ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"אם מזרע היהודים מרדכי" | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים פורים וחודש אדר שמחת פורים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


"אם מזרע היהודים מרדכי"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
דקלה אלואי ז"ל

אם מזרע היהודים מרדכי
בפרק ו' 1 , כמעט בשלהי סיפור המגילה, לאחר שהמן מרכיב את מרדכי היהודי על הסוס ברחובות העיר, וקורא לפניו: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" (יא), מסופר שהמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש. בהמשך הפרק (יג) נחשף בפנינו המתרחש בביתו של המן:
"ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו, ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו".

כשמתבוננים בפסוק זה מתעוררות מספר שאלות:
א. בולטת מאוד העובדה שהמן מספר את הכל ל'אוהביו', ואף קודם לכן - בסוף פרק ה', המן מספר את גדולתו ואת בעייתו עם מרדכי ל'כל אוהביו', הם אלו שמייעצים לו לעשות עץ גבוה; אך כאן מכונים אותם שעונים לו 'חכמיו'. מה פשר השינוי?
ב. מה פירוש "אם מזרע היהודים מרדכי"? מדוע בלשון תנאי, וכי יש ספק בדבר יהדותו של מרדכי? מה גם שבאותו הפרק גופא, אומר אחשורוש: "מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת ועשה כן למרדכי היהודי..." (י).
ובכלל - כל העלילה במגילה התחילה בכך שמרדכי היהודי לא כורע ולא משתחווה, ותגובת המן זכורה היטב: "ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי" (ג', ו). אין מקום להניח שהמן שָכַח לספר בביתו את מוצאו של מרדכי. אם כן מהי החשיבות בציון מוצאו של מרדכי?
ג. מדוע במקום לומר את המטבע הקבועה של: "מרדכי היהודי" נקט הפסוק לשון הפוכה - "אם מזרע היהודים מרדכי "?
ד. "ויספר המן... את כל אשר קרהו" מדוע לא נאמר: "את אשר קרהו" - מה באה להוסיף המילה 'כל'?
ננסה לענות על תמיהות אלו תוך עיון בדברי חז"ל. לשם כך נבוא, אפוא, לספר את סיפור המגילה, כפי שהוא מתגלגל במדרשי חז"ל.

המדרש 2 מתאר דו-שיח בין המן לזרש וכל אוהביו, המתקיים בלשכת המן.

רעיו של המן באים ומזהירים אותו מלצאת נגד עם ישראל. הם מזכירים את אשר קרה לאשור: "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים" 3 , ולפניהם למצרים: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" 4 . לפיכך הם מייעצים לו להתעלם מ'בעיית היהודים'.

אך כשם שהאהבה מקלקלת את השורה, אף השנאה מקלקלת את השורה, ומעוותת את הגיונו של המן. הוא עונה לאוהביו שאכן כך היה בהיסטוריה של עם זה, כשלאלוקיו היה עוד כוח, אך כיום אלוקיהם כבר זקן ותש כוחו. עובדה היא, ממשיך המן, שחָרַב בית מקדשו, וְעַמּוֹ גלה לבין הגויים.

על פי זה יובן מדוע הכתוב מחליף בין 'אוהביו' ל'חכמיו'. השינוי מדגיש שבתחילה ניסו היועצים להסביר זאת להמן כ'אוהביו', וכעת - כ'חכמיו' באומרם: 'אמרנו לך, היה לך לשמוע לעצתנו'.

לאחר מכן: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" 5 - מלכו של עולם 6 .

לקראת הבוקר, מגיע המן לבית המלך לבקש לתלות את מרדכי; אך בעצם הלילה ההוא, כבר יודע מרדכי על העץ שעשה המן ומבין שזהו לילו האחרון.

בגמרא במסכת מגילה 7 ובמדרש 8 מתואר מרדכי הלומד בכל אותו הלילה, מוקף בתלמידיו. העת היא חול המועד פסח, ובישיבה עוסקים בדיני הקמיצה של קרבן העומר, לקראת ביאת הגואל ובניין המקדש. מרדכי פונה לתלמידיו, ואומר להם שישאלוהו שאלות אחרונות בטרם יילקח למיתה. כך מתגלגל לו הלימוד בבית המדרש עד לבוקר. באותו הבוקר, באמצע שיעורו של מרדכי, פוסע המן לתוך בניין הישיבה, במצוות אחשורוש. מרדכי הרואה את המן המתקרב, ויודע שבא אותו רשע, לקחתו לבית עולמו. הוא פונה לתלמידיו ודוחק בהם לנוס על נפשם, שמא יעלה על דעתו של המן להענישם יחד עם מרדכי. אך תלמידיו עונים לו כי יישארו עמו לחיים ולמוות, והשיעור נמשך.

