ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מסכות | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים פורים וחודש אדר שמחת פורים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


מסכות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
דקלה אלואי ז"ל

חג-פורים, חג-פורים, חג גדול לילדים, מסכות, רעשנים, זמירות וריקודים. הבה נרעישה, רש-רש-רש, הבה נרעישה רש-רש-רש...

פרס-התחפושת המוצלחת של השנה ושל כל השנים יגיע, ללא ספק, לחג-הפורים עצמו. איך, איך התחפש הלֵץ הזה, פורים! רש-רש-רש, קש-קש-קש, נאש-נאש-נאש!...
חידה: מיהו הפורים האמיתי שמאחורי התחפושת?

מקובלים אנו שמאחורי כל מסֵכה צוחקת, מסתתר ליצן בוכה. דווקא הליצנים הכי-הכי מצחיקים, הם אנשים רציניים, ואפילו עצובים.
"ועת העולם מלא שחוק פיו,
צהל, מחא לו כפיים,
בכתה נפשו במסתרים
עד אל עליון בשמיים..." (שלום עליכם, "כתובת על מצבת קברי").
האם גם הליצן שלנו בוכה?

"כל המועדים עתידים ליבטל, וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר: 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים' (אסתר ט', כח). אמר רבי אליעזר: אף יום הכיפורים אינו בטל לעולם, שנאמר: 'והיתה זאת לכם לחֻקת עולם'... (ויקרא ט"ז, לד)" (מדרש משלי ט, ב).
פורים - כיפורים...

עד כדי כך חשוב ויקר הפורים בעיני חז"ל, שעמדו והשווּ אותו ליום הקדוש והנורא, יום הכיפורים 1 ! ושמא תאמר, הפלגה שבדברי-אגדה יש כאן, הנה כיצד מסיים הרמב"ם, עמוד ההלכה, את הלכות מגילה:
"כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר, והריהי קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה, שאינם בטלים לעולם. ואף על פי שכל זכרון הצרות יבטל, ימי הפורים לא יבטלו..." (פי"ב הי"ח).
מגילת אסתר - וחמישה חומשי תורה.

מה יש בו, בחג הקרניבלי הזה; מה יש בו בסיפור המבדח הזה על תככים בחצר המלך הטיפש והזולל, על פוליטיקה של חדר-המשכב המלכותי, מה יש בסיפור הזה שאפילו שם-ד' אינו נזכר בו, שמזכה אותו ליחס רציני כל כך?
ובכלל: מהתלה מקסימה כל-כך, בידור מעולה כזה, לשם מה להכביד עליו, לשם מה להכריע אותו תחת משא הרצינות היהודית הנוראה הזאת?
יום אחד בשנה - למה לא לחייך סתם, ליהנות סתם, להתפרק קצת, בלי משמעויות, בלי תכנים, בלי מסרים, בלי עומקים, גבהים, תהומות?

הנה לפנינו משתה עלא-כיפק! מסיבה לא נורמלית. אוכל בלי סוף. בשרים, חמוצים, גבינות, יין, שלשה ימים ושלשה לילות, מיטות זהב וכסף על רצפת בהט ושש ודר וסוחרת, רש-רש-רש...
... לאט-לאט מתפזרים ענני העשן, ומסתמנות שתי דמויות גברים. האחד רוצה להשמיד את השני. ואת כל הקשורים אליו. את כל עמו.

התפכחות מהירה. העשן נמוג לחלוטין. להשמיד? מה זה? הוא מתכוון ברצינות? לא יכול להיות. בוודאי טעות!
לא, אין טעות. כתוב בפירוש: להשמיד, להרוג ולאבד, מנער ועד זקן, טף ונשים, ושללם לבוז.

למחות! לפנות למשפט! - אי אפשר. חָתוּם בטבעת המלך.

