בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • בדיקת חמץ
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

מתוך "קול צופייך" גיליון 306

שואלין בהלכות הפסח

מקצת הלכות הפסח, דיני בדיקת חמץ והכשרת כלים.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אדר ב' תשס"ה
18 דק' קריאה
דף יומי או הלכות פסח?
כתוב בשו"ע (סי' תכ"ט סעי' א'): "שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום". ויש לשאול, מי שלומד בכל יום שיעור קבוע בדף היומי, האם שלושים יום לפני פסח יבטל שיעור זה כדי ללמוד הלכות פסח, או לא?

וכתב הרב בעל המש"ב בשם הירושלמי שהחיוב ללמוד הלכות קודם החג הוא גם על היחיד וגם על הציבור, אלא שהציבור לא צריך לבטל סדר לימוד קבוע עבור זה, ודי בכך שיקצרו מעט מסדר הלימוד הרגיל וילמדו בו הלכות פסח, אבל יחיד ילמד כרצונו (עין ביאו"ה שם בד"ה שואלין).

וכתב בב"י (ריש סימן תכט): שני תלמידים השואלים את הרב בשלושים יום קודם הפסח, אחד שואל בענין הנלמד באותה שעה, וחברו שואל בענין פסח - יקדים הרב לענות לזה ששאל בהלכות פסח שזו שאלה בזמנה.

וכתוב, אם בא אדם לשאול את רבו שלא מענין הנושא הנלמד, מותר לו לשאול עד ג' הלכות (עיין שו"ע יו"ד סי' רמ"ו סעי' יג) , אבל באותו ענין שלומדים מותר לו לשאול ללא הגבלה. והכלל הוא: "ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד" (אבות ב, ה). אם אדם שומע הלכה ואינו מבין, ישאל עד שיבין את הדבר כדבעי. אבל אם הוא נמצא בשיעור עם ציבור גדול, ימתין עם שאלותיו לסוף השיעור כדי שלא יהא גזל זמן של הציבור.

"ולא הקפדן מלמד" - לעיתים קורה ותלמיד מנמנם בשיעור, ולאחר שהוא מתעורר הוא שואל שאלה בנושא שכבר הרב הסביר, מותר לרב להעיר לו על שנמנם ולא הקשיב כדי לתת מוסר גם לאחרים שלא ירדמו, אבל לא יעיר לו מפני שמקפיד עליו.

ולא לחינם כותב הרמב"ם שצריך שיהא לרב המלמד שרוך של נעליים, כדי שאם הילד יפריע יתן לו מכה בשרוך זה להוכיחו.

גלגול נשמות - אני הייתי מלמד בבי"ס 'מגן דוד' שעתיים בכל יום, ולא היה לי מקל אלא הייתי מחלק נקודות לתלמידים, תלמיד שהתנהג יפה היה מקבל נקודה טובה, ותלמיד שהתנהג לא טוב היה מקבל נקודה רעה. ואם תלמיד היה משחק עם חפצים שונים באמצע השיעור הייתי מחרים את אותו חפץ, ובכל ר"ח הייתי מחזירו לבעליו.

יום אחד, הוציא אחד התלמידים אולר והתחיל לשחק בו באמצע השיעור ואני החרמתי לו אותו והנחתיו בארון הכיתה, ול"ע לאחר שבוע אותו ילד נדרס על ידי רכב ונפטר. כעבור זמן נולד לאימו ילד וקראו לו ע"ש האח שנפטר, ולאחר כמה שנים הוא בא ללמוד באותו בי"ס ואני עדיין לימדתי שם, והנה הוא יושב בכיתה וכל הזמן מסתכל על הארון. שאלתי אותו: על מה אתה מסתכל כל הזמן? והוא אמר: האולר שלי! הוא בא בגלגול של אח שלו שנפטר לפני שש שנים.

וכתוב שהקב"ה הקפיד על איוב על אשר צדקו נפשו, ועל רעיו שבאו להוכיחו הקפיד, על אשר הרשיעו את איוב - ושואלים הכיצד? ומסביר האלשיך הקדוש שאיוב בא בגלגול של תרח אבי אברהם שהיה שר הפסילים של נמרוד, ועל כן נפשו מגולגלת מתרח, ורעיו אשר הרשיעו את איוב הנוכחי טועים כי הוא היה איש תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע.

לפעמים יש גלגול, ולפעמים יש ניצוץ, וכמו שכתוב על רבי אלעזר בן עזריה שאמר "הרי אני כבן שבעים שנה", אומרים חז"ל "כ בן" - שהיה בן שמונה עשרה ונוספו לו עוד 52 שנה של שמואל הנביא.

המושג "שלשים יום" בהלכה
שלשים יום קודם הפסח שואלין בהלכות הפסח (עיין לקמן). ישנם בהלכה כללים נוספים הנוגעים לעניין של "שלשים יום", וכגון בהזמנה לבית דין, שכשמזמינים אדם לדין תורה נותנים לו שלשים יום להכין את טענותיו (אלא אם מדובר במקרה דחוף, והדבר נתון להחלטת הדיינים כפי ראות עיניהם). פעם היו שולחים לאדם הזמנה עם שליח, והיו מזהירים אותו שלא ילך להזמינו בערב שבת, כדי שלא ישתמט מלבא בטענה שלא נתן דעתו להזמנה מחמת טרדותיו בהכנות לשבת.

