ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

זהות יהודית בסיפור המגילה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים פורים וחודש אדר פורים בראי דורנו Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (70 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (70 ד')

ל' אדר א' התשס"ה

זהות יהודית בסיפור המגילה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

היהודי שלא לבש בגדי יום טוב בפורים
מספרים שבליל פורים הגיע לבית מדרשו של האדמו"ר מצ'חנוב יהודי שהיה לבוש בבגדי יום חול, בעוד שהרמ"א כותב שנהגו ללכת בפורים עם בגדי יום טוב. שאלו אותו התלמידים, למה הוא לא הולך בבגדי יום טוב? והוא ענה להם –ה'עולם' נוהגים לומר שכמו שקדחת אינה מחלה, כך פורים אינו חג. נשמע הדבר עד לרב'ה, פניו קצת נתכרכמו והוא אמר: "ואני אומר שכמו שקדחת היא מחלה, כך פורים הוא חג". היהודי שמע זאת, ומיד אחזתו קדחת... הוא הבין שיש דברים בגו ובא לרב'ה, אמר לו הרב'ה – תקבל על עצמך שמכאן ולהבא תדע שפורים זה חג, ואז כבר לא תצטרך לדעת שקדחת זה מחלה. מספרים שהיהודי שכב שנה במיטה, עד פורים בשנה הבאה. בשנה הבאה הוא כבר בא עם בגדי יום טוב, ואז סרה ממנו הקדחת.

חנוכה ופורים
חנוכה ופורים הם שניהם ימי הודאה, אבל ישנם כמה הבדלים מעניינים ביניהם. בפורים מביא הרמ"א את המנהג ללכת עם בגדי יום טוב, יש בו מצווה מיוחדת של סעודת יום טוב, ולעומת זאת אין בו איסור מלאכה, אפילו לא בשעה שאפשר לקרוא את המגילה. חנוכה הוא הפוך, לא נוהגים ללכת בו עם בגדי יום טוב וגם לא כתוב שעושים סעודת יום טוב, ולעומת זאת יש בו איסור מלאכה בשעה שהנרות דולקים.

פורים – הוא עצמו יום חול, אבל החיצוניות שלו היא יום טוב. אין יום בולט יותר בגשמיות מאשר פורים, ואף על פי כן כתוב בכתבי האר"י שפורים הוא יום גדול אף יותר מחול המועד וממועדים אחרים. ננסה להתבונן מעט בעניינו של חג הפורים.

אם אין את ישראל – פסח בשביל מה?
בדורינו רבתה הדעה. הרבה דברים שהיו פעם בגדר סודות, כמעט אף אחד לא ידע אותם, הם היום שווים לכל נפש. כך הוא למשל מאמר הזוהר הידוע על יום הכיפורים שהוא 'כ – פורים', כמו פורים. כותב ה'אוהב ישראל מאפטא' שאם כיפורים הוא כמו פורים משמעות הדבר שפורים הוא גדול יותר, שהרי הקטן הוא הניתלה בגדול. לצערנו, יש מקומות בהם פורים נראה גרוע יותר מיום חולין רגיל, וודאי שלא עלה כן על דעת חכמינו ז"ל ולא על דעת אסתר ומרדכי; אולם, גם מי שחג את פורים באופן נכון, עדיין קשה לו להבין כיצד יום זה הוא כמו יום כיפור. לפני שנסביר זאת, נראה לכך מקבילה מעניינת.

כל הראשונים דנים בשאלה מדוע מתענים את תענית אסתר בי"ג אדר, הרי אסתר המלכה ונערותיה לא צמו אז, אלא בניסן, בליל הסדר! במדרש 1 מובא שכאשר אסתר באה למרדכי ואמרה לו שיצומו הוא טען כנגדה - היאך יתכן לצום בליל הסדר? בירושלמי מובא שהעם שאל שאלה זו את מרדכי, ומרדכי ענה: "אם אין את עם ישראל, פסח בשביל מה???" הרבה פעמים אנשים לא יודעים מה עיקר ומה טפל, גם בימים של יציאה מהסדר, שבהם יש חיוב להתעשת, הם בטוחים שצריך לשמור על הסדר. ונחזור לשאלה, אם אסתר ונערותיה צמו בליל הסדר למה אנו מתענים לפני פורים? בספרו של הבית יוסף "מגיד מישרים" הוא כותב שבאמת תענית אסתר אינה תענית של צער, אלא של תשובה, ויש כאן הקבלה מעניינת ליום כיפור. מן התורה, היום היחידי שמתענים בו הוא יום כיפור, והיום שלפניו הוא היום היחידי בשנה שיש בו מצוה מיוחדת לאכול כל היום. במקביל לכך, מדברי חז"ל היום היחיד שיש בו חיוב לאכול באופן מיוחד הוא פורים "לעשות אותו יום משתה ושמחה". האכילה בערב יום כיפור באה לאזן את האדם, שיזכור שהקב"ה לא חפץ במות האדם כי אם בשובו מדרכו וחיה, וכך גם הסיבה שתיקנו חז"ל תענית לפני פורים היא לאזן את האכילה שבפורים, ה' לא רוצה שנרד לעולם הגשמי בלי לדעת למה עושים זאת.

