ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המוציא שם רע | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא מצורע Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ניסן תשס"ה

המוציא שם רע

"קול צופייך" גיליון מספר 308



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

רפואת המוציא שם רע
פרשתנו פותחת בענין טהרת של המצורע:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב" (ויקרא יד א-ד).

והקשו המפרשים מדוע האריכה התורה בלשונה וכתבה "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּע", לכאורה היה עליה לכתוב "והנה נרפא הצרוע" ודיו? ונראה למפרשים לבאר על פי דברי רש"י שכותב:
"לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. ועץ ארז - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. ושני תולעת ואזב - מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב", עכ"ל.

מי שדיבר לשון הרע ורכילות, הזיק להרבה אנשים, הוא ערער שלום בית והפריד בין איש לאשתו, או שהכניס ארס בין אדם לחברו, ועל כן צריך לרפא את "הנגע" משורשו, ולא יועיל לרפא את הצרוע גרידא, וכיון שדיבור של לשון הרע מקורו בפטפוטי דברים לכן הוא צריך להביא שתי צפורים שהם מצייצות, כדי שישים אל לבו ויעקור את הנגע הזה מעצמו וידבר רק דברי תורה שהיא מרפא וסם חיים לכל. וכן מקורו של דיבור לשון הרע מן הגאווה שהתגאה על חברו ודיבר בגנותו, על כן צריך להביא תולעת ואזוב שהם השפלים שבבריות ושבצמחים, ועל ידי זה יעקור את הגאווה מטבעו וישוב מדרכו, ובכך ירפא את הנגע בעצמו.

"כי באפם הרגו איש" - לה"ר ברמז
החומרה הגדולה שיש למי שמוציא שם רע היא, בזה ששפך את דמו של חברו כשדיבר בגנותו. ועל כן תקנתו היא שיקח שתי צפורים, ויראה כיצד שוחטים ציפור ושופכים את דמה, וטובלים ציפור חיה בדם השחוטה, ועל ידי זה הוא ישים אל לבו שתהליך זה היה צריך לבוא עליו, וישוב מדרכו הרעה. לעיתים עלולים "להרוג" אדם לאו דוקא בדיבור של לשון הרע, אלא אפילו בעיקום אף, וזהו שנאמר "כי באפם הרגו איש".

לדוגמא, אם אדם מברר אודות אדם אחר לצורכי שידוכים או לצורכי מסחר אצל חברו, והלה מעקם את אפו, הרי שהוא כבר נתן תשובה שלילית מספקת ומושלמת לשאלה, וירד לחייו "והרגו". כמובן, שיש לדעת את הגבול של הדברים, ולא לבא לידי אמירת שקר כשחברו שואלו על אדם אחר, לדוגמא אם שאלו אדם, האם בחורה פלונית יראת שמים ויראת חטא, ואם תלך בצניעות כדרך בנות ישראל הכשרות ותכסה ראשה כדת וכדין וכדומה, לא ישקר ויענה בחיוב, כאשר הוא יודע שאין הדבר כן, כי אז הוא יגרום לאש להבה באותו בית, והחכם עיניו בראשו לדעת לענות מבלי לגנות, וגם מבלי לשקר.

תשובתו של המצורע

וכתוב (שם, ח):
"וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים".

המצורע אינו יכול לשוב אל המחנה מייד, אלא עליו לעבור "היטהרות" של שבעה ימים, עד שאט אט יחזור בשרו להיות כבראשונה ויתנקה מצרעתו, ואז הוא רשאי לשוב אל המחנה. כך גם מי שמוציא שם רע - עליו להתרחק מהמידה הרעה הזו בתכלית, ולנקות את דיבורו ואת לשונו עד שיתרגל ללשון נקייה, ואז יוכל לשוב אל המחנה.