כמו כן, השליח יכול להיות שלא מזרע ישראל. ואם לא בא לבית הדין, היה יכול לטעון שלא הגיע אליו השליח, והרי אין השליח הגוי יכול להעיד כנגדו שאין הוא כשר לעדות, ועל כל פנים לא יכולים להוציא ממנו ממון (כגון שפסקו עליו דמי מזונות שלא בנוכחותו), וכל זה אם התקינו בי"ד ששליח נאמן.

כיום לא שולחים את ההזמנה לבי"ד ע"י שליח, אלא ע"י הזמנה כתובה בדואר רשום, כך שיש אסמכתא לבית הדין על קבלת הדואר, וא"א יהיה להכחיש זאת, ואותה חתימה שחתם על קבלת ההזמנה, מחייבת כל אדם ובכל מצב, אע"פ שמי שמאשר את החתימה יכול להיות לא מזרע ישראל או מפסולי עדות.

שלשים יום - מנין?
הגמרא שואלת (פסחים שם) מניין לומדים את הדין של שלשים יום לפני הפסח, והיא אומרת שלומדים זאת ממה שעומד משה רבנו בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, שהוא שלשים יום קודם הגיע זמן פסח שני, וזאת בעקבות טענת אותם אנשים שהתעסקו בקבורתם של נדב ואביהוא שנשרפו בהקריבם אש זרה לפני ה' ומשום כך הפסידו את הקרבת קרבן הפסח שלהם. ומוסר גדול למדנו מאותם אנשים שהיו טמאים לנפש אדם, שכשראו שהם הפסידו את המצוה שהיתה מזומנת להם, צעקו ומיררו על אשר הפסידו את המצוה, ונענו, כך גם כל מי שבאה מצוה לידו והוא החמיץ אותה, יצעק ויבכה, ותחשב לו הצעקה והבכיה למצוה. כשבאו בנות צלפחד לפני משה ואהרן הם שאלו אם אמא שלהם צריכה חליצה שהרי לא היה לה בנים כי אם בנות, ומרוב חיבתן לארץ ישראל זכו לחלק בארץ ישראל. והן היו הנשים הראשונות המפגינות בעד חלקן בארץ ישראל, ומהן לומדות נשות ישראל המפגינות בעד ארץ ישראל, ובנות צלפחד נקראו חכמניות וצדקניות וכו'.

בדיקת חמץ
בדיקת חמץ שלא בזמנה - ליוצאים לחו"ל
מי שיצא לחוץ לארץ וכדומה, וביתו סגור כבר חודש ויותר לפני הפסח - כיצד עליו לנהוג לענין ביעור חמץ?

הגמרא(פסחים ו ע"א) דנה בעניין זה, וז"ל:
"ואמר רב יהודה אמר רב, המפרש והיוצא בשיירא, קודם שלשים יום אין זקוק לבער, תוך שלשים יום זקוק לבער. אמר רבא, הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור אפילו מראש השנה זקוק לבער".

הלכה זו נפסקה בשו"ע (סי' תלו ס"א), וז"ל:
"המפרש מיבשה לים או יוצא בשיירא, ואינו מניח בביתו מי שיבדוק תוך שלשים יום, זקוק לבדוק. (ולא יברך אז על ביעור חמץ). קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק (וכשמגיע פסח יבטלנו). ואם דעתו לחזור קודם הפסח, צריך לבדוק ואח"כ יצא, דחיישינן שמא יחזור ערב פסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער".

ולמעשה, אם יוצא מביתו יותר מחודש לפני פסח - אינו חייב בבדיקת חמץ, אבל הוא חייב במכירת חמץ בהגיע זמן ביעור. ואם הוא נמצא בחוץ לארץ, הוא חייב לבצע את מכירת החמץ על פי זמן המכירה במקום שבו נמצא החמץ, כי בסוף זמן ביעור חמץ בארץ ישראל, עדיין לא הגיע אפילו סוף זמן אכילת חמץ באמריקה (ועיין לבא"ח ולשדי חמד אם הולכים אחר האדם ומקומו, או לפי החמץ ומקומו).

היוצא למילואים
ביעור חמץ קודם לפסח שלשים יום מחייב כל אדם, ומצוי הדבר שאדם המשרת בצבא נקרא למילואים למשך שלשים יום ויותר, ואין לו מי שיבדוק בביתו, ונמנע ממנו לבדוק ולבער את חמצו בזמן, ויקבע ראיון עם הרב הצבאי ויבקש ממנו שישחררו לפני פסח כדי שהוא יספיק לבדוק ולבער את חמצו, והדבר הזה צריך להיעשות תוך שלשים יום לפני הפסח, שהרי דיני בדיקת וביעור חמץ חלים כבר שלשים יום קודם הפסח.

