ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ניקיון יסודי | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ניסן תשס"ה

ניקיון יסודי

"קול צופייך" גיליון מספר 308



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
לאה בת רחמה

גאווה - השאור שבעיסה
שריפת החמץ בפסח, מסמלת את ביעור היצר הרע, שכן היצר הרע דומה לשאור שמחמיץ את כל העיסה. ההבדל בין לחם למצה הוא, שלחם שיש בו שאור מתקלקל לאחר מספר ימים ומתעפש, ואילו מצה שאין בה שאור יכולה להחזיק שבועות וחודשים ואפילו שנה תמימה ועדיין היא ראויה לאכילה. הגאווה היא השאור שבעיסה, ואם אדם מתנהג בשפלות ואין בו גאווה הוא יחיה הרבה זמן, אבל מי שמתגאה, הגאווה מוציאה אותו מן העולם.

בדיקת חמץ ביעילות
יש להקפיד בבדיקת חמץ ביותר, וינקה היטב בכל מקום. ואשרי הנשים שהן מנקות אפילו במקומות שלא צריך, וזה דבר חשוב מאד - ובזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים. ואם אדם מזיע בעת עשיית המצוה, ומעביר ידו על מצחו לנגב את הזיעה, אזי מתכפרים לו כל עוונותיו - "וסר עוונך וחטאתך תכופר".

וכתוב על אברהם אבינו שביקש משרה אמנו 'מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות'. אומרים חז"ל: שהיה זה בערב פסח, והראיה שכשבאו אל לוט כתוב "ומצות אפה ויאכלו", אלו המצות של ליל פסח (ומדוע לא הביאה שרה אמנו לחם כפי שביקש ממנה אברהם? רש"י אומר שנהייתה טמאה ולא רצתה להביא לחם שנילוש ונאפה שלא בטהרה, כי אאע"ה היה אוכל חולין בטהרה. ואומר חכם מנשה שלו ע"ה, שהיה זה בערב פסח, והנשים הצדקניות לא משאירות לחם בערב פסח, וכבר שבוע לפני פסח ואף לפני כן הן מוציאות את כל חמץ מהבית. ושרה אמנו אומרת לאברהם אבינו אני כבר מפורים לא עושה עוגות, ואין לי לחם. ע"כ לא מוזכר שהביאו לחם כי האבות קיימו את התורה עוד טרם נתנה).

בדיקה וסילוק כל פירור
יש לבדוק, ולבער כל פירור חמץ, ואפילו אם הוא במקום גבוה מאוד שאי אפשר להגיע אליו רק עם סולם גבוה צריך לעלות אליו עם סולם ולבערו, שכן יש לחשוש שמא יש פירור שדבוק בתקרה בגלל רטיבות וכדומה, ויכול הפירור לנשור אחרי שהרטיבות תתייבש לתוך סיר עם אוכל, ויאסור את כל התבשיל.

ניקוי הספרים לפני הפסח
אני רגיל תמיד לומר, שלפני פסח צריך לנקות את הספרים שלומד בהם על השולחן ויש לבודקם דף דף. בימינו יש מחזור מיוחד לכל חג וחג, אבל בזמנם היה מחזור אחד ובו ג' תפילות לפסח שבועות וסוכות, ובסופו היה הגדה של פסח וברכת המזון. ואם השתמש במחזור זה בחג הסוכות, וכעת בא להשתמש בו לפסח חייב לנקותו שמא נפל בו גרגיר חמץ.

פעם נתתי שיעור בבית כנסת טוויג והזכרתי את הענין הנ"ל, ואמר לי אחד הנוכחים 'מי לוקח פירור מהספר ואוכל, אין כזה דבר במציאות וזה חומרא גדולה'. והנה בעודי עובר ללמד נושא אחר, הגישו לשולחן עוגיות עם סומסום, וגרגיר אחד של סומסום נפל לתוך ספרו של אותו אדם, והוא הרטיב אצבעו ברוק ובא להרימו. אמרתי לו מה אתה עושה ? אמר לי כלום. אמרתי לו: לשם מה הרטבת את אצבעך ברוק ? אמר לי: לא הרטבתי. אמרתי לו: רואים שאצבעך רטובה, וכי זה בא מהשמים?! אלא ודאי באת להרים גרגיר זה מתוך הספר, ובלי משים עשית כך. ועל כן, גם בפסח צריך להזהר שלא יבוא לידי כך.