לפני שניכנס לסיפור המגילה ואל הבנת עניין פורים ויום הכיפורים, נאמר במאמר מוסגר כי בחסידות סלונים קיימו את דברי הזוהר "פורים – כפורים" כפשוטם. בתחילתו של ה'טיש' בפורים שרים כשעה-שעה וחצי ניגונים של יום כיפור. אנשים מבושמים, ואף על פי כן שרים בסדר מופתי, כמו ביום כיפור. אחר כך מדבר הרב'ה וגם הוא כמו ביום כיפור, אחר כך עוברים לניגונים שמחים, אבל גם ניגונים שמחים של סלונים הם כמו ניגונים של יום כיפור בקארלין...הניגון הכי שמח הוא 'אבינו מלכנו... הרם קרן ישראל עמך, הרם קרן משיחך". בחסידות קרלין - פורים כמו יום כיפור כפשוטו.

כיצד מסכן מרדכי את כלל ישראל?

כדי להבין את עניין 'פורים כיפורים', נעסוק קצת במגילת אסתר. במגילה יש שתי דמויות קוטביות, ולשתיהן יש שם תואר: מרדכי איש יהודי, וכמובן המן האגגי. לכל השאר אין תיאור לאיזו אומה כל אחד משתייך. השאלה הקשה שבמגילה היא על מרדכי ואסתר: זהו פלא גדול, כיצד מעיז מרדכי לסכן את כלל ישראל? גם על אסתר קשה, אמנם היא אינה מסכנת את כלל ישראל אבל היא מסכנת את עצמה "כאשר אבדתי אבדתי" – זהו תהליך התאבדות, חסר סיכוי, האם מותר לאדם לסכן את עצמו במצב כזה? אמנם למען הכלל מותר, אבל זאת בתנאי שיש סיכוי, כאן מדובר בהתאבדות! השאלה על מרדכי רק מתעצמת כאשר אנו מעיינים בספרים, מהם נראה שמרדכי חיפש את ההזדמנויות שבהן הוא מתגרה בהמן. על הפסוק "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" כתוב בספרים שמרדכי חיכה להזדמנות שזה יקרה, גם אם הוא היה עוסק בפינה רחוקה בעסקיו ואמרו לו שהמן עובר – הוא היה רץ ונעמד, כדי שיהיה ברור שהוא לא יכרע. אפילו אם הוא היה רכון לשרוך את מנעליו הוא היה מזדקף, בלשון ימינו זהו תיאור "פרובוקטיבי". מרדכי גם טרח להסביר שהוא לא היחידי "כי הגיד להם אשר הוא יהודי", ולכן רצה המן להרוג את כל היהודים. אם לא נאמר כך יהיה פלא גדול, מדוע המן רוצה להרוג את כל היהודים בשל מעשה של אדם אחד? ואכן, לחכמי אותו דור היתה ביקורת גדולה על מרדכי: "אמרה כנסת ישראל, ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני" – ראו מה עשה לי דוד שלא הרג את שמעי שיצא ממנו מרדכי שמתקנא בהמן, ומה שילם לי שאול בן ימיני שלא הרג את אגג שיצא ממנו המן 2 .

מה היה באמת ההיתר של מרדכי לסכן את כלל ישראל? אמנם, יש ראשונים שפירשו שעל המן היו סימני עבודה זרה, וכמו שמובא שכתוב בתוספות שהיתה אנדרטי על צווארו, אבל בפשט אין רמז לכך. ולא עוד, אלא שהצווי לכרוע להמן נראה מאוד דומה למה שהיה אצל יוסף שנקרא "אברך", ומפרשים חלק מהמפרשים שבכל מקום שהוא היה עובר היה כרוז שהיה צועק "אברך" וכולם היו צריכים לרדת על הברכים. גם בזמן החכם באשי, היה הולך לפניו אדם עם מקל וכולם היו צריכים לפנות דרך. ואם כן כך גם אצל המן, בכל מקום שהוא היה עובר היו מכריזים זאת - אין בזה סרך ערך עבודה זרה, אלא כבוד אנושי ותו לא (מן הסתם שאלו את מרדכי "מדוע אתה עובר על מצוות המלך", אם לא תשמע עכשיו למה שהמלך ציווה הכל יתפורר, כי הרבה תירוצים אפשר לומר למה לעבור על מצוות ה' - חוץ מהתירוץ האמיתי, שאולי מתבלבלים קצת מיהו מלכו של עולם...) על כל פנים, יש כאן פלא גדול על מרדכי.

