ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אסתר הנסתרת | אתר ישיבה

דף הבית ספריה מועדים קבעוני לדורות מגילת אסתר Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


אסתר הנסתרת


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
דקלה אלואי ז"ל

"אנכי הסתר אסתיר" 1
במגילת אסתר, רב הנסתר על הגלוי. ניקח למשל את אסתר, אחת משתי הדמויות המרכזיות שבמגילה. היא מחופשת למלכה, אשת אחשורוש, בעוד שלאמתו של דבר היא יהודייה כשרה, וצדקת נסתרת; וכדרכם של אלו היא מכסה את חסידותה וגדולתה, מעיני בשר ודם, וכל כולה לשם שמיים.

כדי שנשכיל להבין מה באה המגילה לגלות וללמד, חייבים להסיר את המסכה, המכסה את הנסתר. אין פלא, אם כן, ששם המגילה קרוי על שם אסתר, והרמז ברור: הכל במגילה כתוב בהסתר. זאת לימדונו חז"ל, כאשר שאלו בתלמוד 2 :
"אסתר מן התורה - מנין? - 'ואנכי הסתר אסתיר' (דברים ל"א, יח)".

זמן התרחשות המאורעות היה בתקופת הגלות, כשאור השראת השכינה היה מצוי בהסתר, והיה לחץ חומרי-רוחני של חברה ללא ערכים מקודשים. ורק במיצוי הבחירה של נפש טהורה ניתן היה לזכות להשגחה אלוקית גדולה, אבל לא בִנסים גלויים, אלא רק בנסתרים.

בית אחשורוש
כלל גדול בעבודת הא-לוקים הוא, שככל שלאדם ישנם כוחות גדולים יותר וסגולות רוחניות נפלאות יותר, הוא יכול, ולעתים אף מצוּוֶה לעבוד את הא-לוקים במקום הקשה והמסובך יותר, הרחוק מאור השכינה.

משה רבנו, עזב את הר הא-לוקים, וירד חזרה למצרַיִם, הטמאה והאכזרית, לגאול את ישראל.

גם כדי לפעול בבית אחשורוש צריך היה להיות ירא א-לוקים באמת, שכן ביתו של אחשורוש היה אחד המקומות החשוכים ביותר בתולדות האנושות; מקום שבו היו האנשים שטופים במסיבות הוללות במשך שישה חודשים רצופים, לֵצנות, קלות דעת, שכרון חושים ואכזריות היו לחם חוקם; ומי הוא המלך, מי עומד בראש הממלכה? אדם הנטול כל רגש מוסרי, שהתנהגותו מגלה שפלות עמוקה: ברגע אחד הוא מסוגל להחליט על הוצאה להורג של אישה, שהתפאר בה רגע קודם לכן. מלך זה הפכפך הוא - ללא כל אישיות. לרגע קט הוא מעלה לגדולה את המן, ממַנֶּה אותו 'משנה למלך' ומפקיד בידיו את הכל, ורגע לאחר מכן הוא מחסלו ללא משפט, ללא דין ודברים וללא כל ייסורי מצפון.

בית כזה ואווירה כזו לא הצליחו להשחית את מידותיה של אסתר.

גם ההזדמנות, שנפלה בחלקה, להשתמש בשררה כדי לספק תאווֹת, למצות הנאות ולזכות בכבוד, לא השחיתה אותה, אלא להפך.

כפי שנראה, בהמשך, אסתר מתעלה לדרגות גבוהות ביותר של זיכוך נשמתה וטיהור פנימיותה.

כתר מלכות

בתחילת המגילה אנו נפגשים בנערה תמימה, שמציעים לה להיראות לפני המלך ולהיות המלכה של 127 מדינות, וכל זה לא נחשב עבורה מאומה. היא מגיעה אל המלך בעל כורחה, ללא בשמים, ללא איפור וללא לבוש מהודר, וכמובן ללא פנים מחניפות. היא אינה חפצה בגדולה זו. פעמיים חוזר הלשון הסביל " ותלקח אסתר אל בית המלך" (ב', ח); " ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו" (ב', טז).