מורנו ורבנו ועטרת ראשנו ראש הישיבה הרה"ג עזרא עטיה זצ"ל היה חסידא קדישא ופרישא, וכל הרבנים הספרדים בארץ ובעולם הם תלמידיו או תלמידי תלמידיו. בזמן מלחמת העולם הראשונה הוא נאלץ לברוח למצרים כי לא היתה לו נתינות עותומאנית, ושם הוא הרביץ תורה לתלמידים, ופעם אחת הוא לימד את הסוגיה העוסקת בעוף שקינן על ראשו אדם (עיין חולין דף קל"ט ע"ב) - האם חייב בשילוח הקן או לא, ואחד הנוכחים בשיעור שאל, כיצד הגמרא מביאה דוגמא לא מציאותית. לא עבור מספר רגעים והנה נכנס אדם אחד לחדר, והרב שרצה להסיח את דעתם מהנושא שאל אותו מנין כבודו? והלה ענה לו שבא מהודו. אמר לו ראש הישיבה תספר לנו איזה חידושים ראית בהודו, והלה התחיל לספר שראה פקיר אחד עומד כמו פסל, ויונה אוכלת חיטים מעל ראשו. אמר ראש הישיבה הנה אתה רואה שיש דוגמא כזו, ולא סתם שלחו את אותו אדם לכאן, כדי שלא יאמרו שהגמרא סתם אומרת דברי בעלמא.

ניקיון הכובע וכיסי הבגדים

לפני ערב פסח אני בודק את הכובע שלי, כי אם אני הולך לחתונות של אורתודוקסים מעדות אשכנז, מנהגם לזרוק חיטים על החתן והכלה, ועל כן יש להזהר שמא נכנסו חיטים לתוך הקפלים שבכובע.

אני רגיל לספר, פעם ערכתי חופה וקידושין בחתונה של אחינו האשכנזים, ובין הנוכחים היו כמה אדמור"ים ורבנים, וזרקו שם חיטים על החתן והכלה וגם עלי זרקו, וחיטה אחת נפלה לתוך הכפלים שבכובע שעל ראשי, ומיד הוצאתי אותה. אמרתי לאדמורי"ם שנכחו שם שבערב פסח יבדקו את השטריימל שלהם מחמץ שמא נפלו בתוכו חיטים. אדמו"ר אחד לא שמע לדברי, ובליל פסח בעודו יושב ליד השולחן ומתנענע ואומר "מה נשתנה הלילה הזה" וכו', והנה נופלת חיטה אחת על השולחן, אמר אותו אדמו"ר זוהי הקללה של הרב מרדכי אליהו שקילל אותי. באו אלי חסידי האדמו"ר ואמרו לי כך וכך אירע מהקללה שלי. אמרתי להם אני למדתי מהבבא סאלי זיע"א רק לברך ולא לקלל, ואמרתי להם שיגידו לאדמו"ר שלהם שיניח את השטריימל שלו מיד עם כל החמץ, כי זה בא לו בעת שהיינו בחתונה וזרקו עלינו חיטים.

מכאן אנו לומדים שיש לבדוק היטב כל מקום שעלול להיות בו חמץ, ואפילו כובע שעל ראשו, וגם הוא בגדר חורין וסדקין שיש לבדוק.

כמו כן, יש לבדוק את כיסי הבגדים, שמא יש בהם חמץ וכן שמא יש בהם כסף שאינו שלו או כסף שלקח שלא כדין, שלא יהא חשש גזל.

לאחר ביעור וביטול חמץ אנו אומרים "וכשם שבערנו החמץ מבתינו היום הזה, כן תזכנו ותסיענו ותעזרנו לבער היצר הרע מקרבנו" וכו' (עיין במחזור לפסח 'קול יעקב' עמוד 49).

השטן אינו אוהב שאנו מקיימים מצוות, ובמיוחד לא את ביעור החמץ כי אנו מכוונים גם עליו שיתבער, ועל כן הוא מנסה בכל דרך למנוע מאיתנו לקיים מצוות. ולמשל הוא יגרום לאשה לעבוד קשה בניקוי החרסינה באמבטיה כדי שהיד שלה תכאב ואז היא לא תוכל לנקות כדבעי את המטבח. ליצר הרע יש 5765 שנות נסיון בעבודתו, ואנו יכולים לגבור עליו ולבטלו רק בכח לימוד התורה.