המשתה – יש יהודים, אין יהדות
בפרק הראשון לא מוזכר אף יהודי בגלוי, למרות שברור שהיו שם יהודים. על כך אומר ר' יצחק שפירא שבפרק הראשון יש המון יהודים, אבל אין בו יהדות, ביהדות מתביישים.

שני משתאות מתוארים בפרק הראשון, הראשון נמשך מאה ושמונים יום והוא מיועד לכל שרי העולם (כנראה שזו עוד סיבה לכך שהמשתה היה בשנה השלישית למלכותו, כי מדובר בפרוייקט אדיר ובמיוחד כשאין אמצעי תקשורת, וצריכים להודיע למאה עשרים ושבעה מדינה. רק להחליט מי ישב עם מי בכל יום לוקח זמן, לוודא שלא יהיו מריבות... על דרך הבדיחה, הסביר פעם הרב זלמן נחמיה גולדברג מדוע אי אפשר להקים היום סנהדרין, שהרי בסנהדרין צריך שכל אחד יבין שבעים לשון, והיום אף אחד לא שומע אפילו את שפתו של חברו...) בתרגום שני, שבו נמצאים כל המדרשים על המגילה, כתוב שודאי בתוך נציגי ה127 מדינה היו גם יהודים, שהרי מדובר בתקופה בה הופסק בניין הבית על ידי "צרי יהודה" והיו יהודים ששבו לבבל. המשתה של שבעת הימים מיועד לעם שנמצאים בשושן הבירה, ובמדרש כתוב שמדובר בעם ישראל. לפי פירוש זה, המשתה של שבעת הימים נועד ליצור אוירה מטשטשת אצל עם ישראל. בעוד שמטרת המשתה של מאה ושמונים הימים היתה לעשות מכל העולם משהו אחיד, לטשטש את הכל - לא בכוח אלא במסווה של נעימות, גם שבעת הימים נועדו לטשטש את היהדות של עם ישראל.

מסופר שבאותו משתה ראשון הוציא אחשורוש את כלי המקדש 3 , וכל מי שראה זאת בכה. אולם במשתה השני, שארך שבעה ימים, כבר לא כתוב שבכו. ולכאורה, הרי עכשיו עוד יותר צריך לבכות, שהרי זהו משתה מיוחד לעם ישראל, אין השפלה גדולה מזו, יש כאן אמירה שלא תהיה תקומה וגאולה! למה שתקו? ומעניין שהמילים "כלים מכלים שונים", אותם אומרים בניגון של מגילת 'איכה', נאמרו דוקא במשתה השני. אם כן, מדוע דוקא בו לא בכו?
כי התרגלו.

המדרש אומר שגם במשתה של ושתי המלכה הוציאו את כלי המקדש, אבל נשות ישראל אמרו שאם כך הן לא מוכנות להשתתף. תמיד יש קבוצה בעם ישראל שלא מתרגלת, בזכותם נגאלנו ובזכותם ניגאל. הנשים ידעו לא לתת למה שלא צריך לתת, הם סירבו לתת זהב למעשה העגל, וכך הם סירבו להשתתף במשתה שמשפיל את כבוד ישראל.

תענוגות עם חותמת של כשרות
כתוב במדרש שבאותה סעודה ראשונה – כל עם שנוהג לאכול בטהרה נתנו לו בטהרה, עם שנוהג לאכול בטומאה קיבל בטומאה. היתה שם כשרות גלאט... כל אחד קיבל איזה עוף שהוא רוצה, מאיזה שחיטה שהוא רוצה, מה יכול להיות טוב מכך? הרי יש כאן הזדמנות פז, לא רק לקרב יהודים אלא גם לקרב גוים, קיום חזון הנביא שכל העמים יתקרבו לקב"ה! היו שם תענוגות עם חותמת של כשרות, שהרי מי אינו רוצה קצת חוץ לארץ, להריח את ריח הבילויים? כולם רצו ללכת. רק אחד אמר להם לא ללכת – מרדכי, אבל הם לא שמעו לו.

