בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מלאכות שבת
לחץ להקדשת שיעור זה
שבת דף קב ע"ב

מלאכות בונה ומכה בפטיש

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אדר תשע"ז
21 דק' קריאה
מלאכות בונה ומכה בפטיש
הגדרת מלאכת מכה בפטיש
הגמרא בדף עה ע"ב מגדירה: "רבה ורבי זירא דאמרי תרוייהו: כל מידי דאית ביה גמר מלאכה – חייב משום מכה בפטיש". באופן פשוט משמע שזהו ההגדרה, אף שאין הכרח גמור כי אפשר להסביר שכל גמר מלאכה כלול במלאכת מכה בפטיש אך אין זה מחייב שזו כל ההגדרה אלא יתכן שההגדרה רחבה יותר וכוללת גם אופנים נוספים, אך נראה שלא מצאנו בגמרא מקרים נוספים שאינם כלולים בהגדרה זו.
והנה בירושלמי (שבת ז, ב) מסופר: "רבי יוחנן ור"ש בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלוג. אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא. מן דאשכחון מיסמוך סמכון הא דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש".
המנחת אשר (בשו"ת חלק א סימן ל) הפליג מכח ירושלמי זה וחידש חידוש גדול עד שהעיד בעצמו שדרכו מחודשת מאוד. ראשית, הוא ציין שמירושלמי זה למדנו חידוש עצום, שבניגוד למקובל שחז"ל התבוננו בכל מעשה אם יש בו צד דמיון לאחת המלאכות ואז קבעו שהוא אסור משום תולדה של מלאכה זו, מהירושלמי רואים שחז"ל בראשית עיונם קבעו שמעשה זה יש בו חשיבות ויצירה ורק אחר כך התבוננו לאיזו מלאכה הוא דומה וקבעוהו תולדה. שנית, לעניין מכה בפטיש הוא לומד מהירושלמי שכל מעשה שקבעו שהוא אסור אך לא מצאו לו דמיון לאף מלאכה קבעו שיש בו מלאכת מכה בפטיש. נמצא שהגדרת מלאכה זו היא כל מלאכה שיש בה חשיבות גדולה ויצירה אלא שאינה דומה לאף מלאכה אחרת. על סמך זה מחדש המנחת אשר שעל סגירת מעגל חשמלי יש לחייב מטעם מכה בפטיש.
אך לכאורה דבריו אינם עולים יפה עם פשט דברי הבבלי, שכפי שנתבאר למעלה רבה ורבי זירא הגדירו שדווקא כל דבר שיש בו גמר מלאכה נחשב למכה בפטיש, ואם כן נראה שהבבלי חלוק בכך על הירושלמי. ואולי אף את הירושלמי יש להסביר כן, והכוונה היא שכל גמר מלאכה שאינו חייב מטעם מלאכה אחרת חייב מטעם מכה בפטיש, וכן ביאר שם הפני משה : "כל שלא יכלו לומר זה משום זה וזה משום זה לפי שאינה מלאכה ממש אלא כגמר מלאכה וא"כ ה"ז משום מכה בפטיש דאותה קראו אב ללמד על כל גמר מלאכה". לפי ביאור זה אין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי.
נותר לנו לברר מה מוגדר כגמר מלאכה, ונראה שנחלקו בכך המפרשים. רש"י (ד"ה המכה בפטיש) מגדיר: "שמפוצץ בו את האבן מן הסלע לאחר שחצב את האבן סביב, ומבדיל מן ההר קצת – הוא מכה בפטיש מכה גדולה, והיא מתפרקת ונופלת, וזהו גמר מלאכה של חוצבי אבן, וכל הגומר בשבת מלאכה – תולדת מכה בפטיש היא".
המאירי (קד ע"ב ד"ה אעפ"י שביארנו) לכאורה מסביר באופן דומה וכותב שהדוגמא שממנה נלקח השם "מכה בפטיש" עוסקת באבן שכבר חצבו סביבותיה לגמרי ואינה מחוברת כלל, ואם כן כבר נשלמה האבן אלא שלא נפלה ובהכאת הפטיש מפילים אותה. אולם אם נדקדק נראה שיש הבדל משמעותי ביניהם. לדעת רש"י מדובר שהאבן עדיין מחוברת מעט ובמכה זו מסיים את ניתוקה מן ההר, ואילו לפי המאירי מדובר דווקא לאחר שהאבן כבר מנותקת לגמרי מן ההר ובמכה זו רק מפיל אותה ממקומה. דקדוקו של המאירי אינו בכדי. הוא מביא בשם חכמי הדורות ששאלו מדוע הכותב אות אחת בסיום ספר חייב רק משום כותב והמסיים את החוט האחרון בבגד חייב רק משום אורג ולא משום מכה בפטיש. ומשיבים שבמכה בפטיש חייבים רק כשאינו עושה מלאכה אחרת אלא המלאכה האחרת כבר נשלמה ורק חסר ההכאה בפטיש.
נוכל להבין יותר את ההגדרה לאור דברי התוס' (עה ע"ב ד"ה והמסתת), שכנראה גם הלכו בדרך זו. הם מסבירים לגבי המסתת – עליו חייבים משום מכה בפטיש – שמדובר שהאבן כבר "מרובעת ומתוקנת אלא שמייפה אותה ועושה בה שירטוטין ויפוי". כלומר, מלאכת מכה בפטיש אינה עוסקת בעצם הבניין או יצירת היצירה אלא בייפוי שלה. בדרך זו צעד גם היראים (סימן רעד), הכותב שמלאכת מכה בפטיש היא רק בדבר שאינו מחוסר בניין – שהכאת הפטיש היא לאחר גמר הבניין.
