ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דינים הנוהגים בעומר והלכות ברכות | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ספירת העומר הלכות ספירת העומר Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ניסן תשס"ה

דינים הנוהגים בעומר והלכות ברכות

"קול צופייך" גיליון מספר 307



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

"להתנתק מההתנתקות"
אנו נמצאים בעיצומם של ימי העומר בהם מתו תלמידי רבי עקיבא, ואומרים חז"ל (יבמות דף ס"ב ע"ב) שמתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה. ואומר מרן בעל הבא"ח זיע"א רבי עקיבא לימד את המצווה החשובה של 'ואהבת לרעך כמוך', והסיבה למותם של התלמידים לא משום שהיה ביניהם קטטות ומחלוקות חלילה, אלא משום "שלא נהגו כבוד זה בזה". ניתן להמחיש זאת על ידי שכשהיו שואלים אדם את חברו מה שלומך, לא היו שואלים את זה בלשון כבוד של "מה שלום כבודו", אלא בלשון שאדם מדבר אל אנשים פשוטים, וזה היה החיסרון שבגינו מתו כל כך הרבה תלמידים. הלקח לגבינו הוא שצריך כל אדם לנהוג בכבוד עם חברו, ולהתחזק באהבה אחווה שלום ורעות, ובפרט בימים אלו. ומכאן אנו פונים ליושבים מנהיגות המדינה שמפרסמים בימים אלו שרוצים לערוך משאל בקרב חבריהם למפלגה לגבי תוכנית "ההתנתקות" שלהם, שיתבוננו בסיבת מותם של תלמידי ר"ע, ויבינו שכל העניין של המשאל בכלל, ועצם התוכנית בפרט, הם דברים נטולי כל אהבה אחווה שלום ורעות, ואדרבה הם רק מעשים שיש בהם להגביר את הקוטביות ואת השנאה בקרב שכבות הציבור בעם. ומלבד כל זה, הרי כל התפיסה שלהם מוטעית מעיקרה, משום שהרי הקב"ה ברא את כל העולם ובחר בארץ ישראל מכל הארצות, וברא את כל האומות ובחר בעם ישראל מכל העמים, ונתן את אר"י לעם ישראל, והכל במטרה לשמור את ברית התורה. מאחר וכן הוא הדבר, אין שום אפשרות לחשוב על נתינה, ויתור או התנתקות משום חלק ולו גרגיר אחד מארץ ישראל משום שאינה שייכת לשום גוף כזה או אחר, אלא להקדוש ברוך הוא בלבד. ומובא בדברי אור החיים הקדוש על הפסוק "לזרעך נתתי את הארץ", שארץ ישראל נתנה במתנה לעם ישראל בלבד, ולא לעשו ולא לישמעאל. ותפקידנו בעת שכזאת הוא להתפלל שהקב"ה ייתן בלבם של המנהיגים את הבנת הדברים, ובתודעתו של הנשיא בוש שלא יתערב בעניינים שאינם שייכים לו כלל, וש"יתנתקו מההתנתקות", וזה הדבר הטוב ביותר שהם צריכים לעשות. ואין במהלך זה חוסר אהבה ואחווה, אלא אדרבה זו האהבה והאחווה שאנו מורים להם את הדרך הנכונה אותה צריכים לנקוט. ולא להפוך חלק מהעם לפליטים ולעקור אותם ממקום מושבם. לעקור אויב כן ולא אוהב. המתיישבים הם מטובי הבנים של עם ישראל ובשליחות העם הם שם.

ידיעת ההלכה בברכות

כל
אדם מישראל חייב לדעת היטב את ההלכה בכל מה שנוגע לענייני ברכות. וקודם שיאכל דבר מסוים ישאל את עצמו מהי הברכה שצריך לברך, כי ללא כן הוא עלול להכניס את עצמו לספקות ולמחלוקות, וכל היכא שמתעורר ספק אצל האדם מהי הברכה הראויה לברך על מה שהוא מתכוון לאכול, עדיף שלא יאכל כלל מאשר להכנס לספק כל שהוא, וילך אצל חכם ויברר את ההלכה ואחר כך יאכל, וכדברי הגמרא (ברכות ל"ה ע"א):
ת"ר אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה. וכל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה מעל, מאי תקנתיה ילך אצל חכם, ילך אצל חכם מאי עביד ליה הא עביד ליה איסורא. אלא אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבוא לידי מעילה וכו'. לדעת רבי חנינא בר פפא כאילו גזלן עי"ש.