מרדכי הבין שהבעיה כאן הרבה יותר חמורה מאוכל כשר, הרבה יותר קשה מהשאלה אם המן הוא עבודה זרה או לא. נסביר את העניין דרך שאלה הלכתית שנשאל רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. אל הרב אוירבך ניגש יהודי ושאל אותו: לצערנו, היום הרבה יהודים שמתחתנים לא שומרים אחר כך את דיני טהרת המשפחה, ובכך הם עוברים על איסור כרת. אפשר לפתור את הבעיה, על ידי שמלכתחילה נפסול את הקידושין, עדי הקידושין יהיו עדים פסולים, ואז לא יהיו בעיות של אשת איש וממזרים! ניתן להציע אפילו הצעה טובה עוד יותר, שיתחתנו מלכתחילה עם גויות! הרי האיסור לחיות עם גויה הוא 'בסך הכל' איסור דרבנן, והיינו חוסכים הרבה איסורי כרת בכך! פיתרון כזה יוריד הרבה עוונות מה'מאזנים' בשמים!

שאלה זו נשאלה כמה גדולים, והם אמרו שהם לא יודעים לענות. אולם הרב אוירבך אמר מיד שדבר כזה לא יתכן. אם יהודים יתחתנו עם גויות, יקרה דבר הרבה יותר חמור מאשר כל הבעיות שעלולות לקרות כשיהודי מתחתן עם אשה יהודיה. הפגיעה בכלל הינה חמורה הרבה יותר, וכך אומר מרדכי – מה יעזור אם ישראל ישמרו במשתה על כשרות, אבל לא ישאר עם ישראל? יהיו המון יהודים, אבל לא תהיה יהדות. הרבה פעמים יש נטיה לשמור על כל הפרטים והמסגרות, אבל שוכחים מהרוח שבפנים. זהו "מרדכי היהודי" שקרא לעם ישראל, לשמור על הזהות היהודית.

איך אפשר להציל את כלל ישראל?
וכאן נעבור לאסתר, שגם עליה יש פלא גדול. לדעת חז"ל, אסתר היתה אשת איש. הגמרא 4 שואלת, אם אסתר היתה אשת איש – כיצד היא הלכה לאחשורוש, הרי היה זה חטא בפרהסיא שעליו יש למסור את הנפש? ושואלים כל הראשונים, מדוע הגמרא הקשתה מצד "פרהסיא" ולא מצד שהיה זה גילוי עריות? כמה תירוצים נאמרו בראשונים על שאלה זו, כאשר התירוץ המרכזי הוא שכיון שאסתר היתה פסיבית לא היתה בעיה של גילוי עריות. אולם, היתה פעם אחת המעשה היה ביוזמתה, כשהיא הזמינה את אחשורוש למשתה, ומשום כך אומרים חז"ל שאסתר אמרה "כאשר אבדתי אבדתי" – מכאן ולהבא היא תהיה אסורה למרדכי. הראשונים דנים באריכות בסוגיא זו, אבל אנו נאמר וורט אחד של התפארת שלמה, שמסביר מה היה ההיתר שלה ללכת. הוא מביא את דברי הר"ן, שאם התחילו לעשות דבר בהיתר אז גם אם אחר כך המעשה היה ברצון - הכל מתייחס להתחלה. כיון שהיא הלכה בהיתר, שהרי היא צריכה להציל את הכלל, אז גם אחר כך אנו מחשיבים את המעשה כאונס. אולם אם כך, למה אסתר חשבה "כאשר אבדתי אבדתי", וכמו שאומרים חז"ל שאסתר חשבה שהיא מאבדת את העולם הבא שלה? מדוע החכמים לא גילו לה מראש שהיא תהיה מותרת? עונה התפארת שלמה, שמשמים לא רצו לגלות לה, כי כדי להציל את כלל ישראל אפשר רק בדרך אחת, שאדם מוכן למסור לא רק את העולם הזה שלו אלא גם את העולם הבא. הרבה פעמים אנשים מוכנים להציל את הכלל, אבל רק בתנאי שהם עצמם לא יפגעו מזה. בדרך הזו אי אפשר לקדם כלום.

הכפילה של אסתר
נוסיף לדברים מימד נוסף.

בספר הזוהר מובא הסבר מעניין מאוד על מעשה אסתר, שבאמת אסתר אף פעם לא הלכה לאחשורוש, אלא היא היתה שולחת אליו כפילה שלה! (ועל כך כותב הגר"א ששמה המקורי של אסתר היה הדסה, ורק כשהיא התחתנה עם אחשורוש היא קראה לעצמה אסתר, כי הסתתרה ממנו). מהו הפשט בדברי הזוהר? רבות כתוב על כך בכתבי האר"י, ואנו נאמר את הדברים בלשון המקרבת את המשמעות אלינו.

