ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"והחודש אשר נהפך" | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים פורים וחודש אדר חודש אדר Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


"והחודש אשר נהפך"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
דקלה אלואי ז"ל

משנכנס אדר
האמירה "משנכנס אדר מרבין בשמחה" 1 , תמוהה מבחינה הלכתית, האם יש משמעות מן הבחינה הזאת לחודש כולו?

מצינו בהלכה כלל דומה: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" 2 , אך כלל זה אינו נוגע לחודש כולו. זהו דין שנועד כדי להגיע מוכנים לשבוע שחל בו תשעה באב ולתשעה באב עצמו. יש לכלל הזה נגזרות מעשִיּוֹת: שבוע שחל בו תשעה באב אסור לכבס, להתספר ולגהץ בו.

אבל לקביעה: "משנכנס אדר מרבין בשמחה" אין הגדרות הלכתיות. אכן, ברמב"ם 3 וב'שולחן ערוך' 4 מופיע בהלכות תעניות: "משנכנס אב ממעטין בשמחה", אבל לא מופיע להלכה: "משנכנס אדר מרבין בשמחה"; נראה, שאין זה משום שהרמב"ם לא העריך את עניין השמחה, אלא שכנראה, קשה לתרגם אותו להגדרות הלכתיות.

ברם, בעיון מעמיק יותר מוצאים שישנה משמעות מיוחדת לכל חודש אדר. כבר במגילה עצמה מודגש שהחודש כולו נהפך מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב. ישנם פסוקים רבים שמזכירים את החודש כשלעצמו: "לחדש שנים עשר הוא חדש אדר" 5 ; "הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר" 6 . החודש כולו, כביכול, הופך להיות מושג של שמחה. ברם, כדי לעגן זאת בעולם ההלכה, נדרשות הגדרות הלכתיות.

ואכן, מוצאים לכך רמז בהלכה אחת מה'שולחן ערוך' 7 :
"המפרשׂ בים והיוצא בשָיָרה ואינו מוצא מגילה להוליך עמו יקראנה בי"ג או בי"ב או באחד עשר בלא ברכה".

המקור לַהלכה הזאת נמצא במשנה שפותחת את מסכת מגילה. הסיבה לימים השונים כרוכה בכך שהפרזים קוראים בארבעה עשר, והמוקפים בחמישה עשר. הטעם לימים י"א, י"ב ו-י"ג הוא - שהואיל ולבני הכפרים אין מניין, הם מתכנסים בערים רק בימים שני וחמישי 8 .

המחבר מוסיף ואומר בעניין מי שמפליג בשיירה לנסיעות של חודש, או של חודשיים:
"ואם אי אפשר להמתין עד ימים הללו יש אומרים שקורא אפילו מתחלת החודש" 9 .

את הטעם לכך מביא ה'משנה ברורה' 10 : " אפילו מתחילת החודש , דכתיב: 'והחדש אשר נהפך מיגון לשמחה' (אסתר ט', כב)".

זאת אומרת, שלַחודש יש משמעות הלכתית, ודווקא לחודש הזה; על כן לא ניתן לקרוא את המגילה, למשל, בחודש שבט.

לא מצינו כיוצא בו, ביחס לפסח, ולא בנוגע לשבועות או לסוכות.

אלא שמסתייג ה'משנה ברורה' ואומר 11 :
"ודע עוד דהא דהקילו לבני הכפרים או למפרשי הים הוא רק לענין קריאת המגילה אבל סעודת פורים וכן משלוח מנות ומתנות לאביונים לא יקיים אלא בזמנה".

מה טעם החילוק? הרי במגילה עצמה נאמר שקבעו לעשות אותם ימי משתה ושמחה: "ועשה אתו יום משתה ושמחה... ומשלוח מנות איש לרעהו" 12 , ובאותו הפרק עצמו כתוב שהימים הללו "נזכרים ונעשים" 13 , ואת זה לומדים גם על י"ד ו-ט"ו; מאיזה סיבה, אפוא, מבדילים בין המגילה לבין מצוות הסעודה ומשלוח המנות?

הלכות החג

כדי להתמודד עם שאלות אלו, ברצוני להתמקד בעניינים שונים מהלכות החג.

בסוגיות הנוגעות לסעודה, למשלוח המנות ולמתנות לאביונים ישנם דברים שלכאורה דומים להלכות הנוהגות בחגים אחרים, אך, למעשה, הם שונים במהותם מהלכותיו של כל חג אחר. את 'מתנות לאביונים' ניתן היה לצרף למשפחת מצוות הצדקה 14 ; ואת הסעודה אפשר היה לראות כדרך שיש מצווה לעשות כן בכל חג. ברם, ברצוננו להראות כי עניינים אלו נתייחדו באופן שונה בחג הפורים.

