בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • ברכות
לחץ להקדשת שיעור זה
ברכות דף מה ע"א

זימון בשניים והעדיפות בעניין הוצאת חבר ידי חובה

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אלול תשע"ו
10 דק' קריאה
בדף מה ע"א נחלקו האמוראים אם שניים שאכלו כאחד רשאים לזמן או שאסור להם, ומסיקה הגמרא שרב הוא האומר שרשאים ואילו לדעת רבי יוחנן אינם רשאים.
בדף מה ע"ב מובא דין נוסף לגבי שניים. אביי אומר שמקובלים אנו כי בשניים מצווה ליחלק. כסיוע לדבריו מובאת ברייתא בה נאמר ששניים שאכלו כאחת מצווה ליחלק, במה דברים אמורים כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור – סופר מברך ובור יוצא.
והנה הזימון כולל שני דינים, הראשון הוא שמקדימים לפני ברכת המזון ומתריאים ומזמינים זה את זה לברך, ועושים זאת על ידי אמירת הנוסח של ברכת הזימון, והשני הוא הצירוף שאחד מברך בשביל כולם. המחלוקת הראשונה נסובה סביב הדין הראשון, ועולה מדברי רבי יוחנן שיש איסור באמירת הנוסח כאשר אינם שלושה, וצריך לברר מהו טעם האיסור – גם אם אין בכך עניין איזה איסור יש בדבר? דברי אביי והברייתא עוסקים בדין השני, ועולה שגם דין זה אין לקיימו אלא עדיף שכל אחד יברך לעצמו, וגם על כך יש לעמוד ולברר מדוע הרי ברוב עם הדרת מלך, וכן יש להשוות בין הברכות השונות ולראות אימתי אומרים כלל זה ואימתי לא. נתחיל בדין הראשון.

טעם הסוברים שאסור לזמן בשניים
התוס' בחולין (קו ע"ב ד"ה ושמע מינה) כותבים שבשניים אסור לומר נברך שאכלנו משלו. משמע שהאיסור אינו מצד ההזמנה לצירוף אלא מצד אמירת המילים. התוס' לא מפרטים מדוע יש בכך בעיה.
הריטב"א (מה ע"ב ד"ה לומר) מבאר שהזימון הוא כעין דבר שבקדושה ואינו נוהג בפחות משלושה. כלומר, כשם שמצאנו שאין לומר קדושה וקדיש בפחות מעשרה כך אין לומר זימון בפחות משלושה.
הפרישה (קצג ס"ק יא) כותב שכאשר אינם מחוייבים בזימון אסור לזמן משום שזוהי ברכה לבטלה. צריך להבין את דבריו מדוע הרי אין כאן שם ומלכות. ויש ליישב על פי הראב"ד (בהשגות על הרי"ף מד ע"א) המוכיח מברכת הזימון שכל ברכה שאינה קבועה ונעקרת לפעמים, כגון זימון שיש רשות ויכולת לאכול כל אחד בנפרד ולא להתחייב בברכה, אינה טעונה הזכרה ומלכות אפילו אם היא מן התורה. רואים מדבריו שנוסח הזימון מוגדר כברכה גמורה אלא שאין בה שם ומלכות. כך משמע גם מדרשת הגמרא בדף מח ע"ב: "תנו רבנן מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן את ה' אלהיך זו ברכת הזמון על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים".
המשנה ברורה (קצג ס"ק כו) כותב בשם החיי אדם שבמקום ספק אין בעיה לזמן מספק משום שאין בכך הזכרת שם ומלכות, ולכן בכל מקום ספק יש לנהוג כך ולזמן, ורק בעשרה אין לזמן מספק משום שיש בכך הזכרת שם שמיים אך גם אז יזמנו ללא שם כי בדיעבד יוצאים בעשרה גם ללא הזכרת שם. גם אם הבין המשנה ברורה שנוסח הזימון נחשב לברכה גמורה, סובר הוא שבכל זאת אין בעיה של ברכה לבטלה, כי כל הבעיה בברכה לבטלה היא רק כאשר יש בברכה הזכרת השם שאז הוא מוציא שם שמיים לבטלה.
אך הפרישה, כאמור, לא סבר כך, וצריך להבין את שיטתו מדוע באמת יש בעיה של ברכה לבטלה אף כשאין שם ומלכות. ונראה להטעימו שהרי לכאורה מותר לאדם להודות לה' תוך הזכרת שם שמיים ואם כן מדוע כאשר עושה זאת בנוסח של ברכה יש בכך איסור, הרי סוף סוף שיבח את ה' על כך שהוא בורא מיני מזונות וכד'. רואים מכך שהבעיה אינה מצד עצם הזכרת שם שמיים משום שאין זה לבטלה, אלא דווקא כאשר מבטא זאת בנוסח של ברכה כאשר אינו צריך לברך נחשב הדבר להזכרה לבטלה. לפי זה יש מקום לומר שעצם הברכה אסורה להיאמר לבטלה, ואפילו אם אין בה שם שמיים מפורש.