באופן מפורט יותר כותב ערוך השולחן (שיג, יב): "כל מלאכה שאין בגמר מלאכתה פעולה נפרדת מהקודם לה לא שייך בזה גמר מלאכה דכל המלאכה אחת היא ואין הגמר נחלק מהקודם אבל במלאכות שהגמר שלהם הוא אחר גמר עיקר המלאכה כמו החייט שנוטל אקופי מגלימי או העוקר את האבן מההר שאחרי שגמר מלאכתו מכה עליו מכה גדולה או מכה בקורנס על הסדין להחליקו או הלוקט יבולת שעל הבגדים אחר האריגה או שמסיר הצמר הלבן כדי לנאותה זהו מכה בפטיש וראיה ברורה יש לי לזה מפי' המשניות להרמב"ם וז"ל ומכה בפטיש וכו' ולפיכך כל תקון מלאכה והשלמתה כמו המירוט והחיכוך ומיני היפוי כולם תולדות מכה בפטיש". נראה להגדיר זאת שכל שעיקר היצירה הסתיימה וכבר ראויה לשימושה וכעת עיקר מלאכתו היא עבור הייפוי או אפילו שיפור מועט של הכלי – הרי זה מכה בפטיש.
רש"י נאמן לשיטתו גם בדבריו בדף עד ע"ב (ד"ה תנור): "גבי חבית ליכא משום מכה בפטיש, דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור". משמע שלולא נגמרה מאליה היה על כך חיוב מכה בפטיש למרות שמדובר על עצם העשייה.
לדרכו יש לשאול מדוע לא חייבים גם במלאכות נוספות שהן בסיום תהליך משום מכה בפטיש, כגון קוצר או על כל פנים מעמר וכד', וכן לגבי כותב מצאנו מחלוקת במפרשים (על דף קד ע"ב) אם הכותב אות בסוף הספר חייב משום מכה בפטיש או משום כותב, ומסתימת רש"י נראה יותר שחייב משום כותב. ונראה שמלאכת מכה בפטיש שייכת רק ביצירה, שאדם יצר משהו. לכן היא שייכת בדרך כלל בדברים הקשורים למלאכת בונה או שבונה בכלים וכן במסיים לארוג בגד, ותובן גם דעת הסוברים ששייכת בכתיבה כי גם זו יצירה של האדם, בשונה מקוצר שעיקר היצירה נעשתה על ידי האדמה ואין כאן יצירה שלימה מכוחו של האדם. בדעת הסוברים שבכתיבה אינו חייב משום מכה בפטיש, צריך עיון מדוע, ואולי יש לומר שאין כאן גמר מלאכה כי תמיד ניתן להוסיף ולכתוב עמודים נוספים ואין זו יצירה שסיומה מובהק (ושמא יש לחלק באופן אחר, שאינה נחשבת ליצירה כי זו יותר יצירה רוחנית, משמעותה הוא רק מכח המשמעות הרוחנית העומדת מאחורי המילים).

מחלוקת רב ושמואל; בניין מועט
בשלושה מן המקרים נחלקו רב ושמואל בסוגייתנו: המסתת, העושה נקב בלול תרנגולים והמכניס יד קרדום בעין שלו. לדעת רב חייב משום בונה ואילו לדעת שמואל חייב משום מכה בפטיש. יש לעמוד על שורש מחלוקתם הן לגבי בונה הן לגבי מכה בפטיש, ותחילה נדון בבונה.
התוס' (ד"ה בשלמא) וכן הרשב"א (ד"ה האי מאן) מבארים שנחלקו אם בבניין כזה מועט יש מלאכת בונה. במנחת חינוך (מוסך השבת בונה אות ד [הוצאת מכון י-ם]) ביאר באופן מעט שונה וכתב שלדעת שמואל אין זו דרך בניין, והוא למד זאת מדברי הגמרא בצריכותא, שבתוך הביאור מדוע הובאו שלושת המקרים בהם נחלקו רב ושמואל, כתבה שלולא המקרה של נקב בלול תרנגולים היינו אומרים שדווקא בשאר המקרים חלק רב משום שדרך בניין בכך אך בלול יודה לשמואל כיוון שאין דרך בניין בכך 1 . המנחת חינוך לא ביאר מדוע אין דרך בניין בכך.
הפני יהושע כותב שנחלקו במקום שתחילת המלאכה וגמר המלאכה באים כאחד, שלדעת רב יש לחייב משום בונה ולדעת שמואל משום מכה בפטיש. נראה שהוא הלך בדרך שונה מהתוס' והרשב"א והבין שאין מחלוקת מהותית בין רב לשמואל לא בגדרי בונה ולא בגדרי מכה בפטיש, אלא לדעת כל אחד מהם עקרונית מלאכות כגון אלו נכנסות גם בהגדרה של בונה וגם בהגדרה של מכה בפטיש, ובמקרה שהייתה זו תחילת המלאכה כולם היו מודים שחייב משום בונה, ומאידך במקרה שכבר הייתה התחלה וזה רק הסוף כולם היו מודים שחייב משום מכה בפטיש, אלא שנחלקו במקרה ששניהם באים כאחד. הפני יהושע סובר שלא ניתן לחייב משום שתי המלאכות ולכן במקרה זה יש לבחור אחת מהן ובכך נחלקו. לדעת שמואל בכל מקרה שזהו סיום המלאכה עיקר המלאכה כאן הוא עצם הסיום ולכן חייב משום מכה בפטיש, ואילו לדעת רב נראה שחייב משום מכה בפטיש רק במקרה שאין כאן אחת משאר המלאכות וכל המלאכה היא רק עצם הסיום.
יש לעיין בהגדרתו "תחילת מלאכה וגמר מלאכה באים כאחד", מדוע במסתת אבן באים כאחד, הרי מלאכת הסיתות אורכת זמן ואינה מתבצעת בפעולה אחת. והנה רש"י (ד"ה מכה בפטיש) בביאור הצריכותות מסביר לגבי מסתת: "גמר מלאכה הוא, שהמקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ עוד". לכאורה הסברו שונה מהסברו במשנה (ד"ה המכה בפטיש): "לאחר שחצב את האבן סביב, ומבדיל מן ההר קצת - הוא מכה בפטיש מכה גדולה, והיא מתפרקת ונופלת" אך מכל מקום לפי הסבר זה אכן מדובר בפעולה אחת, שכן בכל אחת מן הפעולות בהן חורץ הריהו עובר על מכה בפטיש, ולפי זה מיושבת שאלתנו.
