ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מי מצווה למעט את עצמו? | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא תזריע Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אדר ב' תשס"ה

מי מצווה למעט את עצמו?


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

עניין טהרתה של היולדת פותח את פרשתנו. וז"ל הכתוב:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה: וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן: וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה: (ויקרא י"ב).

לכאורה הלכות טהרה וטומאה שייכות לתחום של חוקי התורה, שאי אפשר להבינם על פי השכל. כך הגדירה התורה את הדברים, כפי שקראנו בשבוע שעבר "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר י"ט ב). כך אנו מוצאים גם בדברי רב המתייחסים לפרשתנו "רב אמר: מעין אחד הוא, התורה טמאתו והתורה טהרתו" (נדה דף לה ע"ב).

אף על פי כן, ננסה להבין כמה עקרונות הלכתיים שיתכן ופרשיה זו מנסה ללמד אותנו.
א. הדם כשלעצמו איננו מטמא, יש דם נידה ויש דמי טהרה. הגדרה זו מבטלת את הקשר ההכרחי לכאורה בין מחזור חייה הטבעי של האשה ובין מושגי הטומאה. הקשר הזה גרם למנהגים משובשים שמקורם כנראה בקראות. מנהגים שגרמו לטעויות הלכתיות ושהרחיקו את הנשים מבית הכנסת ומקשר לתורה, חלקים נכבדים של חייהן (עיין רמב"ם פי"א מהל' איסורי ביאה הט"ו בדבריו החריפים, שו"ת "יביע אומר" חלק ד - יו"ד סימן יא ד"ה א. ראשית).

ב. ההבדלים בין זכרים ונקבות הם יסודיים וקיימים מרגע הלידה. הניסיונות לטעון שההבדלים הם תוצאה של חיקוי התנהגות המבוגרים והם נרכשים ולא מולדים, נדחים על ידי התורה. יתכן והשינוי בהלכות בהקשר ללוחות הזמנים השונים, בין לידת זכר ללידת נקבה, רומזים שאכן חיי כל אחד מהם מתנהלים בשתי מערכות זמן שונות זו מזו. לוח השנה הזכרי מושפע בעיקר מן השמש וממילא הוא יומי/שנתי. לוח השנה הנקבי מושפע מן הירח והוא אכן חודשי. לכן רק גברים חייבים במצוות עשה שהזמן גרמא (מצוות אלה קשורות או להבדלים בין יום ולילה שהם מושפעים ישירות מן השמש, או לחגים התלויים בלוח השמשי). מאידך גיסא כל ההלכות הקשורות לנשים מוגדרות דווקא בחודשים ולא בשנים או חלקיהם. דוגמא לכך ניתן לראות בהגדרת אשה כמינקת במשך כ"ד חודשים ולא שנתיים וכדו'. לכן אולי חכמים קראו לשילוב בין לוח השנה השמשי ושנים עשר חודשי הלבנה-עיבור.

ג. הלכות טהרת המשפחה קובעות כלל הלכתי יסודי. האיש חייב להתאים את סדרי חייו, צרכיו ורצונותיו אל לוח הזמנים שנקבע באופן טבעי על ידי אשתו. ההתחשבות והרגישות הופכת את מערכת הקשרים לאנושית וערכית - לקשר של אהבה ורעות ומרומם אותם לענין נעלה. הגדרה מעין זו פותחת פתח לקרב נושא זה אל השכל וגם לעולמם של יהודים שאינם מגדירים עצמם כשומרי מצוות. דברי רש"י אודות הויכוח עתיק היומין שחז"ל קשרו לבריאת החמה והלבנה מקבלים משמעות חדשה. וז"ל: "המאורות הגדולים וגו' - שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד" (בראשית א' ט"ז). קודם כל שווין נבראו. גם חולשתה של הנקבה ומחזור חייה הגורם להתמעטות בחלקים מסויימים של חייה, אין משמעותו שלטון של צד אחד על השני. התורה במערכת הלכות זו מדריכה את האיש שעליו מוטלת החובה לוותר ולהתחשב.

ד. מצוות המילה מופיעה לפתע בתוך הפרשיה (פסוק ג). מה משמעות הופעתה כאן ובהקשר של הלכות אלה? יתכן והעניין קשור גם הוא לכלל הקודם. דווקא האיש ולא האשה הוא שצריך להתאים עצמו. ברית המילה בפשטות משמעותה שעבוד גם של חלק זה בגוף האדם לעבודת הבורא. הפגיעה לכאורה דווקא באיבר זה, משמעותה "לברית הבט ואל תפן ליצר". יש כאן מעין ההדרכה שהופנתה אל הלבנה "לכי ומעטי את עצמך" (חולין דף ס ע"ב) הפעם היא מופנית אל האיש. על פי דברינו יש כאן ציווי כפול "קדש עצמך במותר לך" אבל גם, חובתך היא לספק את השני ולא את עצמך.

הבה נתפלל כי נזכה שגם פרשיה זו הפותחת את פרשתנו תקבל משמעות מעשית מכל הבחינות בקרוב.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il