יום ג' כ"ז תשרי ה'תשע"ה
דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אדר ב' התשס"ה

מענייני המגילה

מתוך "קול צופיך" גיליון 305



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ויהי בימי אחשורוש
חז"ל אומרים שמגילת אסתר נכתבה ברוח הקודש, ורמוזים בה דברים נשגבים (עיין מסכת מגילה דף ז' ע"א כמה תנאים ואמוראים שאומרים שנכתבה ברוח הקדש, וכל אחד מביא אסמכתא לדבריו).

בפתיחת המגילה כתוב "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה" (אסתר א, א). אומרים חז"ל כל מקום שכתוב 'והיה' אינו אלא לשון שמחה, וכל מקום שכתוב 'ויהי' הוא גם לשון שמחה וגם לשון צער, וז"ל (מגילה י' ע"ב):
"ויהי בימי אחשורוש, אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער וכו', אמר רב אשי כל ויהי - איכא הכי ואיכא הכי".

ונפסקה ההלכה (מגילה ז' ע"ב, שו"ע או"ח תרצה ס"ב) "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". ועל פי הנ"ל מובן, שכשם שיש שמחה וצער במגילת אסתר, כך יש דברים טובים וחיוביים שראוי ללמוד מהם, ויש גם דברים רעים ושליליים שראוי להשליך על המן, לכן חייבים להגיע למצב של בלבול בין ארור המן וברוך מרדכי.

ושתי נענשה במידה כנגד מידה
במגילה מסופר על המשתה שעשה אחשורוש ועל המשתה שעשתה ושתי, וכתוב:
"בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. וְתְּמָאֵן הַמַלְכָּה וַֹשְתִּי לָבוֹא" וכו' (אסתר א, י- יב).

אומרים חז"ל "ביום השביעי" – שבת היה (מגילה דף י"ב ע"א). ובגלל סירובה היא נהרגה, ולא בכדי אירע מקרה זה בשבת. הקב"ה סיבב את העניין בכוונה שיהיה זה ביום שבת בכדי להראות שהעולם אינו הפקר, וכי ראוי לשלם לרשעים מדה כנגד מידה. ושתי היתה מרושעת ורצתה להתעלל בצניעותן ובשמירת המצוות של בנות ישראל הכשרות. לשם כך היא היתה מצוה על בנות ישראל להתייצב ביום שבת בארמון שלה כדי לעשות בו עבודות ניקיון וכדו' הכרוכות בחילול שבת. והיו בנות ישראל באות בלבוש צנוע ויפה לכבוד שבת קודש, והיו אומרות לה הכיצד נוכל לעסוק בעבודות ניקיון כשאנו לבושות במיטב בגדינו לכבוד שבת קודש? והיתה ושתי המרשעת אומרת להן אם כך הסירו את בגדיכן ותעבדו ללא בגדים, וכך היתה מתעללת בהן, בקדושתן ובצניעותן. ונפרע ממנה הקב"ה באותו המטבע וביום שבת, שבו היתה מתעללת בבנות ישראל, נצטותה להגיע ללא בגדים לפני המלך ורק כתר מלכות בראשה, והכל מידה כנגד מידה עבור מעשיה המרושעים, וכך היא נענשה בלי בגדים.

שבת מנוחה ושמחה ליהודים

הגויים שישבו וסבאו בסעודת אחשורוש היו משתכרים ושרים שירי עגבים מתוך שכרות, ולא היו מרגישים שום שמחה אמיתית בזלילותיהם. והנה, כשהגיע יום שבת התחילו היהודים לשיר שירי שבת "כי אשמרה שבת" או "דרור יקרא" וכדו', שמקורם מגאוני עולם כמו רבי יהודה הלוי ע"ה והאבן עזרא ע"ה, והגויים ראו שישנה אורה ושמחה מיוחדת על פניהם של היהודים ולא הבינו כיצד הם מצליחים בכך, וחשבו שמא זה מחמת ששתו היהודים לשכרה. מיד החלו הגויים לשתות יותר כדי להגיע לשמחה כמו של היהודים, אך הם לא השכילו להבין שאצל היהודים השמחה האמיתית היא בנפשם הקשורה לשבת קודש, שהיא יום מנוחה ושמחה לכל שומריה.

