בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקרא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

מתוך "קול צופיך" גיליון 304

כפייה מביאה לרצון

ויקרא אל משה; כפייה מביאה לרצון; תקנת רבי יהושע בן גמלא; בצל החכמה בצל הכסף; תמחה את זֵכֶר עמלק; כי כל שאור וכל דבש; קרבן ראשית - חינוך מקטנות; התנהגות אמיתית של נשיא; חכם לב יקח מצוות; סיום.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אדר ב' התשס"ה
9 דק' קריאה
ויקרא אל משה
פרשת השבוע פותחת בפסוק "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א).
ומבאר רש"י:
"לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו, ג) 'וקרא זה אל זה', אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג, ד) ויקר אלהים אל בלעם", עכ"ל.

ואומרים חז"ל, בשעה שפנה הקב"ה למשה בלשון "ויקרא", אמר לו מרע"ה לקב"ה, אינני ראוי שתפנה אליי בלשון זו שראויה למלאכי השרת שהרי אני ילוד אישה ביניהם. אמר לו הקב"ה ומה רצונך? אמר לו מרע"ה שתכתוב בתורה "ויקר" כמו שכתוב אצל בלעם. אמר לו הקב"ה אי אפשר לשנות, שכן ספר תורה שחסרה בו אות אחת כולו פסול, וכיצד אחסיר אות אחת? אמר לו מרע"ה אם כן, תכתוב את האל"ף קטנה ובזה יהיה היכר ביני לבין מלאכי השרת. אמר לו הקב"ה, הרי מסרתי בידך כמות דיו שתספיק בדיוק לכל אותיות התורה, וכעת שאתה מקטין את האות, תשאר לך טפה קטנה של דיו מיותרת, ומה תעשה בה? ועוד מובא בחז"ל שביקש מרע"ה לכתוב "והאיש משה עניו" בלי יו"ד, ושוב נשארה לו טיפה נוספת של דיו, והרי לא יתכן שינגב אותם וילכו לאיבוד, שכן לדיו זה שקיבל מהקב"ה יש קדושה עצומה! ועל כך מבאר בעל אור החיים הקדוש, שמרע"ה ניגב דיו זה בשערות ראשו שאין בזה בזיון, ומאותן שתי טיפות יצאו לו שתי קרני הוד (רוחניים) ולמרות שהיה דיו שחור, וכל זה מרוב ענוותנותו הגדולה של מרע"ה.

כפייה מביאה לרצון
פרשתנו מלמדת אותנו שאין להביא קרבן אלא מרצון, וכמו שכתוב "אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'" (שם, ג). הגמרא והפוסקים דנים בשאלה, מה הדין אם נדר להביא קרבן מרצון, אבל אדהכי והכי התחרט ולא רצה להביא את הקרבן כבתחילה? וענו, שכיון שהוא נדר, צריכים להביאו לבית דין ולהכותו עד שמרוב כאב וצער יצעק "רוצה אני"! וכדברי רש"י, וז"ל:
"מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".

ולכאורה קשה, הרי מה שאומר "רוצה אני" נובע רק בגלל הכרח מרוב צער וכאב, ואנחנו יודעים היטב שהוא איננו רוצה. כיום יש ל"ע נשים מסורבות גט, שהבעל מתנכל לאשתו בתקופת סכסוך ארוכה ולא כותב לה גט, וכל "עונשו" מסתכם בכך שהוא יושב בבית הסוהר, אוכל ושותה מאכלים בריאים ונקיים, ואילו היו חוקי המדינה נוהגים על פי ההלכה, יכלו למצוא פתרון קל ויעיל לבעיה כאובה זו, שהיו מביאים את הבעל לפני בית הדין, והיו כופים ומלקים אותו עד שיאמר "רוצה אני" וכך נפתרה בעייתם של כל מסורבות הגט - ועל כל פנים גם שם אנו שואלים כנ"ל – וכי זה נקרא שעושה לרצונו?

