ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ונשמחה בך | אתר ישיבה

דף הבית ספריה מועדים שאלו שלום ירושלים יום ירושלים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשמ"ה

ונשמחה בך


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". א"ר אבין: אין אנו יודעים במה לשמוח, אם בקב"ה אם ביום? בא שלמה ופירש (שה"ש א, ד): "נגילה ונשמחה בך" - בקב"ה. בך - בישועתך, בך - בתורתך, בך - ביראתך (שהש"ר א, ג). (יום ה' אייר, תדש"מ)

בשנותיה הראשונות של המדינה לא התעוררו ספיקות "במה לשמוח". שמחנו בפשטות ב"זה היום"! היום בו זכינו לחידוש עצמאותנו המדינית, שאיבדנו מאז גלינו מארצנו. אלא, שהיתה עם זה גם ההרגשה, שאין בעצם הבדל בין השמחה ב"יום" לבין השמחה "בך" - בקב"ה, "בך" - בישועתך. כי על כן היה אז העם בציון מאוחד ומלוכד מן הקצה אל הקצה בהשתדלו להתעלם, להסיח את הדעת מן הניגודים - להתעלות עליהם, לראות את המאחד ולחזק את המשותף והיה זה מפני שכולם חשו, אם בהכרה ואם בתת-ההכרה כי "זה היום עשה ה'". כי היתה זו יד ה' אשר הקימה אותנו מעפר דלותנו, משפל מעמדנו.
ועל כן נאמר במגילת העצמאות - "בעזרת צור ישראל וגואלו" - גם אם היו כאלה שנרתעו מלקרא במפורש בשמו הגדול אשר נקרא עלינו, ושעל כן נבחרה לשון מליצה; אך אעפי"כ המובן היה ברור, כי על כן - "אין צור זולתי אלקינו".

כחולמים היינו ולא האמנו למראה עינינו. הן עוד התמר עשן הכבשנים של אושוויץ וטרבלינקה, עוד צללו אזנינו מזעקת לקוחי חרב, עוד טרם עלו עשבים על תלי העפר של קברות רבבות אחינו, קהלות ישראל אשר הושמדו בידי הצוררים - והנה קם ונהיה הפלא, כשמבירא עמיקתא עלינו לאיגרא רמה, ממשוללי זכויות, מנרדפים על צואר, הפכנו להיות עם חפשי ככל העמים; עם דגל משלו המתנוסס ברמה בין דגלי אומות העולם; עם ארץ משלו - ארצנו העתיקה המחדשת כנשר נעוריה, אמנם בגבולות מקוטעים ומצומצמים, אך, מכל מקום, ללא עול זרים על צוארנו, עם גבולות פתוחים לעליה, ללא הגבלה, ללא צורך להתחנן ולצפות לחסדי ממשלת המנדט; עם צבא משלו, אמנם קטן ועלוב בציודו ובתחמושתו, אך לא צבא במחתרת, והנה הוא צועד מלא עוז ותעצומות לאור השמש...
ועם כל הקשיים שנעמדה בפניהם המדינה הצעירה מיד עם ההכרזה על הקמתה, ולמרות מצב המלחמה שנקלענו אליו בחצות ליל אותו יום, כשמכל צד עטו עליה צבאות מדינות ערב החמושים ומאומנים, ומטרתם המוצהרת - "ערו ערו עד היסוד בה", למרות זאת, ועל אף כל זאת פעמה האמונה בקרב היישוב כי יכול נוכל וגבור נתגבר ומדינת ישראל תגדל ותתחזק, ועידן חדש נפתח בדברי ימי עמנו בחידוש ימינו כקדם...

ובקרב הציבור הנאמן לשם ולתורתו הופחה רוח חדשה. כאילו נעלמה כליל ההתנגדות לציון ולציונות, שהיתה רווחת בציבור זה לפני השואה. פסק הלעג והביטול לשיבת ציון כלחלום של מבלי עולם, או כלחזון של משיחיות שקר... כי על כן הכירו כולם כי היה זה מן השמים להכין את התשתית בארץ הקדש להשאיר לנו פליטה, לקיום ההבטחה, כי "אף גם זאת - לא מאסתים ולא געלתים לכלותם"; וקמה "חזית דתית מאוחדת" לפעול שכם אחד בכנסת הראשונה, בכדי להחדיר מחוקי התורה לחוקי המדינה, ולהכניס מרוח ישראל סבא בכל שדרות העם.
אף בהתיחסותנו לאומות העולם נשבה רוח רעננה. בתמימותנו חשבנו כי אכן לפנינו התעוררות אמת של נקיפת מצפון, על כי עמדו מנגד ביום זעם ולא פתחו שער לבורחים מאימת הצר הצורר, ורוצים הם בלב שלם לכפר על כל אשר עוללו לנו; וצפה צפינו כי שנאת ישראל, שהיתה מנת חלקנו, תתמוגג ותעלם מעתה, בהיותנו גוי ככל הגויים. גם מדינות ערב אף הן ישלימו אתנו נוכח כשלונותיהם והצלחתנו להדפם חזרה לארצותיהם, ואשר על כן לא היססנו, וידוע ידענו "במה לשמוח".
לא כן היום, ל"ו שנה אחרי קום המדינה, ביום העצמאות, אנו מוצאים את עצמנו תוהים ושואלים - "אין אנו יודעים במה לשמוח?"...