וכל אדם ילך לפי מנהג אבותיו. דוגמא לדבר, הנוהגים כדעת הרמב"ם בכל עניין, מברכים על מחית תפוחי אדמה - בורא פרי האדמה, או על 'לדר' - ברכת בורא פרי העץ, כי לדעת הרמב"ם על פירות וירקות מרוסקים מברכים את ברכתם. אבל אנו פוסקים להלכה שכל שנשתנה מראהו ולא ניכר הפרי - מברך עליו שהכל. עיין לרמב"ם (פ"ח מהלכות ברכות הלכה ד'): "אבל תמרים שמועכן ביד והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה מברך עליהן תחילה בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש", וכן פסק השו"ע בסי' ר"ב סעי' ז'. ועיין לרש"י ברכות ל"ח ע"א על דברי הגמרא האומרת שעל "טרימא" מברך בורא פרי העץ, ופירש"י שם טרימא - "שֵם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק". משמע שאם מרוסק מברך שהכל, ולא כדברי הרמב"ם דלעיל, וכן פסק השו"ע סי' ר"ב סעי' ז', ורמ"א פסק שם שמספק יברך שהכל (ועיין לכה"ח שם ס"ק נ"ז).

מחשבה קובעת או מה שאמר בפועל
מה הדין אם אדם לקח כוס מים וכשהתחיל לומר "ברוך אתה ה'" וחשב בדעתו לברך בפה"ג (כגון שהיו המים צבועים בצבע אדום וכדומה ולכן הוא טעה), אבל לפני שסיים ראה שהוא צריך לברך "שהכל" כי זה מים - האם אזלינן בתר עיקר הברכה ומה שחשב לברך כשאמר ברוך אתה ה' זה הקובע, ולכן לא יצא ידי חובתו כיון שחשב לברך בפה"ג ואין זה ברכת המים, או שמה שבירך בפועל הוא הקובע, וכיון שסיים ואמר שהכל נהיה דברו יצא ידי חובה. בענין זה נחלקו הרמב"ם והראב"ד. שלדעת הרמב"ם כיון שבשעה שאמר ברוך אתה ה' חשב לברך ולומר בפה"ג - לא יצא יד"ח למרות שאמר לבסוף שהכל נהיה בדברו. אבל לדעת הראב"ד העיקר מה שאמר, ולכן אם סיים ואמר שהכל נהיה בדברו יצא יד"ח. כמו כן, אם לקח כוס של בירה בידו (שלמעשה ברכתה שהכל, ולא כמו אותם האומרים שברכתה מזונות כיון שעשוי משעורה - עיין תוס' ברכות לח ע"א ד"ה האי). וחשב לברך "שהכל נהיה בדברו", ולבסוף סיים 'בורא פרי הגפן' - יצא ידי חובתו כיון שבתחילה כשאמר ברוך אתה ה' חשב על הברכה העיקרית. ועוד אומר הרמב"ם אם היו לפניו פרות הארץ שברכתם בורא פרי האדמה והתחיל לברך על מנת לומר בפה"א, ואמר בטעות בפה"ע אין מחזירים אותו, וזאת שוב מהטעם שכשאמר ברוך אתה ה' התכוון לברכתו. וכן, אם היה לפניו תבשיל של דגן והתחיל לברך ע"מ לומר בורא מיני מזונות כברכתו, וטעה ואמר המוציא לחם מן הארץ: לדעת הרמב"ם - יצא יד"ח. ולדעת הראב"ד - לא יצא יד"ח כי אין הולכים אלא על פי מה שהוציא מפיו. עיין ברמב"ם פרק ח' מהלכות ברכות הלכה י"א, וז"ל:
"לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל, וטעה ואמר בורא פרי הגפן, אין מחזירין אותו. וכן אם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה, וטעה ואמר בורא פרי העץ, אין מחזירין אותו. וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח על מנת לומר בורא מיני מזונות, וטעה ואמר המוציא, יצא. מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהן עיקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אע"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו".

וכתב הראב"ד: אע"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו. כתב הראב"ד כל מה שכתב באלו הענינים הכל הבל שאין הולכין אלא אחר הפירוש שהוציא בפיו, עכ"ל

חשב לספור כהוגן וטעה באמירתו
ברך על דעת לומר את הספירה של אותו היום, למשל היום ארבעה עשר יום לעומר וכשספר אמר היום חמשה עשר, באנו למחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל. והנה, גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי (בספרו אורח חיים עמוד ר"י אות טז, יז) כתב שאם פתח על דעת לומר היום ארבעה ונזכר ואמר חמישה ובאמת הם חמישה, אינו חוזר ומברך, וזה אינו כדעת הרמב"ם. ואם היה ארבעה ימים, ובאמת כך חשב, וברך אדעתא דהכי, ורק כשבא לספור טעה ומנה חמש והרגיש בטעותו - אינו חוזר ומברך כדעת הרמב"ם. וכיון שבדבר זה יש מחלוקת עשה הבא"ח פשרה שיחזור ויספור בלי ברכה את ספירת היום כיון שסוף סוף התכוון לכך מתחילה ואז יצא ידי חובתו לכל הדעות.