שכר לומדי התורה ועונש עוזביה
הזוהר הקדוש הפליג מאוד במעלת לימוד התורה, והשפעתה החיובית והחיונית על האדם, ומאידך על נוראות העונש המגיע למי שמזניח את לימוד התורה, והזהר הקדוש לומד זאת מפרשתנו, וז"ל (זוהר פרשת מצורע דף נב ע"ב):
"וידבר ה' אל משה לאמר, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו', ר' אבא פתח גורו לכם מפני חרב וכו', כמה אית לון לבני נשא לאסתמרא ארחייהו ולדחלא מקמי קודשא בריך הוא דלא יסטי מארחא דכשרא ולא יעבור על פתגמי אורייתא ולא יתנשי מנה (כמה צריכים אנשים לירא מלפני הקב"ה שלא יסטו מהדרך הטובה והכשרה ושלא יעברו על דיני התורה ושלא יעזבוה), דכל מאן דלא לעי באורייתא ולא ישתדל בה נזיפא הוא מקודשא בריך הוא (שכל מי שאינו עוסק בתורה ואינו משתדל בה, נזוף הוא מלפני הקב"ה), רחיקא הוא מניה (מרוחק הוא ממנו), לא שרייא שכינתא עמיה (ולא שורה השכינה עמו), ואינון נטורין דאזלין עמיה אסתלקו מניה (וכל המלאכים שהולכים אתו לשומרו מסתלקים ממנו), ולא עוד אלא דמכרזי קמיה ואמרי אסתלקו סוחרניה דפלניא דלא חש על יקרא דמאריה ווי ליה דהא שבקוהו עלאין ותתאין לית ליה חולקא בארחא דחיי (ולא עוד אלא שמכריזים לפניו ואומרים "הסתלקו כל הסובבים את פלוני על שלא חש על כבוד קונו, אוי לו על שעזבוהו עילאין ותתאין ואין לו חלק בדרך החיים!). וכד איהו אשתדל בפולחנא דמארי ולעי באורייתא (ומי שמשתדל בעבודת קונו ועוסק בתורתו) כמה נטורין זמינין לקבליה לנטרא ליה (כמה מלאכים סובבים אותו ושומרים עליו) ושכינתא שריא עליה (והשכינה שורה עליו) וכלא מכרזי קמיה ואמרו הבו יקרא לדיוקנא דמלכא (ומכריזים לפניו תנו כבוד לזה שנאמר עליו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו), הבו יקרא לבריה דמלכא (תנו כבוד לבנו של מלך), אתנטיר הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי זכאה חולקיה (שמור הוא בעולם הזה ובעולם הבא, אשרי חלקו)", עכ"ל.

סם חיים ואומנות - לשון נקיה ודברי תורה
הגמרא מספרת (ע"ז י"ט ע"ב) על רבי אלכסנדרי שפעם יצא לרחובה של עיר והיה מכריז "מאן בעי חיי, מען בעי חיי" (מי רוצה חיים? מי רוצה חיים?) התקבצו מסביבו הרבה אנשים לשמוע איזה "שיקוי פלא" יש לו למכור, והוא הראה להם את הפסוק "מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע". פעם היו שני אנשים שקיבלו על עצמם שלא לדבר לשון הרע, האחד קבע את חייו בלימוד תורה והיה גורס בדברי תורה כל היום, וכך היה מקדש את דיבורו. והשני, התרחק מבני אדם ומן היישוב, וכל זאת על מנת שלא יבוא במגע עם איש שלא ייכשל בלשון הרע. ולמעשה סמוכים הדברים בפסוק "האמנם אלם צדק תדברון" (תהלים נח, ב) - אומנותו של אדם היא לדעת מתי לדבר ומתי לא, ודיבורו של האדם צריך להיות קבוע בדברי תורה, והתורה מחיה את האדם ומצילה אותו שלא ייכשל בדיבורים אסורים.

בת קול קבועה בלבו של כל אדם
ועוד כותב הזוהר הקדוש (שם), וז"ל:
"בני נשא לא ידעין ולא שמעין ולא מסתכלי ברעותא דמאריהון וכרוזא כל יומא קארי קמייהו ולית מאן דציית ליה, ולית מאן דיתער רוחיה לפולחנא דמאריה" (ישנם אנשים שלא שומעים ולא שמים על לבם לקיים את רצון קונם, ובת קול מכריזה כל יום ואין מציית לה, ואין מי שיעורר את רוחם לעבודת הבורא).