הרמב"ם מבאר שהכפיה מועילה, כי כל אדם מישראל רוצה לקיים את כל התורה ואת כל מצוותיה בין דאורייתא ובין דרבנן, ורק היצר הרע מעכב בידו, ועל ידי הכפייה והמלקות מתישים כחו של היצר הרע, ונשאר הרצון הטהור של הנשמה שמבקשת לקיים את כל המצוות, וז"ל הרמב"ם (פ"ב מהל' גירושין ה"כ):
"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר, ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו", עכ"ל.

ואמנם, דברי הרמב"ם נהירים ויפים, אך אין זה מפחית מהקושי כיצד יכולים לסמוך על רצון שאדם מביע מתוך כפייה, ועיין לקמן.

תקנת רבי יהושע בן גמלא
הגמרא משבחת את יהושע בן גמלא שמצא דרך ללמד ילדי ישראל תורה בכל מקום ובכל זמן, וז"ל (ב"ב כא ע"א):
"זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה. התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע".

וכתבו התוספות (שם, ד"ה "כי מציון") וז"ל:
"גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה", עכ"ל.

ועל פי דברי התוספות ניתן ליישב, כיצד אדם יכול להביא את קרבנו לרצון? אלא בשעה שהיו כופים אותו עד שיאמר 'רוצה אני', היו שולחים אותו לירושלים להקריב את קרבנו, וכאשר היה מגיע לשערי בית המקדש ורואה את עבודת הכהנים, היתה שורה עליו רוח טהרה, ואז הוא היה מתמלא רצון עז לקיים את כל מעשיו לשם שמים, ומתרצה באמת ובתמים להקריב את קרבנו מתוך רצון מוחלט.

בצל החכמה בצל הכסף
אחד ממחזיקי ומתומכי ישיבת 'פורת יוסף' היה עשיר גדול מאמריקה ששמו יצחק שלום ע"ה. יום אחד הוא בא מאמריקה לישיבה ונכנס לבית המדרש באמצע הסדר, והתיישב לידי ושאל אותי מה אתם לומדים? והסברתי לו את הענין שבו עסקנו אך הוא לא הבין מאומה. בצר לו הוא פנה לראש הישיבה, מורנו ורבנו הגאון הגדול רבי עזרא עטייא זצ"ל, ואמר לו במרירות ""לשם מה אני צריך עוד לתרום לישיבה, והרי אין לי שום תועלת מכל מה שאני תורם שהרי אני אפילו לא מסוגל להבין מה שאתם לומדים, והרי גם כאשר אעלה לשמים וירצו לתת לי שכר על כל הצדקות שעשיתי, יושיבו אותי בבית המדרש ללמוד תורה, וגם שם אני לא אבין שום דבר". אמר לו מורנו ורבנו זצ"ל, כעת בעולם הזה אין מנוחה ופנאי ללומדי התורה כדי להסביר לך את הדברים, אבל לעתיד לבוא בעולם הבא יהיה מנוחת הדעת – "ושם ינוחו יגיעי כח", ויסבירו לך את כל דברי התורה הקדושה עד שתבין כל דבר על בוריו.

תמחה את זֵכֶר עמלק
חז"ל אומרים (ב"ב כ"א. כ"א:) שרבו של יואב שר צבאו של דוד המלך, למדו דבר טעות, ובמקום ללמד אותו שהתורה ציוותה למחות את זֵכֶר עמלק, אמר לו שכתוב בתורה שמצוה למחות את זָכָר עמלק, ועל כן כשהלך יואב להלחם באדום כתוב (מלכים א, יא, טו-טז) "בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם. כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם". וקרא לו דוד המלך והוכיחו על מעשיו ואמר לו מדוע לא הרגת גם את הנקבות? אמר לו יואב הרב שלי לימד אותי "תמחה את זָכָר עמלק". אמר לו דוד רבך לימד אותך טעות וצ"ל 'זֵכֶר'. הלך יואב לרבו וביקש להורגו, שכן כתוב "ארור עושה מלאכת ה' רמיה", אמר לו רבו תשאיר אותי בחיים ואהיה בארור, א"ל יואב והרי כתוב "ארור מונע חרבו מדם". וי"א שהרג אותו, וי"א שלא הרג אותו.