האוכל דבר כברייתו
ישנם עדות שרגילים לברך על פירות העץ או אדמה לפני הסעודה ונכנסים לכמה בעיות על ידי כך. ראשית, אם אוכל גרגיר חומוס שלם, נכנס לספק אם מברך אחריו נפשות מדין בריה או לא, ומשום כך צריך לשקול ולאכול שיעור כזית דוקא כד לצאת ידי חובתו (ודבר זה מצוי אצל הנוהגים לאכול ארבע'ס - חומוס מבושל). גם בגרגיר אחד של רימון או אפילו גרגיר אחד של שומשום, יש מ"ד שמברך עליו ברכה אחרונה, אבל אין הלכה כן ומ"מ לכתחילה צריך להזהר בזה מאוד. עיין שו"ע (סי' ר"י סעי' א'):
"ויש מסתפקים לומר שעל דבר שהוא כברייתו כגון גרגיר של ענב או של רימון שמברכים לאחריו אע"פ שאין בו כזית. לכך נכון להזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית".

ורמ"א הוסיף שם: שאם הסיר הגרעין לא נקרא בריה. והשו"ע הוסיף שם שאם אדם שותה יין או מים שמהדין אם שתה רביעית ( כ - 90 גרם) מברך ברכה אחרונה, והוא שתה כשלושים גרם יש ספק אם יברך ברכה אחרונה, ועל כן כתב שם בשו"ע "טוב ליזהר שלא לשתות (אלא) פחות מכזית או רביעית". ועיין בסי' ק"צ סעי' ג' שכתב "לכן יזהר לשתות או פחות מכזית או רביעית" (ועיין לכה"ח ולמש"ב שם).

ברכת שהחיינו בימי העומר
מפורסמת השאלה האם מברכים ברכת שהחיינו בימי העומר או לא? המקור לכך בדברי הגמרא בעירובין (דף מ' ע"ב)
"ואמר רבה, כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן מהו לומר זמן (שהחיינו) בראש השנה וביום הכפורים, כיון דמזמן לזמן אתי אמרינן, או דילמא כיון דלא איקרו רגלים לא אמרינן - לא הוה בידיה. כי אתאי בי רב יהודה אמר אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן. אמר ליה רשות לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי חובה מאי - אמר לי, רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין אומר זמן אלא בשלש רגלים".

ומובא בירושלמי (מובא בכה"ח סי' רכ"ה ס"ק כ"ג, וכן בבא"ח פרשת ראה אות טז) אמר רבי בון: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שלא אכל מיני מגדים". רבי אלעזר לא היה עשיר גדול וכיון שחש לדברי רבי בון ע"כ היה מצמצם בהוצאותיו מאוד כדי שיהיה לו כסף לקנות פירות חדשים ויברך עליהם שהחיינו. וכתב התשב"ץ שעשה כן כדי להרבות בברכות, דהיינו שברכת שהחיינו היא ברכה חשובה ורצה לזכות בה (עיין בכה"ח שם).

הרוקח שואל מדוע אומרים בברכת שהחיינו: "שהחיינו, וקיימנו, והגיענו"? ועונה שזה כנגד הפסוק "הללי נפשי את ה', אהללה ה' בחיי, אזמרה לא-לקי בעודי" שגם בו יש שלושה שבחים שונים, כך גם בברכת שהחיינו, וקיימנו, והגיענו כנגד אותם שלושת השבחים (עיין בכה"ח שם אות כ"ד).

המש"ב (בסי' תצ"ג ס"ק ב') כתב: "ר"ל ואין ראוי להרבות בשמחה. ומ"מ אם נזדמן לו איזה ענין שצריך לברך עליו שהחיינו יברך" - דהיינו, אם הוא אבי הבן או נזדמן לו פדיון יברך שהחיינו, אבל סתם כך לא.

בכה"ח (ס"ק ד') ציין שישנה מחלוקת בין הפוסקים אם מותר לברך שהחיינו בימים אלו, יש מי שאומר יברך, ויש מי שאומר שלא יברך, ומסקנתו: שאין חילוק בין פרי למלבוש שמותר, לאפוקי מה שכתב מל"ח סי' ו' אות י"ב שלא לחנך מלבוש עי"ש.