לשם כך נפתח במשלוח מנות, שאין כיוצא בו ביום אחר בלוח השנה.

משלוח מנות
לשם מה נקבעה מצווה זו? ראיתי הטוענים, שהמקור הוא פשוט טכני. עָם ישראל נקהל לעמוד על נפשו, ולא כל הבאים הביאו עִמָּם אוכל, לפיכך היה צריך לתת משלוח מנות איש לרעהו. לכן, זֵכֶר לאותם הימים נותנים, לדורות, מנות איש לרעהו. מי שכתב זאת הסתמך על פסוק בספר 'נחמיה', שם מסופר שנחמיה כינס את כל היהודים ליד רחוב שער המים וקרא להם את התורה. בין דבריו הוא מציין: "ושלחו מנות לאין נכון לו" 15 . זו הפעם הנוספת היחידה בתנ"ך שהביטוי 'משלוח מנות' מופיע. שם הוא מציין, באמת, משלוח מנות למי שחסר לו, אך בפורים זה כלל לא כך. בפורים המתנות לאביונים נועדו למי שאין לו, אבל משלוח מנות איש לרעהו, הוא עניין שונה לחלוטין.

ב'שולחן ערוך' נאמר כך 16 :
"חייב לשלוח לחברו שתי מנות בשר או של מיני אכלים שנאמר 'ומשלוח מנות איש לרעהו', שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לרעים משֻבַּח, ואם אין לו מחליף עם חברו, זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקים 'ומשלוח מנות איש לרעהו'".

לא מצוין כלל שחברו נצרך לכך, ואין זה קשור לנתינה למי שחסר לו!

מצויה הלכה מרתקת שמופיעה ב'חיי אדם', אך לא כל הפוסקים מביאים אותה להלכה, ויש בה כדי להראות עד כמה משלוח מנות אינו עניין סוציאלי. ה'חיי אדם' הוכיח מן הירושלמי: ש"אם שולח לעשיר דבר פָּחוּת אינו יוצא בזה משלוח מנות" 17 .

יתרה מזאת, ראיתי שמסבירים את טעם 'משלוח מנות איש לרעהו', לא כצורך של החבר, אלא כדי לשמחו. זהו יום של שמחה ולכן יש לשמח האחד את השני.

בכל חג קיים דין של "ושמחת בחגך" 18 , זה אינו חידוש של פורים. התורה לימדה אותנו: "ושמחת בחגך" בסוכות, ואנו יודעים על קיום מצווה זו גם בפסח ובשבועות; איך שמחים בחגים אלו? נאמר בהלכה שמשמחים כל אדם במה שהוא שמח: האיש שמח באוכל, האישה שמחה בבגדים נאים, כל אחד שמח במה שמתאים לו. ברם, לגבי 'משלוח מנות' נאמר: "חייב לשלוח לחברו שתי מנות בשר או של מיני אוכלים שנאמר: 'ומשלוח מנות איש לרעהו'", ומעיר מיד ה'משנה ברורה' שמיני אוכלים דווקא: "ולא בגדים ושאר דברים" 19 . "ושמחת" - דווקא באוכלין 20 !

סעודת פורים
בסעודת פורים מופיע החריג השני שקיים ביום הזה בלבד:
"חיב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" 21 .

ואומר על כך הרמ"א:
"ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך אלא ישתה יותר מלמודו ויִישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוֵן לבו לשמים".

הרמ"א, בעקבות המהרי"ל, מסביר איך "לא ידע"? ותשובתו: שיישן. אך נראה שאין זה פשט הסוגיה, שכן לא נאמר שם ש'חייב אדם לישון, ואם אינו מצליח לישון שישתה יותר מלימודו'. וברור שה'שולחן ערוך' לא הבין כך.

על דברי ה'שולחן ערוך' שואל ה'ביאור הלכה':
"האיך יחיבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השכרות למכשול גדול?".

זאת, כאמור, הלכה מרתקת המבטאת שסעודת פורים איננה כאחיותיה בשאר החגים. באף סעודה אין מצווה לשתות עד שכרות. להפך, קיים איסור לעשות כן.

ה'ביאור הלכה' מנסה לתרץ 22 :
"וי"ל מפני שכל הנסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו ע"י משתה, כי בתחלה נטרדה ושתי ע"י משתה ובאה אסתר, וכן ענין המן ומפלתו היה ע"י משתה. ולכן חייבו חכמים להשתכר עד כדי שיהא נזכר הנס הגדול בשתיית היין".