ניתן להסביר את התוס' בחולין כריטב"א או כפרישה, אולם הפני יהושע (על תוד"ה אם) מבארם באופן שלישי וכותב שאפשר שטעם האיסור לדעתם הוא שנראה כמוסיף על הברכה. ומביא סיוע ליסוד זה, שאין להוסיף, מדברי הטור (סימן קפז) הכותב: "ואין צריך לומר קודם החתימה 'ונודה לך סלה באמת על הארץ ועל המזונות'... וכשם שאין לפחות כך אין להוסיף".
כפי שכתבנו ישנם שני דיונים לגבי זימון בשניים. הראשון מופיע בעמוד א ועוסק בשאלה אם יכולים לומר את נוסח הזימון, והשני בעמוד ב ועוסק בשאלה אם יכול אחד להוציא את חברו. כפי שנראה, רש"י כתב לגבי הדיון השני שהוא נכון גם לגבי ברכה ראשונה שלפני המזון, ו התוס' (מה ע"א ד"ה אם) השיגו עליו, אך באופן תמוה הם בחרו לכתוב את השגתם על רש"י בסוגיא שבעמוד א, שלכאורה אינה קשורה. הפני יהושע (על תוד"ה אם) מעלה שאלה זו ומסיק מכך שהתוס' כאן (שלא כהסברם בחולין) כרכו בין הסוגיות וביארו את הבעיה שבזימון בשניים באופן רביעי – והיא מצד הדין שבסוגיא בעמוד ב שאחד לא מוציא את חברו, ומוסיפים הפני יהושע שמשמע שהבינו שאפילו בדיעבד לא יוצאים ידי חובה, ולכן לא יזמנו שניים.
לכאורה הסבר זה קשה, שהרי בהמשך סוגייתנו הגמרא מוכיחה שרבי יוחנן הוא האומר ששניים לא יזמנו מכך שאמר ששניים שאכלו כאחד יכול האחד לצאת בברכת חברו, ודייק רבי זירא שבא לחדש שאין זימון בשניים (רש"י מסביר שאם יש זימון זוהי ממש ברכת שניהם ואין כאן אחד שמוציא את חברו). אם כן רואים בפירוש שדעתו היא שאחד כן יכול להוציא את חברו ובכל זאת אין לזמן, כלומר, הבעיה אינה מצד הוצאת חברו אלא מצד הנוסח שמוסיפים לפני הברכה.

הוצאת חברו בברכת המזון כשאין זימון
כאמור, אביי אומר שמקובלים אנו כי בשניים מצווה ליחלק, וכסיוע לדבריו מובאת ברייתא בה נאמר ששניים שאכלו כאחת ושניהם סופרים מצווה ליחלק אבל אם אחד סופר ואחד בור – סופר מברך ובור יוצא. קודם לכן הובאו דברי רבי יוחנן ששניים שאכלו כאחד יכול האחד להוציא את חברו, ולכאורה הדברים סותרים וצריך להבין מה היחס ביניהם. עוד צריך לברר האם אפילו בדיעבד לא יצא או שרק לכתחילה אין לעשות כך. בנוסף, ישנם מקורות בגמרא בהן מצאנו שכן אחד מוציא את חברו ואפילו יש בכך מעלה מצד "ברוב עם" ואם כן יש לברר מה באמת עדיף – שאחד יוציא את כולם או ליחלק, וליישב בין המקורות השונים בעניין זה.
הריטב"א (ד"ה שנים שאכלו) מדייק מסתימת דברי רבי יוחנן שהוא עוסק אף בשני סופרים ובכל זאת מותר להם אף לכתחילה להוציא זה את זה, וכותב שדברי הברייתא הם רק מצווה מן המובחר.
הרשב"א (ד"ה הא דאמר) בתחילה כתב שדברי רבי יוחנן הן רק בדיעבד והברייתא לכתחילה, אך לבסוף דחה וכן כותב בתשובה (מיוחסות לקמב"ן סימן קצו; הובא בבית יוסף סימן ריג), אולם בחידושיו דחה לבסוף שמשמע שדברי רבי יוחנן הם אף לכתחילה, ותירץ בשני אופנים אחרים – או שרבי יוחנן אכן לא שמע ברייתא זו או כדברי הריטב"א שדברי רבי יוחנן הם אף לכתחילה ודברי הברייתא הם רק מצווה מן המובחר.