עשרה פתיתים
על פי האר"י הקדוש, צריך להניח לבדיקת חמץ עשרה פתיתים פחותים מכזית, עטופים בנייר או סגורים בשקית כדי שלא יתפזרו. וטוב לרשום בפתק את המקום שהניחם, כדי שלא ישכח מקומם. ואין להסתפק בלקיטתם בלבד אלא יבדוק את כל המקומות מחמץ בחורין ובסדקין. אם לא מצא אחד מפתיתים אלו - יחפש שוב, לא מצא - יבטלנו בפירוש כשמבטל את החמץ. עשרה פתיתים אלו שורפם למחרת עם שאר החמץ. ויש נוהגים שאדם אחר מבני הבית מניח את הפתיתים (עיין לשו"ע סי' תל"ב סעי' ב' ברמ"א, ועיין בכה"ח שם ס"ק ל"א משם האר"י והשל"ה למה דוקא עשרה פתיתים).

לשתף את הילדים בבדיקת חמץ
ראוי לשתף את הילדים בחיפוש אחר החמץ בבית, הן בהוצאת החמץ בימים שלפני הפסח, והן בבדיקת החמץ. לשם כך, ראוי לתת לילדים להחביא את הפתיתים ולרשום את מיקום המחבוא, ובשעה שהאבא בודק את החמץ בבית, הילדים יעזרו לו במציאת הפתיתים. ונמצא שהילדים מעורבים במצות בדיקת החמץ. פעם חיפשתי את החמץ, ומצאתי בקלות את תשעת הפתיתים הראשונים, וראיתי שהילדים התמרמרו על כך, ואת הפתית העשירי שכבר מצאתי לא גיליתי להם שאני יודע, ועשיתי עצמי מחפש ומתרחק, והילדים התעוררו והתלהבו והנחו אותי בקריאות "קר, חם" וכדומה. כמו כן, אם יש לדוגמא עשרה ילדים או נכדים בבית, ראוי לקנות לכל אחד מהם פנסים שעובדים על סוללות, כך שבמרפסת פתוחה שבה הנר כבה יחזיקו הילדים את הפנס במקום נר לעזור לאבא בבדיקה, וכן יעזרו לו בבדיקת המקומות בהם א"א להכניס את הנר כגון בארונות הבגדים, וכיסי המעילים (גם בכיסים של בגדי האשה, וכן יש לבדוק את תיק היד שלה, כי במקומות אלו היא עלולה להניח חמץ ויש חשש שתשכח את הדברים) ובפרט שכיום הבגדים דליקים יותר מפעם.

בדיקת חמץ - מצוה שאינה חובת הגוף
הגמרא בפסחים (דף ז' ע"א) דנה מה מברכים במצות ביעור חמץ האם "על ביעור חמץ" או "לבער חמץ". והתוס' (שם ז' ע"ב בד"ה והלכתא) מביאים את דברי ר"י שאינו יודע טעם לכל הברכות מדוע חלקן נתקנו בלשון של "על" וחלקן נתקנו בלשון של "ל". כללם של דברים הוא, יש מצוות שחלות על גופו של האדם, ויש מצוות שהחובה היא על עשיית אותן מצוות, אבל אינן חלות על גופו של האדם. לדוגמא, אדם שיש לו בית גדול בן עשרה חדרים, ואינו יכול לבדוק את כולם, יכול לברך לתשעת בניו, וישמעו את הברכה על מנת ועל דעת לצאת ידי חובתם, וימנה את בניו שליחים לבדוק כל אחד חדר אחר, ויצא בזה ידי חובתו. וכל זאת למרות שהוא לא בדק בגופו את החדרים, אלא דאג לקיים את מצות הביעור בכל חדר וחדר. כמו כן, אדם שהוא בעל מכולת ומוכר חמץ עד סמוך לשעת האיסור, צריך לעזוב את חנותו על מנת לקיים בביתו מצות בדיקה וביעור חמץ כדין, ויכול להניח שליח שיבדוק בשבילו, או שיניח אדם אחר בחנות כדי שיוכל ללכת לביתו ולבדוק את החמץ בניחותא (ועיין לשו"ת הרשב"א ח"א סי' י"ח).

חצר משותפת עם גוי
אדם שיש לו חצר בשותפות עם גוי שגר שם, ורוצה היהודי לבדוק את החמץ, אך הגוי מונע בעדו, בכגון זה פטור היהודי מלבדוק את החמץ באותה חצר, ויפקיר בפירוש כנ"ל.

דין פחי האשפה המצויים ברחוב
פחי האשפה המצויים ברחוב שייכים לעירייה, ואם זורק לתוכם חמץ הרי שהעירייה והעומד בראשה זכו בו, כי כליו של אדם זוכים לו. ועל כן בערב פסח, כשראש העיר והגזבר אומרים את נוסח ביטול חמץ, יכוונו גם על פחי אשפה אלו, וכך אמרנו להם לנהוג, ולא די שמכוונים לא לזכות בחמץ זה.

