ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תפילת טל | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש תפילה ובית כנסת הזכרת גשמים Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (5 ד') הורד mp3
שלח לחבר


תפילת טל


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

פיוט טל
אימתי מתחילין להזכיר תפילת טל? נאמר במשנה (תענית א, ב): "העובר לפני התיבה ביום טוב הראשון של פסח, הראשון מזכיר", כלומר שליח ציבור העובר לפני התיבה בשחרית, עדיין מזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם". "האחרון אינו מזכיר" - שליח ציבור של מוסף אינו מזכיר גשם אלא טל. מכאן ואילך בכל ימות הקיץ ועד לתפילת מוסף בשמיני עצרת מתפללים על הטל. כהקדמה לתפילה על הטל, נוהגים בהרבה קהילות לומר פיוט על טל לפני תפילת מוסף, והפיוט משמש כהכרזה על ברכת הטל. בהלכה נקבע שיש צורך בהכרזה לפני שהציבור יזכיר. לשון השולחן ערוך (אורח חיים קיד, ב):
"אסור להזכיר הגשם, עד שיכריז הש"ץ".
והוסיף הרמ"א:
"וי"א שקודם שמתחילין מוסף, מכריז השמש: 'משיב הרוח ומוריד הגשם' כדי שהציבור יזכירו בתפילתן וכן נוהגין".
הבה נתבונן בפיוט 'טל' של ר' אלעזר הקליר, אחד הפייטנים הקדמונים, מן המפורסמים שבהם, עד שהחשיבוהו בעלי התוספות כאחד התנאים (תוספות חגיגה יג, ע"א ד"ה ורגלי). אף כי רבים קבעו שזמנו במאה השביעית, ובשם האר"י נמסר, שנשמתו משורש ר' אלעזר ב"ר שמעון, וזהו מעין צירוף מאחד של שתי הדעות.

פתיחה וסיום
בתלמוד נאמר: "כל פרשה שהייתה חביבה על דוד, פתח בה ב'אשרי' וסיים בה ב'אשרי'". ובעלי התוספות העירו (ברכות י, ע"א ובתוספות שם, ד"ה כל):
"לאו דוקא פתח באשרי וסיים באשרי, אלא חתימה מעין הפתיחה, כמו 'תהלה', שפתח 'תְּהִלָּה לְדָוִד' וסיים 'תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי', וכן ב'הַלְלוּיָהּ'".

הפתיחה והסיום השווים, מהווים ביטוי לעניין המרכזי של המזמור או של הפרשה. בדרך זו ניגש להתבונן בפיוט:
אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ:
טַל תֵּן לִרְצּוֹת אַרְצָךְ. שִׁיתֵנוּ בְרָכָה בְּדִיצָךְ. רוֹב דָגָן וְתִירוֹשׁ בְּהַפְרִיצָךְ. קוֹמֵם עִיר בָּהּ חֶפְצָךְ. בְּטַל:
טַל צַוֵּה שָׁנָה טוֹבָה וּמְעֻטֶרֶת. פְּרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת. עִיר כְּסֻּכָּה נוֹתֶרֶת. שִׂימָהּ בְּיָדְךָ עֲטֶרֶת. בְּטַל:
טַל נוֹפֵף עֲלֵי אֶרֶץ בְּרוּכָה. מִמֶּגֶד שָׁמַיִם שַׂבְּעֵנוּ בְרָכָה. לְהָאִיר מִתּוֹךְ חֲשֵׁכָה. כַּנָה אַחֲרֶיךָ מְשׁוּכָה. בְּטַל:
טַל יַעֲסִיס צוּף הָרִים. טְעֵם בִּמְאוֹדֶךָ מֻבְחָרִים. חֲנוּנֶיךָ חַלֵץ מִמַסְגֵרִים. זִמְרָה נַנְעִים וְקוֹל נָרִים. בְּטַל:
טַל וָשׂוֹבַע מַלֵּא אֲסָמֵינוּ. הֲכָעֵת תְּחַדֵּשׁ יָמֵינוּ. דוֹד כְּעֶרְכְּךָ הַעֲמֵד שְׁמֵנוּ. גַּן רָוֶה שִׂימֵנוּ. בְּטַל:
טַל בּוֹ תְבָרֵךְ מָזוֹן. בְּמַשְׁמַנֵּינוּ אַל יְהִי רָזוֹן. אֲיֻמָה אֲשֶׁר הִסַּעְתָּ כַצֹּאן. אָנָא תָּפֵק לָהּ רָצוֹן. בְּטַל:
שָׁאַתָּה הוּא ה' אֱ-לֹהֵינוּ מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַטָּל:
לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה. אמן:
לְחַיִּים וְלֹא לַמָּוֶת. אמן:
לְשׂוֹבַע וְלֹא לְרָזוֹן. אמן:

