ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"אשר קרך" - מהכרת הטוב | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע ארבע פרשיות זכור Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

זכור תשנ"ט

"אשר קרך" - מהכרת הטוב


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

משמח חתן - כאילו הקריב תודה
מובא בגמ' ברכות ו:
"ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעדת חתן ואינו משמחו - עובר בחמשה קולות…ואם משמחו מה שכרו? - אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות…רבי אבהו אמר: כאילו הקריב תודה, שנאמר: (ירמיהו ל"ג) מבאים תודה בית ה'".

לכאורה אינו מובן מדוע המשמח דומה כאילו הקריב תודה, הלא מצות ההודיה היא של החתן שזכה למצוא את זווגו, והמשמח זיכה אותו בכך, אבל התודה אינה של המשמח? נעמוד על הדברים להלן ע"פ ההשוואה הנגודית שבין יתרו לעמלק.

יתרו מול עמלק
חז"ל למדו מסמיכות הפרשיות של "ויבא עמלק" ופרשת "וישמע יתרו" ההשוואה ניגודית בין עמלק ויתרו. וכך מובא במדרש (שמ"ר כז,ו) "ד"א, וישמע יתרו, הה"ד (משלי יט): לץ תכה ופתי יערים, וכה"א (שם /משלי/ כא): בענוש לץ יחכם פתי, עמלק ויתרו היו בעצה עם פרעה, כשראה יתרו שאבד הקב"ה את עמלק מן העוה"ז ומן העוה"ב, תוהא ועשה תשובה, שכן כתיב למעלה: כי מחה אמחה את זכר עמלק, ואח"כ וישמע יתרו, אמר אין לי לילך אלא אצל אלוה של ישראל".

ובלשון אחרת אמרו (שם, וברש"י) "מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". היינו שמלחמת עמלק עוררה אותו שצריך להתגייר, ואמרו בעלי המחשבה, שראה איך עמלק נשאר אדיש לנוכח נסים כ"כ גדולים, שכל העולם ראה אותם ופחד מישראל, ולעומתם עמלק יצא למלחמה נגדם, ולמד מכאן יתרו מוסר שאי אפשר להשאר מבחוץ רחוק מישראל, הלך ונתגייר. נראה שעיקר ההבדל בין יתרו לעמלק הוא במידת הכרת הטוב.

הכרת הטוב של יתרו
מובא במדרש (שמ"ר כז,ז) "ד"א וישמע יתרו הה"ד (קהלת יא) שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, וכי בני אדם שוטים הם שנותנין לחמם על פני המים, ועל מי אמר על יתרו שנתן לחמו למשה שנאמר (שמות ב) קראן לו ויאכל לחם, הוי שלח לחמך על פני המים זה משה שנאמר (שם /שמות ב'/) כי מן המים משיתיהו, למה כי ברוב הימים תמצאנו, ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם".

לכאורה נראה שחז"ל באו ללמדנו בזכות מה זכה יתרו לשכר כ"כ גדול? ותירצו יתרו קבל שכרו על שגמל חסד עם משה רבנו, והאכילו לחם, לכן זכה שמשה וכל ישראל יעשו עמו חסד ויקרבוהו. וכן "ויצא משה לקראת חותנו" ופרש"י (יח, ז):
"ויצא משה - כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה, כיון שיצא משה יצא אהרן נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאין ולא יצא"

ואח"כ סעדו עמו "ויבא אהרן וכל זקני ישראל " (יב) ושאל רש"י ומשה היכן היה ותירץ שהיה משמש לפניהם. ואם כן יתרו קבל את שכרו על שקרב את משה עשרת מונים.

אמנם מאמר אחר של חז"ל שופך אור חדש על אותה סעודה שסעדו כל ישראל עם יתרו, נותן לכל הנ"ל משמעות חדשה. הפסוק בשמואל א (פרק טו,ו) אומר: "ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אספך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים ויסר קיני מתוך עמלק"
"ויאמר שאול אל הקיני וגו' (שמואל א, טו) ופרש"י "שנהנו מסעודתו … ומעלה עליו הכתוב כאילו עשה חסד עם כל ישראל". ופרש"י (שמואל א טו,ו) "עם כל בני ישראל - שנהנו מסעודתו משה ואהרן וכל זקני ישראל והרי מעלה עליו כאלו עשה חסד עם כל בני ישראל".

