשר הצילה אותם.

כך גם בימי נבוכדנצר. קשה להעלות על הדעת שהצליח לכנוס את כל היהודים, אלא ודאי הוא שהרחוקים לא שמעו על הצלם, ובטח שלא השתחווּ לו. ממילא, בשל קשר עולמים זה, אשר מקשר בין כל פרטי עם ישראל, ניצלו אף אלו שהשתחוו לצלמו של נבוכדנצר; כמובן, אין להבין שהקב"ה מוותר לישראל בשל הקשר הזה, אלא שעל ידי החיבור נידונים החוטאים יחד עם אלו שלא חטאו, וזכותם של אלו, האחרונים, מגינה על הראשונים.

בכל חטא, ולו הכולל ביותר, קשה יהיה להעלות על הדעת שחטאו כל עם ישראל על כל רבדיו, גווניו ופרטיו. בהשתחוות לצלמו של נבוכדנצר, אין לדעת אם הזמין אחשורוש נשים וקטנים, אף אצל ושתי סביר שלא הזמינה למשתה את בנות ישראל, שאותן תיעבה והעבידה (מגילה יב ע"א).

אם נבין את זכויותיהם של ישראל, בזכות הקשר, נבין בפשטות על שום מה תיקנו מרדכי ואסתר: "...ומשלֹחַ מנות איש לרעהו ומתנות לאביֹנים" (ט', כב). שהרי משלוח מנות ומתנות לאביונים מסמלים ומבטאים את החיבור שבין כל רבדי העם וגווניו. וכבר קבעו חז"ל שמטרת מצווֹת אלו היא להרבות אהבה ורעות בין אדם אל חברו, ולכן מי ששלח משלוח מנות לחברו שלא בשמו, ישנן דעות שלא יצא ידי חובתו, שכן אין הלה יודע למי להכיר טובה, ואינה מתקיימת כוונת המצווה 12 .

אין הדין כך במצוות 'מתנות לאביונים'. כאן עדיף שהעני אינו יודע ממי קיבל, כיוון שהנותן אינו מלבין את פני העני, כאשר זה בדרך של 'מתן בסתר', וכך מתחזקות האהבה והרעות.

האחדות מועילה אפילו כשעוסקים ברשעים. בהשוואה בין 'דור המבול' ל'דור הפלגה' מסיקים חז"ל 13 שאנשי 'דור הפלגה' היו רשעים יותר, מכיוון שהרשיעו כלפי שמיא, ויצאו במפורש נגד הקב"ה. לעומתם, אנשי 'דור המבול' הרשיעו בינם לבין עצמם. בכל אופן אנו רואים שדור המבול נמחה כולו, ואף בעולם הזה, ואילו דור הפלגה נמחה רק מהעולם הבא. חז"ל מסבירים שלמרות שהיו רשעים יותר דור הפלגה היה מאוחד 14 , ולכן עונשם היה קל מעונש 'דור המבול' 15 .

על ידי הבנה זו בקשר שבין זכויותיהם של ישראל, נוכל להבין את דין לִווּי. הגמרא 16 קובעת שאדם צריך ללוות את אורחו, פעמים עד תחום שבת ויותר, ופעמים רק ד' אמות. המהר"ל תמה 17 : מה יועיל לו לאורחו שילווהו רק ד' אמות? כאשר אני מלווהו במקום הסכנה, עוד ניתן להבין כי "טובים השניים מן האחד" 18 , ואם יתקלו בסכנה - שניים עדיפים; אך אם אני מלווה ד' אמות בלבד, והוא ממשיך לבדו לדרך של מאת מילין, מה רווח יש מההליכה עמו?

ועונה המהר"ל: אין הליווי בא כדי להגן פיזית על האורח. הרעיון בהליכה עמו הוא שזכויותיו של המארח הולכות עם האורח. החיבור שבתחילת ההליכה, נותן לו מעין קשר של הזכויות להמשך דרכו.

לפי דרכנו, ניתן אולי להסביר את עניין 'לוויית המת'. שהרי מה מרויח המת מכך שאנו מלווים אותו והולכים עמו? אלא שאף המת יוצא לנסיעה ארוכה, הארוכה ביותר ב'חייו'. הנפטר נמצא בדרכו לעמוד למשפט לפני בית דין של מעלה. להליכה למשפט זה הוא צריך את מֵרב הזכויות, ולכן דואגים שילווהו כמה שיותר אנשים, כמה שיותר זכויות שיגיעו עמו לשמי מרומים 19 .

קשר זה בין חלקי עם ישראל השונים מודגש ברמב"ם 20 , שעומד על כך שעיקר השמחה בפורים אינה, כפי שסביר להניח - בסעודה, אלא היא דווקא - ב'מתנות לאביונים'. זוהי השמחה האמִתית, לשמח לב יתומים ואלמנות, אין שמחה מפוארת מזו אצל הקב"ה.