כי על כן שגינו בהערכותינו. עדיין אנו מוקפים באויבים בנפש, אשר הספיקו בינתים להתעצם פי כמה; דגלנו בשפל המדרגה בדגלי אומות העולם, ומדי פעם אנו עדים לגינויים של המדינה מעל במת האומות "המאוחדות"; שנאת ישראל לא עברה מן העולם; מדינת ישראל לא השפיעה להחלשתה, אדרבא, לעתים היא מהוה דוקא גורם להגברתה. ובקרב העם בארץ ובתפוצות לא רבה הנחת. הגבולות אמנם פתוחים לרווחה, אבל העליה לארץ דלה. ולהיפך! אנו רואים תופעה מוזרה של "יורדים" הבוחרים למצוא את אושרם בארצות הניכר; במקום הקטנת הניגודים גדל הפער בין היהדות הדתית לזו הקרויה "חילונית"; התיקון הפשוט, שלכאורה צריך להיות מובן מאליו, לחוק השבות, שיהודי הוא רק מי שהוא יהודי עפ"י ההלכה, אין לו סיכוי להתקבל בכנסת. וגם בתוך הציבוריות הכללית רבו חילוקי הדעות, וקשה לגבש עמדה אחידה אפילו כלפי האויב החיצוני; וחדרו חילוקי הדעות גם בתוך הצבא, עד כדי כך, שמפקדים מרשים לעצמם למתוח ביקורת על מהלכים מסוימים בתוך מהלך הקרבות, להרפות ידים ולהכניס אנדרלמוסיא בשורות הלוחמים. אין תמימות דעים באשר לשלמות ארץ ישראל, ונטוש ויכוח על ההתנחלויות וכל זה בקול רם, באזני אוכלוסיה עוינת השואבת עידוד מריב האחים ושנאת החנם, הפשה באין אומר הרף...
ולא זו בלבד שרבו הבקיעים באחדות העם, כי גם בקרב היהדות המאמינה, הללו המניחים תפילין כל יום, הולכות ומתעוררות המחלוקות הישנות, ההתנגדות "המסורתית" לציונות מופיעה בפנים חדשות בדמות התנגדות למדינה, לדגלה, ליום עצמאותה, ולכל אשר מריח ממנו ריח הכרה במדינה. אם משתדלים להשיג נציגות בכנסת, הרי זה רק בכדי לקבל על ידי זה אי-אלו טובות הנאה; "חזית דתית אחידה" מאן דכר שמיה? ריב על "כסאות" - כן, על זה נטושים ויכוחים פומביים - "ולא יתבוששו", אבל המטרה העיקרית של נבחרים - לשאת בעול עם הציבור, כאילו אינה אלא משנית בלבד...

לעת כזאת, בבואנו לעשות חשבון הנפש, כשמגיע יום "ראש השנה" להולדת המדינה, אכן שאלה נוקבת היא השאלה - "אין אנו יודעים במה לשמוח"...
אולם בהשתמשנו בלשונו של ר' אבין בהצגת השאלה, נרדה נא גם לסוף דבריו לקבל התשובה. נרשה רק לעצמנו לצטט מתוך הספר את כל המשפט במילואו והוא: "הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך" שכן סיומו של המשפט נעוץ בראשו, מתוך ש"הביאני - חדריו" באה המסקנא של "נגילה ונשמחה בך".
מה הם, איפוא, "חדרי המלך" שאליהם אנו מוזמנים, ומה טיבם? על זאת, דומה נמצא תשובה במאמר חז"ל נוסף, והוא האמור במס' חגיגה (דף ה, ב) :
"ואם לא תשמעוה, במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" (ירמיהו יג, יז). אמר ר"ש בר איניא משמיה דרב: מקום יש לקב"ה ומסתרים שמו. מאי מפני גוה? אר"ש בר יצחק: מפני גאותם של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם. ר"ש בר נחמני אמר: מפני גאותה של מלכות שמים; ומי איכא בכיה קמיה דקב"ה, והאמר רב פפא: אין עצבות לפני הקב"ה שנאמר "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו"? לא קשיא - הא בבתי גואי, והא בבתי בראי (בבתי גואי איכא דכתיב "במסתרים", רש"י).