אולם נראה יותר שהדגש בדברי הפני יהושע אינה על המילה "תחילת" אלא כוונתו היא שיש מקרים בהם לאחר גמר המלאכה והבאת היצירה למצב בו כבר ניתן להנות מתכלית המלאכה יש שלב נוסף שמטרתו היא רק לייפות או לשפר את הכלי 2 , ובכך לדעת כולם החיוב על גמר המלאכה הוא משום מכה בפטיש, ולעומת זאת יש מקרים בהם אין תוספת ייפוי ושיפור, ובמקרים אלו הסיום הוא חלק מעצם המלאכה כיוון שהוא נדרש לעצם השמשת היצירה והבאתה לכדי יכולת שימוש. במקרים אלו רב חולק וסובר שאין זו מלאכת מכה בפטיש אלא ממשיך לעבור על עיקר המלאכה, ואילו שמואל סובר שכל סיום יצירה נחשב למכה בפטיש. נמצא שנחלקו במחלוקת הראשונים בהגדרת מכה בפטיש. רב סבר כמאירי וסייעתו שההגדרה היא רק גמר של ייפוי והשבחה, ואילו שמואל סבר כשיטת רש"י שגם גמר שהוא סיום עצם המלאכה כלול במלאכת מכה בפטיש, ובמקרים כאלו, לדעתו חייב רק משום מכה בפטיש ולא משום עצם היצירה.
לפי הסברו נתבארה גם מחלוקתם לגבי מכה בפטיש, אך לדעת התוס' והרשב"א עדיין עלינו לעמוד על מחלוקת זו.
המנחת חינוך כותב שאכן לא נחלקו בכך, והואיל ויש כאן סיום מלאכה ודאי גם רב יודה לכך, וכל המחלוקת היא אם חייב גם משום בונה או רק משום מכה בפטיש. כך סובר גם הגר"א בשנות אליהו (על משנתנו ד"ה קודח), ומדייק זאת מכך שהגמרא, כשהסבירה את הצריכותא בהבאת שלושת המקרים בהם נחלקו רב ושמואל, כתבה שלולא הבאנו את המקרה של לול היינו אומרים שאולי רב היה מודה לשמואל, ולא כתבה שהיינו אומרים שרב פוטר, ולא מובן מדוע, הרי גם אם היינו אומרים שאין זה דרך בניין ולכן רב לא מחייב משום בונה עדיין אין זו הודאה גמורה לשמואל שהרי נחלק עליו גם בכך שאינו מחייב מטעם מכה בפטיש ושמואל כן מחייב, אלא על כרחך שרב מודה בכל המקרים שחייב מטעם מכה בפטיש ונחלקו רק אם חייב גם מטעם בונה.
לפי דרכו של הפני יהושע שבעיקרון חייב משום שתי המלאכות אלא שאי אפשר לחייב משום שתי מלאכות, נפלה הוכחת הגר"א, כי מצד אחד רב מחייב רק מטעם בונה, ומצד שני דברי הגמרא מדוייקים משום שאילו רב היה פוטר בלול מטעם בונה הוא באמת היה מודה לשמואל שחייב מטעם מכה בפטיש 3 . אין להקשות על היסוד של הפני יהושע מזומר וצריך לעצים שחייב שתיים, כי שם ישנן שתי יצירות שונות אבל כאן שיש רק יצירה אחת לא שייך לדעתו לחייב שתיים 4 .
אפשר ליישב את התוס' בדרך נוספת, שלא כמנחת חינוך, ולומר שלדעתם גם רב וגם שמואל סברו כשיטת המאירי וסייעתו שמלאכת מכה בפטיש הינה רק על ייפוי והשבחה ולא על עצם המלאכה, וכפי שראינו כך גם משמע מן התוס' בדף עה ע"ב לגבי מסתת. לפי זה כל מחלוקתם היא רק לגבי מלאכת בונה, אם חייב על בניין מועט, אלא שמכך נגזרת מחלוקתם גם אם חייב מטעם מכה בפטיש, כי אם נחשב לחלק מן היצירה וחייב משום בונה ממילא אין חיוב מטעם מכה בפטיש. גם לפי זה לא תקשה הוכחת הגר"א, כי אכן אם רב לא היה מחייב בלול מטעם בונה הוא היה מודה לשמואל שחייב מטעם מכה בפטיש.
היראים (סימן רעד) הולך בשיטת המאירי באופן קיצוני יותר. לדעתו גם לרב לא חייב משום בונה, שהרי אין בניין בכלים, ובכל זאת אינו חייב מטעם מכה בפטיש הואיל וזהו חלק מהיצירה ולא רק תוספת ייפוי, וכוונת רב היא שאילו היה בניין בכלים היה חייב משום בונה וסימן הדבר לכך שאין זו רק תוספת שלאחר סיום היצירה, ולכן אף שאין בניין בכלים מכל מקום גם אין לחייב מטעם מכה בפטיש.
הגר"א והמנחת חינוך כנראה הלכו בדרכו של רש"י ולכן לדעתם יכול רב לחייב על אותה פעולה גם משום בונה וגם משום מכה בפטיש.
לסיכום: לגבי בונה, לדעת התוס' והרשב"א נחלקו האמוראים בשלושת המקרים אם יש חיוב בבניין מועט כזה, רב מחייב ושמואל פוטר; לדעת הפני יהושע בעיקרון לפי כולם עקרונית יש חיוב אלא שבפועל לשמואל הואיל וחייב מטעם מכה בפטיש (לדעתו חייבים גם על סיום שהוא חלק מעצם היצירה) אין לחייב גם משום בונה; ולדעת היראים לפי כולם אין חיוב. לגבי מכה בפטיש, לדעת הגר"א והמנחת חינוך לפי כולם חייב; ולדעת המאירי, היראים והפני יהושע שמואל מחייב ורב פוטר משום שלא מוגדר כגמר מלאכה.

