ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"ותתחלחל המלכה מאוד" | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש תורה ולימודה דרכי לימוד הדרכות כלליות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


"ותתחלחל המלכה מאוד"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
דקלה אלואי ז"ל

מבוא - ענייני ביטול תורה
ננסה להיכנס לאחד הרעיונות המרכזיים במגילה תוך עיון בפסקה מ'אורות התורה':
"יש שהאדם מרגיש את הצער הגדול על מיעוט התורה שלו, שבא מצד ביטול תורה וצמצום הדעת, המאפיל על אורה הרוחני של תורה, עד שיוכל לצייר את מצירי גיהנום שאוחזים את כל מי שריפה ידיו מן התורה. ומתוך החלחלה הגדולה שבציור זה תתמרק נפשו מסיגיה, ובהחילו להתאמץ בשקידתה של תורה, המעשית והרוחנית, ירגיש את כל הטוהר הראוי לו לקבל מנועמה של תורה, וישוב אליו אור שכלו ועומק הרגשתו, שלות נפשו וברק דמיונו, מצורפים עם כל המדות החמודות, שהם מכלל ברכת ד' אשר עם אורה של תורה" (פ"ז פסקה ח, עמ' כב).

נבוא, אפוא, לבאר את דברי הרב, נקודה אחר נקודה.

"יש שהאדם מרגיש את הצער הגדול על מיעוט התורה שלו" , אין מדובר על התרחקות מהתורה אלא על עובדה: לכל אדם יש מיעוט תורה, אין מי שיכול לומר שיצא ידי חובת לימוד תורה. יש מיעוט תורה "שבא מצד ביטול תורה" שצריך למצוא את סיבותיו ולהתמודד אִתן, ומכיוון שאין אדם שניצל מביטול תורה יש בכל אדם את הצד הזה של מיעוט התורה. ומצד שני "צמצום הדעת". כלומר, ישנם שני צדדים: צד של כמות וצד של איכות. ביטול תורה מצד הכמות - שיכול היה ללמוד יותר, ולאו דווקא במזיד; וכמובן יש גם ביטול מצד איכות הלימוד.

לכל דבר הקשור לתורה, יש סביבו שפע של אורה רוחנית. כל גופי אותיותיה של התורה צופנים בקרבם כּוּלִיּוּת עצומה ללא גבול, והכל תלוי ברוחב הדעת. צמצום הדעת נגרם מצד הצורך המעשי להתייחס למציאות מוגבלת; לצמצם את המחשבה, לא לקשר פרטים למרחב גדול, לראות את הדברים בהקשרם הישיר, ה'עכשווי', רק את הנסיבות הקרובות. יש אם כן סיבות לביטול תורה, גם ביחס לצמצום הדעת - "המאפיל על אורה הרוחני של התורה". התורה, כולה, נמצאת בכל נקודה ונקודה שלה, והיא ספוגה הכללה עצומה, כפי שנאמר במדרש:
"אין לך פרשה שאין בה תחית המתים אלא שאין בנו כח לדרוש" (ספרי, 'האזינו', שו).

יכולנו להבחין באורות העליונים ביותר, בתיקונים העליונים ביותר - אילו דעתנו הייתה רחבה, לו היינו מצפים למלכות ה' בכל זמן שאנו לומדים, במצב של רוממות, פתיחות ורחבות - דברי התורה היו מתגלים ומאירים שבעתיים.

אם כן, צמצום הדעת הוא המאפיל על אורה הרוחני של התורה. האדם אינו מתרשם מכל מרחב האורות הגדולים שהיה יכול לספוג מהתורה, לו הייתה דעתו רחבה.

האדם מרגיש את הצער הגדול שבמיעוט לימוד התורה שלו, אף על פי שאין לדון אותו על זה, הוא חש צער"עד שיוכל לצייר את מצירי גיהנום שאוחזים כל אדם שריפה ידיו מהתורה" , הגיהנום הוא האפסיות הגמורה, המשמעות האמִתית של התרוקנות האור מן המציאות. כל הציורים שמנסים לצייר את ההֵעָדֵר שבהסתלקות האור האלוקי מגיעים למבוי סתום, כדרך שאנו אומרים בסליחות: "בלא רחמיך הרבים - מה אנו מה חיינו", אנו לא כלום, אך עדיין אין בכוחנו לצייר אפסיות באופן מוחלט. לכן אומרים: "מה נאמר לפניך", כלומר: אין לנו יכולת לצייר ולומר את עובדת האפסיות הגמורה, ולשם כך נברא הגיהנום. זו בריאה מיוחדת, בריאת הָהֵעָדר. יש צורך לברוא את הגיהנום, שהוא רושם האפסיות וההיעדר שבַּמְּציאות של התרחקות מהתורה; שכן הרושם הזה מסַפֵּק, בסופו של דבר, ערך חיובי - את התיקון והמירוק, שזה עיקר עניינו של הגיהנום.