לאסתר עצמה זוהי השפלה קשה להיות אישה לאחשורוש, אבל ההשגחה העליונה הועידה אותה למקום הזה כדי להקדים תרופה למכה. פלא התרחש, דווקא היא נבחרה למלכה, זאת, בניגוד לרצונה. צדקת זו הבינה ששליחות קשה וגדולה נכונה לה בחצר המלכות, וקיבלה עליה את דין ההשגחה.

ישאל השואל כיצד ניתן לאסתר להתקשר עם גוי בקשרי נישואין? והרי זו עבירה של גילוי עריות; שכן, נשואה הייתה, לפי חז"ל, למרדכי, וזו עבירה שנאמר עליה: "יהרג ובל יעבור". על זאת השיבו חכמינו, שאסתר הייתה בבחינת "קרקע עולם" 3 .

חז"ל מסבירים, שיש הבחנה בין שני מצבים, מצב פעיל ומצב סביל, דהיינו - אם אדם מאוּים בכך, שאם לא ירצח את פלוני במו ידיו, הוא עצמו יומת - אסור לו לרצוח ולקנות בכך את חייו, ועליו למסור את נפשו.

מה שאין כן במצב, שנאמר לו שיזרקו אותו על תינוק, ומכוח המכה, ייהרג התינוק. במקרה כזה הוא אינו חייב למסור את נפשו כדי שהלז לא ימות.

כדרך הזו מבחינים גם בענייני אישות: אם האישה אינה רוצה במעשה הנכפה עליה, הן בהכרתה הן ברגשותיה, אין היא חייבת למסור את נפשה כדי להימנע מכך, שכן היא איננה פועלת דבר, היא כ'קרקע'.

ברור כשמש, שאסתר סלדה מן המעשה, ומכיוון שאסתר שלטה ברגשותיה ובנפשה, כמבואר בהמשך, היא הצליחה להתנתק מן המעשה לחלוטין, ולכן לא הייתה צדקת זו צריכה למסור את נפשה. יתרה מזאת, נאמר בהלכה, שכאשר קיימת סכנה לעם ישראל, מותר, כ'הוראת שעה' לעבור על שלוש העבירות החמורות, גם ב'קום עשה' 4 . התורה וחכמינו הורו, שהמצווה לקיים את כנסת ישראל דוחה עבירות אלו, שכן ללא ישראל אין תורה 5 , ובלי תורה וישראל - אין קיום לבריאה כולה 6 .

אסתר נשמעת למרדכי
לאסתר הצדקת היה דוֹד מגדולי חכמי ישראל, שהיה יושב בסנהדרין - ומרדכי היהודי שמו; והוא היה רב ואוֹמֵן לאסתר הנערה. הנערה למדה וספגה את דברי התורה של רבהּ, ואלה הצמיחו בלִבָּהּ פרי, וכתוצאה מכך עשתה את מעשיה על פי עצת מרדכי. כאשר הגיעה לחצר המלכות, ועמדה, מכורח הנסיבות, ברשות עצמה - לא שינתה את טעמה, וקיימה את כל אשר אמר לה מרדכי, גם כאשר דבריו נראו באותה שעה כבלתי מובנים. לדוגמא: כשביקש ממנה מרדכי, שלא תגלה את זהותה הלאומית, נשמעה לו אסתר, והמגילה חוזרת על כך מספר פעמים: "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה, כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד" (ב', י), וכן "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה כאשר צוה עליה מרדכי, ואת מאמר מרדכי אסתר עֹשָה כאשר היתה באמנה אתו" (ב', כ). אסתר הייתה יכולה לחשוב, שעַמָּה, היקר לה יותר מנפשה, יכול להפיק תועלת מרובה על ידי פרסום שייכותה אליו. אולם, כאמור, אסתר נשמעת בצייתנות למרדכי, כמאמר חכמים: "עשה לך רב" 7 , וכמצוות התורה: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים י"ז, יא).