וכתב בעל הבא"ח (בהגדה או"ח עמוד רטז סעי' כח): יש מקומות שנהגו לא לחנך מלבוש חדש שראוי לברך עליו שהחיינו בין פסח לל"ג בעומר, וכן המנהג פה עירנו. אבל שהחיינו על הפירות נוהגים לברך. ועיין מאמר מרדכי שיש נוהגים להקפיד שלא לברך שהחיינו לא על פירות ולא על מלבושים, והוא היה נוהג לברך שהחיינו קודם ל"ג בעומר על פירות ומיני קטניות המתחדשים וכו'. וסיים והכל תלוי במנהג. ואין איסור לברך שהחיינו אלא שאדם לא יהדר אחר זה במקום שלא נהגו. אבל לקנות ולתקן אין חוששין. ואנו נוהגים כאם בארץ ישראל להקל ומברכים שהחיינו על פרי חדש ומלבוש חדש.

באחת הפעמים שהייתי אצל האדמו"ר מחב"ד זיע"א (הוא תמיד עמד בתפילה על ארץ ישראל השלמה ותורת ישראל בשלמותה ועם ישראל בשלמותו) אמרתי לו את ההלכה של שהחיינו בימי הספירה. ואמר לי אני חושב שיום ל"ג בעומר זה יום שמחה ואדרבה שיברכו שהחיינו ביום זה. מיד לאחר מכן הלכו כל החסידים לקנות פירות חדשים, ובאותו ל"ג בעומר בירכו שהחיינו על פירות. ולמעשה, המנהג כאן בארץ - בין לבוש בין פירות מברכים שהחיינו.

הרב בעל 'שמח נפש' כותב (בעמוד ע"ט): "נשאל הרמב"ם אם אדם החליף את המזוזה שלו במזוזה אחרת אם יברך שהחיינו או לא, וכן אם נחתכו לו התפילין או הציציות ושם ציציות אחרות אם יברך שהחיינו או לא. והשיב שכל המצוות מברך בתחילת עשייתן שהחיינו". וממשיך הרב "ויש הרבה חילוקים: יש דבר שתלוי בזמן של תורה או דבריהם, כמו סוכה, שופר, לולב, נר חנוכה ומקרא מגילה שצריך לברך שהחיינו. ויש מצווה שחייב בה כל אדם תמיד כגון ציצית תפילין מזוזה מעקה והוא צריך לברך פעם ראשונה שהחיינו". ואח"כ הוסיף "מצווה שלא תקרה תמיד כי אם לפעמים וגם לא לכל אדם, ובא לו לאחר זמן אך לא תבא לו מיד, כגון פדיון הבן או מילה מברך שהחיינו. ונמצא ג' חילוקים וכו'. המפריש חלה ותרומה ומעשר וטמא שטבל, לא יברך שהחיינו" (עיין שם ועיין לשו"ת הרמב"ם ח"א סי' קמ"א - הוצאת בלאו).

כלה. האם כלה מברכת שהחיינו על טבילתה הראשונה או על הדלקת נרות שבת בפעם הראשונה? חכמי אשכנז חלוקים ביניהם יש הנוהגים לברך ויש שלא מברכים. לדעת הספרדים יקנו לכלה פמוטים חדשים ועליהם תברך שהחיינו, ובזה יוצאים יד"ח.

כשבא האדמו"ר מגור לארץ הוא ביקר אצל כמה רבנים, וביניהם גם אצל הרב קוק. והלך הרב קוק ושלח שליח לכרמל מזרחי שיביאו לו ענבים חדשים שלא הפרישו מהם תרו"מ. כשהגיע האדמו"ר אמר לו הרב קוק מכיון שבחו"ל אין תרו"מ, אני רוצה לזכות אותך במצוות הפרשת תרו"מ. לסיפור זה ישנם כמה גירסאות, יש אומרים שהרב קוק אמר לאדמו"ר 'לפני שתברך על הפרשת תרו"מ, תברך שהחיינו כי זו פעם ראשונה שאתה מפריש', וי"א שהאדמו"ר מגור אמר לרב קוק 'לפני שאני אפריש אני אברך שהחיינו'.

טלית קטן. הקונה טלית קטן מצמר ושמח בה - יברך שהחיינו (עיין בא"ח ש"ר בראשית אות ז').

בר מצווה. יש ילדים המניחים תפילין עוד לפני מועד הבר מצווה, וכשהם באים לבית הכנסת אנו אומרים לילד שיברך שהחיינו על הטלית. ולעיתים האבא היה אומר ועל מה נברך שהחיינו ביום הבר מצווה. אלא שביום הבר מצווה יקנה לו חולצה חדשה ועליה יברך.