מלאכת בונה
הרמב"ם (שבת י, יב-יד) מלקט דוגמאות שונות של בונה מתוך הגמרא ומונה אותן: המשוה פני הקרקע בבית; הנותן את הטיט; ובנדבך העליון אפילו העלה את האבן והניחה על גבי הטיט; העושה אהל קבוע; העושה כלי אדמה כגון תנור וחבית קודם שישרפו; המגבן את הגבינה; המכניס יד הקרדום בתוך העין שלו; התוקע עץ בעץ בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד; העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להן האורה; המחזיר דלת של בור ושל דות ושל יציע.

"מלאכתו מתקיימת בשבת"; בניין לשעה
לאחר שמשנתנו כתבה שהבונה כל שהוא חייב והביאה כמה דוגמאות היא מסיימת: "זה הכלל: כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת – חייב". הגמרא (קג ע"א) שואלת מה בא לרבות כלל זה ומשיבה שבא לרבות "דחק קפיזא בקבא", ומסביר רש"י, שיצר כלי למדידת נפח, אולם בחומר גלם שראוי לחוק בה קב, שהוא ארבעה לוגין, חקק ויצר מידה שיש בה רק שלושה לוגים.
את דברי המשנה "מלאכתו מתקיימת" מסביר רש"י : "שיש מתקיימת כיוצא בו, ואין מוסיף עליה". בברייתא בדף קג ע"ב רואים שרבי שמעון חולק על כך וסובר שאינו חייב עד שיעשה את הכל, ומסביר שם רש"י, שיעשה את כל המלאכה שהתכוון לעשות. לפי זה משנתנו באה להוציא משיטת רבי שמעון. קשה לפי פירוש זה מדברי שמואל שהמצדד את האבן חייב, ומשמע בפשטות שחייב גם אם צידד אבן אחת בלבד, ולכאורה אבן אחת לא ראויה לכלום ולא נראה שיש המקיימים כך. ויש ליישב על פי דברי רש"י בדף קג ע"ב (שם משמעון) השואל שאלה דומה לגבי מלאכת אריגה, מדוע אדם מתחייב על אריגת שני חוטים בבגד וכן על עשיית שני בתים בנפה, ומסביר שאין אדם אורג בגד שלם או עושה נפה שלימה ביום אחד אלא עושה כדי קיום שלא יהא נסתר מאליו. נמצא שבמלאכות שרגילים לעשות דבר שלם שרגילים לקיימו ביום אחד חייב רק אם עושה את כל הדבר שרגילים לקיימו, אולם בדבר שאין רגילים לעשותו ביום אחד אלא עושים מעט וממשיכים ביום אחר, יש חשיבות אף למעט ממנו, משום שרגילים לקיימו כך באופן זמני עד להמשך העבודה ביום אחר. במקרה זה המדד הוא כל דבר שיש לו קיום ואינו נסתר מאליו, משום שבפחות מכך לא עוצרים באמצע המלאכה ומשאירים אפילו באופן זמני.
לעומת זאת הרמב"ם (שבת ט, יג) השתמש בלשון זו ביחס למלאכת צובע וכתב: "צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחשת וצבעו פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום, וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור". וביאר המגיד משנה שם שלמד זאת גם מדין כותב שחייב רק כשכותב בדיו המתקיימת, וגם מדברי משנתנו. לפי זה הוא פירש את משנתנו שחייב רק אם מלאכתו היא בר קיימא ואינה עראית באופן שמתכלה מעצמה. מהמילה "בשבת" משתמע בפשטות שהמדד הקובע אם המלאכה מוגדרת כמתקיימת או לא הוא אם היא יכולה להחזיק עד סוף השבת 5 , וכן פירש בשער הציון (שג אות סח) (לכאורה יצא הבדל אם יעשה את המלאכה בתחילת השבת או לקראת סופה 6 , וזה תימה קצת).
הבאנו למעלה את הרבותא שהגמרא למדה מכלל זה (שחייבים על מלאכה המתקיימת), שחייב אפילו אם יצר דבר קטן למרות שניתן היה ליצור דבר גדול ומשמעותי יותר. לכאורה מוכח מכך כפירוש רש"י, וההסבר הוא שהואיל וסוף סוף גם מלאכה כזו מתקיימת משום שיש העושים את המידה הקטנה יותר ולא מוסיפים עליה גם זו נחשבת ליצירה חשובה וחייבים עליה, אך לפירוש המגיד משנה שהדין במשנה הוא שחייבים רק על בניין המחזיק מעמד אין כל קשר לרבותא הנלמדת מדין זה.
כמו כן, לפירוש רש"י יובן היטב ההקשר לתחילת המשנה. המשנה פתחה בכך שחיוב בונה הוא אפילו בכל שהוא, ועל כך ממשיכה ואומרת שאמנם חייב בכל שהוא אך דווקא כשיש מלאכה המתקיימת בכך, ומאידך מרבה שאם מתקיימת בכך חייב אפילו כשתכנן להוסיף עליה.