לעומת זאת, הפני יהושע מבין בדעת התוס' (ד"ה אם) שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובה, ומעמיד את דברי רבי יוחנן בסופר ובור. הוא מסביר שהתוס' דייקו כן מלשון הברייתא "אבל אחד סופר ואחד בור – סופר מברך ובור יוצא", משמע ששני סופרים לא יוצאים אפילו בדיעבד. נראה שגם לדבריו מהתורה ודאי יוצא שהרי יש דין ששומע כעונה ומדוע שלא יחול כאן דין זה, ועוד, שאם לא כן מדוע בסופר ובור כן יוצא, אלא שזו גזירת חז"ל שבשני סופרים אין ראוי לעשות כך ולכן אפילו בדיעבד לא יצא.
לגבי הטעם, מדוע עדיף שאחד לא יוציא את חברו כשאין זימון, יש לדון בהשוואה לדין הוצאת חברו בשאר ברכות.

העדיפות בעניין הוצאת חבר ידי חובה בשאר ברכות
רש"י (מה ע"ב ד"ה מצוה ליחלק) כותב על דברי אביי, שבשניים מצווה ליחלק, שדין זה נכון לא רק לגבי ברכת המזון אלא גם לגבי ברכת המוציא, שאם אין שלושה עליהם ליחלק.
אולם התוס' (מה ע"א ד"ה אם) חולקים וסוברים שבברכה ראשונה מותר להצטרף ולהוציא זה את זה ידי חובה. הם מוכיחים זאת מהסיפור בדף לט ע"א ששם לא הסבו על לחם אלא אכלו פירות ובכך אין זימון ואם כן ודאי מדובר על הברכה שלפני האכילה (כי אם אין זימון ודאי שאין אחד מוציא חברו כמו בברכת המזון בשניים. וראה תוס' שם ד"ה נתן) ובכל זאת בר קפרא נתן רשות לאחד לברך בשביל כולם. עוד מוכיחים זאת מהתוספתא בדף נג ע"א בה אומרים בית הלל שאם היו יושבים בבית המדרש והביאו אור לפניהם אחד מברך לכולם משום "ברוב עם" ואף בית שמאי לא נחלקו אלא משום ביטול בית המדרש, אך לולא כן משמע שלדעת כולם לא רק שמותר אלא אך רצוי שאחד יברך לכולם. התוס' בחולין (קו ע"ב ד"ה ושמע מינה) מביאים הוכחה נוספת מדף מב ע"א. שם שנינו במשנה שעל המוגמר שמביאים לאחר המזון מברך אחד לכולם.
מהי הסברא לשיטת התוס' לחלק בין ברכת המזון לברכה ראשונה? בתירוצם הראשון מחלקים שבברכה ראשונה הואיל ויושבים לאכול יחד דעתם לצרף ולכן אחד מוציא חברו, אולם בברכה שבסוף הסעודה עומדים להסתלק זה מזה ולכן כל אחד צריך לברך לעצמו.
ומוסיפים שיש מתרצים שברכה ראשונה מדרבנן ולכן מוציאים אך בברכת המזון שהיא מהתורה החמירו. תירוץ זה מובא בתוס' רבי יהודה החסיד (מה ע"ב ד"ה שנים) בשם רבנו שמואל . וכן דעת הריטב"א (מה ע"ב ד"ה שנים).
תירוץ נוסף מובא בדבריהם בחולין. שם כותבים ששונה ברכה שלפני האוכל לפי שכל אחד מרוויח באותה ברכה, שעל ידה מותרים לאכול ולהנות, ולפיכך מצטרפים לה.