בת מצווה. וכתב הבא"ח (פרשת ראה אות יז) שגם ילדה קטנה בת י"ב ויום אחד יקנו לה שמלה חדשה ותברך שהחיינו, עי"ש.

או שיתנו לה שניים וחצי קילו קמח ותלוש ותעשה עוגות ותפריש חלה ותברך "להפריש חלה", ולענין שהחיינו במקרה זה: לדעת האשכנזים - תברך, ולדעת הספרדים - לא תברך, אבל אם יקנו לה שמלה חדשה תלבש אותה ותברך שהחיינו ותכוון על המצווה הראשונה שבאה לידה להפריש חלה.

שהחיינו בליל שני של ר"ה
מעיקר הדין הרואה פרי חדש - מברך שהחיינו. אבל כתב מרן בשו"ע (סי' רכ"ה סעי' ג') שנהגו לברך רק כשאוכל את הפרי ולא על ראייתו בלבד. הפוסקים נחלקו את בליל שני של ר"ה מברכים שהחיינו או לא, ולמעשה, מברכים אפילו אין פרי חדש, ולא רק זה אלא משמע מהבא"ח "אין צריך להקפיד לחזור על דבר זה" (נצבים, ח'). ומסופר על בעל הבא"ח שהיה נוהג להביא אבטיח בליל ר"ה ולברך עליו ברכת שהחיינו.

הרואה את חברו לאחר זמן מרובה
כתוב בשו"ע (סי' רכ"ה סעי'' א'):
"הרואה את חברו לאחר שלושים יום, אומר שהחיינו. ואחר י"ב חדש מברך מחיה המתים, והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו".

ובסעי' ב' (שם) כתב:
"מי שלא ראה את חברו מעולם, ושלח לו כתבים, אע"פ שהוא נהנה בראייתו אינו מברך על ראייתו".

וכתב הבא"ח (פרשת עקב אות יד) שלא נהגו לברך בשם ומלכות. מסופר על אחד האדמו"רים שבא לארץ, ונכנס לביתו של הסבא קדישא הרב אלפנדרי ע"ה, ושם ישב הגאון הראשל"צ הרב יצחק נסים זצ"ל. פנה הרב יצחק נסים לאדמו"ר ואמר לו: תברך שהחיינו, שהרי אתה רואה פעם ראשונה את הרב. והתחילו להתווכח ביניהם אם לברך שהחיינו או לא, ואמר הרב יצחק נסים לאדמו"ר: לפחות תברך "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו". יצאו חסידי האדמו"ר וכתבו נגד רב אחד צעיר שלא התבייש להעיר לאדמו"ר לפני הסבא קדישא. פנה הרב יצחק נסים לסבא קדישא ושאל אותו אם להגיב על הדברים או לא. ענה לו הסבא קדישא: תעזוב אותם ואל תכנס למחלוקות. מששמעו זאת החסידים של האדמו"ר, הם כתבו באיזו חוברת שיש רב צעיר אחד שהסבא קדישא גער בו שהאדמו"ר צודק. ומשרצה הרב יצחק נסים להגיב על כך, שוב אמר לו הסבא קדישא שלא יכנס למחלוקת. לאחר שנפטר הסבא קדישא כתב הרב יצחק לחסידים שאם הם יכתבו שוב פעם איזה דבר, הוא יכתוב את כל האמת. ובספרו 'יין הטוב' הוא כתב באריכות בנושא זה.

שחלק מחכמתו ליראיו
פעם אחת הייתי באיזה מקום וניגש אלי ת"ח חשוב ושאל אותי האם בדורנו כשרואים ת"ח גדול מברכים "שחלק מחכמתו ליראיו"? עניתי לו: ודאי, אם רואה את החזון איש או את הרב עזרא עטיה בודאי שיברך. ולפתע התחיל אותו ת"ח לברך "שחלק מחכמתו ליראיו". עניתי אמן, אבל אמרתי לו ברכתך לבטלה, שהרי אמרתי לך שמברכים זאת על רבנים גדולים, ולא על בחור צעיר כמוני. והוא ענה לי: גם עליך צריך לברך. אמרתי לו: יהיה רצון שתזכה להיות רב גדול בישראל, ויברכו עליך. ואכן הוא כיום רב גדול, ואמר לי שכמה פעמים בירכו עליו והוא עונה אמן ולא ברכה לבטלה.

