ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

היחס לבעיות משמעת א' | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש הבית היהודי חינוך ילדים ותלמידים איך מחנכים, משמעת ואהבה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אייר התשס"א

היחס לבעיות משמעת א'


שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

הערת הרב: הדברים שיאמרו אינם מבוססים עם ספרי פסיכולוגיה וכל מחקרים שהם, שלעתים הם מגבילים, אלא על ניסיון אישי בלבד.

שמאל דוחה וימין מקרבת
בחינוך יש מקום גם לעונשים: כבר בתורה יש התייחסות לשכר ועונש. אך ברור שהכלל היסודי בעניין בעיות משמעת הוא שימין מקרבת ושמאל דוחה. יש להעיר רק כי ביחס לעונשים גופניים, נראה שהיום אין בהם כל כך תועלת. החזון איש מדבר על ההלכה שהמינים לא מורידים ולא מעלים, ואומר שמגמת הלכה זו היתה רק כמלחמה פרטית, היינו שאם המגמה היא להילחם נגד אדם פרטי יכולה להיות תועלת בהורדתו לבור, אך אם נוריד לבור כל כופר יהיו כנגד כל אחד כזה כמה כופרים חדשים. ומסכם החזו"א הלכה למעשה, שבזה"ז שהרחוקים מרובים יש למשוך אותם בעבותות אהבה, כיון שמעולם לא היתה ההדרכה הנ"ל הדרכה עיקרית למנוע את הכפירה. פעם היינו בטיול ופגשנו קבוצת נוצרים, ושאלתי אח"כ את הרב מוטי וענה לנו בעקבות דברי החזו"א שלא יהיה זה יעיל להתגרות בהם.

ובדידי הוה עובדא, הממחישה מאמר חז"ל זה. כשהייתי בשיעור א' היה הרב צבי יהודה זצ"ל נותן שיעור למספר תלמידי חכמים (הרב דרוקמן, הרב ולדמן, הרב שטיינר, הרב וייס ועוד). היה זה שיעור סגור, ופעם שמעתי מאחורי הפרגוד שבשיעור הקרוב הרב צבי יהודה יקריא כתבים של הרב שלא התפרסמו, בהם הוא מספר על עצמו. אני מאוד רציתי לשמוע את הדברים, אך ידעתי שאם אכנס, הרב צבי יהודה לא יאמר דבר. אז נעמדתי מאחורי הדלת, ושמעתי את הרב צבי יהודה מקריא קטעים מאוד מעניינים שהרב סיפר על עצמו, אך לא שייך לפרסמם לציבור הרחב (חלקם הגדול דברים שהתפרסמו באורות הקודש בלשון כללית, אך במקור כתבם הרב על עצמו). אני מקשיב ומקשיב ופתאום השתרר שקט, ובעוד אזני צמודה לדלת הרב צבי יהודה פותח את הדלת ומוצא אותי שם. הרב צבי יהודה תפס אותי ביד ימין, כמין חיבוק של חיבה, ובצד שמאל היכה אותי קלות. ממש ימין מקרבת ושמאל דוחה.
באותה עת הוציא הרב גורן פסק בענייני ממזרות, שהתנגדו לו הרבה רבנים, אך הרב צבי יהודה תמך בו. הלכתי לשאול את הרב צבי יהודה בעניין, וגם בעניין זה הוא צעק עלי צעקות נמרצות, ובאותו זמן - קשה לתאר מצב כזה - הוא חיבק אותי ביד ימין, ונתן לי מכות ביד השניה.