המן נכנס אל תוך בית המדרש ומתיישב בכבדות לצד אחד התלמידים. מכיוון שאינו מבין את לשון הקודש, הוא מבקש את היושב לצדו לתרגם לו את מאמר מרדכי. אותו בחור מסביר לו כי הם עוסקים בהלכות קמיצה אשר היא מנחה לה'. המן המנסה להבין כיצד גבר עליו מרדכי, מבין ואומר לעצמו שבזכות שוחד זה ששיחדו היהודים את ריבונו של עולם, ניצחוהו. המן מנסה לברר במה הצליחו לשחד את הקב"ה, ושואל: "האי עומר כספא או דהבא?" - האם בכסף או בזהב שִיחדתם את אלוקיכם? עונים לו יושבי בית המדרש כי עומר זה עשוי משעורים - מאכל בהמה. המן איננו מבין כיצד ה' מסתפק בדבר הפָּחוּת ממאכל בהמה, ובתפיסתו הגשמית-כמותית שואל: "כמה?". התשובה שהוא מקבל: "לכל היותר עשר מעות" שוברת אותו לגמרי, הוא נאנח ואומר: "עשר מעות שלכם הכריעו עשרת אלפים כיכר כסף שלי?!".

לאחר מכן מסתיים שיעורו של מרדכי, הוא יוצא עם המן, וזה האחרון מסביר לו שהמלך ציווה עליו להרכיבו על סוס ולקרוא לפניו.

בדרכם החוצה, בשעת בוקר, חולפים על פניהם תינוקות של בית רבן בדרכם לבית המדרש ללמוד, והם נעצרים ליד מרדכי רבם. המן מבקש מהם לפסוק את פסוקם, ומרדכי מתרגם לו את הפסוקים אחד לאחד.

ילד תם, שלא טעם טעם חטא, כמו נבואה נזרקה מפיו: "אל תירא מפחד פתאם משאת רשעים כי תבא" 9 ; הילד השני פוסק את פסוקו: "עצו עצה ותפר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל" 10 ; מוסיף השלישי ואומר: "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבל אני עשיתי ואני אשא ואני אסבל ואמלט" 11 . (בניגוד לדברי המן ש"תש כוחו").

המן מרכיב את מרדכי על הסוס וקורא לפניו: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" 12 . לאחר שסיים את תפקידו, הוא נדחף לביתו אבל וחפוי ראש. הוא מספר לאוהביו ולזרש אשתו את כל אשר קרהו, היינו את אשר אירע בבית המדרש, פגישת הילדים והרכבת מרדכי על הסוס. אז אומרים לו חכמיו וזרש אשתו: "אם מזרע היהודים מרדכי - אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו" 13 .

לאור האמור לעיל, ולפי הסברו של הרב מלובלין יובנו דבריהם בצורה שונה מעט: "אם מזרע היהודים - מרדכי, אשר החלות...". כבר הזכרנו שויכוחם הראשון של המן ורעיו נסוב על נושא הדת בעם ישראל. המן טען כי זרע היהודים אינו קשור לתורה ולמצוותיה. אך כעת, לאחר שראה שמקומו של העם הוא בבית המדרש, שזהו 'עם מרדכי', הוא סיפר זאת לאוהביו; והם אומרים לו: "אם מזרע היהודים" דהיינו: הדור הצעיר, המשכיות העם - כ'מרדכי' עצמו; אם הילדים ממשיכים באותה מסורת כשל מרדכי, הרי הם למעשה סוג לעצמם; הרי שאתה המן, טעית בהנחת היסוד שלך על המשכִיּוּת התורה בעם הזה, וממילא: "אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו". ודאי הוא שיעזור ה' לעמו, המקיים מצוותיו, וממית עצמו באוהלה של תורה. מעולם לא היה ספק בדבר יהדותו של מרדכי, אלא שהטענה נסובה סביב המשכיות נאמנה של הזרע שאחר מרדכי.

רק תקווה זו של המשכִיּוּת שלשלת הקבלה: "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" 14 , מחיה ומחזקת את עמנו.

משנכנס אדר מרבים בשמחה

נבוא כעת לעסוק בענייני החג מזווית נוספת - בספרי חסידות נשאלת פעמים רבות השאלה: האמנם משפט זה נכון? האם מבחינה היסטורית, תחילת חודש אדר, זהו הזמן המתאים להתחיל לשמוח בו?