הרבה פעמים כשרוצים לעורר חייבים לרדת לתוך המציאות, והמציאות היתה קשה מאוד בימי מרדכי ואסתר. עם ישראל ניתלה בהסברים הלכתיים, אבל בפנים הוא איבד את נקודת היהדות. המן אמר לאחשורוש "ישנו עם אחד – ישנו מן המצוות", כי המן מבין שכל זמן שישאר יהודי אחד - הוא הנציג האותנטי של היהדות, הוא יצליח לחיות הכל. המלחמה אינה נגד יהודי פרטי, אלא נגד הכלל. וכאן מבין מרדכי שכדי שעם ישראל לא יתבטל - צריך לעורר אותו, וההתעוררות הזו צריכה להיות על ידי ירידה לתוך המציאות שבה נמצאים ישראל.

נשים לב, כמה שנים יושבת אסתר בבית אחשורוש? היא נלקחת לבית מלכותו בשנה השביעית, וכל האירועים קורים בשנה השתים עשרה. נמצא שחמש שנים היא יושבת בבית אחשורוש! בכל אותם שנים היא לא יודעת מה היא עושה שם, היא חיה במציאות של ערפל, במקום שאין בו שבת וכשרות, ואין בו אוירה של בית אבא ושל בית מרדכי. מדובר בחמש שנים של מסירות, בלי לדעת מתי יגיע הרגע הנכון, שבו היא תצטרך לעשות את המעשה הנכון. הרבה פעמים קורה שאדם נמצא במקום מסויים, בלי לדעת מתי הוא יזדקק לומר את המילה הנכונה. אסתר נמצאת חמש שנים בתוך הטומאה בלי לגלות את מולדתה, והיא מחכה ליום שבו תגיע ההזדמנות.

גם אצל מרדכי, עברו כמה שנים טובות מהמשתה שהיה בשנה השלישית, עד השנה השתים עשרה שבה הוא לא כרע ולא השתחווה (מנין שהיה בשנה השתים עשרה? שהרי מיד כשראה זאת המן הוא הפיל את הפור). נמצא שתשע שנים מרדכי מחכה שתגיע הזדמנות לברר מי אנחנו, והוא הבין שאם גם הפעם נכרע ונשתחווה - לא ישאר כלום. חייבים לגלות שיש פה גזע יהודי, שלא כורע ולא משתחווה, ויש ללכת על כך במסירות נפש. שאלנו כיצד הוא מסכן את כלל ישראל, את עצמו ואת אסתר, והתשובה היא כמו שראינו בדברי ירושלמי – "אם אין ישראל פסח בשביל מה?" מה יעזרו סממני היהדות, כשאין את תוכן היהדות???

לגלות את נקודת היהדות
שאלה זו עומדת תמיד בפני כל יהודי, במלוא עוצמתה. האם ברגע הנכון אתה מוכן להתמסר כדי לגלות את נקודת היהדות? שאם לא כן, יצטרך ריבונו של עולם לעשות זאת בדרכים פחות נעימות, כמו שאומרת הגמרא שאם ישראל לא ישובו בתשובה ה' מעמיד להם מלך קשה כהמן 5 . ננסה לחשוב, מה ענו למרדכי אותם יהודים אשר שקעו שם במשתה? הם ודאי אמרו 'כעת, זה בסדר הלכתית. כשיגיע הרגע הנכון, כשזה יגיע לעבודה זרה, אז ודאי נעצור. כעת עוד אפשר לוותר, אבל שם אדע מה לעשות. כשאני רק חייל אני לא יכול לסרב פקודה, הרי אני לא יעניין אף אחד... נחכה שאהיה מ"פ. כשהוא מ"פ הוא בדרך להיות אלוף פיקוד...' מה מרויחים מכל זה, כשאדם לא עומד על יהדותו בשום שלב???

כשישראל אמרו למרדכי שהם ידעו מה לעשות כשיגיע רגע האמת – הם ודאי ידעו מה יצטרכו אז לעשות, ובכל זאת כאשר מגיע רגע האמת - מי מעורר את הציבור, אם לא אסתר ומרדכי? כי כשיש תופעה של תרדמה ושקיעה, אז מאבדים את רוח היהדות. בתוך כל המציאות הזו עומדת וניצבת לה דמות שזוכה לשם המיוחד "איש יהודי".