עוד יובן מדוע המשנה הביאה דין זה דווקא כאן ביחס למלאכת בונה. לפירוש המגיד משנה דין זה שייך בכל המלאכות, וכפי שהרמב"ם עצמו אכן הביאו לגבי צובע, וקשה מדוע לא הובא במשנה בפרק שביעי המביאה את כל המלאכות או בדיון על המלאכה הראשונה, ומדוע נזכרו בכך דווקא כאן במלאכת בונה. אולם לפירוש רש"י נראה שאכן דין זה שייך דווקא בבונה 7 , משום שרוב המלאכות הן פעולות מסויימות ומוגדרות כגון זורע או בורר, ואם כן ברור מהי המלאכה ומתי היא מסתיימת, אך בונה וכד' היא מלאכה שאינה מוגדרת ויכולים להיות סוגים ורמות בנייה שונות, כגון כמה לחוק בכלי או כמה לקדוח בקיר, ולכן כאן צריך לתת כלל המגדיר מאימתי מוגדרת המלאכה כמלאכה. עוד יש להוסיף, שגם אם נאמר שהגדרה זו נצרכת גם במלאכות נוספות, מכל מקום כפי שנתבאר ההגדרה באה לפרש (הן לסייג הן לרבות) ולהגדיר את הדין שחייב אפילו בכל שהוא, ומפרשת שאמנם חייב בכל שהוא אך דווקא כשהמלאכה מתקיימת כך, ואז חייב אפילו אם יש המוסיפים עליה. לכן דין זה שייך דווקא במשנתנו, לפי שמלבד ממלאכת הוצאה כאן לראשונה נזכר שחייב בכל שהוא, ובהוצאה לא שייך דין זה, כי אין שם שום יצירה אלא רק הוצאת דבר והזזתו ממקומו.
אולם על פירושו של רש"י קשה הלשון "בשבת". לשיטת הרמב"ם על פי המגיד משנה אפשר להסביר כפי שכתבנו שהמלאכה צריכה להישאר קיימת עד סוף השבת, אך לשיטת רש"י שפירוש הדין הוא אם יש אנשים שמקיימים כזו מלאכה, לכאורה אין משמעות לחילוק בין שבת לאחר השבת, ואכן רש"י נדחק ומפרש שמילה זו אינה מוסבת על המלאכה אלא על האדם, כלומר, שאדם העושה בשבת מלאכה כזו חייב. אולם זהו דוחק גדול, מדוע פתאום במשנה זו ראה התנא צורך לציין שמדובר בשבת, הלא כל המסכת עוסקת בשבת ולא מצויין זאת בכל משנה ומשנה.
הגר"א בשנות אליהו (על משנתנו) הולך בדרכו של רש"י, שפירוש הדין הוא כל העושה מלאכה שיש מקיימים אותה כך, אולם הוא מסביר את המילה "בשבת" שהיא מוסבת על המלאכה, ובא לרבות שחייב אפילו אם מתכוון לקיים רק לשבת ואחר כך להוסיף עליה, כגון חק שלושה לוגין ואחר השבת מתכוון להוסיף על החקיקה עד קב.
הריטב"א מביא את פירוש רש"י ש"בשבת" מוסב על האדם אך מוסיף שיש מפרשים שמוסב על המלאכה ופירשו שבא לרבות שחייב אפילו אם מלאכתו אינה אלא לשעה, שאין הבניין קיים אלא לבו ביום, וכדברי הירושלמי שבניין לשעה הינו בניין. כדי להבין את דבריו נקדים ונביא את דברי הירושלמי.
הירושלמי (שבת ז, ב) מקשה 8 איזה בניין היה במשכן, הרי נתינת הקרשים על גבי אדנים הייתה לשעה כי במסעות כל הזמן בנו ופירקו. משיב רבי יוסי שבגלל שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבור נחשב כבניין לעולם כי לא ידעו אם ומתי יאמר להם לפרק ולהמשיך במסע. מקשה רבי יוסי בי רבי בון, הרי ה' הבטיח להם שיכניסם לארץ ואם כן נחשב לשעה כי ודאי יאמר להם לפרק ולהמשיך במסע לארץ ישראל. מסיק מכך הירושלמי שאכן גם בניין לשעה נחשב לבניין. הירושלמי אינו עוסק בבניין שאינו יציב ומתפרק מעצמו, כדין המובא ברמב"ם, אלא בבניין יציב אלא שכוונת הבונה לפרקו בעתיד. לפי זה גם בכך עוסק הריטב"א, ומפרש שזהו הדין המחודש במשנה, שחייבים גם על בניין לשעה. גם על שיטתו יש להקשות מפירוש הרבותא שבהמשך הגמרא, שבא לרבות חק קבא בקפיזא, שהרי לדבריו המשנה באה לחדש שגם בניין לשעה הווי בניין וזהו דין אחר לגמרי, ואולי גם הוא מסביר את המילים "מלאכתו מתקיימת" כרש"י שבא לחייב כל שמקיימים כך את המלאכה, אלא שסבור שהמילה "בשבת" באה ללמד דין נוסף, שחייב אף אם מתכוון לסתור בנייתו לאחר השבת.
למעלה ראינו שכעין זה ביאר הגר"א, שאת מלאכתו "מתקיימת" הסביר כרש"י ואת המילה "בשבת" ביאר שבאה לרבות אפילו אם מתכוון להמשיך לחוק לאחר השבת. יתכן שגם דברי הגר"א מבוססים על דברי הירושלמי שבניין לשעה נחשב בניין, ולפי זה פירושיהם שווים, אך נראה שאת פירוש הגר"א אפשר לומר גם אם נסבור שבניין לשעה אינו בניין, משום שכאן הוא לא סותר את מלאכתו הראשונה אלא רק מוסיף עליה, אולם בריטב"א נראה שפשט דבריו הם שלאחר השבת הוא סותר לגמרי את מלאכתו. לפי זה ביאור הגר"א מתיישב יותר במשנה, כי הרבותא הנלמדת מ"בשבת" היא תוספת הממשיכה את הרבותא שבדין הבסיסי (הרבותא הבסיסית היא שחייב אף שיש המוסיפים עליה, ותוספת הרבותא "בשבת" היא שחייב אפילו אם הוא עצמו מוסיף עליה לאחר השבת, אך לדברי הריטב"א ש"בשבת" מלמד שחייב אפילו אם סותר לאחר השבת אין קשר לרבותא הבסיסית).