ולכאורה תמוה איזה חסד עשה עמנו יתרו, הלא אדרבה ישראל עמו חסד עמו, ששיתפנו אותו בסעודה וקרבו אותו קרוב גדול כל כך?

למדונו חז"ל שבאמת יתרו עשה חסד עם ישראל בכך שעורר אותם לעשות אותה סעודה. שהייתה סעודת הודיה על הצלתם מיד פרעה ומיד מצרים. כנראה עצם הופעתו של יתרו מחמת השמועה ששמע ובא, עוררה התפעלות בכל ישראל, ובעקבות זה נזכרו מחדש בכל הניסים שעשה הקב"ה לישראל, "ויספר משה לחותנו" -מובא בספרים, מלשון ספיר ויהלום, היינו הארה מחודשת של חוית הישועה, ואז יצאה מפי יתרו הברכה "ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו'". אמרו חז"ל (סנהדרין צד.) "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם. תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'". משמע שיתרו חידש את הברכה הזאת, שהיא כמו ברכת הגומל.

ולכאורה קשה הלא ישראל שרו שירת "אז ישיר" על הצלתם, ומדוע גנאי הוא להם שלא אמרו כלשון יתרו "ברוך ה' וגו'"? ונראה לומר, ששירת "אז ישיר" הוא שירת שבח לקב"ה, אבל אין בה הודאה על הנס, ואת זה חידש יתרו! ואפשר שלחידוש זה צריך דוקא אדם שבא מבחוץ, משום "שאין בעל הנס מכיר בנסו". ובזכותו סעדו לחם, שהיה כנראה קרבן תודה שמביאים עמו מ' לחמי תודה, (עיין נצי"ב, משך חכמה). וזה היה החסד שגמל עם כל ישראל, שעורר אותם להכיר טובה.

ונראה שאת ניצני המידה הטובה הזאת הראה לנו יתרו בכך שאמר לבנותיו "למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם", שרצה להכיר טובה למשה, ואח"כ ברוב ימים נתחזקה מידה זו אצלו, ולימדה את בני ישראל, וזה החסד שזכרו לו, והשיבו לו כגמולו, בכך שהזהירוהו שיסור מעמלק שלא יספה עמם.

וביתר העמקה אפשר לפרש את בקשתם האמורה "ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אספך עמו", שהזהירו את הקיני בני יתרו שלא ידבקו במידת עמלק, שהם כפויי טובה, (כמו שאמרו במכילתא סוף בשלח, ורמז לכך, סמיכות הפרשיות כי תצא כי תבוא, שבא ללמדנו שעמלק הוא הפוכה של מצות הביכורים שמלמדת אותנו להכיר טובה, ועמלק כופר בטובה). ולכן עליהם להתרחק מהם, שמא יספו עמהם, בקלקול המידות.

ולפי זה מובן מדוע המשמח חתן כאילו הוא הקריב תודה. כיון שהשפיע על החתן שיכיר בטובה ויודה, אין לך חסד גדול מזה להשפיע עליו מידה זו, לכן מידה כנגד מידה זוכה שגם הוא ברוב ימים ימצאנו להקריב תודה לה' על חסדיו.

כיצד קבעו יו"ט על ישועת פורים?

חז"ל ראו בתקנת פורים חידוש גדול, וכך אמרו (מגילה יד.):
"תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממיתה לחיים לא כל שכן?"

והקשה המהר"ץ חיות הלא בגמ' שם דרשו זאת מקל וחומר, שהוא מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, וממילא זה כמו דאורייתא, ולמה נחשב להם לחידוש שהוא כתוספת לתורה?

ותירץ שם, שק"ו זה לא היה מקובל בעיני חכמים, (את הק"ו היה אפשר לדחות בטענות שונות, כגון: שאין זה נס גלוי, ושעדין לא הושלמה ההלצה שלהם, שכן הם עדין בגלות), ולכן זה היה נחשב בעיניהם כחידוש, עד שמצאו לכך רמז בתורה, שנאמר "כתוב זאת זכרון בספר" (כמבואר גמ' מגילה ז.), ואז נתישבה דעתם בחידוש זה וראוהו כדאורייתא! . (דוגמא לדבר, מגמ' שבת פח, "שלושה דברים הוסיף משה מדעתו, ובגמ' שם שאלו מאי דרוש?…", שואל התוס' שם, אם היתה למשה דרשה לחידושו אם כן אין זה נחשב שחדש מדעתו, ותירץ: שאין זו דרשה גמורה. והקשה המהר"ל: ממה נפשך, אם זו דרשה גמורה הרי זה דאורייתא, ואם אין זו דרשה גמורה הרי אין ללמוד ממנה דבר?! ומפרש המהר"ל, שהדרשות הללו הן דאורייתא, ואעפ"כ אפשר לומר שחידש הלכות מדעתו. כיון שהיה מקום לחלוק על נכונות הדרשות, ולפרוך אותן, ומשה רבינו הכריע כפי שהבין מדעתו).