פח אשפה המצוי בבנין פרטי, שייך לכל דיירי הבנין, ולכל אחד מהם ישנו חלק בחמץ המצוי בו, לפי מנין השכנים. וכשהוא מבטל את החמץ יכוון לבטל גם את חלקו באותו פח, אלא אם כן כל הדיירים שומרי מצוות שאז כולם יכולים למנות את וועד הבית או העומד בראשו לבטל את החמץ.

חמץ שנפלה עליו מפולת
הגמרא בפסחים אומרת (דף ח' ע"א וע"ב):
"תנא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק מפני הסכנה. מאי סכנה? אי נימא מפני סכנת עקרב, כי משתמש היכי אישתמש? לא צריכא, דנפל. אי נפל למה לי בדיקה, והתנן: חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער? התם שאין הכלב יכול לחפש אחריו, הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו. והא אמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין? אמר רב אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה" (רש"י: קודם לכן ואתי השתא לעיוני בתרה וכיון דמתכוין אף למחט לאו שליח מצוה הוא וניזוק).

"על מנת שאהיה בן העולם הבא" - כיצד?
וממשיכה הגמרא (שם) ושואלת:
"וכה"ג לאו מצוה הוא?!(רש"י: וכה"ג דמתכוין למצוה ולצרכו לאו שליח מצוה הוא בתמיה) , והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העוה"ב הרי זה צדיק גמור דילמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרה" וכו'.

הגר"א תמה על כך ואמר וכי אדם יכול להגיע למדרגה של בן העולם הבא בעבור כמה פרוטות?! ולדעתו בנוסח המקורי בש"ס היה כתוב "הרי זה צ"ג" בראשי תיבות, והמדפיס טעה והבין שהכוונה לצ'דיק ג'מור, אבל הכוונה היא, צ'דקה ג'מורה. ומיהו, התוספות קיימו את גרסת הגמרא שלפנינו ולדעתם אכן אדם יכול לזכות לחיי העולם הבא בעבור מספר פרוטות שנותן לצדקה, אבל בתנאי שיתן זאת בלי תנאים, וז"ל התוס' (שם ע"ב ד"ה "שיזכה"): "והדתנן (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, (קשה לתוספות כיצד אדם יכול להתנות שעושה מצוה בתמורה לקבלת שכר, והרי הוזהרנו במסכת אבות שלא לעשות כן? ומתרצים) היינו בכהאי גוונא שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה תוהה ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהה ומתחרט ה"ז צדיק גמור וכן משמע בריש מסכת ר"ה ד. ובפ"ק דב"ב", עכ"ל. כלומר, המשנה באבות עוסקת באדם הלהוט אחרי הפרס, ואם לא יקבל פרס לא יקיים את המצוה, אז הוא חייב לשבור את מדתו ולקבל על עצמו לקיים את המצוות גם ללא שום תמורה משום שכך ציוה ה'. ואילו הגמרא כאן עוסקת באדם הנותן צדקה אך אינו קושר זאת בתמורה לעולם הבא דוקא, אלא הוא מבקש זאת, אבל באמת גם ללא תמורה הוא לא יתחרט ולא יתהה על הצדקה, או אז הוא נקרא בן העולם הבא.

ואומרים בשם הרב חיד"א זצ"ל שמבאר את דברי הגמרא כך, הנותן צדקה ואומר על מנת שאהיה בן העולם הבא, אין הכוונה לצדקה רגילה שאדם נותן בכל יום, אלא הכוונה לאדם שמתגבר על עצמו ונותן יותר ממה שהוא רגיל לתת, וזה מובטח לו בדרך של מידה כנגד מידה, שכיון שהוא עושה מעבר למה שהוא רגיל וחייב, כך יקבל מעבר למה שמגיע לו, וכמו שכתוב "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ" (דברים טז, כ), אם רגיל בכל חדש לתת מעשר כספים, וחלה בנו או שהוא רוצה להיות בן העוה"ב, ועל כן הוא מוסיף ונותן עוד צדקה, זה מותר. "צדק צדק" - אם נתת צדקה, ושוב נתת צדקה אז "וירשת את הארץ" - תקבל גם עולם הבא.

מדקדקין על עצמם עד כזית ועד כביצה
ומעין זה, הגמרא בברכות אומרת (כ' ע"ב):
"אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד, והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך? אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה".

ועל שיעור זה הם כבר מברכים ברכת המזון. כלומר הקב"ה אומר, הם נושאים לי פנים, ולכן אנו נושא פני להם - ישא ה' פניו אליך.

ואמרו המפרשים, כיון שישנה מחלוקת בין ר"מ לר' יהודה בביאור הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת" (עיין ברכות דף מ"ט ע"ב, שלדעת ר"מ אכילה בכזית, ולדעת ר"י אכילה בכביצה), על כן הם מדקדקין "עד כזית ועד כביצה". ויש לשאול וכי אצל הקב"ה יש ספקות כמו מי ההלכה? אלא אומר האר"י הקדוש בנוסח של 'אתקינו סעודתא' שאנו אומרים בליל שבת, "למבצע על רפתא כזיתא וכביעתא", והכוונה היא שצריך לתת חתיכת לחם בשיעור כביצה לאשתו, וכזית בשבילו. וזה מה שכתוב בגמרא "עד כזית ועד כביצה".