והצנע לכת
מהותו של היהודי היא "והצנע לכת", וכל דרך שסותרת הנהגה זו אינה דרך של ישראל אלא תרבות גויים, וממנה ראוי להתרחק ולהשמר מכל משמר. לדוגמא, חז"ל תקנו שאשה לא תלבש בגד אדום שנוגד את הצניעות הטהורה של בנות ישראל הכשרות (עיין ברכות דף כ' ע"א), או שאשה שהולכת לחתונה לא תענוד את כל תכשיטיה אלא תשייר כמה מהם בבית וכל פעם תחליף באחרים (עיין שו"ע או"ח סי' תק"ס סעי' ב' ולחונים עליו). לעומת זה ניתן לראות מהמגילה כיצד הגויים פרוצים ומתנשאים, וכל חשקם ותאוותם היא "להראות" לעולם את הישגיהם, עד כדי איבוד צלם אנוש מעליהם. המלך אחשורוש מצוה "לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא", בכתר מלכות לבד ללא בגדים. ברגע ששתו יין, נפרצה אצלם כל מידת צניעות אנושית מינימלית, והתחילו להתנהג כמו בהמות וחיות השדה, נטולי כל בושה, וזלזלו אפילו בכבוד המגיע למלכה שלהם. ומזה ילמד כל אדם לנהוג בצניעות, ולהקפיד ביותר על צניעות בנותיו כבר מגיל רך כדי להרגילן בכך, הן צניעות בביגוד, הן צניעות בדיבור, והן צניעות במעשה, כ זה כבודן "כל כבודה בת מלך פנימה".

מדוע מיאנה ושתי לבוא?
כשקרא המלך לושתי היא סירבה לבוא, כמו שכתוב (שם, יב) "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ". ולכאורה מדוע לא באה, והרי זו דרכם של הגויים שרוצים "להראות" את עצמם לכולם? אלא אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני שם) שצמח לה זנב, וי"א שפרחה צרעת במצחה. ולדעה השניה, מדוע לא באה הרי יכלה לכסות את ראשה עם כיסוי יפה באופן שלא ייראה מצחהּ? אלא שלא רצתה ושתי להראות בשום אופן כאילו שהיא "דתיה" ומכסה את ראשה. ועיין מגילה דף י"ב ע"ב:
"אמר רבא יום השביעי, שבת היה, שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות, אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות. וכן בסעודתו של אותו רשע הללו אומרים מדיות נאות, והללו אומרים פרסיות נאות, אמר להם אחשורוש כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסי אלא כשדאי, רצונכם לראותה? אמרו לו: אין, ובלבד שתהא ערומה, שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו. מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת, היינו דכתיב אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה, כשם שעשתה כך נגזר עליה. ותמאן המלכה ושתי, מכדי פריצתא הואי דאמר מר שניהן לדבר עבירה נתכוונו מ"ט לא אתאי? א"ר יוסי בר חנינא מלמד שפרחה בה צרעת, במתניתא תנא בא גבריאל ועשה לה זנב", עי"ש.

מדוע כעס אחשורוש?
כאשר סירבה ושתי לבוא, בערה חמתו של אחשורוש עד להשחית: "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א, יב). ומה גרם לכעס הגדול של המלך? אלא אומרים חז"ל, בשעה שבאו הסריסים לקרוא לושתי, דיברה אליהם בלשון טורסית והיתה מחרפת ומקללת את המלך על היותו טיפש וכסיל, וכי שומר הסוסים של אבא דאבא היה שותה חביות של יין ולא היה משתכר, והוא משתיה מועטה נעשה כבר שוטה. הסריסים לא הבינו את מה שאמרה, אבל כשחזרו למלך הם דקלמו את המילים הלא מובנות שאמרה ושתי, ואחשורוש שהבין את אשר אמרה, כעס מאוד וחמתו בערה בו, כי חשב שכולם הבינו בזלזול.