מספרים על יהודי גדול, שנקרא 'הרב'ה שר שלום מבלז'. הרב'ה בנה בית מדרש בבלז, ואומרים שהוא לא ישן אז אלף לילות, (החברותא שלו החזיק מעמד רק 700 לילות...) יהודי מיוחד זה בנה את בית המדרש שלו עם אותם כוונות של בניין בית המקדש, והוא כיוון שבין ה'מקדש מעט' שלו לבין מקום המקדש לא יהיה שום צלם עבודה זרה. והנה אחד הפריצים התחיל לבנות כנגדו כנסיה. שלח לו הרב'ה שיפסיק את בניית הכנסיה, ובתשובה שלח לו הפריץ שיזהר ממנו, "אני המן השני!" שלח לו הרב'ה - אבל אני מרדכי השני, ואותו גוי אכן התפגר. השאלה היא איזו רוח יהודית אתה משדר, שלא יהיה בינך לבית המקדש שום חציצה.

גדלותו של יום הפורים
שאלנו, למה יום הפורים הוא יום כל כך גדול? הבאנו את דברי הזוהר, שכאשר אסתר נפגשת עם אחשורוש היא שולחת את הכפילה שלה. מה הפשט בכך? אסתר אומרת, שגם אם אני צריך להיכנס לאיזשהו מקום, לא ירדתי לעומק הקליפות. נשארתי טהור וזך. אסתר שולחת את החיצוניות שלה לאחשורוש, אבל בפנימיותה היא נשארת קדושה וטהורה וזכה - "יוצאת מחיקו של אחשורוש טובלת והולכת לחיקו של מרדכי" 6 . בכך יש לאסתר אמירה גדולה מאוד למרדכי, שאפשר לעורר את כל היהודים. אין כאן עניין טכני, אלא עניין מאוד מהותי, שאצלנו - גם אם יש נקודה שהיא הולכת ומתקרבת לגוים, זו אך ורק הנקודה החיצונית שלנו. אסתר שולחת לאחשורוש את המלבוש החיצוני, אבל הנשמה שלה מעולם לא הלכה לאחשורוש. כך מובא בכתבי האר"י, עם קצת תוספת הסבר.

הכוח לעורר את כל היהודים אינו בכדי, כי תמיד מה שנראה גוי – אינו מה שבאמת בפנים. ב"אורות התשובה" מסביר הרב קוק איך אדם עושה תשובה, מה הוא אומר? "ריבונו של עולם, מי שחטא זה לא אני, זה מישהו אחר". זה הפשט של יום כיפור וגם של פורים.

מסופר שר' נחמן מברסלב הגיע פעם למלון שלו, ובפתח המלון היו כתובים הרבה בזיונות וחרפות. ר' נחמן לא התרגש מכך, הוא נכנס למלון בלי שום התפעלות, אבל הגבאי שלו מאוד לקח ללב את הדברים. הסביר לו ר' נחמן - אומר לך את האמת, את אותו נחמן שהן מחרפים ומגדפים גם אני מגדף. אני עצמי איני אותו נחמן! הרבה פעמים אנשים מדמיינים עליך כל מיני דמיונות, ותוקפים את הדמיונות האלה, ועל כך אתה אומר – זה לא אני! זה מה שאנו באים ואומרים בימי תשובה, וזהו גם העניין של שינוי השם. אנו אומרים - באמת לא רציתי לעשות את זה. רעיון כזה קיים גם בספר הילדים 'הילד הזה זה אני', שבו מי שעשה את כל המעשים הרעים אינו אני, אלא הילד הרע שבי. אני בסדר גמור, אבל יש בתוכי אחד שמפריע לי.

כשרבי יצחק מברדיטשב התכבד בפסוקי "אתה הראית"
פעם היה מקובל שבשמחת תורה קונים את פסוקי "אתה הראית", כמו שהיום קונים עליות. מסופר שהחותן ר' לוי יצחק מברדיטשב קנה בשבילו וכיבד אותו באמירת הפסוקים. ר' לוי יצחק ניגש לדוכן, לקח את הטלית, והנה הוא מחזיר ומוריד אותה לסירוגין. אחרי כמה דקות שבו כולם רואים ולא מבינים - הוא תופס את הטלית, ואומר 'אתה לא תגיד פסוקי אתה הראית, תגיד אתה פסוקי אתה הראית!' והוא מסתובב והולך.