יש מי שאומר שבליל פסח צריך לאכול כזית מצוה בלבד. ויש מי שאומר שצריך לאכול ב' כזיתות (היינו כביצה), וכן נוהגים.

על מצות ומרורים יאכלהו
הרה"ג חכם צדקה הזקן זצ"ל היה חסידא קדישא ופרישא, ומלבד שהיה בקי בהלכות כמאן דמנח בכיסתי, והוא היה אומר, בליל פסח אנו אומרים "מצה ומרור זכר למקדש, כהלל הזקן שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת, לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו", וקשה, והרי פסוק זה נאמר לגבי פסח שני, ואילו בפסח ראשון נאמר "על מרורים יאכלוהו"?! והיה אומר שעל קושיה זו נאמרו אלף תירוצים, והוא היה עונה כך, אנו נמצאים בלילה של פסח ראשון, ובלילה אין מקרבין קרבן פסח, ויהי רצון שבפסח שני נקיים "על מצות ומרורים יאכלוהו".

וכשאמר לי זאת אמרתי לו את קושיית הרב חיד"א, מה הדין אם יבא המשיח בין פסח ראשון לשני, האם אנו חייבים להקריב פסח שני או לא? וענה לי יש לך עוד קושיה ותירוץ (עיין ב'יוסף אומץ' סי' ו').

ציפית לישועה
ואני רגיל לספר על חכם צדקה הזקן זצ"ל שהצפיה שלו לישועה היתה הפלא ופלא. דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל - ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה ממחיש את הציפיה לישועה, כמו אותו אדם שממתין בתחנה ובכל פעם שהוא רואה אוטובוס מרחוק מיד הוא נעמד ומסתכל שמא זה מספר האוטובוס שאותו הוא צריך - אתה יודע שבכל רגע הישועה צריכה לבא, זה נקרא צפית לישועה.

ועוד היה אומר, לפעמים אדם נמצא באוטובוס והדוחק רב ואין מקום לשבת וקשה לעמוד, כך ידע לו האדם שלעיתים יש בחיים צרות וקשה לו, אך ידע שעוד מעט הוא יורד, ולא יצטער ולא ידאג.

להביא לימות המשיח
סיפרתי זאת כמה פעמים ואני חוזר ומספר כדי שנדע מה זה ציפית לישועה. אני הייתי רגיל כל יום ראשון של חול המועד סוכות לבא לעלות לרגל לקבל פני הרב הגאון חכם צדקה הזקן זצ"ל. פעם אחת באתי מאוחר מהזמן שקבעתי איתו, והוא היה רגיל להיות רוב היום בסוכה, וראיתיו שהוא מתנמנם בסוכה, ואמרתי לשמש אני הולך לבית כנסת מוסיוף בשכונת הבוכרים שקרובה לבית הכנסת 'שמש צדקה' ואתפלל מנחה ואחזור לכאן. ענה לי השמש זה אתה אומר, אבל אני לא שומע בקולך כי חכם צדקה זצ"ל ציוה עלי בעת שתבא שאני אעיר אותו. ואכן הוא הלך והעיר אותו ואמר לו בלשון ערבית "ג'א" (שפירושו בא), פקח הרה"ג חכם צדקה את עיניו ואמר "בא המשיח" !! כל מחשבתו היתה כמו שאומרים בדרך מליצה "כל ימי חייך להביא לימות המשיח", תמיד צריכים לחשוב הנה בא המשיח.

דין מחסן
כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' חמץ ומצה הל' י"ט):
"המפרש בים והיוצא בשיירא תוך שלשים יום, זקוק לבדוק. קודם שלשים יום, אינו צריך לבדוק. ואם דעתו לחזור קודם הפסח, צריך לבדוק ואחר כך יצא, שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער. ואם אין דעתו לחזור, אינו צריך לבדוק. וכן העושה ביתו אוצר - תוך שלשים יום זקוק לבדוק, ואחר כך כונס אוצרו לתוכו. קודם שלשים יום, אם דעתו לפנותו קודם הפסח צריך לבדוק, ואחר כך עושהו אוצר. ואם אין דעתו לפנותו קודם הפסח, אינו צריך לבדוק".

מחסן שמצניעים בו בגדים ישנים וכדו' - לא חייב לבדוק, אבל אם מניח בו קופסאות שימורים או שאר דברי מאכל - חייב לבודקו. בזמנם, אחד הרכיבים ברסק עגבניות היה קמח, וכיום יש רסק עגבניות נקי מקמח, ויש שאינו נקי. וכן ישנם שימורים עם חמץ וישנם ללא חמץ, ולכן יש להזהר לכלול אותם במכירת החמץ. ובכלל טוב לאדם פרטי שלא ישהה חמץ בביתו על דעת למוכרו באמצעות רב לגוי, כי יש בזה כמה וכמה פרטים.