ברכת שהחיינו שחולפת
נשאלת השאלה, האם חייבים להדר ולחזר אחרי פירות חדשים כדי לברך עליהם שהחיינו כדי להודות להקב"ה, או שאינו חייב לחזר אחריהם, אלא אם בא לידו, יברך. כמו כן בימי בין המצרים כתוב שטוב שלא יברך שהחיינו, אבל יש פרי שעונתו בדיוק בימים שבין י"ז בתמוז ועד תשעה באב כגון פרי ה'סברס', ויש שמברכים עליו למרות שזה בתקופת בין המצרים, וזאת משום שאחרי כן לא ימצאו והיו מפסידים את הברכה (פעם היו מברכים על סברס 'שהכל' אבל למעשה ברכתו העץ). הגמ' אומרת שהיו האמוראים מסתובבים ממדינה למדינה כדי ללמד תורה בכל מקום שבו היו יהודים. פעם היה עולא הולך לבבל, וראה שק מלא תמרים שהיה זול הרבה מהמחיר בישראל, והתפלא על כך, ואמר לאנשים שם שיאכלו רק תמרים שהם זולים וילמדו תורה. ואכל עולא הרבה תמרים כל אותו היום, והנה בלילה כאבה בטנו מאד, ולא יכל ללמוד תורה כל אותו היום. וכשראה כך הפך את טענתו ושיבח אותם מאוד ואמר להם אשריכם שיש לכם "יצר הרע" כזה ובכל אופן לומדים תורה (עיין במסכת תענית דף ט' ע"ב).

להזהר ממקומות שאין בהם יר"ש
צריך אדם להזהר שלא לדור במקום שאין שם יראת שמים, שדבר זה יכול לגרום חורבן גדול בפרט בחינוך ילדיו. וכמו כן צריך אדם לדאוג שלא לגרום נזק לשכניו, כגון אם רוצה להשכיר את דירות ללא יהודיים, צריך קודם לשאול את השכנים אם הם מסכימים לכך. וצריך לדעת שהדיור בשכנות עם לא יהודיים הוא פרצה לתקלות חמורות, לדוגמא, אם ילד אחד רואה את בן הגויה שאוכל בלי ברכה, הוא עלול ללמוד ממנו וגם הוא יאכל בלי ברכה. וכן זה גורם לבעיות של צניעות וכדומה שזה מזיק מאוד מאוד לעיניים. ולא יאמר אדם שהוא מלמד זכות על אנשים בדבר זה, כי גם בשבת רואים לצערנו ולדאבוננו שהרבה כלי רכב נוסעים בשבת, וקשה ללמד זכות על כל רכב ורכב. ומלבד זה, צריך להתרחק בשבת ממכוניות נוסעות, ואפילו אם במעבר חציה יש סימן ירוק לא יחצה אם רואה מרחוק כלי רכב נוסע, וזאת משום שאם לא אכפת לאדם ולא חש להציל את נשמתו שלו מאיסורים כל כך חמורים, מי ערב לנו שאכפת לו עלינו.

עשיית מלאכה בלילות העומר
וכתב השו"ע (סי' תצ"ג סעי' ד'): "נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה ואילך". וכתב במש"ב (שם ס"ק יח): וה"ה אנשים. וכתב הבא"ח: מקום שנהגו בזה ימשיכו במנהגם. ומ"מ ירא שמים במקום שנהגו לא לעשות, לא יכריח אותם לעשות, אבל צרכי הבית מותר. ולמעשה, לא נהגו האנשים להחמיר בזה (עיין שו"ע סי' תצ"ג סעי' ד', וכה"ח ומש"ב שם). אמו של הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל - ראש ישיבת פורת יוסף, היתה צדקת, למדנית וחסידה גדולה והיא לא היתה אוכלת אורז בפסח, אבל בעלה היה אוכל. והיא הלכה ושאלה את הבא"ח: אם מותר לה לבשל ביו"ט אורז לבעלה או לא . וענה לה: אם אשה עובדת אצל בעה"ב ולא הורגלה לאכול אורז בפסח, ובעה"ב מחייב אותה הוא לא צודק כי האורז מוקצה לגביה. אבל את כפופה לבעלך וכשאת קבלת עליך לא לאכול אורז בפסח זה היה על דעת שאם בעלך ירצה, תבשלי לו.

ואני תמיד מזכיר, דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל - ראש ישיבת פורת יוסף, היה גר בבנין של אימו, וגם אחיו היה גר שם, ובכל שבת בבוקר הם היו באים לאכול אצל אמם, והנשים שלהם היו כועסות, אבל דודי ואחיו היו אומרים להן שלחמין של אמא יש טעם מיוחד. החליטו שתי הכלות ללכת לחמות ולשאול אותה כיצד היא מבשלת את החמין? והיא הסבירה להן שהיא פשוט מתפללת רבש"ע אני מבקשת ממך שהחמין יצא טעים כדי שבעלי חכם שאול יהנה ממנו, וגם אתם תגידו כך. אמרו לה הכלות אנו אומרות זאת אבל זה לא עוזר אמרה להם אימו של הרב צדקה: אני מוסיפה ואומרת יה"ר שיהא באוכל זה טעם טעים ותבלין של שבת יהא בו.