כמובן שהמתפללים שאלו אותו לפשר העניין, והוא הסביר: כשניגשתי להגיד "אתה הראית" הלך איתי גם יצר הרע, והוא שאל אותי – תגיד לי יצחק, מה פתאום אתה זכית? עניתי לו – אני? הרי אני שימשתי אצל גדולי הדור! הוא ענה לי – גם אני הייתי שם... אמרתי לו – אבל אני הייתי גם אצל הצדיק הזה! והיצר עונה לי שגם שם הוא היה, וכך לגבי כל מקום ומקום. אז בסוף נשבר לי ואמרתי – 'אם אתה גם צדיק וחכם והיית בכל המקומות, תגיד אתה פסוקי אתה הראית!' תמיד הולך איתנו עוד מישהו, הנקודה היהודית לפעמים נרדמת ומטושטשת, ואנחנו נותנים לנקודה החיצונית להחביא את הנקודה הפנימית.

הנקודה הפנימית מוחבאת לא רק אצל הפרט, אלא גם אצל הכלל. אומרים לפעמים "ככה הכלל רוצה", ובאמת הוא רוצה רק בדמיון שבודקים אותו בסקרים - דובר סקרים לא יכון לנגד עיני". יש כאן טשטוש של הרוח הפנימית, אם רק מתעוררת רוח אחרת הכל משתנה באחת. לצערנו, לא תמיד מצליחים לחשוף את הרוח הפנימית, ואז נאלצים להשתמש בכפייה. במקום שיש כפיה מצפים מאדם להתעורר, כמו שכתב הרב קוק ב'אגרות' ודיבר על כך הרב צבי יהודה רבות, כשכופים אותנו – אפילו אם מדובר ביהודים – הדבר מאלץ אותנו להתגבר, ולמעשה מעודד אותנו לגלות מי אנחנו.

בין פורים ליום הכיפורים
אז מה בין פורים ליום הכיפורים?

ביום הכיפורים אנחנו לא מתמודדים עם שתי השכבות שלנו, אנחנו פשוט פושטים את החיצוניות וממילא נשארים זכים וטהורים. מדוע המקווה מטהר? כי בו אין עלינו שום לבושים, אנחנו נראים בדיוק כמו עובר שנמצא במים שבמעי אמו, הטבילה היא חזרה לתקופה העוברית הראשונית של האדם, שבה הוא היה נקי וטהור. העבודה ביום כיפור אינה עבודה קלה, אבל עבודה הרבה יותר קשה היא לקחת את הלבוש, ולגלות בו את הפנימיות. בפורים אנחנו עִם לבוש מלא בוץ, עם תחפושות של גוי, עם כלי העבודה של הגוי – היין, שהוא לא כלי העבודה הרגיל שלנו. אנחנו אמנם רגילים לשמוח ביין, אבל לא לשתות כמות כה גדולה, ובפורים המינימום הוא לשתות יותר מכדי רגילות ועד שלא ידע, 'ביטול הדעת' כלשון המהר"ל. בספר 'מטה משה' מסביר המחבר שאנו שותים בפורים 'עד שלא ידע' כי הגויים רצו להרוג אותנו, הם רצו שניפול על הארץ מתים ושישפך דמינו, וכנגד זאת אנחנו נופלים על הארץ מרוב שכרות, אבל לא בתור מתים אלא בתור מלאים חיות, ובמקום שישפך דמינו אנחנו מוסיפים בחינת דם לדמינו, את היין האדום. לגויים יש מגמה לבטל את הפנימיות היהודית שלנו, ואנחנו עושים הפוך – מגלים לא רק את הפנימיות אלא גם את הלבוש החיצוני. לא רק שלא צריך לפשוט את הגרעין החיצוני, אלא אף מגלים בתוכו את הגרעין הפנימי.

כדי לגלות את הפנימיות צריך הרבה תעצומות, צריך צדיק כמו מרדכי שיעזור לנו לחשוף אותם. זו דרך לפעמים לא נעימה, מלאת יסורים; אבל אנחנו מתפללים בפורים שכבר לא נזדקק למלך קשה כהמן, אלא נתעורר לכך מידיעה עצמית.

לגלות את נקודת היהדות של אחרים
כל אחד מרגיש שבתקופה שאנו מצויים בה כמה נקודות מטשטשות, והדבר קורא לכל אחד מאיתנו לגלות עוד ועוד את נקודת היהדות, את הנקודה שלו - ולא פחות ממנה של אחרים, שזהו ודאי עניין מאוד משמעותי בדור הזה. יש וורט ידוע של ר' יוסף יצחק שנאורסון, האדמו"ר הקודם של חב"ד: אצל יוסף כתוב 'יוסף ה' לי בו אחר' – מה פירוש הדברים? כל אחד צריך לקחת את האחר, ולהפוך אותן לבן, שיהיו עוד הרבה בנים לקב"ה. על הפסוק "אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" כתוב בספרי החסידות, שלפעמים צריך למצוא רווח והצלה מנקודות אחרות, זרות לנו, אפילו סיטרא אחרא; אבל ודאי שזה לא לכתחילה. אנחנו צריכים להוריד מכל אחד את הלבושים, ולחשוף את הנקודה הפנימית.