זהירות מיין נסך
הרה"ג רבי בנימין אביעד זצ"ל - רב המועצה האיזורית 'שפיר', ביקר יום אחד במפעל לחמוצים, והוא שם לב שהמלפפונים קשים, וכשהוא שאל לפשר הענין אמרו לו ששמים בהם חומץ שבא מחו"ל, והוא בדק את החומץ וגילה שזה חומץ יין ואמר להם שיש להזהר בזה כי זה יין נסך ואסור ליהנות ממנו, ואסר להם את הכל.

וכן יש להזהר במאכל הנקרא "עמבה" שבא מהודו, כי שמים בזה חומץ יין, וזה יין נסך, ובפרט שאנשי הודו עובדי עבודה זרה. אבל אם מכינים מאכל זה בארץ, אין חשש.

מורנו ורבנו ועטרת ראשנו ראש הישיבה הרה"ג עזרא עטיה זצ"ל היה חסידא קדישא ופרישא, וכל הרבנים הספרדים בארץ ובעולם הם תלמידיו או תלמידי תלמידיו. בזמן מלחמת העולם הראשונה שלחו אותו ללמד במצרים כי לא היתה לו נתינות עותומאנית, ופעם אחת הוא לימד את הסוגיה העוסקת בעוף שקינן על ראשו אדם, האם חייב בשילוח הקן או לא, ואחד הנוכחים בשיעור שאל, כיצד הגמרא מביאה דוגמא לא מציאותית. לא עבור מספר רגעים והנה נכנס אדם שחזר מהודו, ואמר לו ראש הישיבה תספר לנו איזה חידושים ראית בהודו, והלה התחיל לספר שראה פקיר אחד עומד כמו פסל, ויונה אוכלת חיטים מעל ראשו. אמר ראש הישיבה הנה אתה רואה שיש דוגמא כזו, ולא סתם שלחו את אותו אדם לכאן, כדי שלא יאמרו שהגמרא סתם אומרת דברי בעלמא.

בגמרא במסכת כתובות ישנו פרק שלם העוסק ברפואות שונות. ואומר המהרש"א שישנו חרם לא להשתמש ברפואות אלו, כי הגופות השתנו, ויש חשש שאדם ישתמש באיזו רפואה ולא יועיל לו, ויוציא לעז על דברי הגמרא.

גזוזטרא
גזוזטרא - אם אף פעם לא אכל שם לחם - לא חייב לבדוק, אבל אם יש לו ילדים קטנים - חייב לבדוק, כי לפעמים יוצאים לשם עם לחם.

מצא חמץ בפסח
מעשה היה בילדה אחת שהיתה אוהבת ביסקוויטים, ובערב פסח היא לקחה כמה מהם והחביאה אותם. והנה בליל פסח היא אומרת לאביה: אבא מדוע אתה לא מביא ביסקוויטים? והוא אמר לה: זה חמץ וכבר שרפנו הכל. והיא אמרה לו: אבל יש לי כמה מהם. נבהל האב, והתחיל לצעוק עליה, וביקש ממנה אח"כ בלשון רכה היכן היא הניחה את החמץ, ואמרה לו.

ומהדין אם מוצא חמץ ביו"ט, לא יגע בו אלא יכפה עליו כלי, ועדיף כלי מאוס כדי שילד קטן לא יבא ויטלנו.
(ושואל הרב בעל הבא"ח, אם הכלי גבוה טפח, הכיצד מותר לכסות בו את החמץ הרי הוא עושה אוהל? והוא מתרץ כמה תירוצים ונשאר בצ"ע. אבל הפשט הוא, מותר לעשות אוהל עראי כדי להנצל מאיסור)

ולכאורה, מדוע שלא יקח נייר ונפט ויבעיר את החמץ? אלא מכיון שחז"ל אמרו שאסור לנגוע במוקצה לכן תכפה עליו כלי. וכשיבא לשמים וישאלו אותו, מדוע לא שרפת את החמץ שמצאת ביו"ט? אם יאמר להם, שמעתי לקול חכמים שאמרו שאסור לנגוע במוקצה, מיד יאמרו לו כיון שאתה התכוונת לבער את כל החמץ, ורק חכמים מנעו ממך, אתה לא עברת על איסור.

ביצים
בזמנם היו מניחים את הביצים בתוך קמח או תבן כדי שלא ישברו, ועל כן היו מקפידים לפני פסח לשוטפם היטב. וגם כיום יש להזהר בזה, כי לעיתים בתבנית של הביצים ישנם שאריות מהמזון של התרנגולות (מה שנקרא 'תערובת') וזה חמץ גמור, ואמנם יש בזה נותן טעם לפגם כי זה מלוכלך, אך כל זה בדיעבד אבל לכתחילה יש להזהר בזה.

עד לפני כמה שנים היתה בעיה בחותמת שעל גבי הביצים, כיון שהיא היתה עשויה מצבע המעורב בחמץ, ואמנם הדבר נפסל מאכילת כלב עוד לפני שהביצה הוחתמה, אך מ"מ בקשתי מ'תנובה' שישווקו לפני פסח ביצים ללא חותמת. כיום הצבע שממנו עשויה החותמת הוא כשר לפסח, ואעפ"כ יש שמחמירים לקנות ביצים לא מוחתמות.