אמונה ואהבה: שמאל דוחה מתוך ימין מקרבת
יסודות החינוך הם אמונה ואהבה. אמונה שהתלמיד יכול להתקדם, ואהבה מהמורה לתלמיד. לפי גודל האמונה והאהבה כך גודל יכולתו של המורה לתת עונשים אפקטביים: לפי גודל הימין המקרבת כך גודל השמאל הדוחה. אחרת יהיה זו כזורק אבן אחר הנופל, כפי שאומרת הגמרא על אלישע שדחה את גיחזי ויהושע בן פרחיה שדחה את אותו האיש. לכן, עוד לפני שנכנסים לענייני ענישה יש ליצוד אוירת אמון ואהבה.
כמובן שלא מדובר באמון פיקטיבי; אתה באמת נותן אמון, שהילד יכול לגדול. כשהייתי בכתה ו' קיבלתי סטירת לחי מהמורה, והמורה אמר לי 'יום אחד תודה לי על זה'. כשגדלתי פגשתי אותו ברחוב, ניגשתי ואמרתי לו תודה, והסברתי לו אחר כך על מה. לפי גודל האמון שנתן בי הוא ידע שגם אם ייתן לי סטירה - אצא מזה. אך כשאין את האהבה - על זה נאמר בהלכה "מכת אכזרי אויב".
למעשה, כשיש אמון ואהבה לא מתעוררות כך כך בעיות משמעת, כמו אצל אבא ובן. כך שלמעשה האהבה היא בעיקר מונעת בעיות משמעת, אך גם אם הן מתעוררות לעתים ניתן להפעיל בזכותה את אמצעי הענישה.

אופי המשמעת תלוי גם בסוג המורה

כשהייתי ילד בכיתה ט' היה לי מורה שלא היה נכנס לכיתה עד שלא השתרר בה שקט, ורק מבטו נסך בנו פחד, למרות שלא נתן לנו שום עונשים. כמו שמגדיר רש"י אימה - לרחוקים, אימת יתוש על הפיל, והוא הפחד מהאינו ידוע. אכן, יש מורים שמטילים אימה על הציבור. יש מורים שהם אנשים כל כך רציניים, שאתה באמת לא מעיז לעשות כלום. פעם היתה שיחה כללית של הרב וייס, ואז הוא אמר איזה משפט כמו "אני מקווה שבסוכות ניכנס לבניין החדש", מה שעורר פרצי צחוק משום שכבר כמה שנים אמרו זאת. הרב וייס אמר מילה אחת: 'סליחה!' ומיד השתרר שקט, כל כך התפעלתי מזה עד שניסיתי גם, אבל זה לא הלך, כך שכמובן זה משנה מי המורה. לאדם רציני, שעושה רושם רציני, הכיתה מתייחסת יותר בכבוד. לי לעומת זאת לא כל כך מפריעים הרבה דברים שמפריעים למורים אחרים, ולפעמים אני בכלל לא יודע שמעשה שהתלמידים עושים אינו בסדר.

סוגים שונים של תלמידים
המסילת ישרים כותב ששלמי הדעת רוצים את המידות בשביל השלמות, ואנשים אלו אינם זקוקים לעונש. כך גם בכיתה אפשר לומר לפעמים בתמיהה "מיכאל???", והוא מבין לבד שממנו היית מצפה ליותר. יש לזה אותו אפקט של 'שלמי הדעת'. יש אנשים שרוצים כבוד; כשהייתי ילד היה אצלנו אחד בכיתה ששיחק בכדור. המורה אמר לו שיעמוד בתוך הפח ובתוך פיו הכדור. זו דוגמא לעונש שמשחק הרבה על הכבוד של הבן אדם. היו למורה זה הרבה דברים מקוריים; פעם הוא אמר לבן אדם לעלות על התאים שבכיתה, שלא הגיעו עד לתקרה, ולשבת שם עד סוף השיעור. אמנם, לפעמים זה עלול לגלוש לעונשים לא חינוכיים. בתלמוד תורה היה לי מורה שביקש מתלמיד לעמוד על השולחן ולספר בדיחות. ההורים מאוד כעסו, עד שהוציאו את המורה הזה מהתלמוד תורה.
אבל לפעמים מערכת היחסים היא שונה, לא יתפסו אותי - טוב, יתפסו אותי לא טוב. עם סוג כזה של תלמידים הגישה שונה, כל הזמן עם השוט ביד, כמו חתול ועכבר. לי אין כל כך ניסיון עם הסוג הזה, אבל הוא הכי נפוץ בבתי ספר ממלכתיים. לעומת זאת בישיבה לצעירים מה שמשחק זה בעיקר שאיפה לשלמות וכבוד. מי שמתנהג אחרת יפלט מהר; הכל עובד שם על מוטיבציה, אמון ורצון להיות בסדר, ולא בגלל המורה שדורש זאת.