המגע עם גבול הגיהנום, מצטייר לפעמים לאדם כשמתבלטת בקרבו הידיעה על מיעוט התורה שלו; דהיינו שיש לו חיסרון בתורה, כאשר לפי כוחותיו יכול היה יותר, אלא שאירע לו אונס ולכן המֵצָרים הללו מצטיירים לנגד עיניו.

נמשיך בדברי הרב תוך יישומם במגילה.

סיפור המגילה - ביטול העם - ביטול תורה

"ומתוך החלחלה הגדולה שבציור זה תתמרק נפשו מסיגיה" . המהר"ל בספרו 'אור חדש' 1 מדבר על גזירת המן כביטול התורה. בדבריו מובא מדרש 2 שמתאר כיצד כשנגזרה הגזירה על היהודים במלכות אחשורוש, יצאה התורה בבכייה לפני ה', גם המלאכים זעקו שאם אין ישראל - לשם מה צריך עולם?

פשר המדרש הוא שהתורה היא בישראל דווקא, ואם ישראל בטלים - בהכרח שגם התורה בטלה 3 . אם כן הגזירה עצמה היא ביטול תורה, וכשהיא מגיעה אל אסתר, נאמר במגילה: "ותתחלחל המלכה אסתר" (אסתר ד', ד). המהר"ל מסביר שהבהלה הגדולה הייתה - שהתבהרו לה הדברים הללו בפעם אחת, כדבר מחודש, ומפני כך: "ותתחלחל". "כל כבודה בת מלך פנימה", כל עניינה היה בצניעות לכן לא ידעה דבר. "חִיל" - עניינו בהלה, "חלחלה" - זוהי הכפלה של לשון בהלה, שמוֹרָה על גודל הבהלה.

המהר"ל ממשיך וכותב 4 :
"זה היה מן ה' יתברך סבה כאשר נודע הדבר על ידי מרדכי שזעק זעקה גדולה ומרה ועל שלבש שק, תהיה אסתר מתחלחלת כמו שהיה זה, ולכך תעשה אסתר כמו שאפשר לעשות, וכמו שעשתה".

כלומר, הצורה שבה הדברים נתוודעו לאסתר, נתגלגלה כדרך שנתגלגלה כדי שתושפע ממנה באופן קיצוני, שתתחלחל, שהציור יופיע בצורה ממוקדת. במצב שבו שהדברים מופיעים בהדרגה, פרט אחר פרט, מתחילים להתרגל לצלילים: המן המנוּוָל מסתובב וכועס על מרדכי, והדברים מתגלגלים לאִטם. ברם, כשהדברים מופיעים בבת אחת, על ידי הזעקה הגדולה שזועק מרדכי, אזי אסתר עושה את 'מה שאפשר לעשות' - וזו משמעות ה"חלחלה". ישנו זעזוע שמסלק את כל הדמיונות ומעמיד את האדם מול המציאות המרה בצורה ברורה.

לאחר חטא אדם הראשון המציאות השתנתה למצב של "ועץ הדעת טוב ורע" (בראשית ב', ט); אך לפני החטא, הכל נבחן באמות מידה של אמת ושקר - 'יש' מול 'אפסיות'. במציאות הנוכחית אין אנו משקיפים על העולם בצורה זו.

לפי ראות עינינו יש במציאות שתי אפשרויות: האחת - שהאדם ידבק בתורה; השנייה - שלא יעשה כן. אלא שעל דרך האמת, לא קיימת אפשרות אחרת, הואיל והתורה היא עצם מהות האדם, עצם בריאתו ומציאותו, עצם אמִתָּת דמותו.

לענייננו: אם אין ישראל - אין תורה 5 , כלומר ישראל והתורה הם היינו הך. לפתע אסתר רואה זאת, היא מבחינה בגזירת הכליה על ישראל, היא רואה את העולם בלי ישראל - ופתאום מתגלה שהכל אפס, הכל פג. מתוך המפגש עם התמונה הזוועתית הזו, מתוך ההתחלחלות, היא עושה את אשר אפשר לעשות. ה' יתברך סובב זאת כך כדי שבתוך העולם של טוב ורע - תופיע המציאות בפרספקטיבה של אמת ושקר, של הוויה ואפסיות, של יש מול העדר.