ופעם אחת שדברתי על כך עם ראש הישיבה, הוא סיפר לי על מורנו הרה"ג רבי אברהם ענתבי שיום אחד נכנס אליו עשיר גדול לדבר עימו בענין מסוים. אמרה לו אשתו: אין לי שום דבר להגיש, ויש לי רק קמח ומים, ומה יאמר אותו עשיר שבבית הרב לא מכבדים אורחים? אמר לה הרב אל תדאגי תעשי איזה תבשיל מהקמח והמים. הלכה האשה ובכתה ודמעותיה זולגות והיא מכינה את התבשיל, והתפללה ואמרה רבש"ע יש לך גן עדן גדול בשמים, שים מעט ממנו בתבשיל הזה. ובגלל צדקותה ותפילה כך היה ונכנס טעם טוב באוכל. יושב העשיר ואוכל, ומשבח את המאכל, ומבקש עוד ועוד, ומשגמר הלך למטבח ואכל גם מה שנשאר בסיר. משחזר העשיר לביתו אמר לאשתו שהטבח שלהם אינו שווה כלום, לעומת התבשילים שמגישים בבית הרב. ומשניסה הטבח לעשות את אותו תבשיל ולא הצליח, באה אשתו של העשיר וניסתה אף היא וגם לא הצליחה שהטעם יהיה כמו בבית הרב. אמרה האשה לבעלה אני אלך לאשת הרב ואבקש ממנה את המתכון. הגיעה אשת העשיר עם הכרכרה לבית הרב, ומשראתה הרבנית חששה שמא מהתבשיל קרה משהוא לעשיר, הלכה והתחבאה. ירדה העשירה מהכרכרה וחיפשה את הרבנית ואמר לה אל תחששי באתי לשאול אותך כיצד אתה מכינה את התבשילים שלך. אמרה לה הרבנית אני בכיתי והתפללתי לה' שישים טיפת גן עדן באוכל. חזרה אשת העשיר לביתה, ואמר לבעלה שלמדה את אופן הכנת התבשיל וסיפרה לו את דברי הרבנית. אמר לה העשיר אם כן אז גם את תתפללי שתכנס טיפת גן עדן לתבשיל. ענתה לו אשתו: כשאתה תהיה צדיק וחסיד כמו הרב אברהם ענתבי אני אהיה כמו אשתו. כשמניחה אשה בערב שבת את התבשילין על האשה תאמר יה"ר שיהא עונג שבת בתבשיל הזה.

הכנות לשבת במעשה
צריך כל אדם לסייע בהכנות לשבת, ואפילו במלאכה אחת. בגמרא מובא (שבת קי"ט ע"א): רב ספרא מחריך רישא (חורך ראש בהמה) רבא מלח שיבוטא (סוג של דג) רב הונא מדליק שרגי רב פפא גדיל פתילתא רב חסדא פרים (מחתך) סילקא רבה ורב יוסף מצלחי ציבי ר' זירא מצתת צתותי (מצית אש בעצים דקים). ולפחות שאת הכנת הנרות יעשה הבעל (ועיין בשו"ע סי' ר"נ ומש"ב וביאור להלכה וכה"ח שם).

מסירות נפשם של דורות ראשונים
והגמרא בברכות (דף כ') אומרת:
"אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא (במה שונים דורות ראשונים שנעשו להם נסים) ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא וכו' רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן? אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא (בבגד לא צנוע) סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה. אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה (חייבוהו בי"ד לשלם לה) בארבע מאה זוזי. א"ל: מה שמך? אמרה ליה מתון. אמר לה: מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא".

ואומרת הגמרא מפני מה זכו אותו הדור שתפילתן נשמעת מפני שהיו מוסרים את עצמם על קידוש ה'. והגמרא אומרת (תענית דף כ"ד):
"ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאנא אתי מיטרא ואנן קא צווחינן כולי יומא וליכא דאשגח בן וכו'.