מי יעץ למלך אחשורוש?
כשסירבה המלכה לבוא והפרה את ציוויו, התייעץ אחשורוש עם החכמים: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים" (שם, יג). אומרים חז"ל ש"יודעי העתים" הם חכמי ישראל שידעו והבינו בחכמת המולד וקביעת ראשי חודשים שעליהם נאמר "יודעי בינה לעתים". אך הם לא ידעו מה לומר למלך, שכן באותו היום הוא היה שיכור מיינו, ואמרו אם נתן לו עצה להרוג את ושתי, למחר יתפכח מיינו ויאשים אותנו בהריגה, ואם נאמר לו לוותר, יכעס מאוד כי יאמר שאנו מזלזלים בכבודו - על כן הם החליטו לומר למלך שמאז חרב בית המקדש וישראל לא יושבים על אדמתם, אין להם מנוחת הדעת לשפוט בעניינים כל כך עדינים, ועל כן עליו להפנות את הבקשה ל"חכמיו" ולמלכי פרס ומדי.

מי חרץ את דינה של ושתי למות?
בצר לו פנה אחשורוש להתייעץ בשריו הקרובים, והרחוק והקטן שבהם היה המן הרשע. וזהו שכתוב "וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ מֶרֶס מַרְסְנָא מְמוּכָן" (שם, יד), הרי שממוכן שהוא המן היה האחרון ברשימת השרים המקורבים למלך. והנה בהמשך כתוב שהמן היה הראשון שהשיא עצה למלך מה לעשות בושתי, כמו שכתוב: "וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים" וכו' (שם, טז). וחז"ל אמרו שהמן היה "הדיוט קופץ בראש" (עיין מגילה דף י"ב ע"ב, ועיין לגליון הש"ס שם). ומבאר מרן בעל הבא"ח ע"ה, שיש הלכה שבשעה שבי"ד דנים דיני ממונות אין שום נ"מ מי יפתח בדיון. אבל כשבית דין דנים דיני נפשות נפסק ש"מתחילין מן הצד", כלומר הקטן שבהרכב יפתח בדיון. והנה, כשראו השרים שהמן שהוא הקטן שביניהם "קפץ" בראש, אמרו לו שבהתנהגות זו הוא מראה שהוא חרץ את גורלה של ושתי למות, ומשום כך פתח בדברים ראשון. וחז"ל אומרים שהיתה להמן בת שהוא רצה להשיאה לאחשורוש, ולכן מיהר לפסוק על ושתי מיתה.

מידה כנגד מידה
כשהתפכח אחשורוש מיינו וכבר המית את ושתי כתוב: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אַחֲשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ" (שם, ב, א). ביאור הדברים הוא שבשעה שהוציאו את ושתי להורג, גזרו עליה שתמות בתליה, ויתלו אותה ללא בגדים על גופה, וזה היה מידה כנגד מידה, וכנ"ל. וזהו שכתוב שאחשורוש זכר את ושתי, ואת אשר עשתה כלומר שהעבידה את בנות ישראל בחוסר צניעות לשם התעללות, ואת אשר נגזר עליה באותו יום השבת להתלות ללא ביגוד במידה כנגד מידה. ומדוע לא חשב אחשורוש לתלות אותה עם בגדים? משום שכל הבגדים שלה לא התאימו עליה מאחר וצמח לה זנב, ונאלצו לתלותה כך בבזיון.

בן יאיר בן שמעי בן קיש
על מרדכי נאמר "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי" (אסתר ב, ה). ויש להבין מדוע הוזכר כאן קיש שהיה אביו של שאול משבט בנימין? אלא דרשו חז"ל שרמוזות כאן מידותיו של מרדכי, "בן יאיר" - שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו, "בן שמעי" –בן ששמע אל תפלתו, "בן קיש" – שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו (עיין מסכת מגילה דף י"ב ע"ב).

ותשא חסד לפניו – תפלה ראויה
וכתוב:
"וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו וַיְבַהֵל אֶת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב בֵּית הַנָּשִׁים. לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד" (שם, שם, ט-י).

