ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המלאכים והשעון | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים חסידים מספרים Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אדר ב' תשס"ה

המלאכים והשעון


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

חסידים מספרים כי כשהיה רבי אלימלך אומר קדושה בתפילת שבת, היה לפרקים לוקח את שעונו בידו ומסתכל בו, כי באותה שעה עלולה היתה נפשו לכלות מגודל המתיקות. לכן הביט בשעון, כדי לקיים את עצמו בזמן ובעולם.

להבנת נושא הסיפור שלנו אנו צריכים להבין ראשית את מערכת האיזונים הקיימת באדם. האדם הוא מזיגה עדינה בין יסודות חומריים ורוחניים. כל הפרה של האיזון בין שני כוחות אלו מביאה לנזק. אדם המגביר את היסוד הגשמי באישיותו, הולך ומתדרדר בחומר והרוחניות אינה יכולה להופיע עליו. הוא חסר את היסוד הרוחני של אישיותו, וכל כולו משתקע בחומר. מאידך גיסא, אדם המתחבר בצורה קיצונית ליסודות הרוחניים של המציאות עלול להגיע לידי מצב של התבטלות היסודות החומריים, ומתוך כך למוות.

על מוות שכזה כתב הרב קוק: "המות הוא חזיון שוא... מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם". כך פירש בעל ה'שם משמואל' מסוכטשוב את הפסוק "תוסף רוחם יגוועון ואל עפרם ישובון". ברמת הפשט כוונת הכתוב היא "תאסוף רוחם יגוועון", כלומר כשהאלוקים אוסף את רוחו של האדם הוא גווע. אולם הפסוק אומר "תוסף", שעניינו הוספה ולא איסוף.

משמעות הדברים חוזרת למה שנאמר לעיל, שכשהקב"ה מוסיף לאדם תוספת רוח, תוספת יסודות רוחניים, האדם גווע. על-פי חז"ל המוות הוא ביטוי אופייני לצדיקים, שכן מיתתם של צדיקים בדרך כלל נובעת מהתווספות של הארה רוחנית שאין עולם החומר יכול לעמוד בה.

מכאן באים אנו לקביעה נוספת, והיא שיש אנשי מעלה היכולים להביא את עצמם לידי גוויעה שכזו. אדם הנכנס לדבקות בהארה הרוחנית של האור האלוקי עלול להגיע לידי יציאת נשמה. יציאת נשמה שכזו טעם טוב לה, זהו טעמה של ההתעדנות על האור הגדול המעניק לכל אדם עונג עילאי של דבקות והתפשטות מכל גשמיות. אך מבית מדרשה של החסידות למדנו כי אין חפץ לו לבורא בגוויעה יזומה שכזו.

גישה זו מתבררת בסיפור מעמד הר סיני. כשעם ישראל עומד למרגלות הר סיני הוא מבקש שמשה ידבר אתו ולא הקב"ה, כדי שלא תאכל אותם האש הגדולה. על בקשה זו אומר הקב"ה "היטיבו אשר דברו". בתורת החסידות הסבירו את הדברים בכך שאין חפץ לקב"ה במלאכים, שאם היה רוצה מלאכים היה בורא מלאכים. הקב"ה ברא בני אדם. כשעם ישראל רואה שהעמידה והחשיפה לאש הגדולה של מעמד הר סיני עלולות להוביל להפרת האיזון שבין החומר והרוח, הוא פונה בבקשה שמשה ידבר ולא הקב"ה "פן תאכלנו האש הגדולה".

כשר' אלימלך עומד בקדושה של שבת, הוא נמצא על פתחה של הארה רוחנית שמשמעותה הפרה של האיזון העדין בין חומר לרוח. כמה גורמים חוברים יחדיו להפרה זו: ראשית, מדובר בשבת. השבת בין ימי השבוע מסמלת את היסוד הרוחני של חיינו. נקודת הפתיחה הרוחנית של יום השבת גבוהה בהרבה מנקודת הפתיחה של ימות החול. בתוך קדושת השבת נוגע ר' אלימלך בנקודת קדושה נוספת, והיא אמירת ה'קדושה'.

מעבר לעצם הקדושה שיש באמירת ה'קדושה', ה'קדושה' בנויה בעצם על השוואה בין עם ישראל לבין המלאכים. "נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קודש המשלשים לך קדושה". ה'קדושה' היא בעצם התחברות של התחתונים בתפילה עם העליונים. באותם רגעים של קדושה מקבלים ישראל הארה רוחנית של מלאכים.

להארה הרוחנית הזו יש משמעות בכל יום, ומשמעות כפולה כשהיא נאמרת בשבת. מעמד ה'קדושה' ביום השבת עצמו מביא את ר' אלימלך לידי הפרת האיזון. עולם הרוח מתגבר ועולם החומר הולך ונמחק. האחיזה במציאות החומרית הולכת ומתבטלת.

אין לקב"ה חפץ במלאכים, רוצה הוא בבני אדם. גם ר' אלימלך יודע זאת. לשם כך הוא נוטל את שעונו ומביט בו. נטילת השעון נועדה לחבר את ר' אלימלך למציאות הגשמית. עולם החומר החבוק בין ידיו זועק את קיומו. הוא איננו מוכן להתבטל מפני עולם הרוח, ובכך הוא מחזיר את האיזון הנדרש.

זאת ועוד, השעון הוא סמל. השעון מסמל את המסגרת החומרית של הזמן. השעון מוריד את האדם אל המציאות המוגבלת והמצומצמת, ושם אותו במסגרות של זמן ומקום. "לכל זמן ועת" משמעותו כי העולם שלנו בנוי במסגרות קבועות ומבוססות, המכתיבות את חיינו בתוכן. אחיזה בשעון משמעה אחיזה במציאות.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il