באמת מדוע ציווה כך מרדכי? ייתכן שחשש מפני התבוללות בגויים. מתוך שיִרְאוּ, שבַּת ישראל היא מלכה לאחשורוש, ויחשבו שראוי שכולם ילכו בדרכה, או שיחשבו - אם המלכה היא משלנו גם המדינה היא שלנו. כמו כן, ייתכן שיסמכו עליה בזמן צרה; ובמקום לחזור בתשובה ולדבוק בשכינה יאמרו - אחות לנו בבית המלכות 8 .

אסתר שמעה למרדכי כאשר קבע: "עת לחשות" ועשתה על פיו גם בשעה שציווה: "עת לדבר" (קהלת ג', ז), באותה שעה הורה לה מרדכי: יש בידך לגאול, ואת חייבת בכך, אבל גם אם תימנעי מכך - ה' לא ייטוש את עמו: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת - רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (ד', יד).

הצום
כדי לבחון את ייחודה של אסתר, ראוי להתבונן, תחילה, בצום שלושת הימים, שערכה אסתר לפני הפגישה עם המלך אחשורוש; צום, המלוּוֶה בתפילה זכה וטהורה, שלה ושל כל עם ישראל עִמָּה.

ברור, שאסתר הכירה את המלך ההפכפך והאכזר, המסוגל להמית מלכה ברגע אחד; שהרי את מלכותה קיבלה כירושה ממלכה שנהגו בה בדרך הזאת.

כמו כן היא ידעה היטב, שבמלכותה זכתה בגלל יופיה בלבד, ולא בזכות מעלותיה האחרות; ושברגע זה, שבו עליה לפעול, היא אינה רצויה בעיני המלך, שהרי לא נקראה אליו זה שלושים יום. על אף כל זאת צמה אסתר שלושה ימים, והרי תענית כזו עלולה לפגום ביופיה החיצוני?!

אלא שאסתר הייתה צדקת, הספוגה אמונה גדולה, שהכל בידי שמיים.

אמנם, יש להניח, שרבה מרדכי לימדָהּ, כי "לא סמכינן אניסא" 9 , אלא צריך לעשות מעשים, שכן: "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קט"ו, טז); אבל אסתר ידעה, שלעת כזאת לא תצלח הדרך הטבעית, שהרי המלך אינו חפץ בה, וכנגדה עומד המן, ה'משנה למלך', איש רשע ועשיר, הרצוי למלך מאד.

אסתר הבינה, שבמקרה כזה חייבים לחתור תחת כיסא הכבוד ממש, וזאת ניתן לעשות רק במסירות נפש, ובצבירת זכויות רבות.

במקרה כזה נזקקים לתשובה של אמת ולצום מעין יום כיפור, אבל פי שלושה. שלושה ימי כיפור רצופים לה ולכל כנסת ישראל.

הצום מחזק את האדם לעת כזאת. אמנם, הוא מחליש את הגוף, אבל הוא מחשל את רוחו של האדם בעל הערכים. העינוי שבצום מגדיל את מידת הענווה, שכן הוא מצמצם את כוחו הפיזי של האדם. הצום מעניק לו גבורה עילאית ומכתירו בתפארת 'צלם הא-לוהים', שהרי הוא מקרב באמת את האדם לא-לוהים. חלילה לנו מלחשוד, שאסתר מגלגלת את האחריות על הא-לוהים ומסירה אותה מעל ראשה, אלא שבאמת גורל כנסת ישראל כולו נתון בידי שמיים, וכִבְשָׂה זאת מתקיימת בין שבעים זאבים בהשגחה עליונה, דור אחרי דור, ממעמד הר סיני עד הלום. בנוסף לכך, אסתר היטיבה לדעת, שהרצינות והמעלה הרוחנית הגבוהה, שבה היא מצויה, יש בכוחה להראות את יופי תפארת 'צלם הא-לוהים' שבה, ויש בכוחה לשכנע ולהכריע יותר מן היופי הפשוט; ואכן השכילה לחשוב ולנהוג על פי הדרך הנכונה.

יוסף ואסתר
קודם לאסתר זכתה כנסת ישראל במנהיג, שמִלָּא את תפקיד ה'משנה למלך' בחצר מלכות נָכְרית. היה זה יוסף הצדיק, שנקרא כך על שום שעמד בכל הפיתויים על אף סבלו, והיה צדיק במעשיו.