נראה כי הטעם הזה אינו מסַפֵּק. אם זה איסור כה חמור ואין דוגמא אחרת, חיובית, לשכרות בתורה ובנביאים - אזי קשה להפוך את היוצרות רק מפני שבסיפור המגילה הכל היה דרך משתה! וכי 'מנהג אבותינו בידינו' 23 ? האם אנו צריכים גם לנהוג כפי שאחשורוש פעל במקרה של ושתי? אסתר ערכה משתה, כי היא חיפשה דרך לקרוא לאחשורוש והמן. האם זו סיבה מספקת לכך שהמצווה בפורים חורגת מן המצוּוֶה בשלוש מאות שישים וארבעה ימים בשנה? מכאן ניתן להבין את דבריו של הרמ"א שהכוונה ב'עד דלא ידע' הוא - שיירדם; אבל, כאמור, המחבר ב'שולחן ערוך' לא ראה זאת כך 24 .

כמו כן, מפני מה גדר המצווה הוא שלא ידע להבחין בין 'ארור המן לברוך מרדכי', לכאורה ראוי לדעת את ההבדל ביניהם?

ה'משנה ברורה' מוסיף עניין מפתיע:
"... ועיין בפרי מגדים שכתב דענין סעודת פורים ומתנות לאביונים ומשלוח מנות אפשר דצריך כונה על זה לשם מצוה".

למי שמצוי בעולמה של הלכה ומכיר את המושג "מצוות צריכות כוונה", דברים אלו הם בגדר מהפֵּכָה. כל המצוות צריכות כוונה, אבל יוצאים ידי חובה גם בלא כוונה. לעומת זאת, טוען ה'פרי מגדים', ומביא אותו ה'משנה ברורה' להלכה, שייתכן שמשלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים וסעודת פורים חייבות כוונה. מצווה אחת של פורים אינה כלולה ברשימה - קריאת מגילה. משלוח מנות, סעודת פורים ומתנות לאביונים קשורים לסעודה, שלפי ה'שולחן ערוך' כדאי להשתכר בה, והתחדש לנו, בדברי ה'פרי מגדים', שצריכה גם להיות בהן כוונה.

נסכם את הנקודות שעמדנו עליהן עד כה:
*מה הופך חודש שלם לחודש של שמחה?
*סעודת פורים היא חובה שונה לגמרי מכל סעודות השנה. ראשית, לא מצינו מצוות כוונה בסעודה בשום חג אחר. שנית, באופן כללי אין מצווה של סעודה בחגים - יש מצווה של "ושמחת בחגך", ושמחים באוכל, אך זו איננה מצווה פוזיטיבית לערוך סעודה. מי שאינו רוצה לסעוד אינו מחויב.
*דבר נוסף שיש לעמוד עליו הוא עניין השכרות בסעודה. כבר אמרנו, שקשה להסתפק כנימוק לשכרות בטעם שכך מופיע במגילה. ברם, גם אם הולכים בשיטת הרמ"א שהכוונה היא: "עד שיישן", נותרה השאלה: מה הכוונה ב"עד דלא ידע"?
*בעניין ה'משלוח מנות', ברור שלא מדובר בצורך סוציאלי של נתינה אחד לשני, לשם כך יש את מצוות 'מתנות לאביונים'. מהי, אפוא, מטרת ה'משלוח מנות'?

עניין השמחה
ברצוני להתחיל בנקודה שלדעתי היא הקשה מכל השאלות - עניין השכרות. ההלכה הפשוטה בלשון הגמרא אינה משתמעת לשתי פנים: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" 25 .

ברצוני להתמקד בבירור תפיסת הפורים והשמחה שמתפשטת על כל החודש, לאור דברי המהר"ל מפראג. בדבריו מתרחשת מהפֵּכָה בסיסית לא רק בהבנת פורים, אלא, כפי שנראה, בהבנת העולם בכלל. קודם לכן אפתח בהקדמה קצרה.

הזכרנו, לעיל, שמצוות השמחה אינה חידוש של חג הפורים. אמנם היא מופיעה לרוב במגילת אסתר: "ועשה אותו יום משתה ושמחה " 26 ; "והעיר שושן צהלה ושמחה " 27 . ברם, אין זה חידוש של החג הזה. מצוות השמחה היא לשמוח בחגים; והיא אף מופיעה בתורה כציווי כללי: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" 28 - זה אינו חידוש לחג הפורים דווקא. אלא שלא ראינו בשום מקום שציווי על השמחה מחייב שתייה מרובה. יש אם כן בפורים גדרים מיוחדים לאופן השמחה.