אפשר לומר שמילת המפתח של הפיוט, הפותחת וסוגרת אותו, סובבת סביב התיבה: רצה, שהיא תמציתו של הפיוט. כי מאז חורבן הבית קיימת תחושת העונש של "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם" (דברים לז, יא), של ריחוק ונידוי, ומחמת אותה הגערה הא-לוהית על ישראל מורגשת הקללה גם בארץ, על כן, מתוך ערגה, עולה בפיוט הבקשה לסליחה וריצוי, הן לארץ אשר לקתה, והן לעם הסובל והמתייסר בגלותו, המצפה להארת פנים כימים הראשונים, בעת שברכת ה' התגלתה על העם והארץ.

הפתיחה מתייחסת לארץ: " טַל תֵּן לִרְצּוֹת אַרְצָךְ", והיא נסמכת על הכתוב: "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, שַׁבְתָּ שְבִות יַעֲקֹב" (תהלים פה, ב). במזמור עצמו חוזרת הבקשה לסילוק חרון אף ה', מעמו ונחלתו "וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ, הַלְעוֹלָם תֶּאֱנַף בָּנוּ, תִּמְשֹׁךְ אַפְּךָ לְדֹר וָדֹר" (שם, שם, ה-ו), ועולות המשאלות: "הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ... לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ... וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ" (שם, שם, ח-יג). זהו הנושא המרכזי של הפיוט, הכמיהה לחידוש ימים כקדם, הפייטן מעורר בתפילתו לתקוות חיים חדשה לארץ ולעם.

את השורש 'רצ"ה' נמצא גם בחתימת הפיוט, ופה בחתימה מובלטת האומה: "אֲיֻמָה אֲשֶׁר הִסַּעְתָּ כַצֹּאן, אָנָא תָּפֵק לָהּ רָצוֹן - בְּטַל". איומה, פירוש האומה (בתוספת י'), מופיעה בבקשה לרחם על האומה המכונה בשיר השירים: 'איומה', "אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת" (שיר השירים ו, ד). האומה אשר אותה הוציא ה' ממצרים - "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ" (תהילים פ, ט) : "וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ" (שם עח, נב). מתרפקת בבקשה: אנא זכור לה את חסד נעוריה והפק לה רצון, שתהא רצויה ומקובלת לפני המקום ולא תהיה דחויה ועזובה כמו ביבי גלותה.

את עקרון הפתיחה והסיום באותו ביטוי מצאנו בשירת הים, בפתיחה: "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, א), ובסיום: "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם" (שם, שם, יט), וכתב הראב"ע (שמות טו, יט) שאין זה סיפור דברים, אלא גם זה מן השירה. המשפט הפותח והסוגר את השירה סוגר מעגל שלם, ללמדנו כי השירה היא נצחית, מעבר לרגע ההתרחשות, שבאותה העת. בכל אופן המשפט החוזר בא לציין את לב השירה ועיקרה, את מפלת מצרים, שהסוס וגם רוכבו טבעו בים, מיטב הכוח הלוחם המצרי, רכב בחור, שעל אף החיל והעוצמה שלהם אבדו בים, לעומתם בני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, באותה העת ממש. זהו תורף הנס והשירה (ראב"ע שמות יד, כט). לעומת חרון האף שבחיי הגלות הרי בפיוט, עולה התיבה: רצון, והיא מילת המפתח שנועדה לציין את המשאלה לחידוש הברית בין העם והארץ, על ידי בורא העולם "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ" (מלאכי ג, יב).