אם נרצה לדעת מנין שאב מרדכי וחכמי דורו את העוז לחדש חדוש כ"כ חדשני, אין ספק שעוצמה זו באה לו מכח הכרת הטוב, וכך כתב רש"י (שבת פח.) "הדור קבלוה בימי אחשורוש - מאהבת הנס". נמצא, שמחיית עמלק הוא המן האגגי, שורש כפיות טובה, היא עוררה את ישראל להיות מוכירי טובה, וכך קבעו את פורים כיו"ט של הודיה לדורות.

רש"י במגילה שם הקשה מדוע נחשב פורים להחדוש היחיד שבתורה וז"ל "חוץ ממקרא מגילה - ואם תאמר: נר חנוכה כבר פסקו הנביאים, אבל בימי מרדכי היו חגי זכריה ומלאכי". מהו תירוצו? נראה לבאר, שהחידוש של המגילה היה חידוש גדול בימי הנביאים שלא חדשו דבר שלא קבלו אותו בקבלה, אבל אחרי שכבר נפרצה הדרך לחדושים שכאלה, אין זה כבר חדוש שהוסיפו נר חנוכה, בתקופת בית שני שבו לא היו נביאים אלא חכמים.

באורי הלכה במצות "זכור"
קריאת "זכור" לפני פורים
חכמינו קבעו לקרוא פר' "זכור" בשבת שלפני פורים. שנאמר במגילה "והימים האלו נזכרים ונעשים", "נזכרים"- בזכור, ואח"כ "נעשים"- ביום פורים (עיין מגילה ל. לדעת רב יש קפידא להקדים זכירה לעשיה). ולכאורה אינו מובן, הרי מצות "זכור" היא דאורייתא, וכיצד נהגו לצאת ידי חובת המצוה לפני שהיה יום הפורים? אפשר שסמכו על קריאת התורה שבכל שנה, אבל מה עשו בארץ ישראל שסיימו את התורה אחת לשלוש שנים? ושמא זו מצוה שלא קבוע לה זמן כלל, ואפשר לקיימה פעם בחיים? (האחרונים העלו ספיקות אלו, ואין תשובה ברורה מה נתחדש בקיום המצוה, לאחר פורים).

והנה בגמ' חפשו מקור למגילה מן התורה, וז"ל (מגילה ז,א):
"שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות. שלחו לה: (משלי כ"ב) הלא כתבתי לך שלישים, שלישים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה (שמות י"ז) כתב זאת זכרון בספר, כתב זאת - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון - מה שכתוב בנביאים, בספר - מה שכתוב במגילה. כתנאי: כתב זאת - מה שכתוב כאן, זכרון - מה שכתוב במשנה תורה, בספר - מה שכתוב בנביאים, דברי רבי יהושע. רבי אלעזר המודעי אומר: כתב זאת - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון - מה שכתוב בנביאים, בספר - מה שכתוב במגילה".

(עיין מהר"ץ חיות שם, שהסביר את הספק של חכמים שחשבו שאם מגילת אסתר תכנס לכתבי הקודש, יהיה זה מחוץ לתורה נביאים וכתובים, וממילא יחשב כרביעים, קמ"ל שמגילה כחשבת ככתובים, ולכן אפשר להכלילה בין כתבי הקדש).