משמעות שהיית אסתר בארמון
בגמרא במסכת מגילה 6 ישנם שני הסברים לעניין החלחלה: לדעת רב פירסה נידה, ולדעת רבי ירמיה הוצרכה לנקביה. במדרש 7 מובא הסבר שלישי: מעוברת הייתה והפילה - ושוב לא ילדה. ומסביר המהר"ל:
"כאשר שמעה כי המן רוצה להיות גובר ושולט, היה גורם כשנודע לאסתר שפֵרסה נידה, שהיה שולט עליה כחות הטומאה" ('אור חדש', שם).

אם כופים גזירת כליה על ישראל משמע שכוחות הטומאה גוברים בעולם, והכל סובב כך כדי שאסתר תזדרז לעשות את מה שניתן לעשות - הכל מופיע בה. אסתר הייתה משבע הנביאות, והנה היא תפוסה בבית המלך. זה גורם לביטול תורה, כמו שחז"ל דורשים 8 :
"'אלי אלי למה עזבתני' (תהלים כ"ב, ב), 'אלי' - בים סוף, 'אלי' - בסיני, 'למה עזבתני' - למה נשתנו עלי סדרו של עולם, וסדורן של אמהות, ומה אמנו שרה על ידי שנשבית אל פרעה לילה אחת, לקה הוא וכל ביתו, שנאמר: 'וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו' (בראשית י"ב, יז), אני שאני נתונה בתוך חיקו של אותו רשע כל השנים הללו, אין אתה עושה עמי נִסִּים?".

וממשיך המדרש:
"שלוש מצות נתת לי: נידה וחלה והדלקת הנר, אף על פי שאני בבית רשע זה, כלום עברתי על אחת מהם?".

מה פשר המדרש?

המהר"ל 9 מסביר שאסתר חשבה שנסתלקה ממנה רוח הקודש, מפני שאיננה מוכנה לקבל את השכינה; הואיל והיא אינה במצב של שלמות; שכן היא אישה הנמצאת בחיקו של רשע; שמא זה כמו ביטול תורה.

'אישה' - מצד האיכות, אין לה את רוחב הדעת. כיוון שעשתה את שלוש המצוות הללו שעל ידם האישה גם כן בשלמות כמו הזכר. לא ראוי שיהיה ביטול תורה, ולכן אסתר אומרת: "למה עזבתני", כאשר יש סיבות שגורמות לביטול תורה ובעצם, אסתר כלל לא נהנתה מסעודתו של אחשורוש, אף על פי שמסעודה זו הגיעה לחיקו של אותו רשע. אותם כוחות שמופיעים עכשיו במציאות, כוחות הטומאה הגוברים בעולם, חדרו אליה לא בגלל שהיא באמת כזאת, אלא כדי שתהיה זריזה לעשות את שניתן לעשות.

צריך לדעת שכל מיני ספקות וחולשות שלפעמים חודרים אל תלמידי חכמים, דברים מבחוץ ששייכים למצב שבחוץ - לקושי של הדור, הם כדי שתלמידי החכמים ירגישו ויזדרזו לעשות את שביכולתם.

עד כאן הסברנו את דברי הגמרא ש"פירסה נידה". הפירוש השני: היה ש"נצרכה לנקביה". הכוונה למיאוס המתייחס לכוחות חיצוניים 10 של ביטול ישראל, ביטול התורה והשתלטות הטומאה. ה'כוזרי' מסביר 11 שכל יסוד הטומאה הוא המשך של טומאת המת, הכל עניין של מוות. גם בנידה יש צד של מיתה, שכן מדובר באפשרות לחיים שלא יצאה אל הפועל.

וכעת בעניין הפירוש האחרון ל'ותחלחל' שמביא המדרש, שמעוברת הייתה והפילה ושוב לא ילדה, מסביר המהר"ל:
"ודעת המדרש הזה כיון דכתיב: 'ותתחלחל' (אסתר ד', ד) סתם, וסתם חלחלה מביא הפלת הולד, ודבר זה הגיע לה, שכיון שאחשורוש עשה דבר זה להשמיד ולהרוג את ישראל, לא היה ראוי שיהיה לו שם בישראל ויהיה לו תולדה ממנה ולפיכך הולד שהייתה מעוברת, הפילה, ושוב לא ילדה מטעם זה שאין ראוי שיהיה זרעו בישראל כי גוי ועבד הבא על ישראל הולד כשר (יבמות מה ע"א) ואף שחזר בו והפך אותו על המן, דבר זה לא היה מן אחשורוש עצמו, רק מצד כי יד ה' יתברך עשתה זאת אבל הוא ברשעו מתחילה ועד סוף. אבל קודם שעשה אחשורוש רצון המן, נתן ה' יתברך לה ולד מן אחשורוש, וכאשר עשה זה, הפילה ושוב לא נתעברה" ('אור חדש', עמ' קמז, ע"א).