מלאכה שאין לה קיום
כפי שראינו, הרמב"ם פוטר בצובע מלאכה שאינה עומדת ומתקיימת, והערנו שאין לכך סתירה מהירושלמי, כי הרמב"ם עוסק במלאכה שמצד עצמה אין לה קיום, והירושלמי במלאכה המתקיימת מצד עצמה אלא שבדעתו לסותרה מאוחר יותר. המגיד משנה בסופו הביא את משנתנו כמקור, וכפי שראינו במשנתנו יש פירושים שונים ואין הכרח לדבריו. אולם בתחילתו הוא מביא מקור נוסף לכך וכותב שדין זה נלמד ממלאכת כותב.
במלאכת כותב מובא ברמב"ם (שבת יא, טו): "אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד כגון דיו ושחור וסקרא וקומוס וקלקנתוס וכיוצא בהם, ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו כגון עור וקלף ונייר ועץ וכיוצא בהם, אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד כגון משקין ומי פירות, או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד פטור, אינו חייב עד שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד". הדין הראשון, שצריך שיכתוב בדבר שרישומו עומד, מפורש במשנה בדף קד ע"ב. הדין השני, שצריך שגם ירשום על דבר העומד, מקורו מהתוספתא (שבת יא, ח), כמצויין במגיד משנה שם.
מקור נוסף לדבר המתקיים מצאנו במשנה (קיג ע"א) לגבי מלאכת קושר: "כלל אמר רבי יהודה: כל קשר שאינו של קיימא - אין חייבין עליו". אולם שם זהו דין אחר, שהרי פוטרים שם אפילו בדבר שמצד עצמו כן מתקיים אלא שהאדם מתכוון להתירו, או על כל פנים בדבר שהדרך היא להתיר קשר כזה (ראה מחלוקת בביאור הלכה שיז, א ד"ה הקושר), ולכן נראה שבמלאכת קושר יש קולא מיוחדת (ונחלקו הפוסקים אם גם במלאכת תופר), משום שאין מלאכת מחשבת ויצירה בקשר שאינו של קיימא.
לגבי הדין בו אנו עוסקים, שמתפרק מאליו, יש לעיין אם זהו דין מיוחד בכותב, וכדברי הרמב"ם גם בצובע, או שזהו דין כללי הנוהג בכל המלאכות.
המגיד משנה ודאי הבין שזהו דין כללי, שהרי הביא לכך מקור מהנאמר במשנה לגבי מלאכת בונה, ועל כרחך הבין שאין זה דין פרטי במלאכת בונה אלא כלל כללי לגבי כל המלאכות ולכן למד ממנו הרמב"ם גם לכותב וצובע. התפארת ישראל בהקדמתו כלכלת השבת מביא את כללי המלאכות ובכלל ו כותב שכל מלאכה שאין לה קיום פטור, ומציין למשנתנו, ואם כן הוא הלך בשיטת המגיד משנה בהבנת המשנה ולכן גם נקט כמותו שזהו כלל כללי. בכל אופן, הוא מסייג שכלל זה לא שייך בכל המלאכות אלא רק בקצתם, ולדוגמא אינו שייך בזורע, חורש, שוחט וכד'. נראה שהמשותף למלאכות אלו הוא שאינן סיום של יצירה אלא רק חלק מוקדם בתהליך היצירה, כגון זורע על מנת שלבסוף יוכל לקצור הפירות, ולכן בהן ודאי לא שייך הצורך שהמלאכה תתקיים.
עדיין יש לעיין אם גם החולקים על המגיד משנה והולכים כשיטת רש"י בפירוש המשנה יודו לכך. והנה בדף צד ע"ב כותבת הגמרא שבגודלת שיער אינה עוברת על מלאכת אריגה משום שאין דרך אריגה בכך, ומנמקים התוס' (ד"ה וכי) לפי שהוא מחובר בראשו ועוד שאין סופה של המלאכה להתקיים לפי שעומדת לסתירה. נראה שכוונתו שאף מצד עצמה אינה מתקיימת, אחרת נצטרך לומר שסבר שהבבלי חלוק על הירושלמי. על כל פנים, גם מדברי התוס' מוכח שזהו כלל הנוהג במלאכות נוספות ולא רק בכותב וצובע, אולם יתכן שגם הוא מפרש את המשנה כמגיד משנה.
המשנה ברורה (שג ס"ק פב) הביא להלכה את דברי התוס' לגבי קליעת שיער, ובשער הציון (אות סח) ציין כמקור את משנתנו, ודן שם מהו הגבול שממנו נחשב מתקיים, וכותב שמדברי הרמב"ם מוכח שאם מחזיק מעמד כל השבת נחשב מתקיים, אולם מדברי רש"י שפירש ש"בשבת" מוסב על האדם מוכח שלא רצה לפרש כרמב"ם אלא סבר שצריך שיתקיים תמיד, ולא די בקיום בשבת. משמע מדברי המשנה ברורה שגם רש"י מודה לעצם הדין, וכן במבוא לשמירת שבת כהלכתה (פרק א סעיף יח) הביא דין זה כדבר מוסכם וככלל כללי בכל המלאכות, אלא שבהערה שם (הערה סב) העיר על דברי שער הציון, שלכאורה מרש"י אין הוכחה, שהרי רש"י פירש "מלאכתו מתקיימת" באופן אחר, ואם כן אין להוכיח מכך שלא רצה לומר ש"בשבת" מוסב על המלאכה שלדעתו צריך שהמלאכה תהיה מתקיימת תמיד. אם כן, חזרנו לכך שאין מקור שאף לחולקים על המגיד משנה בפירוש המשנה יש דין שהמלאכה צריכה להתקיים מצד עצמה.

בניין לשעה
כפי שראינו, הירושלמי לומד מהמשכן שחייבים גם על בניין לשעה, כלומר, שבונה אך דעתו לסתור מאוחר יותר.