מתוך כך, שמחה גדולה מאוד יש בפורים, וזו שמחה שעולה על כל שמחה אחרת, ונותנת כח לכל השנה.

הכח שפורים נותן לכל השנה
לפי מה שדיברנו, פורים אמור במידה רבה לתת כח לכל השנה, יותר מאשר יום כיפור. חכמי המוסר עומדים על פלא עצום. כידוע, ביום כיפור אנו אומרים את "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול, כי אנחנו דומים למלאכים. זאת למרות שבליל יום כיפור האדם גמר רק עכשיו את הסעודה המפסקת, הוא ודאי עשה זאת למהדרין... לעומת זאת, במוצאי יום כיפור - אחרי עשרים וחמש שעות תענית - גופו של כל אדם ריק, עכשיו הוא הכריז "ה' הוא האלוקים", ואף על פי כן בתפילת ערבית לא רק שלא אומרים בקול "ברוך שם", אלא אומרים "והוא רחום יכפר עוון!" והרי הגוף עכשיו זך מתענית, כיצד נבין זאת? מסבירים חכמי המוסר, שהשאלה המשמעותית אינה מה יש לך בבטן, אלא מה שיש בראש. בתחילת יום כיפור הבטן מלאה, אבל הראש ביום הכיפורים. במוצאי יום כיפור - הבטן אמנם ריקה, אבל הראש בכוס הקפה... כל אחד יודע איך לפעמים נראה יום כיפור, מחפשים את החזן המתאים לתפילת ערבית, ואם רואים שבמקרה אחד ה'צדיקים' של הישיבה הולך מפינה לפינה מרוב דבקות ותוך כדי כך הוא נע גם לכיוון ארון הקודש - חרדה אוחזת את כולם, "חיל ורעדה יאחזון"... לכן, לא פשוט לחזור לחיי המעשה אחרי יום הכיפורים. בשונה מיום כיפור, אחרי פורים החזרה לתוך החיים היא רכה יותר, אין הנגדה כה גדולה בין היום ובין חיי היום יום שאחר כך. כך צריך לראות את פורים – לשאוב מפורים כוחות שיביאו לכך שגם כאשר אנחנו שותים במשך השנה, יש בכך נתינת מקום ללבושים החיצונים שלנו, לא לעצמיות.

למה רוקדים בפורים?
נסיים בסיפור אחרון בשם הבעל שם טוב, על המתח בין גוף לנפש. זהו משל נפלא על בן המלך שהלך למרחקים, עזב את אביו והוא מאוד מתגעגע. עבר הרבה זמן, הוא כבר לא זוכר מה קורה בבית המלכות, הוא מחכה למכתב מבית המלך אבל המכתב אינו מגיע. יום אחד הגיע היום הגדול, מגיע מכתב מהמלך אחרי שהוא חיכה לו שנים רבות. מרוב התרגשות הוא משתוקק לרקוד ברחובות, אבל הוא לא רוצה להיות המשוגע היחידי ברחוב (הוא מפחד שיאסרו אותו, אם לא על הסתה אז על שיגעון...), אז הוא מוציא משקאות וכיבוד לכולם, יש תזמורת טובה ואז כולם רוקדים. הם רוקדים בגלל המשקה, אבל הוא רוקד בגלל שהוא בן המלך, וקיבל ממנו מכתב. כך אנחנו רוקדים בפורים לא בגלל שהגוף רוקד, אלא בגלל שהנשמה רוקדת. ברוך ה', הנשמה והגוף שלנו אחד הם, לא כמו בסיפור של בן המלך שבו מדובר באנשים שונים, אלא שלפעמים הגוף נראה כבורח. בפורים צריך כל אחד לדלות את הנקודות הפנימיות ביותר של היהדות, בכך הוא מזכה את היחיד וגם את הכלל.

נתפלל שכל הדברים בחודש הזה שצריכים להתהפך לטובה אכן יתהפכו לטובה במהרה, ויהי רצון שיהיו לנו "אורה ושמחה וששון ויקר".


^ 1 ילקוט שמעוני, רמז תתרנ"ו.
^ 2 מגילה יב ע"ב.
^ 3 שם.
^ 4 כתובות ג ע"ב.
^ 5 סנהדרין צז ע"ב.
^ 6 מגילה יג ע"ב, וראה בפרשנותו היפהפיה של "בניהו בן יהוידע".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il