אם נסקור מעט את אשר קרה באותם הימים, הרי שהמן הפיל את הפור בחודש ניסן, ומניסן ועד שלושה עשר בחודש שנים עשר הוא חודש אדר, היהודים היו הולכים וצל כבד מרחף מעל לראשם. צל זה הלך והפך לפחד מוחשי ככל שהתקרב תאריך היעד לתכניתו של המן. זמן לא רב לאחר הטלת הפור ביקשה אסתר: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום..." 15 .

תענית אסתר שבאותם ימים, התקיימה בחול המועד של חג הפסח, לא כבימינו.

עם ישראל אבל ומתענה, בוכה וזועק, והצלה אין. הזמן עובר והעם מתקדם לקראת כליה, וכנידונים למוות צועקים הם אל ה': "קרע רוע גזר דיננו".

כך עובר לו יום ועוד יום בחרדה מתגברת, עד אשר מגיע חודש אדר. עוד שלושה עשר ימים והמוות יבוא על העם, על המשפחות, הגברים, הנשים והטף. כך, בתחילתו של חודש אדר נמצא עם ישראל באחד מן המצבים המפחידים והקשים ביותר שלו.

כשאנו מבינים את המצב שבו עמדו היהודים באותם ימים שבתחילת חודש אדר, ברורה התמיהָה: האם אלו ימי שמחה? הרי אלו ימי האֵימָה הגדולים ביותר שבהם ניצב עם ישראל מעודו. אולי צריך המשפט להיות מנוסח בדרך הזו: "משיצא אדר מרבים בשמחה", שהרי רק אז נהפך הגלגל, וניצל עמנו מכליה.

כמעט כל ספרי החסידות העוסקים במגילת אסתר דנים בשאלה זו בצורה ישירה או בדרך אגב, ועונים תשובה האופיינית לרוח אמונתינו.

"וירא בצר להם, בשמעו את רנתם" 16 . פסוק זה אינו ברור: "וירא בצר להם" מבטא מצב קשה שבו העם נתון, מצבם של בני ישראל במצרים, כשהמצרים רודים בהם בפרך ומשליכים את בניהם ליאור. לכאורה, במצב כזה צריך היה העם לצעוק ולזעוק אל ה'. אך ממשיך הפסוק: "בשמעו את רנתם". והלוא רינתם היא שירתם?!

גם בהלל אנו נתקלים בסתירה דומה: "סבוני גם סבבוני..." 17 , "סבוני כדבורים" 18 , אך ההמשך למצב קשה זה אינו זעקה, כי אם "... קול רינה וישועה באהלי צדיקים" 19 , "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה..." 20 . שוב אנו נתקלים בצמד: רינה-שירה.

מהו אותו קשר מוזר בין המצב הקשה, ובין זמרתם של ישראל?

אלא שהקב"ה מתפעל מהכוח המיוחד הצפון בעם זה, מכוח אמונתם. בכוח זה עם ישראל אינו נותן לייאוש לשלוט בו, אלא הם שרים לה' מתוך אמונתם בו, בכוחו הכל יכול, ובטובו אשר צפן ליראיו. רק מכוח זה הם מגיעים להבנה ש"לא אמות כי אחיה", ובהבנה זו מבינים אף את יעודם: "ואספר מעשי י-ה".

זהו אף ההסבר לפסוק: "וירא בצר להם בשמעו את רנתם" - שרים זמירות ועוסקים בתורה - שאין רינה אלא רינתה של תורה 21 . כוח התורה והאמונה הוא כוחו של מרדכי, המוכן למסור את נפשו כרבי עקיבא, וכרבי חנינא בן תרדיון, כדי לקדש שם ה' בעולם. וברור, אפוא, שכשבא המן ליטול את נפש מרדכי, הרי שמרדכי מורה תורה ברבים.

אשר על כן יש להבין את המשפט האמור בדרך הבאה: "אפילו משנכנס אדר מרבין בשמחה"! אפילו מתוך אותן צרות וגזירות, ואולי דווקא מתוכן, יש לצווֹת על שמחה וביטחון בה'. וכפי ששמה הגמרא בפי חזקיהו: "כך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" 22 , וכדרך שנאמר באיוב: "הן יקטלני - לו איחל" 23 .

שמחה בשעות קשות
נבוא אם כן להרחיב את הדיבור בעניין השמחה אף בשעות קשות.