התוס' בדף לט ע"א (ד"ה נתן) כותבים שמדובר שם בהסבו על אכילת הפירות אך היום שאין לנו הסבה אלא על הלחם אין אחד מוציא את חברו גם בברכה ראשונה על פירות ועל יין אלא רק בלחם, וכן כתבו בדף מב ע"א (ד"ה הסבו). המקור לחילוק זה הוא מהמשנה בדף מב ע"א, האומרת שאם הסבו אחד יכול לברך בשביל כולם ואם לא כל אחד מברך לעצמו. (ובגמרא מובאת מחלוקת אם הדין כן רק בפת או גם ביין, ונאמרו שלוש אפשרויות לגבי יין – או ששם ניתן גם בלי הסבה או שגם שם צריך הסבה או ששם אפילו הסבה לא מועילה.) אך צריך עיון כי לכאורה חילוק זה מובן רק לפי תירוצם הראשון כאן, שהרי לפי התירוץ השני המחלק בין דאורייתא לדרבנן אין הדבר תלוי כלל בהסבה ורמת צירופם, שהרי גם בברכת המזון שעומדים להסתלק אילו מקור החיוב היה רק מדרבנן היה ניתן להוציא ואילו בברכה הראשונה אף שעומדים לאכול יחד אילו היה המקור מהתורה לא היה ניתן להוציא. וצריך לומר שצריך את שני התנאים כדי להוציא גם שיהיה מדרבנן וגם שיהיה צירוף כגון הסבה, ואף שבברכת המזון אין צירוף שהרי עומדים להסתלק ובכל זאת נאמר שאילו היה מדרבנן היה ניתן להוציא, צריך לומר שהואיל והברכה היא על הסעודה שאכלו יחד בהסבה זה גם נחשב לצירוף כלשהו (אך אכילה ללא הסבה אינה צירוף מספיק אפילו בשביל ברכה ראשונה.
התוס' (ד"ה הסבו) מדייקים מהגמרא שם שמדובר בין בברכה שלפני האכילה בין בברכה שלאחריה, ומתקשים מדוע שם מועיל דווקא בהסבה ואילו לגבי מוגמר מועיל אף ללא הסבה. ומתרצים בשם הירושלמי שבמוגמר כולם נהנים ביחד ואילו באכילה ושתייה ההנאה באה לזה אחר זה.
נמצא שיש שלוש חלוקות אימתי רשאים להצטרף: בברכת המזון מועיל רק אם יש שלושה שמצטרפים לזימון, שאז מתוך שמצטרפים לזימון הם נחשבים ביחד ואחד יכול להוציא את חברו; בברכה ראשונה יכולים אף שאין זימון שייך לפני האוכל וכן אף בשניים ובדבר שאין בו זימון אך בתנאי שהסבו; ובמוגמר אף ללא הסבה.
אולם הפני יהושע בסוגייתנו מקשה, שמהסוגיא בדף מב ע"א עולה כי רק בלחם יכול אחד להוציא חברו, ונחלקו לגבי יין, אבל בפירות ודאי לא, ולכאורה סותר לדבריהם אצלנו שגם על פירות רשאים. ומתרץ שבסוגייתנו התוס' דנים אימתי מותר להוציא ואימתי לא יצא אפילו בדיעבד ואילו שם דנים מהי המצווה מן המובחר. לדבריו אין כאן שלוש חלוקות לגבי אם רשאים או לא אלא יש שלוש מדרגות ברמת הצורך או ההיתר להצטרף: כשיש זימון וכן בברכה ראשונה כשיש הסבה (בלחם ויש אומרים אף ביין) וכן במוגמר אף ללא הסבה מצווה להצטרף; בברכה ראשונה בפירות וכד' שאין הסבה מצווה ליחלק אם אם אחד בירך לכולם יצאו; בברכה אחרונה כשאין זימון לא יצאו אפילו בדיעבד.
נחזור לשני תירוצי התוס' בסוגייתנו. מתירוצם השני עולה כי ודאי עדיף שכל אחד יברך לעצמו ואפילו בברכה ראשונה, אלא שהקלו כאשר הברכה מדרבנן שניתן להצטרף שאחד יברך לכולם. לעומת זאת לתירוצם הראשון אין הכרח בכך ויתכן גם לומר שאדרבה עדיף להצטרף כשאפשר אלא שבברכה אחרונה אין אפשרות משום שאינם מצורפים (אלא אם הם שלושה).
כפי שהתוס' הביאו, לגבי נר הבדלה נאמר בגמרא שעדיף שאחד יברך לכולם משום "ברוב עם", ולכאורה דין זה קשה על שני התירוצים. לפי התירוץ הראשון קשה שהרי כאן אינם יושבים לאכול יחד ואין מה שיצרפם, ולפי התירוץ השני לכאורה מיושב כי גם ברכת הבדלה היא מדרבנן, אולם באמת קשה, כי כפי שעמדנו על כך עולה כי אף שמותר בדרבנן להוציא זה את זה מכל מקום זו קולא והעדיפות היא שכל אחד יברך לעצמו, ומהדין שם משמע להפך שעדיף שיצטרפו משום "ברוב עם" ולדעת בית הלל עדיפות זו אפילו גוברת על ביטול בית המדרש, ואנו מבטלים כדי שכולם יברכו יחד.