האם צריכה להיות מטרה לשנות את האופי של התלמיד בעניין הזה? במסגרת של לימודים, קשה לשנות בן אדם שמדגיש את השכר והעונש לאדם שידגיש את הכבוד. לפעמים מטפל בזה היועץ, אבל בשביל זה צריך ידע פסיכולוגי, מוסרי ואהבה גדולה. אם תלמד עם תלמיד שנה שלמה שעה בסדר ערב, אולי תצליח לשנות אותו מעונש לכבוד, או מכבוד לשלמי הדעת. אבל בשיעור אחד שתעביר לא תשנה אותו.

בעיות משמעת נפוצות: יש לעמוד תחילה על הסיבה!
יסוד חשוב מאוד בהתייחסות לבעיות משמעת הוא שלפני כל טיפול מעשי, יש לעמוד על הסיבה שגרמה לתלמיד להתנהג כפי שהתנהג. יש רשימה של סיבות אפשריות, כמו חוסר ביטחון, חוסר עניין, רצון לתשומת לב, חוצפה, מנת משכל, עייפות, חוסר מוטיבציה, מקום הישיבה בכיתה, ועוד. נפרט ביחס לכך דוגמאות לבעיות משמעת נפוצות.
אני ניסיתי לשבץ כל אחד בטבלא, היכן הוא נמצא בנוכחות, הקשבה, בין אדם לחבירו ובין אדם למורים. אם למשל יש בעיה של נוכחות - בישיבה לצעירים זה מאוד נפוץ שתלמיד מחליט לא להגיע לשיעור. תחילה צריך לשאול את התלמיד למה הוא לא הגיע; בדרך כלל הוא טוען שיש לו כאב בטן או כאב ראש. לפעמים הוא צודק, לפעמים זה נכון שיש לו כאב ראש, אבל זו אינה הסיבה שלא הגיע. לפעמים לוקח חודש או חודשיים עד שאתה מבין מה הסיבה; רק בפעם הרביעית אתה נזכר שביום חמישי בשעה שמונה בערב יש משחק. אותו דבר עם איחורים , איחורים יכולים להיות מכל מיני סיבות. לפעמים זה פשוט בגלל שאין לו שעון; לפעמים זה בגלל שהוא יודע שהמורה לא יעשה לו כלום. בעיות בהקשבה הן הבעיות הכי נפוצות; אך לפעמים שני תלמידים מדברים כי תלמיד אחד מסביר לחבר שלו את שאלת תוספות. מורה טוב חוזר הרבה על כל דבר בשיעור (כמובן הוא לא אומר "אני חוזר"; אני נוהג לפני כל שלב לומר "לסיכום" ולחזור בקצרה על השלבים הקודמים), כך שלפעמים לגיטימי לתלמיד טוב להשתעמם, והמורה צריך לתת על כך את הדעת.
הדבר הכי יעיל, הקודם לכל צעד משמעתי, זה לדבר תחילה עם התלמיד, כמה שפחות להשתמש בצעדי ענישה.

לפעמים אדם מדבר בשיעור כי הוא פשוט משועמם; הוא תלמיד טוב שהכין בסדר, וכבר יודע את הכל; עכשיו המורה אשם שהוא מדבר, הוא לא נותן לו שום דבר שמגרה אותו אינטלקטואלית. באדם כזה לא טוב ללכת כאסח, זה רק יקלקל את היחסים איתו. אצל תלמיד אחר סיבת הדיבור יכולה להיות שאינו מבין, איבד את חוט המחשבה. תלמיד כזה - יותר טוב שיישן, אתה יכול פשוט כל פעם שהוא מדבר לתת לו עונש, אבל כשהוא ישן לא לתת לו עונש - והוא יבין לבד מה יותר כדאי לו לעשות. אבל זה פיתרון נקודתי, כאמור חייבים לעמוד על סיבת התופעה ולפתור אותה. לפעמים אדם ישן בשיעור משום שפשוט הוא התרגל לישון בבית הרבה יותר זמן, או שנכנס לעומס נפשי והדרך להתמודד עם זה היא לישון. לסיכום, לפעמים שינה היא מוצדקת ולפעמים לא, ואסור לתת עונש באופן אוטומטי. לפעמים תלמיד אינו ישן, אלא'מרחף' , שזו לדעתי בעיה שונה. אתה מבקש לסגור את הספר, והוא אינו עושה זאת. לפעמים זה נובע מזלזול, לפעמים זו פשוט תכונה. אפשר להכניס אותו לעניינים על ידי שקוראים בשמו, למשל "אני לא ממשיך בשיעור עד שיצחק יפתח את ספרו". צעד כזה עשוי אמנם להעליב את אותו תלמיד, וצריך לשקול כל מקרה לגופו (כשברור לתלמיד שהמורה אוהב אותו אין כל כך חשש שיעלב; כמו כן, ישנם תלמידים יותר מחוספסים שאינם נעלבים מכל שטות).