הנה דרך בנות הגויים להראות עצמם יותר ממה שהן באמת, ולמשל אם היתה בת שהיא לא כל כך גבוהה, היתה מבקשת להעמידה ליד שתי בנות נמוכות ממנה כדי להראות שהיא גבוהה וכד', אבל אסתר לא ביקשה דבר כלל ועיקר מחמת צניעותה, ולמרות הכל נשאה חן וחסד בעיני כל רואיה. ומכאן רמז לדרך שבה ראוי להתפלל לפני הקב"ה, שאם התפלה היא בבחינת "לא ביקשה דבר" אלא רק כדי לעשות נחת רוח לפני בורא עולם, אז התפלה בגדר "ותהי נושאת חן בעיני כל רואיה", אבל אם התפלה היא מחמת יראה בלבד, או מתוך שאדם דחוק ורוצה לבקש כל מה שאפשר, אז אין התפלה כל כך ראויה וזכה, ולא תמיד הוא נענה.

המלכתה של אסתר
כשהגיע התור של אסתר להתייצב לפני המלך, היא רצתה לנקוט בכל דרך כדי שהמלך ימאס בה ולא יחפוץ בה. וכששאל אותה המלך מה שמה? רצתה להרגיזו ואמרה לו איזה שם, השם שנתנו לי בלידה או השם שכולם רגילים לקרוא לי עכשיו? (כי היו לה שני שמות הדסה ואסתר) אמר לה תאמרי לי את שניהם. אמרה לו, מדוע זה כל כך מעניין אותך לדעת את שמי? ראה אחשורוש שהיא עושה "קונצים" ואמר לה ראי מה קרה לושתי על שהתחצפה, היאך את לא חוששת שכך יהיה גורלך? אמרה לו אדרבה תעניש אותי, אין זה אכפת לי כלל, אני לא חפצה בך. והמלך הוסיף ושאל אותה, מה גילך? אמרה לו 'איני רוצה לומר לך'. שאל המלך 'ומה העדה שלך'? אמרה לו 'מה אתה שואל כל כך הרבה שאלות'. אסתר חשבה שבכך יתפטר ממנה המלך ולא יהיה מעוניין בה כלל, כי היא אינה מתנהגת איתו בכבוד, אבל היא דוקא מצאה חן בעיניו, והוא המליכה תחת ושתי.

משגיא לגויים ויאבדם
כתוב "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ" (שם, ג, א). הקב"ה סיבב שהמן יקבל גדולה, כדי שהמפלה שלו תהיה כואבת ומוחלטת, שכן אינו דומה הנופל מגובה של מדרגה אחת, לנופל מגובה של כמה קומות, כך היה צריך להגביה את מעמדו של המן, כדי שהמפלה שלו תהיה עצומה, וזהו שכתוב "משגיא לגוים ויאבדם" (איוב יב, כג).

ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה
וכתוב "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן וכו' ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (אסתר ג, ב). בכל שעה שהמן היה רואה שמרדכי היהודי אינו כורע ומשתחוה, הוא היה מתמלא כעס רב. ואומרים חז"ל שהיה המן עושה עצמו אלוה, וי"א שהיה צלם של עבודה זרה תלוי לו על צווארו תמיד, על כן לא היה מרדכי כורע ומשתחוה. והמן היה מאיים עליו ואומר לו הכיצד אינך מפחד להפר את צו המלך, והרי "דינא דמלכותא דינא"? והיה מרדכי אומר לו שאין הדבר אמור אלא בענייני ממונות, אבל בענייני דת אין "דינא דמלכותא דינא", ועל כן לא רצה לשמוע לו ולא כרע ולא השתחוה.

אמר המן למרדכי מדוע אינך משתחוה לי? הרי גם הסבא שלך יעקב אבינו השתחווה לסבא שלי לעשיו? אמר מרדכי להמן, יעקב אבינו אמר את הפסוק 'שויתי ה' לנגדי תמיד' והשתחוה לה' ולא לעשיו. אמר המן למרדכי א"כ גם אתה תעשה כן. אמר לו מרדכי, שם אצל יעקב אבינו היו עימו רק אחד עשר ילדיו ואמר להם יעקב שיאמרו 'שויתי ה' וישתחוו לה', אבל אם אני אשתחווה אליך כל העולם יראה זאת, ולא ידעו שאמרתי 'שויתי ה' לנגדי תמיד'.