אסתר הייתה במצב של דין של גוי שבא על ישראלית שהוולד כשר, ואם כן, יהיה לגוי זֵכֶר בישראל; מכיוון שאחשורוש התחבר להמן הוא הפך להיות רשע מתחילה ועד סוף 12 , ולכן אסתר הפילה את עוברה, ולאחר מכן לא הוסיפה להתעבר ממנו.

נחזור, אפוא, לדון בענייני החלחלה, הן בהשפעתה בסיפור המגילה, הן בחלחלה הקשורה ללימוד התורה.

השפעת החלחלה
החלחלה מופיעה בבת אחת אצל אדם שלא הרפה את ידיו מן התורה, והוא נמצא במהלך של גדלות ועמקות בתורה. אף על פי כן מגיע זמן שבו הוא רואה את החיסרון בתורה שלו, ומצטיירים לו מצרי גיהנום בבת אחת, ולפיכך הוא מתחלחל מהמחשבה הזו, מהאפסיות הנוראה שבאה אתו במגע. החלחלה הגדולה שבאה עליו תגרום לכך ש"תתמרק נפשו מסיגיה" - הסיגים הִנָּם המוֹתָרוֹת המציאותיות 13 , כלומר צדדים בנפש שאינם גורמים חיים, הם צדדים זרים, קליפות.

המציאות מעורבת 14 : העולם הזה משול לחלה - עיסה בלוסה; חלה מסמלת את הקודש שבעולם הזה, (לפי שלוש הרמות: ביכורים - עולם עליון, מעשר - עולם אמצעי, וחלה - עולם תחתון). בעולמנו אין הבחנה בגורמים השונים, הכל מעורבב ומתוך כך קשה לאדם להבחין בצדדים הזרים, האפסיים, שנמצאים בו, ואשר ביסוד אינם שייכים לו כלל.

רעיון זה דומה לעובדה הפיסית שהאדם לא מתרוקן מיד מהפסולת, היא נמצאת בתוכו, "ותתחלחל המלכה אסתר" - אומר רבי ירמיה בבבלי, שהוצרכה לנקביה בבת אחת, פתאום צריכה הייתה להתפנות; קיים מצב שבו האדם מחזיק בתוכו את הפסולת, והיא חלק ממנו. הוא מרגיש את העָצְמָה שלו על ידה, אך באמת הפסולת אינה מתחברת כלל אל החיים.

החלחלה יוצרת הבחנה ברורה, האדם מזהה בתוכו בצורה בהירה מאוד, את הקווים ששייכים לדמותו, לאישיותו, לחיוב שבו. מאידך, הוא מאפיין את הדברים שחיצוניים וזרים לו. החלחלה משמשת ככור היתוך לנפש שמתמרקת מסיגיה. הסיגים שייכים לאותם הדברים שגורמים ביטול לנפש האדם ולתורה, ושצריך להסיר אותם.

ואז "בהחילו להתאמץ בשקידתה של תורה, המעשית והרוחנית, ירגיש את כל הטוהר הראוי לו לקבל מנועמה של תורה" השקידה תתפשט על ידי ההתמרקות מן הסיגים, ועל ידי כך יופיע השלב הבא - הרגשת הטוהר; בניגוד לחלחלה שמקורה בטומאה, ולעומת העבודה זרה שהיא טעות שכלית - שקר שיסודו בצמצום הדעת, זהו מצב של העלמת ההכרה - הכוללת, הגדולה, שראויה לְלַווֹת את האדם בכל עת. את הגודל הזה, את הטוהר הזה - ראוי לו לקבל מנועמה של תורה, מההתאמה, מהנעימות ומהמתיקות של התורה, זו שקיימת בו ומתרחבת על ידי התפשטות שקידת התורה. היא שמגלה את כלי הקיבול של הלומד ומבהירה לאדם יותר ויותר את גדולת כוחותיו ואת השאיפות שראוי לו להתמלא מהם.