הוא נמכר לעבד בגיל צעיר, ועל אף שנעשה לו עוול על ידי אחיו, הוא לא נטר להם טינה ולא שכח את החינוך שקיבל בבית אביו. הוא עמד בפיתוי של גילוי עריות, והיטיב עם אחיו בשנות הרעב. כך הוא ניצל את השררה שזכה בה, להגשמת ייעודו. על רקע סיפורו של יוסף ניתן לראות את המעשה, שעשתה אסתר בכל גודלו.

כשאדם רוצה להיטיב, והוא חסר מעמד של שררה, כוח וממון - קל לו. אבל כשאדם זוכה לגדולה, ייתכן שיסתחרר, ומתוך חשש לאבדהּ הוא יתנכר לאנשים שאליהם היה קשור בתחילת דרכו.

אסתר אינה מסתחררת מהגדולה שבה זכתה, ואינה מתנכרת לעמה.

לא מתקיים בה הפסוק "וישמן ישרון ויבעט" (דברים ל"ב, טו), אלא להפך. היא נענית לעמה במצוקתו, ועל אף פחדה האמִתי לאבד את חייה היא הולכת אל המלך. כתוצאה מן הפגישה הראשונה המלך מבקש להעניק לה, אישית, עד חצי המלכות, אך היא עומדת בניסיון הזה ומסתכנת בבקשת פגישה נוספת ופגישה שלישית. הרי ברור שמלך הפכפך זה יכול להימלך בדעתו ולגזור עליה מוות, ומדוע שלא תסתפק בהצלחה הראשונה, ותחוש שיצאה כבר ידי חובתה? אסתר מוכנה להסתכן, משום שהיא יודעת, שרק באופן הזה תוכל להציל את עם ישראל.

אסתר מושלת בנפשה
אסתר יוצאת לפגישה עם המלך אחשורוש לאחר צום של שלושת ימים. נכנסת היא לטרקלין המלכות והנה המלך. היא אינה מבוהלת וחרדה ואין היא נרגשת, על אף שבפגישה זו יוכרע גורל עמה לשבט או לחסד; וגם גזר דינה, האישי, ייחרץ. חוסנה נובע מהביטחון העמוק בצור ישראל וגואלו, ומהידיעה שזהו המעשה הקדוש ביותר, שניתן וצריך לעשותו. אמנם המתח הרוחני גובר; אחריות, רצינות וקדושה מפעמים בה, המלך מביט בה, והיא נושאת חן בעיניו מאוד. הוא מושיט לה את שרביט הזהב, ומבקש לתת לה עד חצי המלכות. אסתר אינה מתפרצת בבכי או בתרועת שמחה, ואף אינה נשברת, אלא שוקלת את המהלך הבא בתבונה, בשכל בהיר, וללא רגש, שכן גורל עמה תלוי על כף המאזניים, ואסור לקחת סיכונים. ייתכן שהיא חושבת בלבה, שאם תבקש את ראשו של המן לא יוכל המלך לעמוד בדרישה כזו, שהרי המן הוא 'משנה למלך', והוא זה שבעצתו הוצאה המלכה הקודמת להורג. לבטל את גזירת החוק - אף זה קשה, שהרי כבר נכתב ונחתם. אסתר השכילה ורק ביקשה מהמלך לבוא למשתה, אבל עם המן. ומדוע משתה? ולמה עם המן? על כך נתנה אסתר למלך לחשוב על משכבו בלילה, כדי שתתעורר בו קִנאה בהמן.

צא וראה לאלו כוחות נזקקים כדי לקבל אורח כהמן, לחייך אליו ולכבד אותו ביותר, שהרי הוא צורר היהודים העמלקי, שגזר להשמיד, להרוג ולאבד אנשים נשים וטף בכל 127 המדינות ביום אחד!