אמירת הלל בערב פסח
במהלך כל ערב פסח ישנם שאלות ותמיהות לילדים על מה שאנו עושים.
לאחר תפלת ערבית בליל פסח אנו אומרים הלל בברכה. ובעת אמירת ההגדה אנו אומרים הלל, אבל אמירתו מתחלקת לשניים, לפני שתיית כוס שני אומרים את שני פרקי ההלל הראשונים, ולפני שתיית כוס רביעי אנו מסיימים את ההלל. והילד הקטן תמה, מדוע אומרים הלל בלילה בברכה (בחו"ל נהגו שלא לומר הלל בלילה, אבל באר"י נוהגים לאומרו), וכן מדוע בעת אמירת ההגדה אנו מחלקים את אמירת ההלל לשניים ?

אלא כשראו המצרים שמתו כל הבכורות הם מיד קמו וגרשו את עם ישראל, והתחילו ישראל לומר הלל, וכשהיו הצעקות במצרים הם הפסיקו, ולאחר מכן המשיכו באמירתו. ובמכת בכורות כתוב "ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת" (שמות יב, ל). ולכאורה, כיצד נשמעה צעקה בכל בתי מצרים כאחד? אלא כאשר ירד הקב"ה להכות

כל בכור הוא לא עבר חדר חדר, אלא הוא אמר 'כל הבכורות ימותו' ומיד כולם מתו בבת אחת, ובאותו רגע כל המצרים צעקו כאחד 'וי', ולכן היתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים. וכשירד הקב"ה להכות את מכת בכורות, ירדו עמו רבבות מלאכים, והוא היכה את הבכורות שהיו מאב ואם, והמלאכים המשיכו להכות כל בכור מאב, או בכור רק מאם, ואם לא היה בכור הם הרגו את הגדול שבבית - "אף אני בכור אתנהו" (עיין רש"י שם).

ואותם מלאכים שירדו עם הקב"ה, היו מלאכי זיע, מלאכי רתת ומלאכי חלחלה, וכל מי שראה אותם היה מזדעזע, אבל עם ישראל לא ראו אותם. והנה כשיוצא יהודי לרחוב הוא רואה את המצרי שכולו רועד. שואל היהודי את המצרי: מדוע אתה רועד ? עונה לו המצרי: מה אתה לא רואה את מלאכי זיע ומלאכי הרתת.

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו
משה רבנו אומר לעם ישראל כשתצאו ממצרים אפילו הכלבים לא ינבחו עליכם. ולכאורה, גם אם ינבחו הכלבים, הרי אפשר לזרוק עליהם אבנים וכדו' ? אלא מרוב שהיו ישראל עבדים במצרים, הם פחדו מהכלבים. זאת ועוד, המצרים העמידו כלבים על ידי כישוף בכל שערי היציאה ממצרים, וכל אימת שמישהוא יצא משערי מצרים, היו הכלבים נובחים. לכן אמר יתרו "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה", מיד מצרים - שהם אומה קשה, ובכל אופן הצלחתם לברוח מהם.

על צבאתם
וכתוב "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם" (שמות יב, נא). כשעם ישראל יצא ממצרים, הם צעדו לפי סדר השבטים. וידוע שלכהן הגדול היו שנים עשר אבנים בחושן כנגד י"ב השבטים, וכל אבן היתה בצבע אחר, ולכל שבט היה דגל כצבע האבן השייכת לו. וכשראו המצרים את עם ישראל יוצא ממצרים בסדר מופתי ועם דגלים בידיהם, לא האמינו שהם היו עבדים, ופרעה מיד התחרט ואמר בליבו הכיצד אני משלח אותם ? אבל הקב"ה אמר "גרש יגרש אתכם מזה", ואף אם יהיו אנשים שירצו לחזור למצרים כמו דתן ואבירם שאמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה", אני אעשה באופן כזה שתצאו ממצרים ולא יעלה על דעתכם לחזור אליה (ועיין מדרש רבה שיר השירים פרק ד').

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il