"הרחב פיך ואמלאהו" 15 - האדם שב אל ה' בשל הציור המזעזע הזה שעולה נגד עיניו, שבא בבת אחת, על פי סיבה אלוקית; כדי לדחוף להתעלוּת גדולה, ולהשלמה גדולה של התורה.

בדרך זו באה ההתמרקות מן הסיגים, והיא המביאה בסופו של דבר את הטהרה, שראוי לקבל מנועמה של תורה. כשטהרה זו תשוב יתגלה הכלי המקבל, תתגלה העובדה שאדם ראוי לשאיפות גדולות, שיש בכוחו לדלג הרים, לטוס מקצה העולם ועד סופו:"וישוב אליו אור שכלו ועומק הרגשתו, שלות נפשו וברק דמיונו" .

הרב מתבטא בצמדי מילים: אור שכלו ועומק הרגשתו. הזכרנו את צמצום הדעת: את העובדה שאדם צריך לצמצם את דעתו לפי נושאים מסוימים, כגון: נושאים מעשיים, צדדים פרטיים, שבהם צריך האדם לדון מתוך ההקשרים הקרובים, כדרך שאמרו: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" 16 , אל לו להרחיב את המבט.

האדם ימצא את התאמתו לתורה, כשיוכל להיות שייך גם אל הצמצום וגם אל ההתרחבות. במילים "אור שכלו ועומק הרגשתו" הכוונה היא שמתגלים בו קומות רוחניות שאז הוא יכול לעשות כמה דברים בבת אחת 17 . התורה כוללת הלכה ואגדה, צד מעשי מצומצם, וצד מתפשט עד אין קץ. יש בתורה תלמוד בבלי, שהוא המעשי, ויש בה מדרשים נעלמים וסתרי סתרים. ההתאמה הפנימית של האדם לתורה מתגלית ואין צורך דווקא בצמצום הדעת. יש אפשרות לצמצם את הדעת ובו בזמן להיות בהיקף שכלי רחב, ואז הוא קולט מהתורה את הכל - גם את אורה הרוחני וגם את הבחינה המעשית. "שלות נפשו וברק דמיונו" - שלוות הנפש שייכת אל הקביעות והיציבות, אל ההארה הכוללת הבלתי משתנה. הדמיון, לעומת זאת, נמצא במציאות של יציאה מתוך החושך וההֵעָלם אל האור - ברקים, חידושים וגילויים שמתרבים כל הזמן; והדברים לא סותרים אלו את אלו.

כל הכלים הללו"מצורפים עם כל המידות החמודות" , עם כל המעמד הנפשי המסודר והשלם של המידות. בעזרת שלֵמות המידות שחודרות אל האדם, מתוך ההארה הברורה שנוצרה על ידי מֵצָרֵי הגיהנום, ועל ידי חידוד עצום של המציאות, הַיְשוּת בוהקת לעומת האפסיות, ומתוך כך האדם מוצא את עצמו מלא במידות טובות, וכל הסיגים נפלו כלא היו.

נחזור כעת לנקודה נוספת במגילת אסתר, ובהשלכותיה לענייננו.

משמעות הדור בשושן
"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" - הכל מתוך הצרה הגדולה, מתוך ההסתר שב"ועץ הדעת טוב ורע", מתוך מֵצָרֵי גיהנום, מתוך האפסיות הנוראה הזו שנפרסה בעולם, נהיה חושך נורא שלא היה כדוגמתו - רצון לבטל את מציאותו של עם ישראל. זהו יסוד גזירת המן, ומתוך כך "הָדוּר קבלוהָ בימי אחשורוש" 18 . כל המצב הזה, כל הדלות החריפה הזאת של ההֵעָדר, מביאה להתחדשות פנימית של התאמה אל התורה, קבלה מרצון מתוך התאמה אל גדולתָה של התורה.

המהר"ל מסביר 19 : מדוע כפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית הלא אמרו "נעשה ונשמע"? המהר"ל מביא את דברי התנחומא 20 שישנם שני חלקים בתורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. את התורה שבכתב קיבלו ברצון ואת התורה שבעל פה קיבלו בכפייה. זאת משום שהתורה שבכתב היא האור הכללי, האור הנבואי, והתורה שבעל פה אלו הם פרטֵיהָ ודקדוקיה של התורה. המדרש מבטא את הפירוד בין התחומים. כלומר, יש כאן צמצום הדעת: או שאדם רואה את הנבואה ואת הברק שבה או שהוא מתקשר אל הדקדוק וההתפרטות.