בנוסף לכך, פורים לא נקרא במגילה 'יום טוב' ולא 'חג', הוא נקבע כ'יום משתה ושמחה': "ועשה אותו יום משתה ושמחה" 29 . סוכות בניגוד לכך, נקבע כחג מפני שהקב"ה הושיב את בני ישראל בסוכות בשעה שיצאו ממצרים, וזֶכֶר לכך, בחג זה, צריכים לעשות כך וכך מצוות: לשבת בסוכה, ליטול לולב, לקחת ארבעה מינים ול'שמוח', כפי שנאמר: "ושמחת בחגך". כלומר מצוות השמחה בחג, מבחינת ההגדרה ההלכתית, היא מצווה נפרדת, ואילו החג עצמו לא נקבע כיום שמחה. לאחר שיש מצווה לשמוח, נשאלת השאלה: באיזו דרך מקיימים את המצווה? על כך באה התשובה: בבשר, ביין, בקרבן שלמים ובבגדים נאים.

בנוסף, לא נאמר על פורים: "ועשוה אותו יום הלל והודאה" 30 , כמו שנאמר על חנוכה - כי אם 'משתה ושמחה'.

אם כן, בפורים יש מצווה לאכול ולהרבות בסעודה. קיימת אמנם חריגה אחת: קריאת המגילה, אבל מצווה זו איננה ממהותו של היום הזה דווקא, שכן בדיעבד, בשעת הדחק, אפשר לצאת ידי חובה גם מתחילת החודש, כפי שראינו שנפסק להלכה.

"ועשֹה אותו יום משתה ושמחה" - השמחה היא עיקרו של היום, ושמחה זו מתפרטת במספר הלכות. לעומת זאת, המהות של פסח הִנה זֵכֶר ליציאת מצרים. זו נקודה הלכתית חשובה מאוד, ויש צורך לבטא אותה גם על ידי שמחה וגם על ידי אכילת מצה.

אגב, המקור ש'מיחייב איניש לבסומי בפוריא' הוא, לכאורה, פשט הפסוק: "משתה ושמחה" - קודם משתה ולאחר מכן שמחה. אילו כוונת הפסוק הייתה רק לשתות קצת, אזי זה לא היה נקרא 'יום משתה'. כלומר, כשבית הדין בימי מרדכי היהודי עיצב את הדרך שבה נזכור את ימי הפורים הוא קבע לעשות זאת על ידי משתה, שמן הסתם ערכו כמותו באותו הדור, לאחר שניצלו.

ההסבר של המהר"ל מפראג
וכעת נעבור לדברי המהר"ל 31 :
"ומפני כך ימי הפורים הם ימי המשתה ושמחה וזהו הנאות הגוף, וצריך שיהיה השכרות כ"כ עד שיסלק השכל, וכמו שאמרו צריך לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן ובין ברוך מרדכי. כלומר, כיון שתקנו ימי הפורים למשתה ושמחה שהוא הנאת הגוף לכך צריך שיהיו נמשכים לגמרי אחר הנאת הגוף עד שיסולק השכל לגמרי, כי הגוף והשכל שני הפכים שאם האחד קם השני נופל. וכל אשר הוא נוטה אחר השכל הוא נגד הנאת גופו, לכך אמרו שצריך לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שאז יסולק השכל לגמרי והאדם נעשה גופני לגמרי. ואפילו בין ארור המן ובין ברוך מרדכי לא ידע, אף שבשביל ארור המן וברוך מרדכי הוא המשתה והשמחה עצמו, ואפילו זה אינו יודע, כל שכן שלא ידע להבחין בין דבר לדבר בשאר דבר".

בדברים הללו יש נקודה עמוקה שהיא היסוד לכל הדברים.

המהר"ל מסביר באריכות, בהמשך דבריו, שהמן, בבקשתו, הגדיר לראשונה את מה שעמלק רוצה - את הגוף; כל מה ששֵם יהודי עליו בעולם צריך להיעלם, כפי שאומר הכתוב: "את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים... ושללם לבוז" 32 . זו איננה מלחמה באידיאה שכלית, אלא, זו מלחמה שמִבְּחִינָה חיצונית נראית כקלה ביותר, מלחמה בין גופים. אבל בבחינה עמוקה יותר, זו המלחמה היחידה שהיא מלחמה בשורש. המן בא ואמר, לראשונה: יש קדושה בעצם הגוף היהודי. הישות היהודית, הקיום הגופני של היהודי הוא מפריע. זאת 'תורת הגזע' בצורה המושלמת ביותר. מלחמתו של המן הרשע היא בעצם קיומו של גוף יהודי.