ביחס לעמידה : ישנם תלמידים שאינם יכולים לשבת 45 דקות רצופות, אז לפעמים הם קמים לשירותים, להביא ספר וכו'. גם כאן צריך לבדוק את הסיבה. היה לי תלמיד תוסס מאוד שהיה צריך כדורי ליתיום להרגע, ואם שכח לקחתם הוא היה מתפרע בכיתה. יכול להיות שתלמיד רוצה תשומת לב, ועוד סיבות.

אכילה בשיעור: היה לי תלמיד שהיה אוכל בכיתה באופן חולני, כל הערותי לא הועילו. אחר כך הייתי איתו בשבת, וראיתי אותו מגרד את שאריות העוגיות מהתבניות! זה כבר הדליק אצלי נורה אדומה, ולאחר שבדקתי את העניין מצאתי שהוריו של הילד מנעו ממנו ממתקים כשהיה קטן. כמובן שכדי לטפל במקרה זה צריך התייחסות מיוחדת.

חפצים: לפעמים יש בכיתה כל מיני חפצים שלא צריכים להיות שם: כדורים, מחשבי כיס ועוד. אני תמיד אומר להם 'תיפח רוחם של מחשבי כיסין'. כאן בדרך כלל אין סיבות עמוקות, אלא הדבר נובע מזלזול.

'עבודה זרה' : יש תלמידים שעושים בשיעור אחד עבודות של שיעורים אחרים. יש כאלה שבאופן כרוני עוסקים בשיעור אנגלית במתמטיקה, ולהיפך. לפעמים זה בגלל מבחן שיש באותו יום, ולפעמים מדובר בסתם חכמות חיצוניות. היה לי אחד שמילא ארבע מחברות ברומן שכתב.
בן אדם לחבירו: כאן יש מערכת שונה לחלוטין של בעיות משמעת. הרבה פעמים אדם מעליב - את חבירו, או את המורה; יותר חמור מזה - גניבה; בדרך כלל גניבה נובעת מבעיות נפשיות, ויש צורך בטיפול מתאים. היום החשיבה אצל הפסיכולוגים שמי שגונב צריך לקבל יותר, כי זה נובע מתחושה שאינו מקבל מספיק. לפעמים הסיבה היא רצון לתשומת לב, והם בכוונה משאירים סימנים שיתפסו אותם. לפעמים אנשים עושים נזק, במזיד או שלא במזיד. הרבה פעמים תלמידים חורטים את שמם במקומות שונים, שוברים חלון - ואז מתחילים לריב מי דחף את מי, וכו'. הסיבות לכך יכולות להיות כעס על הישיבה, אך לפעמים הדבר בא שלא בכוונת זדון.

לסיכום
נסכם בקצרה את היסודות שעסק בהם הרב סמסון: הענישה אינה יכולה להוות את אמצעי החינוך המרכזי, שכן שמאל דוחה וימין מקרבת: לשמאל דוחה יש מקום רק כשזה בא מתוך ימין מקרבת, והיינו לשדר לתלמיד אמונה אמיתית בכוחו ואהבה כלפיו, ואז גם הצורך בענישה פוחת. הענישה בפועל תלויה באופי המורה, וגם באופי התלמידים, מה מדבר אליהם: שאיפות אישיות, כבוד, אך לפעמים מדובר בחתול ועכבר. בכל מקרה, חובה לפני שניגשים לצעדים מעשיים לעמוד על הסיבה שגרמה לבעיית המשמעת, וכדי לעשות זאת באופן הטוב ביותר כדאי מאוד לדבר עם התלמיד עצמו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il