החתם סופר (או"ח עב ד"ה ולמדתי מהירושלמי) סובר שבדף לא ע"ב מוכח שהבבלי חולק על כך. עולא שם מסביר שלדעת רבי יוסי סותר על מנת לבנות שלא במקומו פטור, ומקשה רבה שבמשכן הסתירה הייתה על מנת לבנות שלא במקומו, שהרי פירקו ואחר כך בנו בחניה הבאה. השיב עולא, ששם הואיל וכתוב "על פי ה' יחנו" הרי זה כסותר על מנת לבנות במקומו. רואים מכך שלא נתקבלה סברת הירושלמי שדחתה סברא זו מטעם שהבטיח ה' להכניסם לארץ.
אחרונים רבים דחו את דברי החתם סופר, וביניהם האור שמח (שבת י, יב) ושביתת השבת (מעשה חושב פרק א). ואכן הוכחת החתם סופר אינה מובנת, כפי שחילק שביתת השבת, שבירושלמי דחו סברא זו דווקא לעניין בניין לשעה, שהמקשה סבר שבגלל סברא זו שנסעו על פי ה' נחשב כבניין לעולם הואיל ולא ידעו אימתי יסעו, והמשיב דחה שמכל מקום ידעו בוודאות שלבסוף יסעו בגלל שה' הבטיחם שיכניסם לארץ. אולם העובדה שה' הבטיח להכניסם לארץ אינה גורמת לכך שייחשב כבונה שלא במקום שסתר.
אולם באמת יש לדון גם על דברי עולא, מדוע העובדה שחנו ונסעו על פי ה' גורמת להחשיב זאת כסותר במקום שבונה. בשביתת שבת התייחס לכך במאמר מוסגר, והביא ששמע שכתוב בכתבי האר"י שבכל מקום שחנו היה אוויר ארץ ישראל והמקדש, ולכן נחשב שהסתירה והבניין במקום אחד הם. הסבר זה הוא כמובן חידוש גדול ואינו נראה על דרך הפשט. אולי ההסבר הוא שהואיל ונסעו לפי ה' יתכן שה' יאמר להם לשוב ולבנות באותו מקום ולכן זה נחשב כסותר על מנת לבנות באותו מקום, ולפי זה צדקו דברי החתם סופר, כי סברא זו כן נדחית מכח מסקנת הירושלמי שה' הבטיח להכניסם לארץ, ואם כן ודאי שידעו שיהיו גם מסעות שבהם יחנו במקום אחר וזוהי סתירה על מנת לבנות במקום אחר, ועל כרחנו שהבבלי חולק.
שוב שמעתי מ הרב אשר וייס שליט"א 9 , שהסביר את דברי עולא שכל הסברא להקל בסתירה על מנת לבנות במקום אחר היא, שכאשר סותר על מנת לבנות במקומו מדובר בתהליך של תיקון כי מטרתו לבנות (כשבונה באותו מקום בדרך כלל יבנה כעת דבר טוב יותר) אך כשסותר על מנת לבנות במקום אחר, הרי הוא מקלקל ובנייתו במקום אחר אינה קשורה מהותית לסתירתו כאן, אלא פשוט במקום לקחת חומרי בנייה ממקום אחר הוא משתמש בחומרים שפירק כאן. לכן בסתירת המשכן ובנייתו במקום אחר, הואיל ונעשתה על פי ציווי ה' ודאי שיש קשר בין הסתירה לבנייה מחדש ואין זה שימוש מקרי באותם החומרים אלא סתירה שמטרתה תיקון לצורך בניית אותו משכן במקום החדש שציווה ה'. גם לפי הסבר זה נדחית הוכחת החתם סופר, כי העובדה שה' הבטיח להכניסם לארץ אינה גורמת לכך שייחשב כבונה שלא במקום שסתר (כי בעקבות הציווי יש קשר בין הסתירה לבנייה).
שביתת השבת האריך להוכיח שדעת הבבלי כירושלמי, ובין היתר הוכיח זאת מדף צה ע"א שמגבן חייב משום בונה, וכן מדברי התוס' שם, וכותב שאין להקשות מאוהל עראי שפטור, משום שזה גרוע יותר מבניין לשעה כי אינו עשוי מאבנים או קרשים אלא מיריעות. לכאורה גבינה גרועה עוד יותר, אך יש לחלק שהחומרים נבחנים לפי מטרת היצירה. לגבי בית שהמטרה היא לגור בו, יריעות נחשבות לגרועות, אך עבור יצירת מאכל חומרי הגבינה אינם גרועים.

בניין בכלים
אחד מהמקרים בהם נחלקו רב ושמואל בסוגיא הוא הכנסת יד קרדום בעין שלו. הראשונים התקשו מהסוגיא בביצה בה נחלקו בית שמאי ובית הלל לגבי מנורה של חוליות אם יש בניין וסתירה בכלים או לא, ולדעת בית הלל אין, ואם כן כיצד רב סובר כאן שהמכניס יד הקרדום חייב משום בונה.
רבנו חננאל מבאר שאכן זוהי מחלוקת רב ושמואל לגבי מקרה זה, אם יש בניין בכלים או לא, אך לא עמד על הסתירה מהגמרא בביצה. הרי"ף השמיט את המחלוקת, וביאר המלחמות שלדעתו גם רב וגם שמואל סברו שיש בניין בכלים, כמוכח מכך ששניהם חייבו בדף מז ע"א את המחזיר מיטה של טרסיים, אלא שלשמואל במקרה שלפנינו יש לחייב מטעם מכה בפטיש, ולכן נדחו דבריהם להלכה, משום שלדעת בית הלל אין בניין בכלים, וכן הרשב"א הביא בשם רבנו האי , שלדעת רב יש בניין בכלים אך הלכה כבית הלל שאין בניין בכלים. אך עדיין תמוה, כיצד רב עצמו חלק על בית הלל. ברשב"א יישב לשיטתם, שאמנם הסוגיא בביצה סברה שלדעת בית הלל אין בניין בכלים וכמותה נפסק, אך רב סבר שגם לדעת בית הלל יש.
התוס' כותבים שאין כלל מחלוקת אלא שגם בית הלל הסוברים שאין בניין בכלים, מודים הם במקום שיש חיזוק ואומנות כפי שיש בהכנסת יד קרדום.