ברצוני להגיע לנקודה המרכזית מכל, זו שהמהר"ל מבקש ללמדנו. השורש העמוק ביותר של היהודי אינו בכוח הַסְּבָרָה או הלימוד שלו; ואף לא בקיום התורה שלו, אלא בעצם היותו יהודי. היהודי מייצג 'מושג' שקיים בעולם באופן פיזי. אין להמן התנגדות ל'מומיה פילוסופית' שתייצג את כנסת ישראל, אך הוא אינו מוכן לראות ישות פיזית של גוף הנקרא יהודי. בהקשר זה, יש לציין שהשם היחידי שאנו מכונים בו במגילה אינו 'בני ישראל', ואף לא 'עם ישראל', אלא 'יהודי' - "אם מזרע היהודים מרדכי" 33 ; "איש יהודי היה בשושן הבירה" 34 ; "ליהודים היתה אורה ושמחה" 35 .

ה'שפת אמת' 36 מסביר כי בזמן מגילת אסתר לא היינו חשובים כל כך, אבל 'יהודים' - היינו. זה בא לידי ביטוי בכך ששם 'יהודים' חל עלינו, למרות שפלות הדור. על עצם הדבר הזה הייתה המלחמה בין ישראל ועמלק.

בחנוכה רצו לכלות את הרוח, ולפיכך כשמנצחים צריך לומר הלל - שמתאים לרוח. בפורים, לעומת זאת, רצו לכלות את הגוף, ולפיכך כשמנצחים צריך לבטא זאת בדבר הקשור לגוף - לשתות ולשתות עד שיסולק השכל לגמרי, ויתגלה שהגוף שלנו הוא קדוש וטהור. אין מלחמה קשה מהמלחמה הזאת.

נאמר שפורים כיום הכיפורים 37 , מחד זה אותו הדבר, אך מאידך זה בדיוק הפוך. כלפי מה הדברים אמורים? יום הכיפורים הוא היום היחיד בשנה שתפקידנו הוא לבטל את הגוף ולהשליט עליו את השכל; ואילו פורים הוא היום היחיד בשנה שמטרתנו בו היא לבטל את השכל ולהשליט עלין את הגוף. ביום כיפור האויב שלנו הוא היצר הרע; ובפורים האויב הוא המן הרשע.

לפי זה, צריך להבין את 'פורים ככיפורים', במובן שכדי להגיע למדרגה הנכונה של יום הכיפורים יש לזכור שהדבר הכי קדוש בנו הוא עצם היותנו יהודים. הקב"ה ברא אותי יהודי, וכבר בכך אני נציג של הקב"ה ושל כנסת ישראל. את זה עמלק מבקש לכלות, והוא מחפה על כך בכל מיני פטפוטים והסברים. אין עוד ספר בכל כ"ד ספרי הקודש שכל הזמן חוזר בו התואר הבסיסי שלנו. מדובר על 'יהודונים', שהסיבה היחידה שרוצים לכלות אותם היא כי הם יהודים, ולא יועיל כל מחקר שינסה להסביר ממה זה נובע.

מהי הדרך שצריך לזכור בה את אשר עשה עמלק? בצורה המשונה ביותר. בדרך כלל זיכרון קשור בשכל, ואילו כאן הוא כרוך בגוף. הואיל ומי שהוא קדוש וטהור, אזי הסוד שיוצא בשעה שנכנס אצלו יין הִנו זיכרון הקשור גם עם גופו.

לאור הדברים הללו יש להבין את מצווֹת היום כמימוש של רעיון זה. מה מוטל על היהודי בפורים? לדאוג שגם חברו יאכל; כל זה, כדי להזכיר איש לרעהו את הגוף 38 .

מהי הכוונה ב'יום משתה ושמחה'? ובכלל מהי שמחה?

שמחה היא הידיעה שאין דבר שאינו מחובר למקור. לא רק הסְבָרות נוגעות במקור, אלא כל אֵבָר, כל תא, כל גיד הוא יהודי, רק לאחר שעומדים על כך אפשר לשמוח.

על מה השמחה בפסח? על שיצאנו ממצרים. על מה בשבועות? שקיבלנו תורה. על מה בפורים? שלא עשני גוי! זו הסיבה ההופכת את היום כולו ליום שהוא אך ורק שמחה; אין סיבה נוספת, שכן לא היה בפועל, בהיסטוריה, דבר נוסף - שהרי היו אך ורק תוכניות.

אין שמחה גדולה יותר ליהודי מלחזור ולהזכיר שכל גופו הוא נציגות של הנצח, שבאה לידי ביטוי במציאות, בעולם, בישות פיזית, ולא ברעיונות אווריריים של ספר, או של מוזיאון.