ומספרת הגמרא:
"רב יהודה חזא הנהו בי תרי דהוו קא פרצי בריפתא (זורקים אותה זה לזה) אמר שמע מינה איכא שבעא בעלמא (יש שבע בעולם). יהיב עיניה הוה כפנא (נעשה רעב בעולם). אמרו ליה רבנן לרב כהנא בריה דרב נחוניא שמעיה מר דשכיח קמיה ניעשייה דליפוק בפתחא דסמוך לשוקא(שילך ויגרום לר' יהודה שיצא לחוץ), עשייה ונפק לשוקא, חזא כנופיא (ראה ר"י חבורה של אנשים) אמר להו מאי האי? אמרו ליה אכוספא דתמרי קיימי דקא מזדבן (על כלי מלא תמרים או פסולת של תמרים שעומדים למכירה הם נאספים). אמר שמע מינה כפנא בעלמא (הבין שיש רעב בעולם). אמר ליה לשמעיה שלוף לי מסאניי (הורד לי את נעלי) שלף ליה חד מסאנא ואתא מיטרא. כי מטא למישלף אחרינא (כשבא השמש להוריד לו את נעלו השניה) אתא אליהו ואמר ליה אמר הקדוש ברוך הוא אי שלפת אחרינא מחריבנא לעלמא. אמר רב מרי ברה דבת שמואל אנא הוה קאימנא אגודא דנהר פפא (באותו ים שעשה רב יהודה כך) חזאי למלאכי דאידמו למלחי דקא מייתי חלא ומלונהו לארבי והוה קמחא דסמידא (ראיתי מלאכים בדמות מלחים שהביאו באוניות חול ונעשה לסולת), אתו כולי עלמא למיזבן אמר להו מהא לא תיזבנון דמעשה נסים הוא. למחר אתיין ארבי דחיטי דפרזינא (חיטים ממקום שנקרא פרזינא).

ככל היוצא מפיו יעשה
ועל כך אומר בעל הבא"ח כתוב "איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל, ג). אם אדם לא נודר ולא נשבע או שנודר ומקיים - ככל היוצא מפיו יעשה, אבל אם נשבע ואח"כ עושה התרת נדרים - לא שומעים בקולו. הגמרא מספרת על ר' יהושע בן לוי שפגש את מלאך המות וביקש ממנו שיראה לו את גן עדן וגיהנם. וכשהראה לו את גן עדן, ביקש ממנו ריב"ל שיראה לו את מקומו. הראה לו מלאך המות את מקומו, מיד קפץ ר' יהשע בן לוי ונשבע שלא יצא מאותו מקום. אמר לו מלאך המות הרי הכנסתיך חי. הלכו לבי"ד של מעלה ואמרו להם הבי"ד: אם ריב"ל נדר פעם ועשה התרה, נעשה לו גם כן התרה, ואם לאו הרי שישאר במקומו בגן עדן. הלכו ובדקו וראו שאף פעם ריב"ל לא נדר. בא אליהו הנביא והכריז פנו מקום לבר ליואי. ראה אותו רשב"י ואמר לו: אתה הוא בר ליואי? אמר ליה: הן. נראתה קשת בימיך? אמר ליה: הן. אמר לו רשב"י: אם כן אין אתה בר ליואי (בימיו של רשב"י לא נראתה הקשת בזכות מצוותיו. כי הקשת נראית כשהקב"ה כועס על עם ישראל). ואומרת הגמרא: שבאמת לא נראתה הקשת בימיו של ריב"ל אלא שלא רצה להתגאות ולהחזיק טובה לעצמו (עיין כתובות דף ע"ז ע"ב). ולכאורה, הרי בשמים אין ענין של גאוה? אלא שכל זה באדם שמת ונשמתו עולה, אבל כאן הרי ריב"ל נכנס חי בגופו לגן עדן ובו עדיין שייך ענייני העוה"ז ולכן לא רצה להתגאות.

לענין העומר אמר הרב (באו"ח עמוד רט"ז אות כ"ט):
"האהבה והאחדות היא צריכה לישראל בכל עת וזמן. אך בימים האלה צריכים אזהרה ביותר ולהתרחק מכל ריב ומחלוקת. כי כבר ידעת מה שגרם לתלמידי ר"ע זיע"א בימים אלו והשי"ת ברחמיו יעזרנו על דבר כבוד שמו תמיד" אכ"יר, עכ"ל.

כשאמר ר"ע ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ר"ל לאהוב את חברך כמוך ממש. כתוב שאמר יעקב אבינו ע"ה "וידגו לרוב בקרב הארץ" - וידגו כמו דגים שלא שולטת בהם עין הרע וכן שהם פרים ורבים. אבל אצל הדגים, דג גדול בולע דג קטן, אומר יעקב אבינו אני מברך אתכם וידגו לרוב - כדגים שפרים ורבים ולא לענין שאחד יבלע את השני.

ויהי רצון שהקב"ה ברחמיו יעזרנו על דבר כבוד שמו תמיד ויגזור עלינו גזרות טובות ישועות ונחמות, ויכניס בינינו אהבה ואחוה שלום ורעות להתחבר עם כלל עם ישראל ובזה נזכה לגאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il