"הדור קיבלוה בימי אחשורוש" - משמע שקיבלו את שני הדברים יחד. זהו העניין במגילת אסתר: הופעת התורה שבכתב והתורה שבעל פה יחד. כיוון שנתגלתה ההתאמה אל התורה לכן "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".

ההתאמה אל התורה כוללת את כל הקומות: את הצד העליון, השכל המתפשט; ואת הצד ההדרגתי, השכל הרציונאלי.

זהו ההסבר של ה'כוזרי' 21 על אדם הראשון שהיה שלם בשלוש קומותיו: המידות, הכוח השכלי והכוח שלמעלה מן השכל - שיודע את האמת בלי זמן. אלו שלוש הקומות שעליהם מדבר הרב:"אור שכלו ועומק הרגשתו, שלות נפשו וברק דמיונו - מצורפים עם כל המידות החמודות" .

מכאן אף עניינם של מצוות הפורים: משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, דהיינו המידות החמודות; ומתוך כך שני הדברים הנוספים: מקרא מגילה וסעודת המצווה.

בסעודה "חייב איניש לבסומי" 22 , זוהי טיסה רוחנית - התפשטות השכל והגוף גם יחד; ואילו במקרא מגילה אסור להחסיר אפילו אות אחת ויש לדקדק ולשמוע כל מילה ומילה. לכאורה קיימת כאן סתירה: מצד אחד - מצוות מקרא מגילה, ומצד שני - מצווה "לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", והרי כל העניין של פורים הוא מקרא מגילה, אזי כיצד דורשים מהאדם שישכח ויתבלבל? זה כמו שטר ושוברו בצִדו?!

אלא שבקבלת התורה בפורים הכוחות לא מבטלים האחד את השני, ההתמקדות לא סותרת את ההתפשטות, הדברים מופיעים כשכל ההפכים מאוחדים.

מצד אחד יש דקדוק והבחנה באופן ברור בהכאת המן. בזמן קריאת המגילה כולם שפויים וכששומעים את שמו של המן - מוחים אותו ולא אומרים: 'גם זו לטובה'. במקרא מגילה ברור בדיוק מי הרע ומי הטוב והם נפרדים זה מזה. מן הצד השני הכל מחובר ל"מיחייב אניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" 23 . ברם, בפורים הדברים קשורים זה בזה, הכל ביום אחד - המרחב והטיסה הרוחניים עם ההגדרה הברורה - "מצורפים עם כל המידות החמודות" - משלוח מנות ומתנות לאביונים, "שהם מכלל ברכת ה' אשר עם אורה של תורה..." , וממילא: "ליהודים הייתה אורה ושמחה".


^ 1 עמ' קמג-קמד.
^ 2 אסתר רבה ז, יג.
^ 3 כפי שאמרה אסתר למרדכי: "אם אין ישראל לעשות הפסח למי הוא פסח?" ('פרקי דרבי אליעזר', מט, ד"ה איש יהודי היה).
^ 4 'אור חדש', עמ' קמו-קמז, ד"ה ותבאנה נערות.
^ 5 'אור החיים' ויקרא כ"ו, מד.
^ 6 טו ע"א.
^ 7 אסתר רבה ח, ג.
^ 8 מדרש תהלים, מזמור כב, טז.
^ 9 'אור חדש' עמ' נה.
^ 10 ניתן להבחין בשני צדדים בעבודה זרה: שיקוץ ומיאוס.
^ 11 מאמר שני, סימן ס.
^ 12 העובדה שלבסוף התבטלה הגזירה לא באה מצדו של המלך.
^ 13 'אורות', 'ישראל ותחיתו', פט"ו.
^ 14 כפי שאומר המהר"ל ב'נצח ישראל' פ"ג, עמ' יז.
^ 15 תהלים פ"א, יא.
^ 16 סנהדרין ו ע"ב.
^ 17 מצינו אנשים גדולים שיכלו לעשות כן, כגון: ה'חתם סופר' שיכל בו בזמן להכין שיעור, לעסוק בכתיבת שו"ת ולהכין דרוש; האדר"ת שוחח ובאותו הזמן כתב תשובות בהלכה.
^ 18 שבת פח ע"א.
^ 19 'אור חדש', עמ' מו.
^ 20 'נח', ג.
^ 21 מאמר ראשון, מא-מב.
^ 22 מגילה ז ע"ב.
^ 23 שם.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il