לאור דברים אלו, נבוא לעסוק במדרש שיתפרש אף הוא לענייננו.

מיתתו של רבי חנינא בן תרדיון
הגמרא מביאה סיפור מזעזע שבו היא מתארת את שעת הריגתו של רבי חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות. תחילתו של הסיפור במפגש של רבי חנינא בן תרדיון עם תנא אחר - יוסי בן קיסמא, והוא מדבר עמו דווקא על מעות של פורים. ומספרת הגמרא 39 :
"ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו, הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: 'אבא אראך בכך?' אמר לה: 'אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי. עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני'. אמרו לו תלמידיו: 'רבי מה אתה רואה' אמר להן: 'גוילין נשרפין ואותיות פורחות', 'אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש'; אמר להן: 'מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו'. אמר לו קלצטונירי: 'רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא?' אמר לו: 'הן'. אמר לו: 'השבע לי' נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: 'רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא'. בכה רבי ואמר: 'יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים'".

שמעתי מהרב גולדוויכט, זכר צדיק לברכה, הסבר נפלא לסיפור זה. הוא הסביר את שאלת הבת כשאלה המתמקדת בתמיהה: מדוע הם מתעללים בגוף שלו? את העובדה שהם רוצים את תורתו היא הבינה; וכן את הרצון להוציא את נשמתו, אבל מה הם רוצים מגופו?

תשובתו הייתה: שאם היה נשרף לבדו היה הדבר קשה לו. הגוף באופן פרטי הוא אכן לא כלום, אבל הגוף אינו פרטי, הוא של יהודי.

הוא מציין שיש עמו ספר תורה ובכך רומז לדברים הבאים: את יודעת בתי מהו ספר תורה? - ספר תורה הוא עור של בהמה גסה, קלף, ועליו יש הרבה הרבה אותיות קדושות; הן מעצמן אינן קדושות, אלא קדושתן נובעת מעצם כתיבתן לשם קדושת ספר תורה! על פי זה הוא הבהיר לה שלוּ נשרף לבדו היה, אכן, קשה לו, אבל עכשיו, מי שיתבע את עלבונה של התורה הוא יתבע אף את עלבונו.

אי אפשר לשרוף אותיות פורחות באוויר; מדוע, אם כן, אסור לשרוף ספר תורה, וכי ספר תורה מקבל את קדושתו מכך שהוא כתוב על עור של בהמה גסה? האם זה הופך את הספר לחפץ קדוש?

אלא שבאותה שעה חידש רבי חנינא בן תרדיון שיש בעולם אותיות פורחות שמהן נובעת הקדושה. לפיכך, מי שיתבע עלבונה של תורה הוא יתבע את עלבונו. וכך, בשעה שנשרף אמרו לו תלמידיו: 'רבי מה אתה רואה?' והוא אמר להם: 'אני רואה גווילים נשרפים ואותיות פורחות'. מי שיש לו גוף קדוש גם כששורפים את גופו, יודע שהאותיות ממשיכות לפרוח.

תגובת אותו קלצטונירי הִנה הכרה על אודות מה הוויכוח. הוא תפס את ערכו של הגוף של חנינא בן תרדיון. הקלצטונירי הבין, ברגע אחד, את אשר המן ניסה להכחיש - שישנו עם אחד ויש להם גוף, והגוף הזה ימשיך להתקיים.

'עד דלא ידע' משמעותו כפשוטו: להגיע למדרגה שבה אינני זקוק עוד לסברה או לשכל, אלא רק לכך שאני יהודי בגופי. בדרך זו אני מגיע לשיא הנצח של "ישנו עם אחד".

כל המועדים בטלים, אבל פורים יתקיים לעולם. זאת, הואיל וזִכְרון יציאת מצרים לא יידרש לעתיד לבוא, כי יהיו נִסים גדולים יותר. אבל את זכר היהודי יצטרכו גם לעתיד לבוא, את העובדה שיהודי חי בתוך מציאות עם גוף.

חג פורים, עם כל החשיבות של "ועשוה אותו יום משתה ושמחה" - אינו אסור במלאכה. הרב קוק מסביר שהטעם לכך הוא, כי בפורים אין בעיה כלל במלאכה ובגוף. בכל חג צריך שלא לעשות מלאכה כדי לחשוב על רעיונות של החג, ואילו בפורים אין צורך לחשוב - כל פעולה היא קודש.