תקומת הארץ

בשני הבתים הראשונים אנו נפגשים במשאלה לתקומת הארץ, הבאה למלוא הגילוי בירושלים, המקודשת מכוחה של כל ארץ ישראל. "קוֹמֵם עִיר בָּהּ חֶפְצְךָ", על משקל: "כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ... כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל" (ישעיה סב, ד) הביטוי 'עיר בה חפצך' מבליט את החפץ והרצון הא-לוהי באותה העיר, שהיא מחוז החפץ, אשר מפני החטאים נהפכה להיות ל"עִיר כְּסֻכָּה נוֹתֶרֶת", לעיר שנתרוקנה מיושביה, כדברי הנביא: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה" (ישעיה א, ח). תיאורים עצובים אלה של הנביא, המחישו מה יקרה לעיר שתתרוקן מבניה, היא תהיה כמו סוכת השומרים הבודדת והשוממה, שלאחר תקופת הבציר. מראה הכרם הריק והעלוב, לעומת החיים ששקקו בו לפני כן. לדאבון לבנו, כך אמנם אירע לירושלים בימי גלותנו, ולכן באה הבקשה להשיב את הבנים לשולחן אביהם. יוצא שגורלה של העיר תלוי בגורלו של העם, וזוהי מעין בבואה המשקפת את מעמדו של העם. כך היה הדבר לאורך כל דורות הגלות, מצבה של ירושלים נגזר ממצבה של האומה. ורק כשהחלו דרכי ציון האבלות להתמלא בבניה שהחלו לשוב ולמלאה, רק אז יצאה ירושלים משוממותה.

גאולת ישראל
בשני הבתים הבאים ב'תפילת טל' אנו עוסקים בגורלו של העם, ובאה התחינה והמשאלה לגאולתו: "לְהָאִיר מִתּוֹך החֲשֵׁכָה, כַּנָּה אַחֲרֶיךָ מְשׁוּכָה". יש צורך להביא את האורה והשמחה לכנסת ישראל. "כַּנָה" - כינוי לכנסת ישראל: "וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ" (תהלים פ, טז). הנמשכת אחרי ה' ומתגעגעת אליו "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה" (שיר השירים א, ד). וכן בבית הרביעי: "חֲנוּנֶיךָ חַלֵּץ מִמַּסְגֵּרִים", "לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר" (ישעיה מב, ז). ישראל, שהם חנונים על ידך, ה', חלץ אותם ממסגרים, מגלותם.

הבית החמישי והשישי, תפילה וציפייה לעתיד. לעומת הגאולות הקודמות שהיה אחריהן שעבוד, באה הבקשה לעתיד, לגאולה שתהיה קיימת לעד, ולא כיולדת שמתעברת ויולדת. "דּוֹד כְּעֶרְכְּךָ הַעֲמֵד שְׁמֵנוּ, גַּן רָוֶה שׂימֵנוּ". ישנם הרבה עמים שהם צאצאי עמים קדמונים, הם שייכים לגזע ולמשפחה המסוימת או לשבט, אבל לא קיימת ביניהם כל זיקה תרבותית רוחנית. והנביא הבטיח "כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם" (ישעיהו סו, כב), כלומר שיהיה המשך לזרע ישראל, שצאצאיו יתקיימו, זהו המובן של 'זרעכם', כממשיכים מבחינה גופנית, וגם תרבותם ומורשתם תישמר, זהו המובן של 'ושמכם', זוהי הזיקה התרבותית. על כן בפיוט הבקשה הכפולה, שיעמיד שמנו וישימנו כגן רוה, שתמיד נימצא בחיי פריחה, ויעמוד שמנו כיציבות הא-לוהית: "דּוֹד כְּעֶרְכְּךָ הַעֲמֵד שְׁמֵנוּ".