אמר המן, אם כך יש לי עצה, כשאתה תגיע ל"מודים אנחנו לך" בתפילה ותכרע, אני אעבור לפניך. אמר לו מרדכי, אני במודים סוגר את עיני ולא מסתכל. אמר לו המן אם כך כשתכרע ב"עלינו לשבח" אני אעבור מולך. אבל "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" גם כשאמר 'עלינו לשבח' לא כרע ולא השתחווה כדי לא יאמרו שמשתחווה להמן, על כן מסר את נפשו ולא היה מוכן להשתחוות לו.

רמז לשתי מנות מהמגילה
כתוב במגילה "וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי" (אסתר ג, ו). המן לא רצה להרוג את מרדכי לבדו על אשר הוא מזלזל בכבודו, אלא ביקש ליזום תוכנית בה יהרוג את כל "שונאי ישראל", והיה צר לישראל מאוד בעבור זה. והנה כשישב המן עם אסתר ואחשורוש במשתה שהוזמן אליו, עשתה לו אסתר כבוד גדול, והכינה שלוש מנות אוכל (אחת לאחשורוש, והשניה להמן, והשלישית עבורה), ועשתה עצמה כאילו חשה בבטנה ואינה יכולה לאכול, ועשתה עצמה חושבת ומהססת למי תתן את המנה המיותרת, והגישה אותה להמן, ומזה יצא שאנו עושים שתי מנות לאיש אחד. וכשראה אחשורוש שאסתר מכבדת את המן במנה יתירה התחיל לחשוש.

מדוע נענשו ישראל?
רשב"י גילה שישראל שבאותו הדור נענשו לא רק משום שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אלא גם משום שהשתחוו לפסל של נבוכדנאצר (עיין מגילה דף י"ב ע"א). אחשורוש הוציא את כלי המקדש והניח אותם על השולחן – וכיצד הם יכלו לראות חורבן בית המקדש על השולחן וליהנות? (ועיין תרגום שני פרק א' פסוק ז', ועיין בפתשגן הכתב).

לדעת מה זה ועל מה זה
כששלחה אסתר לשאול את מרדכי מדוע הוא יושב על הארץ וקרע את בגדיו ולבש שק ואפר, שלחה לו "לדעת מה זה ועל מה זה" (אסתר ד, ה) - שמא עברו בני ישראל על עשרת הדברות שעליהם נאמר "מזה ומזה הם כתובים"? (מגילה דף ט"ו ע"א). ועוד אמרה לו שהמן טען על עם ישראל שהם "מפוזרים ומפורדים" מבין העמים, והתפקיד של מרדכי הוא לאחד ולחבר ביניהם, ולבטל כל מחלוקת ופירוד מתוכם, ועל כן אמרה לו "לך כנוס את כל היהודים" וכו'.

כבוד עושרו ורוב בניו
המן בא ומספר לאוהביו ולזרש אשתו על כבוד עושרו ורוב בניו. הנה בשעה שהמן היה שר זוטר בבית המלכות, היתה אשתו מבקשת ממנו פריט לבוש זה או אחר כי אין לה מה ללבוש, והיה המן מתקמצן ואומר לה שאין לו כסף. כשרחב ליבו ובא לביתו והתחיל לגלות את כל הסודות אודות עושרו, אמרה לו אשתו עכשו אני יודעת שלא השתמשת בכסף שלך, וכי מנין לך כל זה, ולי אתה לא קונה כלום? ועוד היא שומעת שלהמן יש הרבה בנים – "ורוב בניו", והרי לא היה להם כל כך הרבה ילדים, אלא שהיה המן בוגד באשתו והיו לו הרבה ילדים מהן. וכיון ששמעה זאת זרש, התמלאה שנאה וכעס על כל מעשיו ועל אשר התעלל בה כל השנים, ועל כן הציעה לו ללכת למלך ולבקש לתלות את מרדכי, כי היא ידעה היטב שלא יוכל המן להרוג את מרדכי, וכי אלוקיהם של היהודים יעזור להם, ורצתה להתנקם בהמן, וכל רכושו יאבד, וכך היה - כן יאבדו כל אויביך ה'.

אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא
כשהפיל המן את הגורל מיום ליום ומחדש לחדש, יצא לו חודש אדר, ואמר בליבו חדש זה טוב הוא, שהרי מת בו אבי התעודה, אך לא זכר כי היא עת הלידה. וכשנגזרה הגזרה באו ואמרו זאת למרדכי, והוא עמד והתחיל לבכות, והנה הוא רואה את אליהו הנביא ובקש ממנו שיעלה לשמים ויבקש ממשה רבנו שיתפלל. אמר משה רבנו אם אין אתערותא דלתתא, אם למטה לא מתעוררים בתפילות, אין גם אתערותא דלעילא. ואז מיד "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה", והיתה התעוררות גדולה מלתתא, ואז גם היתה אתערותא מלעילא, ואז משה רבנו התחיל להתפלל.

ואשר נתן כתר מלכות בראשו
כתוב "ויאמר המן אל המלך איש אשר המלך חפץ ביקרו. יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר נתן כתר מלכות בראשו" (אסתר ו, ז- ח). אומר האב"ע, דבר ידוע הוא שיש סוס מיוחד למלך, וכתר על ראשו, ואין אחד מעבדי המלך רשאי לרכוב עליו. וכשאמר המן "יביאו סוס אשר רכב עליו המלך" וכו', אמר אחשורוש זה מה שחלמתי בלילה שאתה רוצה להיות מלך במקומי. והמן עוד מוסיף "ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים" (שם פסוק ט') – כלומר הוא רוצה לעשות פרסום גדול לדבר. מיד אמר לו המלך "מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך אל תפל דבר מכל אשר דברת" (שם פסוק י').

הרב חיד"א ע"ה כותב שפעם אחת הוא היה בחו"ל והזדמן לאחד מבתי הכנסת, ומכרו את פתיחת ההיכל, ואחד נתן מנה, וחברו מאתיים, ועוד אחד אמר שלש מאות, וחברו אמר ארבע מאות, ועשו 'מי שבירך' לכל מי שנתן, והאחרון הוא זה שזכה בפתיחה, אבל כל אלו שקדמו לו ולא זכו בפתיחת ההיכל, הם גם כן שלמו מדין נדר. כיום אנן סהדי שהאומר סכום, כוונתו ודעתו אם יזכה לפתוח את ההיכל.

המן אומר לאחשורוש, לאיש אשר המלך חפץ ביקרו אני אתן כך וכך סכום כסף, וכן אתן לו עיר אחת שימלוך עליה וכו', אמר לו אחשורוש "אל תפל דבר מכל אשר דברת", ואתה תתן את כל מה שאמרת למרדכי. ומיד אח"כ כתוב "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפני ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".

אבל וחפוי ראש
וכתוב "והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש" (שם פסוק יב). אומרים חז"ל (מגילה דף ט"ז ע"א):
"אבל – על בתו, וחפוי ראש – על שאירע לו". כשהוביל המן את מרדכי על הסוס וקרא לפניו "ככה יעשה לאיש" וכו', הביטה בתו של המן מהחלון, וחשבה שמי שאומר "ככה יעשה" וכו' זה מרדכי שמוביל את אביה המן הרוכב על הסוס, ולכן היא זרקה עליו עציץ של בית הכסא. והנה הרים המן את ראשו, וכיון שראתה בתו שזה אביה, הפילה עצמה מהחלון ומתה, ולכן נאמר "אבל וחפוי ראש". ויש לשאול, וכי היא אינה מזהה את הקול של אביה? וידועה שאלת הגמרא (גיטין דף כ"ג ע"א) הכיצד סומא יודע מי זו אשתו? ועונה הגמרא שהוא מזהה את הקול שלה, א"כ כיצד בתו של המן לא זיהתה את קולו של אביה? אלא שהמן התבייש ולא רצה שיזהו אותו ושינה את קולו, ולכן בתו לא זיהתה את קולו.

ואח"כ כתוב "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו וכו' עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר" (שם פסוקים יג – יד). המן היה עם בגדים מלוכלכים ממה שזרקה עליו בתו, והוא אמר לסריסי המלך אני אונן כי עוד לא קברתי את בתי, ואיני יכול לשתות יין, אך הם אמרו לו שימהר לבא אל המשתה, וכשבא עם בגדיו המלוכלכים כל אחד התרחק ממנו.