הנה כי כן. ה"בתי גואי" וה"בתי בראי" הם הם החדרים שאליהם הביאנו. ומה אנו מתרשמים מהם? הוה אומר - כי בעוד אזנינו קולטות את הבכיה החרישית אשר ב"מסתרים" על גאות ישראל שניטלה מהם, על גאותה של מלכות שמים שנפגמה, למרבית הפלא - בבתי בראי אין זכר לזה - אין עצבות לפני הקב"ה! והרי זה כאומר לנו: אסור לה לעצבות, לבכי, לחרוג מבתי גואי החוצה, הבכי והעצבות צריכים להשאר עצורים. ודאי שאסור להתעלם מזה, אך חס ושלום להכנס ליאוש ודכאון. אדרבא, אותו כאב וצער צריך לשמש למנוף ולדרבן להחזיר לישראל ולמלכות שמים את הגאוה אשר ניטלה. כי הבכיה "במסתרים" היא המסבבת הסיבות בדרכי מסתרים מהבתי גואי ל"הוד והדר, עוז וחדוה" אשר בבתי בראי. כי כך דרכה של ההשגחה האלקית על עמו ישראל ש" ממצוקותיהם - יושיעם" ומתוך המכה נבראת הרפואה!

הבה איפוא ונתבונן היטב ונסיק כי תקופתנו אור וחושך משמשים בה בערבוביא, ואם ישנן תופעות שניתן להגדירן כחושך, אין זה אלא מפני שכוחות הרשע אוזרים שארית כוחותיהם להלחם באור ההולך ומפציע מעל הררי ציון. מה נפלא הוא החזיון של חזרה בתשובה שרבים רבים נתפסים לה, שהריקנות האיומה, וחוסר התכליתיות, שמתחילים לחוש בחיי ההפקר, הנהנתנות, והריקנות, הם הם המשמיעים לאדם את הקריאה אשר שמע אדם הראשון אחרי החטא - "איכה"? הקילוח הדק שהתחיל לפני שנים מספר הולך וגואה. בקיבוצים החפשיים, בבני הנוער, באלה אשר אבותיהם עמלו שלא יזכר שם שמים בסביבתם, בשחקנים ובדרנים שהליצנות והלעג מכל דבר קדוש וטהור היו עיקר עיסוקם קמה המרידה, התעורר הזיק האלקי הגנוז עמוק עמוק בנפש האדם מישראל, והוא נמשך לתורת אלקים חיים. ולעומת עוזבי הארץ באים יהודים חמושים בתורה ודעת, עוזבים את חיי הרווחה ושפע כל שבארצותיהם ועולים ארצה לבנות ולהבנות בה באוירה של תורה ויראת שמים שרק בארץ זו תתכן, ולעומת הללו אשר בשם "שלום עכשיו" מזויף מטיפים להנמכת דמותנו ולצמצום גבולנו מבלי להבין כי בור הם כורים גם לקיומם הם, לעומת זה קם לנו דור צעיר, משפחות משפחות, המקימים יישובים חדשים במקומות אשר מאז החורבן לא דרכה בהם רגל יהודי; ואם העקשנות בעמי העולם, גם במשובחים שבהם, אינה נותנת להם להכיר באחדותה של ירושלים ובחזרתה לשוב להיות עיר מלוכה, מתרבים הולכים היישובים והשכונות המקיפות את ירושלים בחומת אש, של מסירות והתלהבות, אשר כל אויב לא יוכל להבקיעה, וכמה מרהיב הדבר, כי הנקודות החדשות הללו אשר צצו במרחבי יהודה ושומרון, הן רובן ככולן מאוכלסות בציבור של בני תורה, וקול התורה מתרונן ביישובים אלה ביום ובלילה.
ההוד וההדר של בתי בראי, אינו איפוא כסות ומסוה למתרחש בבתי גואי, אלא הוא הוא המצב הטבעי והנורמלי שאליו אנו מתקרבים, לעוז ולחדוה אשר "במקומו".

ואשר על כן, אם אמנם פגומה היא השמחה אם היא "בו" - ביום, הרי הולך ומתברר לנו מקור השמחה האמיתית שרק בבואה דבבואה חזינו "בו - ביום". תהא נא שמחתנו שלימה ואמיתית "נגילה ונשמחה בך" בך - בקב"ה, בך - בישועתך, בך - בתורתך, בך- ביראתך!

(ברקאי ב', תשמ"ה)
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il