בחתימת הבית השישי:
" אֲיֻמָה אֲשֶׁר הִסַּעְתָּ כַצֹּאן, אָנָא תָּפֵק לָהּ רָצוֹן - בְּטַל ".
המשאלה והבקשה בחתימת הפיוט, לזכות לראות במאור פניו. זאת האומה אשר הסעת כצאן, ממצרים, נא הושיעם על ידי גילוי רצונך, להצילנו מן הגויים, ולגואלנו אחרית כְּבָרֵאשִׁית. מבנה פיוט טל בנוי על פי סדר: תשר"ק. לא לשם שעשוע הוא בא בהיפוך סדר הא-ב, אלא לשם ההארה המגיעה מן הסוף, מן האחרית להתחלה. (מהר"ל מפראג, בנצח ישראל פרק מב, השווה גם ל'אשרי' הבנוי מא-ב כפי הסדר, וכן לברכות מא' עד ת', לעומת הקללות שהן היפוך הסדר מו' עד ה').

ישנו פיוט מפורסם שאומרים אותו במוסף של שבת, "תִּכַּנְתָּ שבת". פיוט זה בנוי בסדר תשר"ק
והוא בסוד הגאולה. וכך פירשו הראשונים:
"לכך מיוסד באלפא ביתא זו תשר"ק, לפי שהיא נשמעת על הגאולה, והגאולה בזכות שבת". (מחזור ויטרי, סימן קכט)

וכן כתב ה'טור' (אורח חיים סימן רפו):
"על שם הגאולה, דכתיב: 'אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם'" (זכריה י, ח). (עיין בביאור הבית יוסף שם)
אם בכל המועדים אנו זוכים להשראה מכוח העבר, שחוזר אותו אור קדום ומאיר באותה העת, בעת שהמעגל השנתי חוזר לאותה נקודה, זוהי הארה שמכוח העבר. אבל לא פחות מן העבר מאיר לפנינו העתיד. כשם שיציאת מצרים הטביעה חותמה על יציאתנו, הרי לא פחות מזה מאירה גם גאולת העתיד, ומכוחה שואב ישראל תקווה גם בעת צרה בהווה.בא-ב, לפי הסדר, אנו צועדים מן העבר אל העתיד, אל אחרית הימים. וכשהופכים את הסדר ומתחילים מן הסוף להתחלה, הרי מקרינה האחרית על ההווה,ומכוח העתיד נבנים החיים ומתמלאים מן הציפייה והתקווה. זהו ההסבר של האגדה התלמודית על הרַחַם, ציפור ששורקת 'שרקרק, שרקרק', והיא המבשרת את בואו של משיח. ההסבר מסתמך על הפסוק: "אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם" (זכריה י, ח). ודווקא כשהציפור תעמוד על הארץ ולא תעוף באוויר או על הענפים, פירושו של דבר שהציפיות והתקוות תהיינה ממשיות ולא ערטילאיות - הן תיאחזנה באדמה. כלומר כשארץ ישראל על רגבי אדמתה יעלו את מרבד הקסם הירוק, כשהרי ישראל ישאו ענף ופרי,משמע שהגיעה העת לגאולתם של ישראל. השריקה תביא לקיבוץ גלויות, להתכנסות הגלויות,עם בניין ירושלים "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה', נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס" (תהלים קמז, ב),ואז לא תישאר העיר שוממה מבלי בניה, כסוכה בכרם,אלא תתמלא בצאן אדם.

הערה מכת"י: נקדני טבריה קבעו עשרה סימני תנועות, לפי טיבם מתחלקים הסימנים לחמש קבוצות: 1. פתח, קמץ.
2. סגול, צירה.
3. חיריק קטן, חיריק גדול.
4.קמץ קטן, חולם.
5. קובוץ, שורוק.
אלו הן התנועות הגדולות והקטנות, המניעות את העיצורים. עיצור שאינו מונע בתנועה, מסומן בשווא (נח או נע) האותיות: א,ה,ח,ע,שקשה להגותן בשווא, יבואו תחתיהן החטפים. וזו קבוצת תנועות נוספת: 6. השווא והחטפים.אם נעקוב אחרי החרוזים בפיוט, נבחין שהפייטן בחר לחרוז מכל קבוצת תנועות את המאפיין בניקודה,וכך הגענו לשישה בתים בפיוט.משמותיהן של תנועות הניקוד א.שווא. ב. סגול. ג. קמץ גדול. ד. חיריק גדול. ה. קובוץ. ו. חולם.
מהניקוד אפשר לחבר משפט, על הראשית והאחרית של ישראל: 'שווא סגולה נקמצה בחריקה גדולה קבצנו זה חלומנו'.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il