המשתה הראשון הצליח; המלך יוצא משם קצר רוח ומלא ספקות, כשהוא רוצה לדעת מה שאלתה ומה בקשתה. אסתר ממשיכה את המהלך על פי תכנונה בהזמינה את המלך ואת המן למשתה שני. כל זאת קשה ביותר לאסתר הצדקת, שכן מהוּתהּ של אסתר מאופיינת באצילות פנימית טהורה, וכאן היא נאלצה לצאת למאבק איתנים אכזרי, שחִיֵב פעולות גדולות ונועזות, חשיפה חיצונית ומעשי עָרְמה; היא נזקקה לשאת באחריות לעם שלם, שהוא סגולת המין האנושי. במהלך זה היא מרימה את המן למקום גבוה ביותר, כדי שכאשר תפיל אותו יימחה שמו לנצח. בכך היא תקיים את מצוות: "תמחה את זכר עמלק" (דברים כ"ה, יט). ואכן אנשי אמת יודעים, שעיקר ייעודו של האדם הוא בעשייה בארץ.

כך אברהם נהג, כאשר נפגש בנבואה עם הא-לוהים, ויצא באמצע כדי לחפש את האדם הנזקק לחסד 10 . כמו כן הלך ממקום למקום כדי 'לעשות' את הנפש. אברהם העברי נמצא מהעבר האחד של העולם וכל העולם מן העבר השני 11 . גם אצל אסתר - מן העבר האחד כל בית המלוכה - פועלי עוון ורשע, והיא מן העבר השני יוצרת טוב ומביאה חסד לעמה.

והנה הפגישה השלישית עם המלך, במשתה השני: המלך מתוח, חרד ומקנא. המן מלא שחץ וגאווה, מתוסכל ועייף מהלילה, מהפרשה עם מרדכי. אסתר זוהרת באור רוחני נפלא של קדושה, והיא טוֹוָה את הרשת ללכוד בה את המן. היא משחקת את משחקה המושלם לגרות את המלך בהמן. המן מאבד את בטחונו העצמי, והמלך כבר מוכן לעשות הכל, ובלבד שידע, מה מעיק על אסתר המלכה; ואז מבשיל הרגע המתאים, ואסתר שולפת את התער, מציבה אותו כנגד המן הרשע וקובעת בעָצמה: "איש צר ואויב המן הרע הזה" (ז', ו). המלך נבהל, המן חש מצוקה של ייאוש, ומאָבדן החושים נופל על המיטה לפני אסתר. באותה השעה שב המלך, רואה זאת, וכעס ובוז מציפים אותו על מעשיו המגונים של המן, ובו במקום הוא חורץ את גזר דינו.

אסתר מבקשת על עמה
בכל אותה העת לא יצאה אסתר ממקדשה הפנימי הזך. אין היא מביעה דבר מיותר. הכל מכוּוָן לאמת העליונה - להציל את עמה.

היא מצליחה למשול בנפשה שלטון ללא מֵצָרִים, כדרגתו של הנביא, המושל ברוחו כרצונו.

אסתר נושאת מילים ספורות בפיה, אך כולן קשורות לעמה: "ותען אסתר המלכה ותאמר: אם מצאתי חן בעיניך המלך... תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי, כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד... (ז', ג-ד). היא מזכירה את עצמה רק בהקשר של עמה, וכך גם בהמשך: "כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי" (שם ח', ו). אסתר מעיזה לומר כל זאת, רק לאחר שהצליחה להוריד את קרנו של המן בעיני המלך, ובכך היא גם סותמת את הגולל עליו.

הטוּב הזך של אסתר מתגבר על הרוע של המן
אסתר יכולה להרים את עשר אצבעותיה כלפי מעלה ולומר: א-לוהים, הענקת לי את כל הטובות שבעולם: חכמה, גבורה, שררה, הנאה, יופי, כסף ומלכות - ואת כולן השבתי לך באהבה ובמסירות נפש. היטבתי עִם עָם ישראל באמצעות המעלות בהן שזכיתי, ועבדתי אותך בסתר, באופן האמִתי ביותר.

החג הראשון והחג האחרון
אב לכל החגים, ראשון לחגי ישראל, הוא חג הפסח, המתקיים בתחילת האביב. הדמות המרכזית שבו היא משה, שהושיע את עם ישראל משעבוד מצרים וקריאתו הייתה - "שלח את עמי ויעבדני" (שמות ז', טז). סוף ותכלית לכל החגים הוא חג הפורים, הנחגג בסוף החורף.