אסתר המתינה לסימן של גאולה
במשתה היין הראשון שערכה אסתר למלך והמן, פונה המלך ואומר לאסתר "מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש". ואסתר אומרת "אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי יבא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך" (אסתר ה, ו-ח). ולכאורה יש לשאול מדוע לא אמרה אסתר מיד את דבריה. אלא אומר האב"ע (שם): "ולפי דעתי שאיחרה אסתר לדבר ביום הראשון במשתה היין בעבור שלא ראתה שום אות שחידש השם בעבור תענית ישראל, וכאשר ראתה ביום השני דבר גדולת מרדכי חזק לבה". כלומר, צמו והתפללו, אך אסתר לא ראתה שום סימן של גאולה ועל כן המתינה עוד יום נוסף, וכשראתה את גדולת מרדכי, היא הרגישה את סימני הגאולה, ואז במשתה היין השני אמרה לאחשורוש "כי נמכרנו אני ועמי" וכו'.

מי הוא זה ואיזה הוא
ואחשרוש אומר לאסתר "מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן" (אסתר ז, ה). אומרים המפרשים שהיתה צריכה לומר לו, זה אתה רמאי ושקרן, וכי אתה לא עשית זאת?! ואומרת הגמרא (מגילה דף י"ד ע"א) שגם אחשורוש רצה להשמיד את עם ישראל , וז"ל:
"משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה? לשני בני אדם לאחד היה לו תל בתוך שדהו, ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו. בעל חריץ אמר מי יתן לי תל זה בדמים, בעל התל אמר מי יתן לי חריץ זה בדמים, לימים נזדווגו זה אצל זה, אמר לו בעל חריץ לבעל התל מכור לי תילך, אמר לו טול אותה בחנם והלואי".

ובא המלאך גבריאל ואמר לאסתר, אל תתקוטטי עם שניהם בבת אחת, אלא תכי אחד אחד, קודם את המן ואח"כ את אחשורוש. מעין זה מספרת הגמרא (ע"ז דף י' ע"א) על הקיסר אנטונינוס שהיתה לו בעיה עם אנשי רומי, והוא בקש מרבנו הקדוש שישלח לו תשובה בנידון. רבנו הקדוש חשש לענות לקיסר, ומה עשה? הוא ירד לגינתו ובכל יום תלש צנון אחד. חזר השליח לקיסר ותיאר את מעשיו של רבנו, הבין הקיסר שהתשובה היא לא להלחם עם כל שונאיו בבת אחת, אלא יש להלחם איתם אחד אחד.

ואז אומרת אסתר "איש צר ואויב המן הרע הזה והמן נבעת מפני המלך והמלכה". ואח"כ כתוב "והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גינת הביתן והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר המלכה וכו' והמלך שב מגינת הביתן אל בית משתה היין והמן נופל על המטה אשר אסתר עליה ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עימי בבית הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו". אומרים חז"ל, כשיצא המלך לגינת הביתן, באו מלאכים והחלו לחתוך את העצים שבגינה, וכששאל אותם המלך מי אמר לכם לעשות כן, אמרו לו שהמן ציוה לחתוך את העצים הללו.

אומר הרב חיד"א ע"ה, וכי מותר למלאכים לשקר? והוא עונה, על עם ישראל נאמר "נצר מטעי", הם הנטיעות של הקב"ה, והמן באמת התכוון לחתוך עצים אלו, היינו להשמיד את עם ישראל, אבל לבסוף תלו אותו על העץ.

תכלת וחור ועטרת זהב גדולה
וכתוב "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן והעיר שושן צהלה ושמחה" (אסתר ח, טו). הפשט הוא, שמרדכי יצא לבוש עם חמשה סוגי בגדים, ולא שבבגד אחד היה את כל הנ"ל. ויש מבארים: תכלת – רומז לציצית, אמר מרדכי אני רוצה ללכת עם ציציות כדי שגם כשאהיה משנה למלך אזכור שאני יהודי (כמו שכתוב אצל אסתר "ואת שבע הנערות הראויות לתת לה" – שלכל אחת נתנה שם של יום, זו נקראת 'יום ראשון' וזו 'יום שני' וכן הלאה, כדי שתזכור מתי שבת). גם לדוד המלך היתה עטרת זהב גדולה, וכתוב שהיה משקלה ככר זהב. וכיצד הניח משקל כזה על ראשו? אלא היה לו כמין אבן שואבת שהחזיקה את העטרה מעל ראשו באויר (עיין תוס' ע"ז דף מ"ד ד"ה אבן).