ריבונו של עולם שמח בהמשכת התחברות, זו בין בניו, התחברות שתחילתה באותן מחציות השקלים, מבטאת את העובדה שכל אחד הוא רק מחצית ולא שלם; על ידי הרגשה זו, שאתה אינך שלם בשמחת הפורים, כל עוד ישנו עני רעב שהוא למעשה החצי השני שלך.

קשר כזה והבנה כזו, הם אלו שכוחם הביא את הגאולה בימי מרדכי ואסתר, וקשר של אחדות כזו יכול להביא לנו גאולה אף היום 21 .


^ 1 פסחים ו ע"ב.
^ 2 יש המסבירים אף את עניין 'המחצית' לפי זה. שהרי איש ואשתו הם שני חצאים המשלימים זה את זו, ומכיוון שחטא רק חצי אחד, שומה עליו להביא רק 'מחצית השקל' לכפר על חציו.
^ 3 כידוע, השקלים באים אף בשנים שבהן אין מונים את בני ישראל, אך גם בשנים אלו הם באים כדי לכפר על המניינים הנעשים בשנים אחרות. וכן גם ראינו בימי דוד כאשר מנה את ישראל, ופרצה בהם המגפה נאמר: "וכהשחית ראה ה' וינחם על הרעה..." (דהי"א כ"א, טו), ומסבירים חז"ל (ברכות סב ע"ב) שראה ה' את כסף הכיפורים שניתן בשנים אחרות, והוא שהועיל לעצירת המגפה, ולכפר על המניין שמנה דוד.
^ 4 חז"ל מספרים על חטא נוסף שחטאו ישראל בימי המן, והוא חילול שבת: "... אמר להם תנו ימים כנגד ימים, הדא הוא דכתיב: 'בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים גתות בשבת...' (נחמיה י"ג, טו), רב חלבו אמר אללא ווי היו אותן הימים" (אסתר רבה א). חז"ל מוצאים רמז ל"ימים ההמה" בפסוק: "בימים ההם כשבת המלך אחשורוש..." (א', ב). ה"ימים ההם", הִנם ה"ימים ההמה" שבהם חיללו ישראל את השבת. אמנם היה נחמיה אחרי ימי המגילה, אך חז"ל מקשרים לנו פסוקים אלו כדי לרמוז לנו שגם בני ישראל בימי אחשורוש חיללו את השבת.
^ 5 כמו שפעלה מכונת ההשמדה של הגרמנים ימ"ש.
^ 6 ד', ג.
^ 7 יש חיוב קרבן חטאת בדרך כלל, בחייבי כריתות שוגגים (על פי שבועות לז ע"א).
^ 8 הבאה על חטא ודאי כגון: אכל חלב ודאי.
^ 9 הבאה על ספק חטא בלבד כגון: אכל ספק חלב.
^ 10 קרבן חטאת מכפר רק כאשר בא אחרי החטא, ולא זו בלבד, אלא אף צריך לבוא אחרי שיודע האדם שחטא, שאם לא כן, אינו מכפר. בקרבן אשם תלוי, לעומתו, ישנה מחלוקת האם יש צורך בהכרת החטא. ישנם קרבנות המכפרים אף בלא ידיעה, כשעיר ראש חודש ומועדות, וכן שעיר יום הכיפורים, אשר חלקם מכפרים על טומאת מקדש וקודשיו אף ללא ידיעת החטא (שבועות ב ע"א).
^ 11 כשאלת הגמרא שם: "שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו לא יהרגו?" (מגילה יב ע"א).
^ 12 ואף יותר מבשאר ימות השנה שהנותן מתנה לחברו אינו צריך להודיעו (שבת י ע"א).
^ 13 בראשית רבה לח.
^ 14 לפחות מבחינה חיצונית, שכן כפי שמודיעים לנו חז"ל, אחדות ורעות פנימיים לא היו בניהם.
^ 15 כהדרכה פרטית, ודאי שיש להתקרב ולהתחבר אך ורק עם אנשים צדיקים, בעלי מוסר ומידות, ומצד שני יש להתרחק כרחוק מזרח ממערב, מאנשים רעים וחטאים. הרי כבר לימדתנו התורה כי לוט ניזוק והתקלקל מהתחברותו אל תושבי סדום שהיו אנשי רשע ובליעל.
^ 16 סוטה מו ע"ב.
^ 17 'חידושי אגדות' שם.
^ 18 קהלת ד', ט.
^ 19 אמנם לפי זה חשוב הרבה יותר ללוות רשעים למנוחתם האחרונה, שכן הם זקוקים הרבה יותר לזכויות, אך ההלכה אינה כן.
^ 20 הלכות מגילה פ"ב הי"ז.
^ 21 אמנם בתקופת מרדכי ואסתר נלחמו היהודים נגד שבעים וחמישה אלף אויבים בלבד, והיום הם מליונים רבים, אך "היד ה' תקצר"?! (במדבר י"א, כג).

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il