הדמות המרכזית היא אסתר הגואלת את ישראל מהאָבדן, שכפה המן, ומההוללות וההפקרות, שיצר אחשורוש, בבקשה - "תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי" (ז', ג). משה ואסתר פועלים בחצר המלכות. משה בתחילת דרכו ויתר מרצונו על מעמדו כבן לפרעה, ולבסוף, אחרי 40 שנה, שב למצרים בצו הבורא להיאבק נגד ארץ זו בגלוי.

אסתר נלקחת בניגוד לרצונה להיות מלכה לאחשורוש, ונלחמת נגדו בסתר. משה היה אדם, שא-לוהים העניק לו כוחות גדולים, ומאבקו היה באמצעות נִסים גלויים וכואבים ביותר, שלא היו ולא יהיו כמותם זאת, כדי להודיע לכל אדם בכל זמן, שקיים א-לוהים, והוא המשגיח על הבריאה, והוא המעניק את הבשורה, את הבחירה ואת הבכורה לעם ישראל - עקרונות המהווים את יסודות האמונה. חג הפסח נחגג באופן מלכותי ומכובד ביותר, והצד הדתי גלוי מאד.

אסתר, לעומתו, היא נערה רכה, בודדה במערכה, הממלאת את תפקידה באמצעות סגולותיה הערכיות המזוככות. היא מצליחה להוריד ולמחות רשעים בעלי כוח רב - ללא כוח וללא נִסים גלויים.

חג הפורים אינו חג מכובד, והצד הדתי שבו מוסתר ביותר, ודווקא כאן מתגלה מי הוא עובד הא-לוהים האמִתי והשלם, מעלָה שהיא התכלית העליונה של היהודי - "כי אשב בחשך ה' אור לי" (מיכה ז', ח).
נראה, שלרעיון זה רומזים חז"ל בפרשם את הפסוק: "קימו וקבלו" (אסתר ט', כז) שקיימו ברצון בתקופת אסתר, את מה שקיבלו באונס על ידי משה במעמד הר סיני 12 .

שם המגילה
יחשוב החושב, שמא רצתה אסתר לעשות לה שם גדול בעולם, ומכאן נבע כוחה ליזום גדולות ונפלאות בארץ?! נראה, שאפשרות כזו אינה חלק מעולמה, שהרי היא גורמת למרדכי להניע אותה לפעולה, ולמסתכל באופן שטחי נראה, שמרדכי הוא גואל ישראל ומושיעו. אבל חז"ל, הנביאים וכל הדורות ידעו היטב, שכל הזכויות שייכות לאסתר, ולכן על שמה נקראת המגילה: 'מגילת אסתר', והתענית היא: 'תענית אסתר'.

התקיים באסתר מאמר חז"ל: "כל הבורח מן הגדולה - גדולה מחזרת אחריו" 13 ; וזאת, מכיוון שרק לוֹ היא שייכת באמת. במקרה הזה שייכת הגדוּלה לאסתר, הצדיקה הנסתרת.


^ 1 הפניה סתמית מכוונת לפסוקים במגילת אסתר.
^ 2 חולין קלט ע"ב.
^ 3 סנהדרין עד ע"א-ע"ב.
^ 4 'נודע ביהודה', תנינא, 'יורה דעה' קס"א, וכן עיין 'משפט כהן' סימנים קמב-קמד.
^ 5 'אור החיים' ויקרא כ"ו, מד.
^ 6 עיין ב'נצח ישראל' למהר"ל פי"א שמאריך בעניין.
^ 7 אבות פ"א מ"ו.
^ 8 ועיין מגילה טו ע"ב.
^ 9 פסחים סד ע"ב.
^ 10 על פי בראשית י"ח, ג, ועל כך אמרו חז"ל: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" (שבת קכז ע"א).
^ 11 בראשית רבה מב, יג.
^ 12 שבת פח ע"א.
13 עירובין יג ע"ב.


חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il