המשנה באבות אומרת (פרק ו מ"ב):
"אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף".

ואל תתמה על כך שאין איש שומע את אותה הבת קול בעולם, שאין הכוונה אלא על התעוררות שהאדם יכול להתעורר ולהתעלות על ידי "בת קול" שיוצאת מעמקי נשמתו על עלבונה של תורה, וממנה הוא יכול להתחזק בעבודת הבורא יתברך, ולשבת לעסוק בתורה. זה הפשט של המשנה, אולם הרב בעל תפארת ישראל ב"יכין ובועז" כותב (באות ל"ה), וז"ל:
אמרו הטבעיים בספרי (יעאגראפיע) גאוגרפיה, שגם עכשיו סביב להר סיני נשמע באויר שממעל להר תמיד קול הברה כעין קול רעם דברים ואין מבין. וזה דבר פלא ולפע"ד לאלה רמז ריב"ל שהקולות שנשמעים שם יתנו רמז לאדם להזכירו מתן תורה. וכי עכשיו ירעם על הדור על שאינן מכבדים אותה כראוי לשמור מצוותיה כראוי. וזהו הקול הקטן החוזר מקול הגדול, שנשמע אז ביום הקהל בעת מתן תורה וזהו בת קול דקאמר הכא, ר"ל קול שנולד מקול אחר, עכ"ל.

נאמנים פצעי אוהב
הרה"ג רבי אברהם רפול זצ"ל היה בקי עצום, והייתי מכנה אותו "ש"ס מהלך", וכשהוא היה לומד היה זה בריתחא, ומתוך לימודו היה דופק על השולחן, ו"עוקר הרים וטוחנם זה בזה". פעם אחת ישב לידו בחור אחד שהפסיק באמצע לימודו וסגר את הספר ונישק אותו. קרי עליה (משלי כז,ו) "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא", המכות שמכה בשולחן הם אהובות כי הם באות מתוך ריתחא דאורייתא, אבל יש הנושק את הספר, ונשיקות הללו שנואות הן, שמעידות על הפסקת לימוד התורה.

צדיקים ילכו בם
מסופר על תלמיד חכם אשכנזי שהגיע יום אחד לישיבת 'פורת יוסף', והתחיל ללמוד, והיה מנגן מתוך לימודו "בם בם בם בם" כדרכם שמתיקות הלימוד סוחפת אותם לניגונים כובשי לב ונשמה. והנה בא לץ אחד והתחיל מנגן כמוהו "בם בם בם בם". הרה"ג רבי אברהם רפול זצ"ל היה נוכח שם וקרי עליה (הושע יד, י) "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם (כלומר, מי שלומד באמת ומנגן "בם בם בם" הולך בדרך ה') וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (מי שעושה מזה ליצנות ומנגן "בם בם בם" הרי שנכשל בה).

וכשלומדים תורה יש ללמוד מתוך שמחה וטוב לבב. ואומרים שמי שלומד תורה כחכמה בעלמא ובלא ניגון, זה לא טוב כי זה מראה שנשמתו לא נהנית מאותו הלימוד, ובכל מקום היו רגילים ללמוד עם ניגון מסוים, ויש שמלמדים בשיטה קבועה של ניגון בין בתורה ובין בחומש ובין במשניות, וזה דבר טוב מאוד, אשרינו ואשרי חלקנו שהקב"ה נתן לנו את התורה שהיא משמחת כל לב. וידע האדם שאין דבר שמבריח את היצר הרע מן האדם כמו לימוד תורה, וכמו שכתוב "ושמתם את דברי אלה", ודורשת הגמרא (קידושין דף ל' ע"ב) "וסם תם", שהתורה היא סם חיים, ויש בה את הכל להבריח את היצר הרע (ועיין מגילה דף ל"ב ע"א בסוף המסכת מה שאמר ר' יוחנן על מי שקורא ללא זמרה).

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il