קיימו וקבלו
וכתוב "קיימו וקבלו היהודים" (אסתר ט, כז). אומרים חז"ל כל המעלה של פורים זה קיימו וקבלו – קיימו מה שקבלו כבר. כשבא הקב"ה ורצה לתת את התורה לעם ישראל במתן תורה, הוא כפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם תקבלו מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם, כלומר קבלת התורה היתה מתוך כפיה, אבל בזמן מרדכי הם ראו מה הערך של התורה הקדושה וקבלוה עליהם בשמחה (עיין שבת דף פ"ח ע"א).

ואמרו חכמי הסוד לכאורה קשה להבין כיצד כפה עליהם הר כגיגית. אבל הפשט הוא, כשבא הקב"ה ורצה לתת את התורה לעם ישראל, מיד הם אמרו 'נעשה ונשמע', וכיון שהשטן בא ורצה לבלבל אותנו, על כן כפה הקב"ה עלינו את ההר כגיגית – היינו נטל מהם את כח הבחירה השלילית, ונתן להם את התורה בעל כרחם כיון שכבר אמרו 'נעשה ונשמע', כלומר הכפיה היתה בצורה רוחנית.

ואת עשרת בני המן תלו
כתוב "ואת עשרת בני המן תלו" (אסתר ט, יד). ומדוע תלו רק את העשרה הללו? על כך מבאר רש"י: מפני שהם אלו שכתבו שטנה שלא יעלו לארץ ישראל. כדי לנתק את עם ישראל מארץ ישראל ולכן הם נמנו באופן מיוחד, ועוד אומרים חז"ל שהם היו ראשי גייסות. ואומרים חז"ל שכל הנסים במגילה אירעו בפסח, ולכאורה היינו צריכים לחגוג את פורים בפסח, אלא מכיון שמחשבת המן היתה על יום י"ג על כן חוגגים את פורים בחדש אדר. ואומר בעל הבא"ח: שמציירים תמונות שבהם רואים את המן ועשרת בניו תלויים על עץ אחד, ותמונות אלו הם טעות, כי המן נתלה בפסח – ורמז לכך "וישבות המן ממחרת הפסח", אבל בניו נתלו ביום י"ד באדר, כי ביום י"ג נהרגו (עיין מגילת אסתר פרק ט'). אלא כשתלו את המן בפסח אמר מרדכי לעורבים אל תאכלו אותו אלא תשאירו אותו כל השנה, כדי שהגויים יפחדו ולא יעשו צרות לעם ישראל (עיין תורה לשמה סי' שכ"א)

כתבוני לדורות
חז"ל אומרים שבתחילה לא רצו החכמים לכתוב את מגילת אסתר, עד שאמרה אסתר כתבוני קבעוני לדורות, והסכימו הסנהדרין והכניסו את מגילת אסתר בתוך כ"ד ספרי התנ"ך, ולכן אומרים מגילת אסתר ולא מגילת מרדכי (עיין מסכת מגילה ז' ע"א).

אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה
אומר הרב חיד"א ע"ה (שהיום ההילולה שלו) בדרך רמז, כתוב "אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה" (אסתר ט, כה) – אם האדם עומד להתפלל ועלו לו מחשבות לא טובות, יתפלל מתוך ספר, מתוך סידור, ואז תשוב מחשבתו הרעה.

רצוי לרוב אחיו - דורש טוב לעמו
כתוב "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו דרש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו" (אסתר י, ג). אומרים חז"ל שמרדכי היה רצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו, ואעפ"כ הוא היה דורש טוב לכל עמו. וכתוב שמרדכי היה שלישי לסנהדרין, ואח"כ הורידו אותו ונהיה רביעי לסנהדרין, וכל זה מפני שעסק בצרכי ציבור. מכאן, שלימוד תורה עדיף על עיסוק בצרכי ציבור.


חזרה למעלה