ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עומר | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ספירת העומר עניני ספירת העומר Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


עומר


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

אנו נמצאים בימים שבין פסח לעצרת, יש המכנים את הימים הללו ימי ספירת העומר - כימי חול המועד, שתחילתם בחג הראשון, בחג הפסח, וסיומם בחג העצרת. את הימים שבינתים אנו קושרים על ידי הספירה. קושרים אנו את חג החירות, את היציאה מבית עבדים עם החירות הרוחנית, עם קבלת התורה, ללמדנו שהכל חטיבה אחת שלימה. אין תוקף לחירות הגשמית אם לא תגיע ליעדים הרוחניים, בבחינת: "אם אין תורה - אין קמח" (אבות ג, משנה יז), אין טעם ומשמעות לקמח, לגשמיות בלבד, ללא הגעה אל היעד הרוחני, תורה. ומאידך-גיסא שלימותה של החירות הרוחנית - תלויה בחירות הגשמית ובנויה עליה, בבחינת: "אם אין קמח - אין תורה" (שם). זהו המובן של קשירה, של חיבור שני דברים על ידי קשירה בספירה, שא' הולך ומתקדם לקראת ב', ומאידך-גיסא - גם ב' קשור ובנוי על נקודת המוצא שתחילתה א'.

הבה ונתבונן במצוות העומר - מה תוכנה, ומה היא באה לבטא? חכמינו אמרו שאת העומר עצמו יש להביא בתנופה. כי באותה פרשה חוזרת המילה תנופה כמה פעמים, באופנים שונים. נאמר:
"וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר... מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן" (ויקרא כג, יא).
"וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם" (שם, יב),
"עֹמֶר הַתְּנוּפָה" (שם, טו).
וביום החמישים, אחרי ספירת שבעה שבועות מביאים:
"לֶחֶם תְּנוּפָה" (שם, יז), "וְהֵנִיף הַכֹּהֵן... תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'" (שם, כ).
בפרשה זו של ספירת שבעה השבועות מוזכרת התנופה שבע פעמים הלא דבר הוא! וכיצד היא התנופה?
"מוליך ומביא - למי שהעולם שלו, מעלה ומוריד - למי שהעליונים והתחתונים שלו".(פסיקתא דרב כהנא, העומר)

כלומר תנועת ידינו לכל כיווני הרוחות, נועדה לעורר אותנו להתבונן בכל הסובב אותנו, לידע שהעולם ומלואו הוא של הקב"ה, כל מערכת היקום מופעלת על ידו, לידע ולהודיע לכל, שהעולם כולו שלו הוא, הוא בראו והוא ממשיך להפעילו. ואנו בתודתנו מודיעים לכל שממנו באה הברכה,
"כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים א, כט, יד).
זוהי התנופה, לרומם את החומר, להגביהו מעט למעלה. הדבר הגדול שאנו למדים מהבאת העומר, הוא - שכל עמלנו בחריש ובדישון הקרקע, ובהטמנת הזרעים באדמה, כל יגיעתנו הייתה לריק, אילו לא באו הרוחות והגשמים, והחמה לא הייתה באה ומחממת את האדמה ומוציאה מן הכוח אל הפועל את כל מה שהכנו והשתדלנו לעשות כפי המוטל עלינו. ברכת ה' חלה על מעשה ידינו.

זוהי ההכרזה וההודעה על ידי הנפת העומר במוליך ומביא, במעלה ומוריד. הכרה שכל מפעלי הטבע מופעלים על ידי בורא העולם. וכך ציירו לנו חכמינו במדרשם:
"אמר רבי ינאי: בנוהג שבעולם אדם לוקח לו ליטרא בשר, כמה הוא יגע, כמה הוא מצטער עד שיבשלנה, והבריות הם ישנים על מטותיהן, והקב"ה משיב רוחות, מעלה עננים ומוריד גשמים, ומפריח טללים ומגדל צמחים ומדשן הפירות, ואין אנו נותנין לו שכר אלא העומר. הדא הוא דכתיב: 'ַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן'". (פסיקתא דרב כהנא, העומר)

בהביאנו את ראשית קצירנו, הננו מודים שלא היינו יכולים ליהנות מהברכה של מעשה ידינו בלבד, כי אנו תלויים בחסדי שמים המסייעים לנו, על ידי כל המערכת המורכבת של הטבע. זוהי ההוראה המסבירה לנו את איסור החָדש, שלא היינו יכולים ליהנות מהתבואה החדשה לפני שהכרנו והודינו לבורא עולם, מהיכן וכיצד צמחה הברכה, מכוח מי היא באה ויצאה מן הכוח לפועל.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il