"עבדו את ה' בשמחה" 24 . ידוע הוא שכל 'אתין' שבתורה באים לרבות 25 . זכורה גם הגמרא המספרת כי שמעון העמסוני היה דורש כל 'אתין' שבתורה, עד שהגיע ל"את ה' אלקיך תירא" 26 - ולא דרשו, עד שבא רבי עקיבא ודרשו: "לרבות תלמידי חכמים".

בפסוק "עבדו את ה' בשמחה" לא ברור הצורך במילה "את", והרי ידוע כי מושא ישיר אינו זוקק את המילה 'את', ודוד יכל לומר: "עבדו ה' בשמחה". וכי מה יכולה מילה זו לרבות? שמא, יש חלילה וחס, מישהו נוסף שאותו יש לעבוד?

בספרי חסידות מסבירים את משמעות ריבוי המילה 'את'. זו מילה קצרה מאוד בעלת שתי אותיות בלבד, אך מנגד, שתי אותיות אלו מסמלות את הכל. הן תחילת וסוף ה-א"ב, והן רומזות על כללות ושלמות. 'את' - פירושו כל מה שקורה ונברא, כך גם בפסוק זה. "עבדו את ה' בשמחה", בכל מקרה יש לעבוד את ה' בשמחה, ואין זה משנה כלל מה אירע לאדם. בין בְּעִתּוֹת טובות יש לברך את ה', ובין בשעות שנראות רעות; בין משיצא אדר בשמחה וצהלה, ובין משנכנס אדר בפחד ובמורא גדול. בכל מקרה יש לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב.

אין מתאים יותר מדוד המלך להעביר לנו מסר זה. דוד בעל הייסורים והסבל, אשר נרדף על ידי שאול, שָכַל את בנו האחד בטרם נקרא בשם, איבד את אמנון, ולאחר מכן אף את אבשלום. אך זהו גם דוד אשר כתב: "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו. ה' מה רבו צרי... ואתה ה' מגן בעדי, כבודי ומרים ראשי..." 27 .

וכפי שאמר איוב לאשתו: "גם את הטוב נקבל מאת האלקים, ואת הרע לא נקבל?!" 28 . הרי ברור ש"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא" 29 .

קושיות רבות, קשות ועמוקות לנו על דרכי ה' בעולם; על ההנהגות והמחשבות שבהן הוא מנהיג את העולם. אך אם "רבו מעשיך ה'", כל שכן ש"מאד עמקו מחשבתיך" 30 , ו"דע מה למעלה ממך" 31 .


^ 1 הפניה סתמית לפסוקים במאמר מכוונת למגילת אסתר.
^ 2 אסתר רבה ז, יג.
^ 3 מל"ב י"ט, לה. הגמרא בסנהדרין (צה ע"ב) מוסיפה שהיו אלה רק הקצינים שהוכו מתוך צבא גדול יותר.
^ 4 שמות י"ד, ל.
^ 5 ו', א.
^ 6 על פי הגמרא במסכת מגילה טו ע"ב.
^ 7 טז ע"א.
^ 8 אסתר רבה י, ד.
^ 9 משלי ג', כה.
^ 10 ישעיהו ח', י.
^ 11 ישעיהו מ"ו, ד.
^ 12 ו', יא.
^ 13 ו', יג.
^ 14 דברים ל"ב, ז.
^ 15 ד', טז.
^ 16 תהלים ק"ו, מה.
^ 17 תהלים קי"ח, יא.
^ 18 שם יב.
^ 19 שם טו.
^ 20 שם יז.
^ 21 על פי שמות רבה מז.
^ 22 ברכות י ע"א.
^ 23 י"ג, טו.
^ 24 תהלים ק', ב.
^ 25 אפילו "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" בא לרבות ולומר שהכל נברא כבר ביום הראשון לבריאה, וכל שאר ימי הבריאה היו רק כדי להוציא את הנברא מן הכוח אל הפועל. כך נתקלים אנו בשאר ימי הבריאה בפסוקים כמו: "יהי רקיע בתוך המים", ולא בריאה חדשה. "ותוצא הארץ דשא...", שכבר קיים בה וגנוז בה מהיום הראשון לבריאה.
^ 26 פסחים כב ע"ב.
^ 27 תהלים ג', א-ב.
^ 28 איוב ב', י.
^ 29 דברים ל"ב, ד.
^ 30 תהלים צ"ב, ו.
^ 31 אבות פ"ב מ"ד.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il