ניקיון הכובע - זהירות מחיטים
אני רגיל לספר, פעם ערכתי חופה וקידושין בחתונה של אחינו האשכנזים, ובין הנוכחים היו כמה אדמור"ים ורבנים, וזרקו שם חיטים על החתן והכלה וגם עלי זרקו, וחיטה אחת נפלה לתוך הכפלים שבכובע שעל ראשי, ומיד הוצאתי אותה. אמרתי לאדמורי"ם שנכחו שם שבערב פסח יבדקו את השטריימל שלהם מחמץ שמא נפלו בתוכו חיטים. אדמו"ר אחד לא שמע לדברי, ובליל פסח בעודו יושב ליד השולחן ומתנענע ואומר "מה נשתנה הלילה הזה" וכו', והנה נופלת חיטה אחת על השולחן, אמר אותו אדמו"ר זוהי הקללה של הרב מרדכי אליהו שקילל אותי. באו אלי חסידי האדמו"ר ואמרו לו כך וכך אירע מהקללה שלי. אמרתי להם אני למדתי מהבבא סאלי זיע"א רק לברך ולא לקלל, ואמרתי להם שיגידו לאדמו"ר שלהם שיניח את השטריימל שלו מיד עם כל החמץ, כי זה בא לו בעת שהיינו בחתונה וזרקו עלינו חיטים.

כשרות המים
אמו של דודי מורנו ורבנו הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף, היתה צדקת גדולה, והרבה הלכות למדנו ממנה כי היא גדלה בביתו של מרן בעל הבא"ח. והיא היתה בערב פסח ממלאה מים בתוך חבית קטנה וסוגרת אות בבד.

לפני כמה שנים היה אדם אחד שרצה לשפוך בקבוק בירה לכנרת, וחשב לאסור לנו את כל המים, כי חמץ אפילו במשהוא אוסר. אבל גם אם היה עושה כן המים היו מותרים, כי מי שמתכוון להזיק אנו מתעלמים ממנו, ובר מן מדין, מי הכנרת עוברים כמה שלבים של סינון בבריכות מים. ואעפ"כ מי שרוצה להחמיר על עצמו ולקנות בקבוקי מים לפני פסח, תבא עליו ברכה, אבל מהדין אין צורך, אבל חייב לשטוף היטב את המסננת של הברז כיון שמצטבר שם לעיתים גם חמץ, או שיחליף אותה לפני פסח.

עמילן
בזמנם היה ה"עמילן" עשוי מחמץ, ואם השתמש בו לכיבוס מפת השולחן היה צריך להזהר בזה בפסח. אבל כיום העמילן מיוצר מתפוחי אדמה או מחומר סינטטי אחר, ועל כן אין חשש (ועיין לבא"ח פרשת צו אות יא).

הכשרה של כלים שונים
טבעת שנלוש בה בצק
אשה שרגילה ללוש בצק כשטבעת על ידה, צריכה לדעת שמאחר והטבעת באה במגע עם הבצק כשיעור רתיחה, היא חייבת לנקותה היטב, ולפעמים היא צריכה גם להגעילה. ושיעור הרתיחה נמדד באופן שישים על אש בינונית כמות של מים ככמות הבצק הנילוש, והזמן שיגיעו המים לרתיחה הוא הזמן שהטבעת תחשב שבלעה מחמץ רותח, וצריכה הגעלה, שכן היא עלולה לפלוט בצורה שבלעה, וייאסר על האשה ללוש קציצות בשר עם תבלינים חריפים וכדומה במהלך החג.

ועל כן או שתכין טבעת מיוחדת כשרה לפסח, או אם הטבעת ללא אבן טובה שתגעיל אותה או בעת שמכינה את האוכל בפסח תסיר אותה.

דין כלי זכוכית
כיום ישנם סוגי כלים שונים, יש כלים שבולעים ולא פולטים, ויש להיפך.
יש מי שפסק שמותר לשים יין לפסח בתוך בקבוק בירה לאחר שנשטף כי זכוכית אינה בולעת, וכן מותר לשתות בכוס זכוכית קפה בחלב, ואח"כ לשוטפה ולשתות בה מרק בשרי חם. אך אין דבריו נכונים, שהרי לדעת הרמב"ם כלי זכוכית שהשתמש בהם בחמין, בולעים (פי"ז מהל' מאכלות אסורות הל' ג'. אנחנו קבלנו רק חצי מסברתו שם). וכתבו האחרונים, שהסימן לכך שכוס זכוכית בולעת הוא, שינוי הצבע של הכוס לאחר שימוש מרובה, שהצבע הופך להיות עמום ואינו זך וצלול כבתחילה.