פעם הרב קוק קם באמצע הסעודה בפורים ואמר את הדברים הבאים 40 :
"ומתוך המעמד של 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', תבוא הכרה עליונה למצא את היהודי הבלתי ידוע שבתוכנו, ואח אל אח יתודע, ויד ליד תנתן, וקול גדול ישמע: 'קומו ונעלה ציון אל בית אלקינו' (ירמיה ל"א, ה), וכבימי מור והדס יאמר גם היום ישנו עם אחד מאוגד וגבוש עומד בחסנו, לבנות את כל הריסותיו מאוצרו הפנימי הסמוי מן העין אשר בו גנוזה היא הברכה של 'לך כנוס את כל היהודים' (אסתר ד', טז)".

חודש אדר והקמת המשכן
לסיום, ברצוני לעסוק ביחס שבין חודש אדר והקמת המשכן.

יש קשר, לפחות לפי דעה תנאית אחת, בין ראש חודש אדר לבין סיום מלאכת המשכן.

התורה אומרת בפרשת 'פקודי' 41 :
"וידבר ה' אל משה לאמר: ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד".

נאמר "תקים" ולא 'תבנה' או 'תכין' - הכל כבר קיים. מלאכת המשכן התחילה ממחרת יום הכיפורים: משה מקהיל את ישראל ומבצע את מלאכת המשכן; באותו היום הוא משמיע על השקלים.

"תקים את המשכן" - משמעו כאילו המשכן כבר קיים מקופל ושכעת נדרש רק להקימו. אכן, כך דורשים חז"ל; הם דורשים שמלאכת בניית המשכן, על כל חלקיו, ארכה שלושה חודשים. אם מתחילים בי"א בתשרי, למחרת יום הכיפורים, מגיעים לכסלו (חנוכה), לפי זה המתינו עם המשכן, ובאחד לחודש הראשון (שהוא התאריך המפורש - ראש חודש ניסן), הייתה חנוכת המשכן.

ברם, קיימת דעה אחרת במדרש:
"ר' חנינא אומר: בא' באדר היה נגמרה מלאכת המשכן... אלא מפני שחשב הקב"ה לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק אבינו, לפי שבאחד בניסן נולד יצחק אמר הקב"ה הריני מערב שמחתכם שמחה בשמחה" (תנחומא 'פקודי' יא, ד"ה ויביאו).

מדרש זה משונה מעט, ניתן להבין את הרעיון המחבר את כ"ה בכסלו עם מלאכת המשכן, אבל מדוע חיבור דווקא לראש חודש אדר? אפשר להבין את הטעם לכך הואיל וזהו ראש חודש, שלימים ייהפך להיות ראשית החודש אשר נהפך מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב.

עניין שני שדורש הסבר הוא ההמתנה לחנוכת המשכן. ניתן להבין שמחכים בשל הציווי להקים דווקא בראש חודש ניסן; אבל מפתיעה האמירה שהקמתו בראש חודש ניסן היא חיסכון, לשם חיבור שמחות 42 .

כאמור, יצחק נולד בראש חודש ניסן, והקב"ה אמר שייערב שמחה בשמחה, ויחבר את שמחת הוּלדת יצחק עם שמחת המשכן.

על פי דברינו הכל מובן. משכן הִנו מציאות של מקום שהשכינה שרויה בו, מקום זה הושלם בראש חודש אדר. השמחה הגדולה של השלמת המשכן היא השמחה שמשפיעה על כל החודש הזה. חיכו עם המשכן עד ליום הולדתו של יצחק, כי יצחק הוא הדמות היחידה מכל שאר הדמויות המקראיות המרכזיות, שלא הוכפל שמו בפנייה אליו; כלומר, לא אמרו לו: 'יצחק יצחק'.

בכל האחרים נאמר: 'אברהם אברהם', 'יעקב יעקב', 'משה משה' - זאת, משום שיש אברהם של הנשמה ויש אברהם של הגוף, יעקב של הנשמה ויעקב של הגוף 43 ; אבל יצחק הוא שגילה שהכל דבר אחד, לכן הוא שמיַסֵּד את התפילה בשדה, הוא צד ציד. ביום ההולדת שלו צריך להקים את המשכן, הואיל ובין ראש חודש אדר לראש חודש ניסן המשכן ממתין מקופל.

מדובר, אם כן, על חודש שמח. המשכן ממתין מקופל כדי לצאת לאור ביום ההולדת של האיש שלימד על החיבור של הגוף והנשמה.