ויש לשאול, וכי יואב מעולם לא הלך לבית הכנסת לשמוע קריאת התורה בפרשת זכור?! האם הוא לא שמע את בעל הקורא אומר 'זֶכֶר עמלק'? ואני רגיל לומר על כך, שיואב היה תמיד רגיל ללכת לרבו (כמו שהיום רבים הולכים לשבת זכור לאדמורי"ם שלהם או לראשי ישיבות) וגם בשבת זכור הוא היה הולך אליו, ורבו היה קורא בתורה כפי שלימד אותו בטעות, ולכן יואב לא שמע מפי חזן אחר את קריאת התורה.

לכן כתוב "ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (שמות יז, יד) - כלומר תשמיע את הדברים עם הניקוד שלהם באזניו של יהושע, שלא יבא לידי טעות, כי בספר תורה אין נקודות.

כי כל שאור וכל דבש
פרשתנו מלמדת את אופן הכנת הקטורת ואת האיסור להוספת דבש לתערובת הקטורת: (ויקרא ב, יא) 'כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'". בכל יום אנו מזכירים ג' פעמים באמירת פיטום הקטורת שאין להוסיף דבש, ושואלים חז"ל "ולמה אין מערבים בה דבש"? ומתרצים "מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". וקשה מעיקרא מאי קסבר, וכי שייך לשאול מדוע אין מחללים שבת, כי התורה אסרה לחלל שבת?! אלא הביאור בזה הוא שאין מערבים בקטורת אפילו "קרטוב" של דבש, כלומר אפילו טיפה כל שהיא. וזה חידוש, שכן היינו חושבים שכיון שאין שיעור אכילה אלא בכזית, וא"כ גם תערובת הקטורת לא תאסר אלא בכמות שיש בה תורת אכילה וטעימה - קמ"ל שהתורה אסרה תערובת של חמץ אפילו בכל שהוא.

השאור הוא סמל הגאווה, כי הוא מתנפח כמו האדם שמתגאה. והדבש - הוא סמל לתאווה. ואומרת התורה אל תכניס תערובת של גאווה או תאווה בקרבן שאתה מקריב לה'. כלומר, שלא יתגאה האדם בקרבן שהוא מקריב, וכן שלא יתאווה לאכול את בשר הקרבן, אלא יכוון שכל רצונו לשם שמים בלבד.

מעין זה מצינו בחג השבועות שמקריבים לחם חמץ וכן דברים מתוקים, אבל לא מעלים אותם על גבי המזבח אלא משאירים אותם למטה, ללמדנו שאין חפץ להקב"ה בגאווה ותאווה בקרבן.

כמו כן אומר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי ע"ה שבפסח (היינו לפני מתן תורה) מקריבים עומר של שעורים, אבל בשבועות (במתן תורה) מביאים קרבן של חיטה ושל דברים מתוקים כתמרים ותאנים, ודוקא מחיטה שגדלה בארץ ישראל שהיא משובחת בטעמה ולא של חוץ לארץ שהיא חסרת טעם לחלוטין (ועיין מנחות דף ס"ט ע"ב מה שהגמרא שואלת חיטים שירדו בעבים אם כשרים לשתי הלחם, אם זה נקרא "ממושבותיכם". ועיין לרש"י שם שכתב: "כששתי העבים באוקינוס בלעו ספינה מלאה חיטים", ועל זה הקשו התוס' בד"ה חיטין "אם החיטים מחו"ל וכי הותרו לשתי הלחם בשביל שהיו בעבים מ"מ ממושבותיכם בעינן וליכא. ואי מארץ ישראל וכי נאסרין הן ע"י כך? אלא נראה לי דעל ידי נס ירדו בעבים כי הנהו אטמהתא דפרק ארבע מיתות סנהדרין נ"ט ע"ב, עכ"ל. ועיין לרמב"ם פ"ח מהל' תמידין ומוספין הל' ג', ועין לכס"מ שם).