הרמב"ן והרשב"א הולכים גם הם בכיוון זה אולם חילוקם מעט שונה. הם כותבים שגם בית הלל מודים במקום שעושה את הכלי לכתחילה, ולא אמרו שאין בניין אלא בבונה כלי שכבר היה בנוי אלא שנתפרק, וזה הטעם שבדף צה ע"א חייבנו מגבן משום בונה למרות שאם אין בניין בכלים ודאי שאין באוכלים אלא שבעושה דבר מתחילתו יש בניין אף בכלים ואוכלים. עוד הוסיפו, שאפשר שכל כלי שהתקלקל באופן שצריך אומן לתקנו נחשב כבונה מתחילה וחייב, משום שכשנתפרק בטל מתורת כלי.
לכאורה תהא נפקא מינה בין חילוק התוס' לחילוק הרמב"ן בשני מצבים. המצב הראשון, כלי שנבנה כעת מתחילתו אולם ללא חיזוק ואומנות, כגון חיבור כוס של פרקים בפעם הראשונה 10 . לדעת הרמב"ן יש לחייב ולדעת התוס' יש לפטור. המצב השני, כאשר היה כלי שנתפרק אך תיקונו הוא מעשה של חיזוק. אולם יש מקום לדון בהגדרת התוס' "חיזוק ואומנות" אם אלו שתי אפשרויות שדי בכל אחת מהן כדי לחייב, או שהעיקר תלוי באומנות ובמילה זו באו התוס' לפרש את כוונתם באמרם "חיזוק". לפי האפשרות השנייה יתכן שלא תהיה מחלוקת, כי במקום אומנות גם הרמב"ן הודה מצד שנחשב כבניית כלי מתחילתו.




^ 1.לכאורה משמע שדווקא במקרה של לול יש מקום לומר שאין דרך בניין בכך, וצריך להסביר לשיטתו שכך רק היה מקום לומר, אך למסקנה לדעת שמואל כל המקרים אינם דרך בניין ולדעת רב כל המקרים הם כן דרך בניין.
^ 2.כלשון הפני יהושע: "בתחלת מלאכה חזיין לעיקר מלתיה אלא שאח"כ חוזר ומייפהו או מרחיבו".
^ 3.אולם צריך עיון מהגמרא בדף קג ע"א המקשה על שמואל מהקודח כלשהו, וכותבת שבשלמא לרב המחייב מטעם בונה מובן כי גם בקודח ניתן לחייב משום בונה אך לשמואל קשה כי שם לא מדובר בסיום מלאכה ולא שייך לחייב מטעם מכה בפטיש. לדברי הפני יהושע לא מובנת קושיית הגמרא, שהרי במקרה שלא שייך לחייב מטעם מכה בפטיש מודה שמואל שחייב מטעם בונה.
^ 4.אמנם מדברי אביי במועד קטן ב ע"ב מוכח שגם על יצירה אחת ניתן לחייב משום שתי מלאכות, אך יש לומר שרבה ורב יוסף שם חלקו עליו בדיוק מטעם זה, והם סברו שלא ניתן. ומכל מקום התוס' שם לא חילקו כך והבינו שרבה ורב יוסף חולקים גם בזומר וצריך לעצים וסוברים שחייב רק אחת, ולפי זה אין הלכה כמותם (לכאורה קשה על דבריהם, שהרי כפי שהעיר הריטב"א שם ד"ה איתמר, רב יוסף עצמו אצלנו בדף עג ע"ב סובר כרב כהנא ואומר משום כך שהקוצר אספסתא חייב שתים. ראה עוד בשיעור "מלאכת זורע"). ועיין בשיעור "מלאכת קוצר" שגם לדעת הרמב"ן והרשב"א בדף קז ע"ב ניתן לחייב על יצירה אחת משום שתי מלאכות, שהרי הוכיחו שלפי הבבלי אין חיוב קוצר אלא בגידולי קרקע מכך שלא חייבו על גוזז גם משום קוצר, ומאידך בדף עד ע"ב כותב הרמב"ן שאין לחייב על יצירה אחת משום שתי מלאכות.
^ 5.אולם בספר "ביאור חדש מספיק" הסביר גם לשיטת המגיד משנה שהמילה "בשבת" מוסבת על האדם, כפי שפירש רש"י במשנה, ולפי זה לא נכתב מה הגבול שממנו מלאכה מוגדרת כעומדת ומתקיימת, אך דבריו קשים כי בלשון הרמב"ם אי אפשר לפרש כך.
^ 6.והסתפק בכך במבוא לשמירת שבת כהלכתה (פרק א סעיף יח הערה סב).
^ 7.וכן בכותב ובאורג מצאנו דין זה, כמבואר בדף קג ע"ב.
^ 8.זו לשונו: "מה בניין היה במשכן. שהיו נותנין קרשים על גבי אדנים. ולא לשעה היתה. א"ר יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבור כמי שהיא לעולם. א"ר יוסי בי רבי בון מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה. הדא אמרה בנין לשעה בנין".
^ 9.שיעור בישיבת ההסדר בשדרות.
^ 10.בשולחן ערוך (שיג, ו) הביא שתי דעות בכך, וכמבואר בבית יוסף, לדעת המהר"ם אסור ולדעת רבנו ירוחם מותר, ומשמע שהמהר"ם אוסר אף להחזיר כלי שנתפרק, ונראה שיסוד מחלוקתם הוא אם הברגת הרגל לכוס נחשבת חיזוק והלכו בדרכם של ראשוני אשכנז שהכל תלוי בחיזוק ולא תלוי אם הכלי כבר היה קיים. עוד יש להוכיח מהמהר"ם לגבי הסתפקותנו המובאת בהמשך, שחיזוק אסור אף שאינו אומנות, שהרי לצורך הברגת רגל הכוס ודאי לא נדרשת אומנות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il