קשה, קשה לקבל וקשה לעכל את הרעיון הזה, החותם את ספר-הספרים: עם שלם, חיים שלמים, היסטוריה שלמה בצל השמדה. הרי זה כל-כך לא יאמן, לא-יתכן, מחוץ-לאנושי, ובוודאי מחוץ לכל קִדמה ותרבות. זאת בוודאי מין המצאה, אגדה, דמיון, מיתוס, תסביך. - ואם כן, מה נאמר על כל ההיסטוריה היהודית, על החורבנות, הגזרות, הרדיפות, השחיטות, ולבסוף - על השואה? - היא הנותנת, ההיסטוריה היהודית עצמה לא-תתכן, בלתי-אפשרית (... ואולי אנו שטעינו? אולי בנו האשם? ואולי המיתוס עצמו הוא שגרם?...). ובכל-אופן: כל זה חלום-בלהות, משהו שמחוץ לחיים. אין ברירה צריך לחזור, לעבור לסדר-היום, לחזור לחיים, להמשיך לחיות.

לא, אומר לנו הפורים, לא "משהו מחוץ לחיים". אלה הם החיים עצמם. הזוועה ש"מחוץ לחיים" רק מזכירה לנו, בדרכה המחרידה, את מה שאנו נוטים לשכוח, מנסים לשכוח: שהחיים נתונים תמיד בתוך מֵמָדים-שמעבר, שלא-מכאן, בתוך המופלא והאחר, הגדול והנורא. מה שאנו קוראים בשם "חיים", שהוא לרוב הבנאלי, השגרתי, האזרחי (ואפילו המדעי) - הִנּוֹ ניסיון להתעטף, להסתתר ולהתכנס לתוך קליפת-אגוז, לתוך תיבת נוחַ עם כל הנוחיות, ולאטום את כל הפתחים.

אבל עם ישראל - לא לו המנוחה, לא לו המרגוע, השאננות והשומן. החוצה, מן הבית לסוכה! שוב ושוב מושלך ישראל מתוך כל שאננות אל תוך חיים פגיעים מאד, רגישים מאד, חשופים מאד. שוב ושוב הוא ממשש בעצבים חשופים את קצות המציאות: הקיום והכיליון, הבניין וההרס, ההוויה והחידלון, הענג והנגע נוגעים זה בזה, אחוזים זה בזה, מלמדים זה על זה. שום דבר לא מובן-מאליו, לא נתון-מאליו, ולכן הכל נתפס ונחווה בבהירות שאין למעלה ממנה; וגם עצם חייו של ישראל, קיומו ההיסטורי הארוך, ניתן לו דווקא מתוך הפכו - מתוך האיום המתמיד של ההכחדה.

עם נבחר? הנה הראינו לדעת מהי הבחירה ובמה היא כרוכה. האם יש מי שמתקנא? האם יש מי שרוצה להצטרף? הדלת פתוחה, אבל שלט מכריז: סכנה! מתח גבוה!

... ובעצם, למה דווקא אותנו? מה עשינו? (נכון, מרדכי לא כרע ולא השתחווה. אז כבר - להשמיד? ואת כולם?) האם יש בנו משהו שמעורר שנאה? ומיהו בכלל האיש הזה, המן האגגי, מה לו ולי? מדוע הוא מתנקש בחיי? אולי משהו בתוכו שולל מכל-וכל משהו שנמצא בי? ואם-כן מהו אותו ה"משהו"? ומי אני?

ככה זה, רצינו רק להתגלגל קצת על השטיחים הפרסיים של אחשורוש, ופתאום, הרי לך: מיהו יהודי, ומיהו אנטישמי, וחיים-על-קו-הקץ...

פורים הוא האקדמיה האמתית למחשבת ישראל, בית-מדרש גבוה ליהדות על-שם אחשורוש, עם חוגים, מחלקות ושיעורים על-שם המן, ושתי וזרש, בגתן ותרש, מרדכי ואסתר. הכל כאן: גלות וגאולה, הסתר וגילוי, טבע ונס, השמדה ושרידה, תורה ומלכות - הכל מתמקד בחג הזה - והכל מסותר, מאופָּר ומוסווה.