קרבן ראשית - חינוך מקטנות
מקרבן ראשית למדנו עוד דבר בעניין חינוך הילדים שנקראים "ראשית", שצריכים לפנק אותם בדברים שמנים ומתוקים כדי למשוך את לבם ללמוד תורה, להתפלל בבית הכנסת, לבוא לקרוא תהלים בחברת תהלים, וכל כיוצא בזה, וכן טוב לשבח ילד על מעשיו הטובים. וב"ה ישנם אנשים שדואגים להחזיק את חברות התהלים, ודואגים לחלק לילדים ממתקים טעימים, ויש גם אדם במנין שלנו שתבוא עליו ברכת טוב שדואג לחלק שוקולדים וממתקים לילדים שבאים למנין הראשון בשבת עם הנץ החמה, והוא דבר משובח וטוב, וזהו שב"קרבן ראשית" צריכים להביא דברים מתוקים. אבל כאשר הילד גדל, אין צורך להביא לו דברים מתוקים כמו לילדים הקטנים כדי למשוך אותו לבוא, אלא הוא כבר צריך להתעורר ולבוא מעצמו, ולעמוד בכוחות עצמו בלימוד תורה ובקביעות תפלה.

התנהגות אמיתית של נשיא
התורה מלמדת את אופן כפרתו של איש מישראל שחטא, וכן את אופן כפרתו של כהן גדול, ונשיא.

ובנשיא כתוב:
"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹקָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים" (ויקרא ד, כב).
ומבאר רש"י:
"אשר נשיא יחטא - לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו".

הנה, דרך העולם הוא, שהנשיא מורם מעם ואין מי שיכול להעיר לו מאומה, הוא אינו ממהר להודות על שגגתו וכל שכן על זדונו, ותמיד הוא ימצא תירוץ להצדיק את דבריו. והנשיא האמיתי זה תלמיד חכם גדול שיודע גם להודות על טעותו, וכן אם באו והודיעו לו שעשה מעשה שלא כהוגן, הוא מביע חרטה על הדברים וזו מעלה משובחת וטובה. גם דוד המלך ע"ה היה לסמל ולמופת להנהגה זו, שכן בשעה שהיה יוצא למלחמה הוא נהג להתייעץ עם יועציו, וגם עם הסנהדרין האם יצא למלחמה או לא, והאם יצליח בה או לא, והיתה כוונתו לברכה. ובזכות זה שהיה מתייעץ איתם אע"פ שהוא היה המלך, זכה להצליח בכל דרכיו ובכל מלחמותיו.

חכם לב יקח מצוות
על משה רבנו נאמר "חכם לב יקח מצוות" (משלי י, ח), שבשעה שכל ישראל היו עסוקים בביזת מצרים, הוא הלך והתעסק בעצמות יוסף שנאמר "ויקח משה את עצמות יוסף עימו".

ויש לשאול, מדוע משה רבנו לא השתתף עם ישראל בביזה? אלא הפשט הוא, משה רבנו אומר הרי כתוב "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", ואני לא עבדתי במצרים אלא גדלתי בבית המלכות ואח"כ ברחתי למדין, ולכן לא מגיע לי לקחת רכוש גדול.

סיום
אנחנו מבקשים מהקב"ה – 'ונהפוך הוא', אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, אויבנו ילבשו בושת ועלינו ירחם, חרבם תבא בליבם וקשתותם תשברנה. וכל מה שמדברים על אר"י אלו דברים בטלים ומבוטלים ואר"י שייכת בשלמותה לעם ישראל. ויהי רצון שנזכה לגאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il