ונראה שנקודת המחלוקת בין התנאים בענין קדושתה של מגילת אסתר, כספר מתוך כתבי הקודש, תלויה בחקירה האם משנה תורה הוא כארבעת הספרים, וכל מה שנכתב בהם נחשב לאחד, או שמשנה תורה שונה שנאמר מפי משה וקבל קדושת ס"ת, ומה שכתוב בו הוא כתוספת לתורה וכאילו נכתב פעמים. והנה מגילת אסתר נחשבת לחידוש של תורה שבע"פ, ש"האיר ה' את עיניהם" (לשון הרמב"ן, הובא בר"ן ריש פירקין) של חכמי ישראל שאפשר לכותבה לדורות, וחידוש זה ככל בתוכו בק"ו שמשנה תורה הוא תורה ממש, וממילא מובן מיניה וביה שכך דרשו "כתוב זאת" - "מה שכתוב כאן ובמשנה תורה", ונשארה המילה "בספר" לדרוש ממנה לכתוב מגילת אסתר, ולהכלילה בין כתבי הקדש.

והנה לפי דרשה זו יוצא, שמשה רבינו צווה ליהושע לקיים מצות זכירת עמלק מתוך קריאה בספר, וזה כולל מה שכתוב בתורה ובמשנה תורה ובספר שמואל ובמגילה. נמצא, שכל זמן שלא הושלמה כל הכתיבה הזאת בספר אי אפשר לקיים את זכירת מחייתו בשלימות. (דוגמה לדבר "ברכת המזון". שמשה תקן ברכת הזן, ויהושע ברכת הארץ, ודוד ושלמה ברכת ירושלים, ובפשטות עד שלא נסתיים תהליך זה לא היה ניתן לקיים ברכת המזון בשלימות. או שנאמר, שבזמן משה די היה בברכת הזן, ורק אח"כ נתחדש חיוב הודיה נוסף, בכל אופן שלימות המצוה התאפשר רק אחרי שנבנה המקדש ותקנו לומר "בונה ירושלים". וכן גם בענינינו, במצות זכור). ולכן תקנו חז"ל לקרוא זכור בשבת לפני פורים כדי שנקיים זכור בכל הקריאות, בפר' "זכור" וב"בשלח", ובהפטרה מספר שמואל שמדברת על מלחמת שאול בעמלק, ולבסוף בקריאת מגילת אסתר. (המג"א פסק שיוציאים הקריאה בפר' בשלח, ויש פוסקים שיוצאים גם בקריאת המגילה, ולפי דברינו, לכתכילה יש לקיים מצוות זכור בכל מה שנכתב בספר על עמלק.

האם אפשר לקיים מחיית עמלק בזמן הזה?
מובא ברמב"ם הלכות מלכים (פרק ה הלכה ד-ה)
(ד) "מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם".
(ה) "וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו".

לכאורה קשה אם סנחריב בלבל את האומות, וכבר אבד זכרם, כמו שכתב הרמב"ם על שבעת העממים, ואם כן גם עמלק אבד זכרם, ולמה כתב הרמב"ם שיש גם היום מצוה למחותו?

שמעתי אומרים בשם הרב מבריסק, שמדייק מרמב"ם זה שמצות מחיית עמלק שייכת גם בזמן הזה, מפני שכל מי שיש לו את האידיאולוגיה של עמלק שרוצה להשמיד את ישראל דינו כעמלק. ולכאורה חידוש כזה צריך מקור כדי לחדשו!

וחשבתי שהמקור לכך ממה שכתב רש"י (דברים כה,יט) "תמחה את זכר עמלק - מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה שלא יהיה עמלק נזכר אפילו על הבהמה לומר זו משל עמלק". (אמנם, רש"י בשמואל א' כתב כיון שהעמלקים היו מתחפשים לבהמות שלא יהרגום, לכן נצטוונו להרוג את בהמתם, ועיין עוד במנחת חנוך במצות זכור שאומר שלהרוג את הבהמות שלהם זה מדברי קבלה). ואם כן אפשר לומר בדרך ק"ו, אם חמור וגמל של עמלק מזכירים אותם ויש למחותם, עאכו"כ למי שמזכיר את עמלק להדיא בתורתו של עמלק בודאי שיש למחותו.

ויש להטעים זאת בפסוק שאומר (שמות יז,יד) "כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". מה מוסיף הפסוק לפרש ושים באזני יהושע? שאחר שיכתב כל מה שהיה צריך להכתב בספר, מעתה והלאה המצוה מתקיימת במי שאנו מבינים שהוא ממשיך דרכם של עמלק, גם אם לא ידוע לנו יחוסו וזהו "ושים שאוזני" שצריך להתבונן בדבר ולשמוע מי הם שונאי ישראל שאי אפשר לכותבם בספר.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il