חג הפסח הוא חג לידתו של העם, חג נעוריו, אהבת-כלולותיו, כולו משוּקה מזיו האביב ומריחות הקציר. בו נפרשים לעינינו לראשונה המְמָדּים שבהם יחיה עם ישראל: הגלות והגאולה, העבדות והחירות, הטבע והנס - והכל בגילוי ובפירוש.

ואילו חג הפורים, כעבור ששה חדשי אביב וקיץ, וכעבור עוד חמשה חדשי סתיו וחורף (ובחשבון היסטורי, כעבור שמונה-מאות שנה) - כולו בגרות. האהבה - נסתרת. הנס - חבוי. הכל נרמז, מלובש ומחופש. המשתה הוא משתה אחשורוש, ומרדכי - בגלות.
"למה נקרא שמה אסתר? על שום שהיא מסתרת דבריה" (מגילה יג ע"א).

וכל ההסתרים והמסכות אינן אלא השתקפויות ותולדות של המסך הגדול, של מחיצת הברזל - של הסתר-הפנים של הבורא מעולמו.

שמחת הפסח היא שמחת הגאולה והגילוי, שמחת הנעורים. מהי שמחת-פורים? שמחה מבוגרת. לא שמחה על משהו, כי-אם שמחה-שלמרות-הכל, שמחה שאינה תלויה בדבר.

תשועת מרדכי ואסתר, שעליה כביכול השמחה, היא, אחרי הכל, זמנית בלבד - ו"אכתי עבדי אחשורוש אנן", עדיין עבדי אחשורוש אנו, כפי שאומרים חז"ל (מגילה יד ע"א); מאות שנים לאחר מכן, עדיין תלויים אנו בחסדיו וברזי הפוליטיקה של חצרו. אלא שבפורים, בתירוץ של שמחה על הישועה הזמנית, אנו כבר שמחים "על חשבון" הישועה האמיתית. ושמא בעצם השמחה הזאת אנו קונים, כבר כעת ממד של ישועה אמיתית, חירות אמיתית בתוך עבדות-אחשורוש.

"תשועתם היית לנצח" - מלכתחילה הייתה הישועה זמנית, אבל הפכה לנצחית על-ידי ההתרוממות לשמחת-פורים בעיצומן של כל הגלויות. שמחת-פורים היא שמחה שעל-אף הייסורים, ושמא היא נקנית דווקא מתוך הייסורים. - וכבר אנו נוגעים בנקודת ה"עד-דלא-ידע-בין-ארור-המן-לברוך- מרדכי", הנקודה העדינה, נושאת-ההפכים, שלא ניתנה אלא למי שלבו דואג בקרבו, וגם זה בתנאי שכבר שתה כמה כוסות של יין, ולבו דואג גם שלא לשתות כבמשתה אחשורוש, ושלא לשמוח שמחה גלויה וגסה, אלא שמחת מרדכי ואסתר, שראו פני השמדה ועלו ממנה... שמחת-פורים אולי מתחפשת קצת, בקריצה-מעשה-קונדס, לשמחת אחשורוש (פורים היום או לא?)... אבל המבין - יבין עד היכן הדברים מגיעים.

לא די להרהר בעניין הפורים יום לפני החג, או שבוע לפניו, ואפילו משנכנס אדר. כל השנה כולה תספיק לכך רק בדוחק. בייחוד בימינו כאשר הכל פורים: הרחובות, התלבושות, אורות-הניאון, חלונות-הראווה. הכל - פִּרסום, תיקשור, שיווק - גלוי, מבריק, מסנוור, והכל מכסה ומסתיר את העיקר. עומק המציאות יותר סתום, טמיר ונחבא מאשר אי-פעם.

נפש יהודי, הזהות היהודית, גם היא מסתתרת ונחבאת יותר מאשר אי-פעם. והרי תמיד הייתה עמוקה ומצועפת, אסתר המסתרת את דבריה.

חידה לסיום. מה זה: שלך, ובכל זאת צריך לקנות אותו?
כבר אלפי שנים אנו עסוקים בפתרון כתב-החידה ועדיין הפתרון רחוק... הבה נמשיך לפתור.


^ 1 'תיקוני זוהר' פ"ו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il