בשיאו של החודש הזה, כל שנה ושנה מחדש, מגיעים יהודים - שנקראים במגילה הזו בתואר הנמוך ביותר, הפשוט ביותר, הקדוש ביותר, יותר מכל התארים האחרים, והם שאומרים: "לך כנוס את כל היהודים " 44 ; ומה נעשה לאחר שיתכנסו כל היהודים? נאכל ונשתה; זֶהוּ - "ועשוה אותו יום משתה ושמחה".


^ 1 תענית כט ע"א.
^ 2 תענית פ"ד מ"א.
^ 3 הלכות תעניות פ"ה ה"ו.
^ 4 'אורח חיים' תקנ"א, א, הפניה סתמית ב'שולחן ערוך' מכוונת לחלק 'אורח חיים'.
^ 5 אסתר ח', יב, הפניה סתמית בפסוקים מהתנ"ך מכוונת למגילת אסתר.
^ 6 ג', ז.
^ 7 תרפ"ח, ז.
^ 8 הטור מתאים, אפוא, את ההלכה של בני הכפרים למציאות בת זמנו, למי שמפליג בספינה.
^ 9 שם.
^ 10 ס"ק כא.
^ 11 ס"ק כ.
^ 12 ט', יח-יט.
^ 13 שם כח.
^ 14 ברם, המתנות לאביונים שונות ממצוות צדקה של כל השנה. רק בפורים יש דין שכל מי שפושט את ידו נותנים לו, ואין צורך לבדוק אחריו.
^ 15 נחמיה ח', י.
^ 16 תרצ"ה, ד.
^ 17 כן משמע בריטב"א לפי גרסא אחת, שם בגמרא. אמנם, שאר הפוסקים לא הזכירו דבר זה, אך לכתחילה נכון להיזהר בכך.
^ 18 דברים ט"ז, יד.
^ 19 ס"ק יט.
^ 20 מוסיף ה'משנה ברורה': "והוא הדין משקה דשפיר דמי, דשתיה בכלל אכילה". דרך אגב, מופיע בפוסקים שגם סֵפֶר אינו נחשב משלוח מנות. הרב עובדיה יוסף מאריך בזה בכמה מתשובותיו. לדוגמא: 'יחווה דעת' ח"ו, מה.
^ 21 'שולחן ערוך', תרצ"ה, ב.
^ 22 שם.
^ 23 לעניות דעתי, כשאתה קורא על אודות המשתים, הם דווקא סיבה שלא לשתות. דווקא עכשיו שאנחנו ניצחנו אנו לא זקוקים לכל המנהגים והמשתים של אחשורוש וְושתי, המתוארים במגילת אסתר.
^ 24 אגב, ה'משנה ברורה' מסיים ואומר שזאת שיטת הרמ"א וה'אליה רבא', אך: "ומכל מקום כל זה למצוה ולא לעכב". כלומר, מי שלא השתכר בכל זאת יצא ידי חובה.
^ 25 מגילה ז ע"ב.
^ 26 ט', יז.
^ 27 ח', טו.
^ 28 דברים כ"ח, מז.
^ 29 ט', יח.
^ 30 אגב, בפורים, אכן, אין אמירת הלל.
^ 31 'אור חדש' עמ' מט.
^ 32 ג', יג.
^ 33 ו', יג.
^ 34 ב', ה.
^ 35 ח', טז.
^ 36 פורים, תרס"ב, ד"ה במגילה.
^ 37 על פי 'תיקוני זוהר' פ"ו.
^ 38 דברים אלו מזכירים את אותו סיפור חסידי ידוע על היהודי שהיה מרבה באכילה, כי הוא זָכַר איך הקוזאקים שרפו את אבא שלו. האבא שלו היה כחוש ולכן נשרף מהר, לפיכך הוא היה אומר: כשאותי הם יבואו לשרוף אבער בלהבה גדולה, כדי שכולם ידעו שיהודי נשרף - זהו עומק אדיר שליהודי יש גוף קדוש.
^ 39 עבודה זרה יח ע"א.
^ 40 בשנת תרצ"ד, עיין 'מאמרי הראי"ה' עמ' 157.
^ 41 שמות מ', א-ב.
^ 42 באופן כללי תאריך זה, כיום הולדתו של יצחק קשה, שהרי שרה נפקדה בראש השנה, וזהו זמן קצר מדי בין ראש השנה לראש חודש ניסן, אבל חז"ל מתרצים כדרך שתירצו, ואכמ"ל. אגב, המדרש שם ממשיך שלֵצָנֵי הדור היו אומרים אחרת, ואמר הקב"ה אני אראה להם ואערב להם שמחה בשמחה; כביכול, בניגוד לאופוזיציה שטוענת הפוך.
^ 43 ספר הזוהר ח"א, ס.
^ 44 ד', טז.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il