וז"ל הרמב"ם (שם) "הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם מכלי מתכות וכלי זכוכית" וכו' - משמע שלדעתו כלי זכוכית בולעים. ועיין שם בפירושו של הגר"י קפאח זצ"ל "ולעולם דין כלי זכוכית כדין כלי מתכות, אלא שלענין שכלי זכוכית בולעי כשהוא חם אנו סוברים כמו הרמב"ם, ולענין הגעלה אנו מחמירים כסברת מור"ם שלא מועיל הגעלה. ועיין לבא"ח (צו אות יד) וז"ל: "כל כלי הזכוכית שנשתמש בהם בצונן, אפילו שנשתמש בהם משקה העשוי משעורים שהוא הנקרא בירה, יש להם היתר להשתמש בהם בפסח ע"י ערוי" וכו' - משמע שאם נשתמש בכלי זכוכית בחמין אין מועיל לו הגעלה כי הוא בולע, וכסברת הרמב"ם הנ"ל.

ולמעשה: כוסות זכוכית למשקה חם - נוהגים להחמיר ולא מכשירים אותם (בא"ח צו יד).
כוסות זכוכית למשקה קר - ישטפם היטב במים כדי להסיר את האיסור הדבוק בהם בעין, ויחזור וישטפם שנית במים.
כוסות זכוכית למשקה חריף - כלי זכוכית שהשתמשו בהם למשקה חריף כגון ויסקי, בירה וכדו', משרים אותם במים קרים ג' ימים מעת לעת או שופכים עליהם מים רותחין מכלי ראשון.

מקרר
כתוב בשו"ע (סי' תל"א סעי' א'): "בודקים את החמץ לאור הנר בחורין ובסדקין".
בימינו מצויים חורים וסדקים, אמנם לא בקירות הבית כמו בזמנם, אלא במקומות אחרים, וכגון: רצועת הגומי בדלת המקרר, תא ההקפאה או ידית המקרר ועוד ועוד.

המקרר - צריך שטיפה במים וסבון, וכן רצועת הגומי המקיפה את הדלת, ואם א"א לנקותה היטב, ישפוך שם חומר ניקוי כדי שיפסל החמץ ממאכל (רמ"א תנא סעי' כ"ז).
תא ההקפאה - אם מניחו בו לחם וכדו', יפשירו וינקנו היטב. ידיות המקרר - צריכות ניקוי ועירוי מים חמים, כי לעיתים האשה לשה בצק וכדו', ובאמצע הלישה היא רוצה לקחת איזה דבר מהמקרר ונוגעת בידית, והידית בולעת (רמ"א שם, ומש"ב ס"ק קס"א, וכה"ח שם ס"ק שי"ד).

כיור, שיש, ושולחן פורמייקה
אין בית שאין לו דיני הגעלה, ואף אם קונה כלים חדשים לפסח, מ"מ צריך להגעיל את הכיור, השיש, וכן שולחן פורמייקה ועוד.

מסננת שבכיור - לעיתים שופכים תבשיל חם לכיור והמסננת בולעת, ואמנם מהדין יש בזה טעם נפגם כי בכיור יש סבון, אבל לכתחילה טוב להחליף מסננת לפסח או שילבן אותה מעט באש. ובלנ"ד נאריך בזה בשיעורים הבאים כיצד מכשירים כיור, שולחן עץ, שולחן פורמייקה, כיריים, שיש במטבח שעורכים עליו לפעמים בצק וכדו'.

שיניים
מה הדין אם יש לאדם שן מזהב או כסף שמחוברת, כיצד יעשה לה הגעלה וכי ישפוך מים חמים לפיו? ואמרו מכיון שאינו שותה או אוכל דבר רותח אלא רק בכלי שני, על כן מספיק אם ישפשף את שיניו כראוי.

ואם יש לו חורים בשיניו -ינקם היטב בערב פסח עם קיסם ומברשת שיניים. והשנה שיחול ערב פסח בשבת ישתמש במברשת שיניים ששערותיה רכות שלא יצא לו דם מהחניכיים, ואח"כ יזרקנה לאשפה עם כל שאר החמץ כיון שבין השערות מצטברים פירורי מזון (עיין לבא"ח צו אות ח' מה שכתב בזה).

ואם פח האשפה נמצא ברה"ר, ואינו מטלטל מרה"י לרה"ר, מותר לו לומר לאחרים שיקחו את החמץ לאשפה כדי שלא יעבור על איסור חמץ, אבל בעלמא אסור לו לומר לאחרים לטלטל בשבילו בשבת.

מטאטא
במטאטא מצטבר חמץ רב וא"א לנקותו, ולכן יקנה מטאטא חדש לפסח (במקל יכול להשתמש ואינו חייב לזורקו).

סיום
מעכשיו אדם צריך להתכונן לפסח, ויחשוב היכן יקנה את המצות, וכיצד ינקה את הבית וכו', ועצם המחשבה היא מצוה.

ובכל דור ודור יש שינויים וחידושים ועל כן צריכים ללמוד מעכשיו את הלכות פסח ואז יברא מלאך שקוראים לו פסח, והוא ישמור את האדם שלא יכשל באיסור חמץ.

ואומר האר"י הקדוש, מי שנזהר בחמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה. ויהי רצון שנזכה להקריב קרבן פסח בזמנו למרות שיחול ביום שבת, אלא אם כן יבא המשיח וישנה לנו את המועד ולא יהיה ערב פסח בשבת, ונזכה ל"ושמחת עולם על ראשם", בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il