לפי התירוץ הראשון יש ליישב על פי הירושלמי לגבי מוגמר שהובא בתוס' בדף מב ע"א, וכך כאן יש לומר שהואיל וכולם נהנים באותו רגע יש כאן חיבור גדול יותר מבסעודה ויתכן שבכך עדיף שיברך אחד ויוציא את האחרים. ואולי גם לפי התירוץ השני יש לתרץ כך, ואף שתירוץ זה לא חילק בין מצטרפים יותר למצטרפים פחות סוף סוך גם הוא צריך להודות בחילוק זה, שהרי כפי שראינו למעלה המשנה חילקה לגבי ברכה ראשונה בין הסבו ללא. עוד יש לומר לפי התירוץ השני, שלאחר שהקלו בדרבנן שניתן להוציא שוב יש בכך הידור מצד ברוב עם.
המאירי (מה ע"א) חולק גם הוא על רש"י וכותב שבברכת המוציא יכולים להוציא זה את זה אפילו בפחות משלושה אולם בתנאי שיסבו. מאידך הקשה גם על תירוצם השני של התוס', שהרי קידוש מהתורה ובכל זאת אחד מוציא את כולם. עוד הקשה מחולין קו ע"א, ששם מדובר על ברכה אחרונה על כלכלת פירות ונאמר שאינם מצטרפים, והביא שבעלי שיטה זו תירצו שמדובר שם על פירות שבעת המינים שברכתם מן התורה (ברכת מעין שלוש), ולגבי קידוש תירצו שהואיל ונעשה במקום סעודה יש הסבה, וכן בהבדלה יש הסבה משום סעודת מלווה מלכה (כנראה סברו שגם הבדלה מן התורה ולכן נזקקו לתירוץ זה).
המאירי עצמו מתרץ שבכל ברכות המצוות יכולים להוציא זה את זה אפילו בלי שמסבים יחד, ולכן יכולים בקידוש ובהבדלה, ורק בברכה ראשונה צריך שיסבו, ובברכת המזון אף בהסבה לא די אלא צריך שגם יהיו לפחות שלושה.
אולי טעם החילוק הוא שברכות הנהנין הן על ההנאה הפרטית של האדם ולפיכך צריך שיודה בעצמו, ואילו בברכות המצוות, ההודאה היא על המצוות שהן מתנה שכל עם ישראל קיבל יחד ולכן גם אין בעיה בהודאה משותפת, ומכיוון שאין צורך מיוחד בהודאה פרטית ממילא יש לומר שעדיף שיברכו יחד משום המעלה של "ברוב עם".
חריג לכך הוא המקרה שיש זימון ששם למרות שמדובר בברכות הנהנין הואיל ונהנו יחד בצירוף יכולים ואף עדיף שיודו יחד ברוב עם. המדד לצירוף לזימון הוא אם רשאים לאכול זה מהאוכל של זה, ולכן אף דנו הפוסקים אם מי שמקפיד לאכול דווקא מצות יד יכול לאכול עם מי שמקפיד דווקא על מצות מכונה (תשובות והנהגות). לדברינו הטעם של דין זה מאוד מובן. אם רשאים לאכול זה ממאכלו של זה אנו רואים זאת כסעודה משותפת של כולם, ובעצם הקב"ה נתן מתנה זו לכולם יחד, אך אם כל אחד אוכל רק את מאכלו הרי שאין כאן מתנה משותפת ועל כל אחד להודות באופן עצמאי. עוד אפשר ליישב לגבי ברכת הזימון על פי דברי רש"י (מה ע"ב ד"ה ואמר רבי זירא) ששם אין אחד יוצא בברכת חברו מדין שומע כעונה אלא הואיל והוא עונה "ברוך שאכלנו משלו" נחשב כברכת שניהם. נראה שכוונת דבריו היא שהואיל ועונה חלק מההקדמה לברכת המזון נחשב שהוא שותף לאמירת כל ברכת המזון, וכעין שמצאנו בהלל שהחזן אומר "יאמרו יראי ה' וכו'" והקהל עונה "הודו לה'" ויש סברא גדולה לומר שגם כאן הקהל לא יוצא ידי חובת המילים שהחזן אמר מדין שומע כעונה, אלא זהו אופן השבח לה' ואמירת ההלל, שיש קטע שהחזן אומר ויש קטע שהקהל משיב לעומתו.
להלכה, המשנה ברורה (קצג ס"ק ב) הביא את הפרי מגדים שהביא את שני תירוצי התוס' וכתב שיש לחוש גם לראשון ולפיכך אף כשלא אכל כדי שביעה לא יוציא אחד את האחרים בברכת המזון למרות שאז הברכה היא רק מדרבנן.




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il